248

אדרבה: יש לקיים את המצוות מסוג של משפטים ללא הזדקקות ל"ירגיז", לקולות וברקים של מתן תורה, אלא מפני ש"במרה נאמרו". כלומר, כיוון שכך מחייב שכלו.

אמנם גם לפי פירוש המדרש הסדר בין הפרשיות הוא הקדמת פרשת יתרו לפרשת משפטים, כי גם ההבנה צריכה להיות מבוססת על אמונה וקבלת עול, כפי שהוסבר בסע' ח' – אך זאת רק לגבי העובדה שיסודה של ההבנה הוא "סיני". אבל העבודה מסוג של משפטים עצמה, איננה עבודה מתוך קבלת עול ו"סיני", אלא עבודה בכח השכל.

יא. עבודה מתוך הבנה תגרום ל"אי־אפשי"

כך יובנו יותר גם דברי הרמב"ם⁵⁴, האומר שדברי חז"ל⁵⁵ "לא יאמר אדם אי אפשי וכו' אלא אפשי ומה אעשה שאבי בשמים גזר עלי" מכוונים רק לגבי החוקים, אבל לגבי משפטים צריך לומר "אי אפשי", כי אם יאמר "אפשי", הרי הוא מושחת במדותיו.

והלא לכאורה מוסבר בספרי חסידות⁵⁶, שגם את המשפטים יש לקיים מתוך קבלת עול בדיוק כחוקים?

ההסבר לכך הוא כדלהלן⁵⁷: נכון אמנם שצריכה להיות קבלת עול, כי אי אפשר להתבסס על שכלו ורגשותיו של האדם. ויותר מכך: קיום המשפטים רק מתוך הבנה יגרום לגריעת העיקר – עבודת ה', והלא אצל יהודי צריך להיות קיים בכל הענינים היסוד "אנכי ה' אלקיך", אך עם כל זאת הכוונה של ה"משפטים" היא, שהמצוות יחדרו ויקיפו גם את כוחותיו הפנימייים של האדם, ואז גם הוא, כפי שהוא במציאותו, ללא התבטלות, ימאס ברע, ויצעק "אי אפשי".

יב. המטרה היא גם "עליונים ירדו לתחתונים"

למרות שיש יתרון בעבודה של "ידיעה מצד השגה", עבודה מתוך הבנה, שבאמצעותה מתהוה איחוד עם חכמתו של הקב"ה, בכל זאת, כיוון ששכל האדם הוא מוגבל, הרי ברור שהאיחוד קיים רק בדרגות הנתפסות בשכלו. כוונת מתן תורה היא, לעומת זאת, לגרום להתחברות של "עליון" עם "תחתון", כך שגם ה"עליונים" שלמעלה מהבנת האדם, וגם בדרגות שאינן כלל בתחום הבנתו, יבואו לידי התחברות עם ה"תחתונים", וזאת באופן שלא תיגרם להם התבטלות, אלא שגם "עליונים" אלה יקיפו את מציאותם.