244

שהדינים שבתחילת הפרשה ובחלקה המכריע נאמרו למשה, לפי פירוש רש"י²⁹, מאוחר יותר, בארבעים הימים ששהה בהם בהר סיני. יוצא, שהדינים של "ואלה המשפטים", הכתובים כאן מיד לאחר הסיפור על מתן תורה, אינם לפי סדר המאורעות³⁰ (ובמיוחד לפי פירוש המדרש ש"ואלה המשפטים במרה נאמרו").

מכל האמור לעיל ברור: (א) למרות שהגילוי שבמתן תורה עצמו איננו ענין של "משפטים", וכפי האמור היתה במתן תורה התגלות אלקית שלמעלה מהשכל – בכל זאת ענינו של מתן תורה מתבטא דווקא במשפטים. (ב) מצד שני מגיעים לאחר הענין של משפטים שוב לענין של מתן תורה. (ג) עובדה זו עצמה היא פרט בענין של פרשת משפטים.

ה. דברי השל"ה על "זה א־לי ואנוהו..." והקושי עליהם

כדי להבין את הדברים הללו, יש להבין תחילה את דברי השל"ה³¹ על הפסוק³² "זה א־לי ואנווהו אלקי אבי וארוממנהו" (שאותם מביא כ"ק מורי וחמי אדמו"ר, בשיחותיו³³) ואלה דבריו: "כשזה א־לי, שהוא א־לי מצד השגתי וידיעתי – אז ואנווהו. מלשון אני והו. ר"ל אני והוא דבוקים ביחד, כביכול, כי הידיעה נתפסת בלב. אמנם, כשאין לי הידיעה מצד ההשגה, רק מצד הקבלה שהוא אלקי אבי, אז "וארוממנהו" כי הוא רם ונשגב ממני ואני מרוחק מאתו במצפון הלב".

כלומר, בנוסף לאמונה, הבאה מאת "אבי" – "הקבלה איש מפי איש"³⁴, צריכה להיות גם "הידיעה". כי על־ידי האמונה מרגיש האדם שהקב"ה הוא "רם ונשגב" ממנו ("וארוממנהו"), וכתוצאה מכך האדם "מרוחק מאתו במצפון הלב"; ואילו באמצעות "ידיעה מצד ההשגה", הבנת אלקות ("זה³⁵ א־לי") נגרם המצב של "אני והו דבוקים ביחד" ("ואנוהו").

וזוהי גם משמעות הפסוק³⁶ "דע את אלקי אביך" – אין די בכך שהקדוש־