שיחה ב

203שיחה ב

יתרו

א. הסיפור על עצת יתרו, והתמיהה על כך

בפרשת השבוע¹ מסופר, שכאשר ראה יתרו את משה רבינו יושב "לשפוט את העם... מן הבקר עד הערב", הוא טען כלפיו: "מדוע אתה יושב לבדך וכל העם נצב עליך מן בקר עד ערב... נבול תבול גם אתה גם העם...", ונתן לו את העצה "ואתה תחזה..."², שמשה יבחר שרי אלפים וכו' שישפטו "בכל עת", ורק את "הדבר הגדול יביאו אליך", ועל־ידי כך "ויכלת עמוד וגם כל העם הזה על מקומו יבוא בשלום".

ידועה התמיהה בענין זה^*: כיצד ייתכן, שמשה רבינו "רעיא מהימנא" של ישראל לא חשש בעצמו שאופן הנהגתו יכול להביא לידי "נבול... העם...", ולא עלתה בדעתו העצה הפשוטה ביותר למנות שופטים שיעזרו "לשפוט את העם", ורק יתרו כהן מדין, אשר הגיע לזמן קצר, הבין והציע זאת?

[ידוע מאמר העולם ועמא דבר³ "©א גאסט© פאר© א© ווייל, זעט אויף א© מייל" (=אורח לשעה קצרה רואה למרחק מיל), אך חס־וחלילה לומר על משה

ב רבינו, אשר הקב"ה עצמו בחרו להיות רועה ישראל מרגע היוולדו⁴, וכבר היה רועה נאמן של ישראל בפועל זמן ממושך⁵, שהוא לא ידע דבר זה עד שיתרו העירו על כך].

מכך מובן, שמשה סבר – ואכן זוהי האמת מצד דרגת משה – שהוא יכול, וצריך לעסוק בשפיטת העם בעצמו⁶, הן "דבר הגדול" והן "דבר הקטן", והדבר לא יזיק לו ולא לבני ישראל, כך ש"ויכלת עמוד וגם כל העם הזה על מקומו יבא בשלום".

הוכחה נוספת לכך שדרכו של משה "לשפוט את העם .. מן הבקר עד הערב" היא דרך אמיתית על־פי התורה, ובודאי תמנע את "נבול תבול...", ניתן ללמוד ממאמר חז"ל⁷ שהשם "יתר" (או "יתרו"⁸) 204הוא "על שם שיתר פרשה אחת בתורה ואתה תחזה".

מדיוק של חז"ל "שיתר פרשה אחת בתורה", ולא שהוא זכה שהפרשה "נאמרה (או "נכתבה") על ידו" (ביטוי הקיים לגבי פרשיות אחרות בתורה⁹), מובן, שבאמצעות יתרו לא רק נתגלתה פרשת "ואתה תחזה", אלא יותר מכך: יתרו גרם להוספה בתורה – באמצעותו נוספה לתורה פרשת "ואתה תחזה", שלא היתה לפני כן בתורה מצד עצמה¹⁰.

מכך מובן, שלפני שגרם יתרו לתוספת זו בתורה, הרי מצד תורת־אמת עצמה, לא היה קיים סדר ההנהגה של "ואתה תחזה", אלא משה היה צריך לשפוט את העם בעצמו על כל ענין¹¹. זוהי הסיבה לכך שמשה רבינו, שכולו תורה, נהג כך.

אך לפי זה אין מובן מצד שני: אם גם על־ידי דרכו של משה תיתכן מציאות של "ויכלת עמוד וגם כל העם הזה על מקומו יבוא בשלום", מנין התחדש החשש של יתרו, שהנהגת משה עלולה להוביל לידי "נבול תבול..." ו"כבד ממך הדבר"^*?

ב. ענין זה דומה לענין שבבקשת ישראל "ואת תדבר אלינו"

הענין בקשר לטענת יתרו, לאחר (הלוחות השניות של) יום הכיפורים¹², שמשה העריך את עצמו ואת ישראל, שלא כמשתמע מטענת יתרו, שביכלתם ומחובתם להישפט על־ידי משה בעצמו, וללמוד ממנו רק את "חוקי האלקים ואת תורותיו"¹³, ואת משפט הדבר הגדול –

דומה לענין הנמצא לפני־כן, מיד לאחר עשרת הדברות (לוחות ראשונות), בקשר לישראל, שטענו שאין ביכולתם לשמוע את "קול ה' אלקינו עוד"¹⁴, ובקשו ממשה "ואת 205תדבר אלינו"¹⁵, ואשר על כך טען משה, (כפי' רש"י) שמשמעותה של "ואת" – לשון נקבה – היא "התשתם את כוחי כנקבה שנצטערתי עליכם ורפיתם את ידי .. וכי לא היה יפה לכם ללמוד מפי הגבורה ולא ללמוד ממני".

כלומר, לפי הערכתו של משה את ישראל, היה עליהם לרצות ולשאת לימוד תורה "מפי הגבורה", אך הקב"ה קבל את טענת ישראל "היטיבו כל אשר דברו"¹⁶, כמו במקרה שלנו, שהקב"ה הסכים¹⁷ לעצת יתרו, כך שהענין הפך לפרשה בתורה.

גם כאן קשה להבין: ההבדל בין דרגת ישראל כפי שהוערכה על־ידי משה (שביכלתם ללמוד מפי הגבורה) לבין דרגתם למעשה (שהם זקוקים ללימוד מפי משה) הוא עצום,

[כפי שמובן מכך, שההתוודעות למצבם גרמה למשה ל"התשתם את כחי כנקבה"]

וכיצד ייתכן לומר, שמשה רבינו, הרועה ומפרנס של כלל ישראל, לא העריך, כביכול, כלל לפי האמת את מצב צאן מרעיתו?

ג. כאשר משה מביט על ישראל, הן בדרגה גבוהה יותר

אחד מן הדברים שניתן לומר על כך הוא:

אין הכוונה לכך, שמשה רבינו טעה, ח"ו, בהערכת מצבם של ישראל, אלא הכוונה היא, שכאשר משה רבינו מביט על ישראל, כאשר הם נמצאים יחד עמו¹⁸, הם אכן באמת בדרגה גבוהה יותר, כך שביכולתם ללמוד תורה מפי הגבורה, כיוון שמשה מרוממם ומקרבם אל הדרגה שלו¹⁹, ולפיכך כשם שהוא למד תורה מפי הגבורה, כך הוא משפיע שגם ישראל יוכלו ללמוד מפי הגבורה.

אך ישראל טענו: יכולתם ללמוד מפי הגבורה נובעת מכך שמשה מרוממם לדרגה זו, אך הם מבקשים "לקבל" את התורה בכלי ההבנה וההשגה שלהם, בכוחם העצמי^*, במצב שבו הם שרויים מצד עצמם. על כך אמר הקב"ה "היטיבו כל אשר דברו", כי באופן כזה תיקלט התורה בפנימיותם²⁰.

206ד. ההסבר ל"חולשתו" של משה

בכך יובן הביטוי "התשתם את כוחי כנקבה", שאיננו מצביע על רגש של צער – "נצטערתי עליכם" – אלא מדגיש בעיקר את הענין של החולשה ("ורפיתם את ידי"), אשר לכאורה קשה: כיצד מתאימה לכאן חולשת כחו של משה?

ההסבר לכך הוא: כדי שמשה רבינו ילמד תורה את ישראל לפי רצונם – "ואת תדבר אלינו" – היה עליו לרדת מדרגתו^*, כי אם תאיר אז דרגת "משה" בגלוי במלוא עוצמתה, יתרוממו ישראל לדרגת משה, והם יצטרכו ללמוד "מפי הגבורה", ולא "ממני", ממשה.

לפיכך היתה מוכרחה להיות לפני כן חולשה וירידה בדרגת משה^* – תש כוחו של משה כנקבה – ועל־ידי כך הוא יכול היה להיות "ממוצע" בין הקב"ה לישראל, ולהעביר להם את דבר ה'.

ה. משה סבר שישראל צריכים ללמוד את כל התורה ממנו

כאשר הגיע הזמן שמשה יתחיל ללמד תורה לישראל, לאחר שהוא קבל את התורה מפי הגבורה בהר סיני, ולאחר נתינת לוחות שניות ביום הכפורים, הוא סבר, שאת כל עניני התורה צריכים ישראל לשמוע ישירות ממנו²¹.

כיוון שמשה למד את התורה "מפי הגבורה" ממש, אין אדם זולתו יכול להעביר את דבר ה' לישראל באופן מושלם ומאיר כל־כך²². יתר־על־כן: משה הוא "אנכי עומד בין ה' וביניכם... להגיד לכם את דבר ה'"²³, ושכינה מדברת מתוך גרונו של משה^*, ולפיכך, כאשר שומעים ישראל תורה מפי משה, הרי זה כאילו "מפי הגבורה"²⁴.

[זהו ההסבר לדיוק בלשון שבתשובת משה לטענת יתרו (מדוע הוא שופט לבדו את העם) – "כי יבא אלי העם לדרוש אלקים"²⁵, וכפי שמפרש זאת 207רש"י "לשאול תלמוד מפי הגבורה". כלומר, ישראל לומדים ממשה – "תלמוד מפי הגבורה"²⁶].

זאת, ועוד: כיוון שמשה מרומם את ישראל ומקרבם לדרגתו שלו, הם יקבלו את התורה מפיו, כפי שהוא קבלה מפי הגבורה.

ועל־פי החסידות: דרגת משה היא "ראיה"²⁷ – הוא קבל תורה מפי הגבורה באופן של ראיה²⁸. ובנוסף לכך, שאין להשוות בין קבלת דבר ממי שראה זאת בעצמו, לבין קבלת דבר ממי ששמע על כך בלבד, (כמאמר חז"ל^* אינה דומה ראיה לשמיעה), הרי משה הביא, על־ידי הגבהת ישראל, לכך, שגם אופן קבלת הדברים על־ידם ממשה²⁹ תהיה בדרגה של ראיה³⁰.

ומסיבה זו, שישראל מקבלים את השפעת התורה ממשה באופן של ראיה, יכול, וצריך, רק משה בעצמו ללמד את ישראל תורה, ולשופטם בכל עניניהם "ויכלת עמוד³¹ וגם כל העם הזה על מקומו יבוא בשלום".

ו. יתרו ראה את ישראל במצבם העצמי

וזאת היתה פעולת יתרו:

יתרו בא מארצו, ובהיותו גר וכו', העריך את דרגת ישראל מצד עצמם, ולא במצב שמשה מרוממם לדרגתו. לכן הוא טען, ששפיטת העם אינה יכולה להעשות על־ידי משה לבדו:

בענין לימוד התורה, כאשר ישראל באים ללמוד "את החוקים ואת התורות... את הדרך ילכו בה ואת המעשה..."³², אפשרי לומר, שהלימוד עצמו משפיע ואז מתעלים ישראל לדרגת משה, ולומדים בדרגתו, ולפיכך ייתכן "והזהרתה (משה) אתהם את החוקים..."³².

אך כאשר הם באים להשפט על העסקים שלהם, וליישר "דברי ריבותם"³³, הרי אז אין הם ב"עולמו" של משה, ואין הם מסוגלים להתעלות ולקבל, וללמוד³⁴ את משפט התורה בדרגת משה³⁵.

208אך המצב הוא, שכאשר בעלי־הדין עומדים לפני משה, הרי עצם עובדה זו מרוממתם מעסקיהם, עד שביכולתם לקבל וללמוד³⁴ ממנו את משפט התורה באופן של דרגת משה.

[כפי שמבין אפילו "בן חמש למקרא", שכאשר הוא נמצא בחדר עם ה"מלמד" – שונה הדבר מכפי שהוא נמצא לבדו, ועסוק בצרכיו].

בכל זאת הסכים הקדוש־ברוך־הוא לעצת יתרו, כי יש לדאוג גם למצבם של ישראל לאחר כניסתם לארץ ישראל³⁶, כאשר "הנך שוכב... וקם העם הזה...",³⁷ שגם כאשר הם לא ילמדו תורה מפי משה ויתעלו באמצעותו, גם אז תגיע אליהם התורה, שהיא תמיד דבר ה', באמצעות ראשי אלפי ישראל של הדור.

זוהי הסיבה לכך שמשה לא סבר שהוא צריך לעשות זאת בעצמו, כי עצם הענין שרועה ישראל ישנה את סדר הנהגתו כדי לדאוג למצב שלאחר הסתלקותו – הוא חידוש, ובנוסף לכך: לא היתה אז מחשבה על מצב אחר, כי לולא החטא שלאחר מכן, היה משה מכניס את ישראל לארץ ישראל, והיתה גאולה שלימה שאין אחריה גלות³⁸, שאז לומדים ישראל בדרגה של ראיה³⁹.

ז. בחירת השופטים צריכה להעשות על־ידי משה

אך ענין זה עצמו צריך להיעשות על־ידי משה רבינו, כי כל עניני התורה, ואף הענינים המתייחסים לדורות מאוחרים, צריכים להגיע באמצעות משה. כמאמר חז"ל⁴⁰ "כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש בתורה הכל ניתן למשה מסיני". כלומר, אף מה שתלמיד ותיק בדור מאוחר מחדש, גם חידוש זה "ניתן למשה מסיני".

כיוון שחידוש זה של תלמיד ותיק חודש בשכלו שלו, לפיכך אין יכול חידוש זה להיות חלק מתורת משה, אלא אם כן הוא יעבוד באמצעות משה, שאז זהו דבר ה' ממש⁴¹.

וזאת אמר יתרו למשה רבינו "ואתה תחזה – ברוח־הקודש שעליך⁴²: משה צריך לבחור ולהציב, ברוח־הקודש 209שלו⁴³, את שרי האלפים וכו' שישפטו את העם, ועל־ידי כך הוא משפיע על כל הדורות, ששפיטת ישראל על־ידי חכמי ישראל הסמוכין איש מפי איש עד משה רבינו, על־פי פסק דין שהם מגיעים אליו בשכלם, הוא משפט של תורת אמת, תורת משה.

ח. הדיוק בלשון "תחזה"

מכך יובן גם הדיוק בלשון "ואתה תחזה", ולא "ואתה תראה":

אם משה יסתכל ברוח־הקודש שלו בדרגה של ראיה – דרגת משה בכל עוצמתה, הרי לא יהא צורך בשרי אלפים וכו'. כל הענינים עוברים דרך משה בגלוי והוא עצמו שופט את כולם, את כל העם בעניניהם שלהם, הן "דבר הגדול", והן "דבר הקטן":

רק על־ידי כך שאצל משה חלה ירידה מדרגתו (בדומה ל"התשתם את כוחי"), שבמקום ראיה קיימת אצלו הדרגה של "תחזה", שהיא תרגום של ראיה⁴⁴, כלומר, כאשר הענין של ראיה "מתורגם" ללשון ארמית, לשון העולם⁴⁵, וכמצוי בלשון החסידות⁴⁶: "אחוריים של בחינת ראיה"⁴⁷, אז הוא רואה את ישראל כפי שהם מצד עצמם, ואז יש צורך בבחירת שרי אלפים וכו'⁴⁸.

לפיכך נקראת הפרשה על שם יתרו – "על שם שיתר פרשה אחת בתורה": כי מצד דרגת משה סדר ההנהגה הוא שונה⁴⁹, ויתר־על־כן: לפי התורה מצד עצמה – גילוי חכמת ה' (על־ידי משה) סדר ההנהגה הוא שונה. אך יתרו גרם לתוספת בתורה, שגם הסדר של "ואתה תחזה" יהא סדר של הנהגה על פי תורה⁵⁰.

210ט. דוקא על־ידי העבודה למטה מגיעים לדרגה נעלה

לפי זה יוצא, לכאורה, שהסדר של "ואתה תחזה" הוא ירידה בלבד ח"ו, כדי לדאוג ליהודים הזקוקים לממוצע בינם לבין משה, כשם שישראל נזקקו למשה כממוצע בינם לבין "פי הגבורה".

אבל בפנימיות הענינים, הרי אדרבה: על־ידי שדואגים ומרוממים יהודי השרוי למטה מטה ביותר, ניתן "לקבל" את הגבוה־גבוה ביותר⁵¹.

כפי שמאריך הרבי במאמרי ההילולא שלו⁵² שדוקא על־ידי העבודה כאן למטה, מקום שקיימת בו מלחמה עצומה נגד הגוף והנפש הבהמית, מבזבזים את האוצרות היקרים ביותר, שעד המלחמה אין מגלים אותם כלל, ומטרת בזבוז האוצרות היא, שהם עצמם יגיעו לאנשי החיל, המנהלים את המלחמה למעשה, ולא לפקודי החיל בלבד.

באמצעות זאת מתגשמת הכוונה העליונה של "נתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים"⁵³, בעולם הזה התחתון, שאין תחתון למטה ממנו⁵³, דבר שיהיה בשלימות ובגלוי בביאת משיח צדקנו, בקרוב ממש.

(משיחת ט"ו בשבט תשל"ה)