203
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
שיחה ב
יתרו
א. הסיפור על עצת יתרו, והתמיהה על כך
בפרשת השבוע1 מסופר, שכאשר ראה יתרו את משה רבינו יושב "לשפוט את העם... מן הבקר עד הערב", הוא טען כלפיו: "מדוע אתה יושב לבדך וכל העם נצב עליך מן בקר עד ערב... נבול תבול גם אתה גם העם...", ונתן לו את העצה "ואתה תחזה..."2, שמשה יבחר שרי אלפים וכו' שישפטו "בכל עת", ורק את "הדבר הגדול יביאו אליך", ועל־ידי כך "ויכלת עמוד וגם כל העם הזה על מקומו יבוא בשלום".
ידועה התמיהה בענין זה*: כיצד ייתכן, שמשה רבינו "רעיא מהימנא" של ישראל לא חשש בעצמו שאופן הנהגתו יכול להביא לידי "נבול... העם...", ולא עלתה בדעתו העצה הפשוטה ביותר למנות שופטים שיעזרו "לשפוט את העם", ורק יתרו כהן מדין, אשר הגיע לזמן קצר, הבין והציע זאת?
[ידוע מאמר העולם ועמא דבר3 "©א גאסט© פאר© א© ווייל, זעט אויף א© מייל" (=אורח לשעה קצרה רואה למרחק מיל), אך חס־וחלילה לומר על משה
ב רבינו, אשר הקב"ה עצמו בחרו להיות רועה ישראל מרגע היוולדו4, וכבר היה רועה נאמן של ישראל בפועל זמן ממושך5, שהוא לא ידע דבר זה עד שיתרו העירו על כך].
מכך מובן, שמשה סבר – ואכן זוהי האמת מצד דרגת משה – שהוא יכול, וצריך לעסוק בשפיטת העם בעצמו6, הן "דבר הגדול" והן "דבר הקטן", והדבר לא יזיק לו ולא לבני ישראל, כך ש"ויכלת עמוד וגם כל העם הזה על מקומו יבא בשלום".
הוכחה נוספת לכך שדרכו של משה "לשפוט את העם .. מן הבקר עד הערב" היא דרך אמיתית על־פי התורה, ובודאי תמנע את "נבול תבול...", ניתן ללמוד ממאמר חז"ל7 שהשם "יתר" (או "יתרו"8)
הערות
- 1. יח, יג ואילך.
- 2. שם, כא ואילך.
- *. ראה עקידה, אברבנאל, ש"ך עה"ת ועוד כאן.
- 3. ראה ברכות מה, א. סוגיית ב"ק (צב, א ושם).
- 4. ראה דחז"ל עה"פ (שמות ג, א) ומשה הי' רועה. שמו"ר פ"א, יח. שם, כא־כב. כד.
- 5. להעיר משמות ב, יא: ויגדל גו' ויצא אל אחיו גו'. וראה הדיעות בשמו"ר (שם, כז. וש"נ) בן כמה שנים הי' אז.
- 6. ראה פרש"י דברים (א, ט. מספרי שם. וראה דב"ר פ"א, י־יא): אפשר שלא הי' משה יכול לדון את ישראל כו'.
- 7. פרש"י ריש פרשתנו. ממכילתא שם. שמו"ר (פכ"ז, ח). תנחומא פרשתנו ד. ספרי ופרש"י בהעלותך י, כט. ועוד.
- 8. כ"ה בספרי ושמו"ר שם. פרש"י בהעלותך שם*.
- . בכמה דפוסים לפנינו איתא "יתר" (וכן גריס גם ואולי יש לתווך, שמקודם נקרא "יתר" (ע"ש העתיד – ראה רע"ב. לבוש האורה, דברי דוד ועוד לפרש"י ריש פרשתנו), ולאחרי עצתו בפועל כו', הוסיפולואותוא"ו,ע"ש(הר"תשל)הפרשה"ואתה תחזה".
שמות רבה א׳:י״ח - הטקסט מספריא
וַיְצַו פַּרְעֹה לְכָל עַמּוֹ, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בֶּן רַבִּי חֲנִינָא, אַף עַל עַמּוֹ גָּזַר, וְלָמָּה עָשָׂה כֵן, שֶׁהָיוּ אִסְטְרוֹלוֹגִין אוֹמְרִים לוֹ גּוֹאֵל יִשְׂרָאֵל נִתְעַבְּרָה מִמֶּנּוּ אִמּוֹ, וְאֵין אָנוּ יוֹדְעִין אִם יִשְׂרָאֵל הוּא אוֹ מִצְרִי הוּא. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה כִּנֵּס פַּרְעֹה כָּל הַמִּצְרִים וְאָמַר לָהֶם הַשְׁאִילוּ לִי אֶת בְּנֵיכֶם תִּשְׁעָה חֳדָשִׁים שֶׁאַשְׁלִיכֵם לַיְּאוֹר, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה וגו', כָּל הַבֵּן שֶׁל יִשְׂרָאֵל אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא כָּל הַבֵּן, בֵּין יְהוּדִי בֵּין מִצְרִי: וְלֹא רָצוּ לְקַבֵּל מִמֶּנּוּ שֶׁאָמְרוּ בֵּן מִצְרִי לֹא יִגְאַל אוֹתָם לְעוֹלָם, אֶלָּא מִן הָעִבְרִיּוֹת. הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ, לָמָּה גָּזְרוּ לְהַשְּׁלִיכָן לַיְאוֹר, לְפִי שֶׁהָיוּ רוֹאִין הָאִסְטְרוֹלוֹגִין שֶׁמּוֹשִׁיעָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל עַל יְדֵי מַיִם יִלְקֶה, וְהָיוּ סְבוּרִין שֶׁבַּמַּיִם יִטְבַּע, וְלֹא הָיָה אֶלָּא עַל יְדֵי בְּאֵר מַיִם נִגְזַר עָלָיו גְּזֵרַת מָוֶת, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כ, יב): יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי וגו'. וְרַבָּנָן אָמְרֵי הֶעֱמִיקוּ עֵצָה שֶׁלֹא יִפָּרַע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵהֶן בַּמַּיִם, לְפִי שֶׁהָיוּ יוֹדְעִין שֶׁאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְשַׁלֵּם אֶלָּא מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה, וְהָיוּ בְּטוּחִים שֶׁלֹא יָבִיא מַבּוּל לָעוֹלָם, לְכָךְ גָּזְרוּ לְהַטְבִּיעָם בַּמָּיִם. וְכָל הַבַּת תְּחַיּוּן, מַה צֹּרֶךְ לְפַרְעֹה לְקַיֵּם הַנְּקֵבוֹת, אֶלָּא כָּךְ הָיוּ אוֹמְרִים נָמִית הַזְּכָרִים וְנִקַּח הַנְּקֵבוֹת לְנָשִׁים, לְפִי שֶׁהָיוּ הַמִצְרִיִּים שְׁטוּפִים בְּזִמָּה:
רש"י על דברים א׳:ט׳ - הטקסט מספריא
ואמר אלכם בעת ההוא לאמר. מַהוּ לֵאמֹר? אָמַר לָהֶם מֹשֶׁה לֹא מֵעַצְמִי אֲנִי אוֹמֵר לָכֶם, אֶלָּא מִפִּי הַקָּבָּ"ה (שם):
לא אוכל לבדי וגו'. אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא הָיָה מֹשֶׁה יָכוֹל לָדוּן אֶת יִשְׂרָאֵל? אָדָם שֶׁהוֹצִיאָם מִמִּצְרַיִם, וְקָרַע לָהֶם אֶת הַיָּם, וְהוֹרִיד אֶת הַמָּן, וְהֵגִיז הַשְּׂלָו, לֹא הָיָה יָכוֹל לְדוּנָם? אֶלָּא כָּךְ אָמַר לָהֶם, ה' אלהיכם הרבה אתכם – הִגְדִּיל וְהֵרִים אֶתְכֶם עַל דַּיָּנֵיכֶם, נָטַל אֶת הָעֹנֶשׁ מִכֶּם וּנְתָנוֹ עַל הַדַּיָּנִין; וְכֵן אָמַר שְׁלֹמֹה (מלכים א ג') "כִּי מִי יוּכַל לִשְׁפֹּט אֶת עַמְּךָ הַכָּבֵד הַזֶּה"; אֶפְשָׁר מִי שֶׁכָּתוּב בּוֹ (שם ה') "וַיֶּחְכַּם מִכָּל הָאָדָם", אוֹמֵר מִי יוּכַל לִשְׁפֹּט? אֶלָּא כָּךְ אָמַר שְׁלֹמֹה, אֵין דַּיָּנֵי אֻמָּה זוֹ כְדַיָּנֵי שְׁאָר הָאֻמּוֹת, שֶׁאִם דָּן וְהוֹרֵג וּמַכֶּה וְחוֹנֵק וּמַטֶּה אֶת דִּינוֹ וְגוֹזֵל אֵין בְּכָךְ כְּלוּם, אֲנִי אִם חִיַּבְתִּי מָמוֹן שֶׁלֹּא כַדִּין, נְפָשׁוֹת אֲנִי נִתְבָּע, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כ"ב) "וְקָבַע אֶת קֹבְעֵיהֶם נָפֶשׁ" (ספרי; סנהדרין ז'):
ואמר אלכם בעת ההוא לאמר AND I SPAKE UNTO YOU AT THAT TIME, SAYING — What is the force of לאמר, (lit., to say. i.e. being bidden to say)? Moses, in effect, said unto them: Not of myself do I tell you that I am not able to bear you, but by the bidding of the Holy One, blessed be He (Sifrei Devarim 9:1),
לא אוכל לבדי וגו׳ I AM NOT ABLE [TO BEAR YOU] ALONE — Is it possible that Moses was not able to judge Israel? The man who brought them forth from Egypt, and divided the sea for them, and made the Manna fall, and collected the quails, was not he able to judge them?! But thus did he say unto them, ה' אלהיכם הרבה אתכם THE LORD YOUR GOD HATH MADE YOU GREAT (הרבה) — He has made you superior to and has placed you higher than your judges, inasmuch as He takes the punishment off you and places it upon your judges if they could have prevented your wrongdoing and did not do so. Solomon made a similar statement (namely that the Jewish judge may easily make himself liable to punishment): “For who is able to judge this thy grievous people?” (1 Kings 3:9). Is it possible that he of whom it is said, (1 Kings 5:11) “He was wiser than all men”, should say, "Who is able to judge”? But this did Solomon mean: The judges of this people are not like the judges of other peoples, for if one of the latter gives judgment and wrongly sentences a person to death by the sword, or to flagellation, or to strangulation, or wrests his justice and thus robs him of his due, it is regarded as of little importance (lit., there is nothing at all in that); I, however, if I unjustly sentence a person to pay even a sum of money, my life is required of me, as it is said, (Proverbs 22:23) “And He robs of their life those who rob them" (Sifrei Devarim 9:2; Sanhedrin 7a).
דברים רבה א׳:י׳ - הטקסט מספריא
ה' אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם (דברים א, יא): הֲלָכָה אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁנִּתְמַנָּה חָכָם אוֹ דַיָן עַל הַצִּבּוּר, מַהוּ שֶׁיְהֵא מוּתָּר לוֹ לָדוֹן לְעַצְמוֹ. כָּךְ שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ אַל תְּהִי דָן יְחִידִי, שֶׁאֵין דָן יְחִידִי אֶלָּא אֶחָד, שֶׁנֶּאֱמַר (איוב כג, יג): וְהוּא בְאֶחָד וּמִי יְשִׁיבֶנוּ. וּמַהוּ וְהוּא בְאֶחָד, אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא דָּן וְחוֹתֵם לְעַצְמוֹ. אָמַר רַבִּי רְאוּבֵן וּמַהוּ חֹתָמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֱמֶת, וְלָמָּה אֱמֶת, אֱמֶת יֵשׁ בּוֹ שָׁלשׁ אוֹתִיּוֹת, אָלֶ''ף רִאשׁוֹן שֶׁל אוֹתִיּוֹת, מֶ''ם אֶמְצָעִית, תי''ו סוֹפָן, לוֹמַר (ישעיה מד, ו): אֲנִי רִאשׁוֹן וַאֲנִי אַחֲרוֹן וּמִבַּלְעָדַי אֵין אֱלֹהִים. רַבָּנִין אָמְרֵי בּוֹא וּרְאֵה בְּשָׁעָה שֶׁנִּתְמַנָּה משֶׁה עַל יִשְׂרָאֵל, אָמַר לָהֶן אֵינִי יָכוֹל לִשָֹּׂא אֶת מַשָֹּׂאֲכֶם לְעַצְמִי אֶלָּא מַנּוּ לָכֶם דַּיָּנִים שֶׁיִּהְיוּ דָנִין אֶתְכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים א, יג): הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים. אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי חֲנִינָא, צְרִיכִין הַדַּיָּנִין שֶׁיְהֵא בָּהֶן שֶׁבַע מִדּוֹת, וְאֵלּוּ הֵן (דברים א, יג): חֲכָמִים וּנְבֹנִים, וִידֻעִים, וְאַרְבַּע כְּמוֹ שֶׁכָּתַב לְהַלָּן (שמות יח, כא): וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם וגו', הֲרֵי שֶׁבַע. וְלָמָּה לֹא נִכְתְּבוּ שֶׁבַע כְּאֶחָת, שֶׁאִם לֹא נִמְצְאוּ מִשֶּׁבַע מֵבִיא מֵאַרְבַּע, וְאִם לֹא נִמְצְאוּ מֵאַרְבַּע מֵבִיא מִשָּׁלשׁ, וְאִם לֹא נִמְצְאוּ מִשָּׁלשׁ מֵבִיא מֵאֶחָד, שֶׁכָּךְ כְּתִיב (משלי לא, י): אֵשֶׁת חַיִל מִי יִמְצָא. (דברים א, יג): וַאֲשִׂימֵם בְּרָאשֵׁיכֶם, וַאֲשִׂמֵם כְּתִיב. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר לָהֶן משֶׁה אִם אִי אַתֶּם נִשְׁמָעִים לָהֶם, אַשְׁמָה תָּלוּי בְּרָאשֵׁיכֶם. לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לַנָּחָשׁ הַזֶּה שֶׁאָמַר הַזָּנָב לָרֹאשׁ עַד מָתַי אַתָּה מִתְהַלֵּךְ תְּחִלָּה, אֲנִי אֵלֵךְ תְּחִלָּה, אָמַר לוֹ לֵךְ, הָלַךְ וּמָצָא גוּמָא שֶׁל מַיִם וְהִשְׁלִיכוֹ לְתוֹכָהּ, מָצָא אֵשׁ וְהִשְׁלִיכוֹ לְתוֹכוֹ, מָצָא קוֹצִים וְהִשְׁלִיכוֹ לְתוֹכָן, מִי גָרַם לוֹ עַל שֶׁהָלַךְ הָרֹאשׁ אַחַר הַזָּנָב. כָּךְ כְּשֶׁהַקְּטַנִּים נִשְׁמָעִים לַגְּדוֹלִים הֵם גּוֹזְרִים לִפְנֵי הַמָּקוֹם וְהוּא עוֹשֶׂה, וּבְשָׁעָה שֶׁהַגְּדוֹלִים מְהַלְּכִין אַחַר הַקְּטַנִּים נוֹפְלִים לְאַחַר פְּנֵיהֶם. דָּבָר אַחֵר, אָמַר רַבִּי הוֹשַׁעְיָא לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְכַלָּה שֶׁהָיְתָה עוֹמֶדֶת בְּתוֹךְ חֻפָּתָהּ וְנִתְפַּחֲמוּ יָדֶיהָ, אִם מְקַנַּחַת הִיא אוֹתָם בַּכֹּתֶל הַכֹּתֶל מִתְפַּחֵם וְיָדֶיהָ אֵין מִתְנַקּוֹת, וְאִם בִּפְסֵיפָס הַפְּסֵיפָס מִתְפַּחֵם וְיָדֶיהָ אֵין מִתְנַקּוֹת, וְאִם מְקַנַּחַת הִיא בִּשְׂעָרָהּ, שְׂעָרָהּ הִיא מִתְנָאָה וְיָדֶיהָ מִתְנַקּוֹת. כָּךְ בְּשָׁעָה שֶׁיִּשְׂרָאֵל שׁוֹמְעִין לִגְדוֹלֵיהֶם וְאֵין גְּדוֹלִים עוֹשִׂים צָרְכֵיהֶם, אַשְׁמָה תְּלוּיָה בְּרֹאשָׁם שֶׁל גְּדוֹלִים, וְאִם לָאו תְּלוּיָה בְּרָאשֵׁיהֶן שֶׁל עַצְמָם. אָמַר רַבִּי יִצְחָק בְּשָׁעָה שֶׁיִּשְׂרָאֵל נִשְׁמָעִים לִגְדוֹלֵיהֶם וְאֵין גְּדוֹלֵיהֶן עוֹשִׂים צָרְכֵיהֶם, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה (ישעיה ג, יד): ה' בְּמִשְׁפָּט יָבוֹא עִם זִקְנֵי עַמּוֹ וְשָׂרָיו, וְכָל כָּךְ לָמָּה שֶׁמַּשְֹּׂאוֹי שֶׁל צִבּוּר קָשֶׁה וְאֵין אָדָם יָחִיד יָכוֹל לִשָֹּׂא מַשָֹּׂאָן שֶׁל צִבּוּר בְּעַצְמוֹ, תֵּדַע לְךָ שֶׁהֲרֵי משֶׁה רַבָּן שֶׁל כָּל הַנְּבִיאִים לֹא הָיָה יָכֹל לָשֵׂאת מַשְֹּׂאוֹי שֶׁל צִבּוּר לְעַצְמוֹ, מִנַּיִן (דברים א, ט): וָאֹמַר אֲלֵכֶם בָּעֵת הַהִוא וגו', בְּאֵיזוֹ עֵת, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר בְּעֵת יִתְרוֹ, מִנַּיִן, שֶׁכָּךְ כְּתִיב (שמות יח, יח): כִּי כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר לֹא תוּכַל עֲשׂהוּ לְבַדֶּךָ. רַבִּי חִיָּיא אָמַר בְּעֵת מִתְאוֹנְנִים, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יא, יד): לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה וגו'. (במדבר יא, יב): הֶאָנֹכִי הָרִיתִי וגו'. אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם אַתָּה אָמַרְתָּ (ישעיה מו, ג): הָעֲמֻסִים מִנִּי בֶטֶן וגו', אַתָּה נָאֶה לְךָ לִטְעֹן אוֹתָן, אָמַר משֶׁה לְיִשְׂרָאֵל חַיֵּיכֶם שֶׁאֲנִי יָכוֹל לִטְעֹן עֲשָׂרָה כַּיּוֹצֵא בָכֶם, וְלָמָּה אֵינִי יָכוֹל לָשֵׂאת אֶתְכֶם, שֶׁה' אֱלֹהֵיכֶם הִרְבָּה אֶתְכֶם עַל גַּבֵּי דַיָּנֵיכֶם, מִנַּיִן, מִמַּה שֶּׁקָּרִינוּ בָּעִנְיָן (דברים א, י): ה' אֱלֹהֵיכֶם הִרְבָּה אֶתְכֶם.
רש"י על במדבר י׳:כ״ט - הטקסט מספריא
חבב. הוּא יִתְרוֹ שֶׁנֶּאֱמַר "מִבְּנֵי חֹבָב חֹתֵן מֹשֶׁה" (שופטים ד'), וּמַה תַּ"ל "וַתָּבֹאנָה אֶל רְעוּאֵל אֲבִיהֶן"? מְלַמֵּד שֶׁהַתִּינוֹקוֹת קוֹרִין לַאֲבִי אֲבִיהֶן אַבָּא; וְשֵׁמוֹת הַרְבֵּה הָיוּ לוֹ, "יִתְרוֹ" עַל שֵׁם שֶׁיִּתֵּר פָּרָשָׁה אַחַת בַּתּוֹרָה, "חוֹבָב" עַל שֶׁחִבֵּב אֶת הַתּוֹרָה וְכוּ' (ספרי):
נסעים אנחנו אל המקום. מִיָּד — עַד שְׁלֹשָׁה יָמִים אָנוּ נִכְנָסִין לָאָרֶץ, שֶׁבְּמַסָּע זֶה הָרִאשׁוֹן נָסְעוּ עַל מְנָת לִכָּנֵס לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אֶלָּא שֶׁחָטְאוּ בְּמִתְאוֹנְנִים; וּמִפְּנֵי מָה שִׁתֵּף מֹשֶׁה עַצְמוֹ עִמָּהֶם? שֶׁעֲדַיִן לֹא נִגְזְרָה גְזֵרָה עָלָיו וּכְסָבוּר שֶׁהוּא נִכְנָס (עי' שם):
חבב is identical with Jethro, as it is said, (Judges 4:11) of the sons of Hobab, the father-in-law of Moses”. (Thus חתן משה in our verse is to be connected with חבב and not with רעואל המדיני immediately preceding). — But why then does it state (Exodus 2:18) “and they (the daughters of Jethro) came to Reuel, their father”, since he was their grandfather and not their father? It teaches us that children are in the habit of calling their grandfather by the term “father”. — He (Jethro) was called by several names: Jethro, because he added (it was through him there was added) a section to the Torah (viz., Exodus 18:21 ff.); Hobab (חֹבָב) because he loved (חֹבֵב) the Torah, etc.
נוסעים אנחנו אל המקום WE ARE JOURNEYING UNTO THE PLACE — Immediately — within three days — we shall enter the Land of Canaan. They said this, because on this first journey after leaving Sinai they really set out with a view to entering the Land of Israel, only that they sinned at the incident of “those who complained” which prevented their further progress (Numbers 11:1). — But why did Moses include himself with them in the statement “ we are journeying” to enter the land? Because the decree that he should not enter it had not yet been made regarding him, and he was yet under the belief that he would enter (cf. Sifrei Bamidbar 78:3).
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.