387

(בדומה ל"ברכה", שלמרות שהעיקר בה הוא תועלת המתברך, בכל זאת היא באה מן המברך), הרי אין הם, למרות הכל, בבחינת "סוף מעשה", ולכן מתגשמת על ידם רק הכוונה שב"תחילת מחשבה",

אך על־ידי שישראל נוהגים "למעבד... עמה חדוה" – לשמוח עם התורה, לאחר נתינתה מלמעלה – הרי זה כענין ההצלחה⁴⁴, שהיא דוקא ב"סוף מעשה" (לאחר העשיה), ולפיכך הוא משיג את הכוונה של "תחילה", שמעל לתחלת המחשבה.

י. חיזוק הקושי, והשאלה על הפיכת מנהג לחלק מן התורה

אך לפי האמור לעיל מתחזק הקושי דלעיל (סעיף א'): אם המיוחד שבשמחת תורה היא ה"הצלחה", ואילו "אורה" ו"ברכה" קיימים אף ב"לוחות הראשונות" (בשבועות) וב"לוחות השניות" (יום־הכיפורים), מדוע נאמר בשיחה הנ"ל שגם "שערי אורה" ו"שערי ברכה" קשורים דוקא לשמחת־תורה?

כדי להבין דבר זה, יש להקדים ולומר, שרואים, שבאמצעות עבודה ולימוד כדבעי (יגעת) של ישראל נוסף משהו לתורה, עד כדי כך שצריך לחדש בתורה, לאפשה לה⁴⁵ (= להגדיל אותה). וכך גם לגבי מנהגי ישראל, שמנהג ישראל תורה הוא⁴⁶, ויוצא אפוא, שעל־ידי שישראל מקיימים מנהג מסויים, נוסף משהו לתורה.

וקשה על כך, לכאורה: אמנם, ניתן להבין כיצד יכולים ישראל לחדש בתורה⁴⁷, בהתחשב בכך ששורש נשמתם נעלה מן התורה, אך עדיין אין מובן: כיצד הופך חידוש זה (ובפרט החידוש של מנהג) לחלק מן התורה?

[כלומר, לא רק שחייבים לבצע את ה"גזירות והתקנות והמנהגות"⁴⁸ שחידשו חכמים, אלא שהם נעשים חלק מן התורה⁴⁹, כפי שמצוי הביטוי, כנ"ל, על מנהגי ישראל, (ואפילו מנהגים שאינם קשורים ל"בית דין⁴⁸ הגדול"⁵⁰) ש"מנהג ישראל תורה הוא"].

ההסבר לכך הוא: