205

תדבר אלינו"¹⁵, ואשר על כך טען משה, (כפי' רש"י) שמשמעותה של "ואת" – לשון נקבה – היא "התשתם את כוחי כנקבה שנצטערתי עליכם ורפיתם את ידי .. וכי לא היה יפה לכם ללמוד מפי הגבורה ולא ללמוד ממני".

כלומר, לפי הערכתו של משה את ישראל, היה עליהם לרצות ולשאת לימוד תורה "מפי הגבורה", אך הקב"ה קבל את טענת ישראל "היטיבו כל אשר דברו"¹⁶, כמו במקרה שלנו, שהקב"ה הסכים¹⁷ לעצת יתרו, כך שהענין הפך לפרשה בתורה.

גם כאן קשה להבין: ההבדל בין דרגת ישראל כפי שהוערכה על־ידי משה (שביכלתם ללמוד מפי הגבורה) לבין דרגתם למעשה (שהם זקוקים ללימוד מפי משה) הוא עצום,

[כפי שמובן מכך, שההתוודעות למצבם גרמה למשה ל"התשתם את כחי כנקבה"]

וכיצד ייתכן לומר, שמשה רבינו, הרועה ומפרנס של כלל ישראל, לא העריך, כביכול, כלל לפי האמת את מצב צאן מרעיתו?

ג. כאשר משה מביט על ישראל, הן בדרגה גבוהה יותר

אחד מן הדברים שניתן לומר על כך הוא:

אין הכוונה לכך, שמשה רבינו טעה, ח"ו, בהערכת מצבם של ישראל, אלא הכוונה היא, שכאשר משה רבינו מביט על ישראל, כאשר הם נמצאים יחד עמו¹⁸, הם אכן באמת בדרגה גבוהה יותר, כך שביכולתם ללמוד תורה מפי הגבורה, כיוון שמשה מרוממם ומקרבם אל הדרגה שלו¹⁹, ולפיכך כשם שהוא למד תורה מפי הגבורה, כך הוא משפיע שגם ישראל יוכלו ללמוד מפי הגבורה.

אך ישראל טענו: יכולתם ללמוד מפי הגבורה נובעת מכך שמשה מרוממם לדרגה זו, אך הם מבקשים "לקבל" את התורה בכלי ההבנה וההשגה שלהם, בכוחם העצמי^*, במצב שבו הם שרויים מצד עצמם. על כך אמר הקב"ה "היטיבו כל אשר דברו", כי באופן כזה תיקלט התורה בפנימיותם²⁰.