שיחה א

148שיחה א

בשלח

א. מאמר חז"ל על "הטוב שבגויים" והשאלה על כך

על הפסוק¹ "ויקח שש מאות רכב בחור..." אומרים חז"ל במכילתא², שה"בהמות" בהן השתמש פרעה לצורך "שש מאות רכב" היו מן ה"מקנה שהניס הירא את דבר ה'", ו"מכאן היה רבי שמעון אומר טוב שבגויים הרוג טוב שבנחשים רצוץ את מוחו".

ידועה השאלה הנשאלת על מאמר זה: הייתכן לומר, שהתורה מצווה להרוג אפילו את ה"טוב שבגויים" – האין זה ההיפך מן הצדק והיושר³?

על קושיה זו נאמרו תירוצים רבים⁴ (שחלקם יוזכרו בהמשך), במיוחד בויכוחים שנהלו גדולי ישראל נגד שונאי ישראל במשך הדורות (החל בויכוחים של רבי יחיאל מפריז, מגדולי בעלי התוספות, ועד דורותינו האחרונים).

ב. דברי רש"י בענין זה, והקושי עליהם

גם רש"י מתעכב בפירושו לתורה על פסוק זה. הוא מצטט את המילים "וכל רכב מצרים"⁵, 148ומסביר⁶ (כבמכילתא): "ומהיכן היו הבהמות הללו? אם תאמר משל מצרים, הרי נאמר⁷ וימת כל מקנה מצרים, ואם תאמר משל ישראל והלא נאמר⁸ וגם מקננו ילך עמנו, משל מי היו, מהירא את דבר ה'⁹. מכאן היה רבי שמעון אומר כשר¹⁰ שבמצרים¹¹ הרוג טוב שבנחשים רצוץ את מוחו".

לכאורה, אין מובן כלל: אמנם, פירוש רש"י מיועד גם לגדול בישראל, ולכן נקבע בהלכה בענין "שנים מקרא ואחד תרגום" ש"ירא שמים יקרא תרגום וגם פירוש רש"י"¹², אך יחד עם זאת, כמוסבר 149פעמים רבות, הרי פירוש רש"י לחומש מיועד ומותאם, גם ל"בן חמש למקרא", באופן אשר כדי להבין את פשוטו של מקרא¹³ לאמיתו, אין צורך להזדקק למפרשים נוספים – רש"י מסביר את הכל בפשטות בפירושו. אין דבר חסר (או מיותר), במקום זה או בפירושי רש"י שנלמדו לפני־כן.

לפי זה קשה, מדוע, מצטט רש"י את מאמרו של רבי שמעון "כשר שבמצרים הרוג", ללא הוספת שום הסבר או תירוץ, בעוד אשר הקושיה הנזכרת לעיל על מאמר זה עשויה להתעורר גם אצל "בן חמש".

יתר־על־כן: "בן החמש" כבר למד לפני־כן¹⁴, שכאשר היה אברהם אבינו במצרים, הטיב עמו פרעה ושלחו משם בכוונה למנוע רעה ממנו ומשרה.

ואף יותר מכך למד "בן החמש", שכאשר באו יעקב ובניו כדי להתיישב במצרים, הושיב אותם פרעה בעצמו, מרצונו שלו, ב"מיטב הארץ"¹⁵, כך שהתיישבותם שם היתה באופן ש"ויאחזו¹⁶ בה ויפרו וירבו מאד"¹⁷.

ואם כך, כיצד ייתכן לומר ש"כשר שבמצרים הרוג", בעוד אשר מוצאים, שהיו מצרים שהתנהגו אל יהודים כראוי, חיו עמם בשלום ושלוה ואף הטיבו עמם?

סתירה זו תחריף אצל "בן החמש" כאשר ילמד את פרשת תצא¹⁸, שבה מופיעה מצווה מפורשת: "לא תתעב מצרי..." – קיים איסור על "תיעוב" מצרי, ובודאי אסור להורגו!?

ועוד: אם "כשר שבמצרים הרוג", כיצד אפשר לקיים את המשך הפסוק¹⁹ "דור שלישי יבוא להם בקהל ה'"? אמנם, רצונו להתגייר הוא סימן לכך שהוא "כשר שבמצרים", אך רבי שמעון אומר שאפילו "כשר שבמצרים הרוג"!

לפיכך היה רש"י צריך להסביר זאת, לפחות בפרשת תצא.

ג. אחד התירוצים: בשעת מלחמה, ושלילתו

אחד התירוצים הנמצא בספרים רבים²⁰ לקושי זה הוא: במסכת סופרים²¹ גירסת המאמר היא "הטוב שבעכו"ם בשעת מלחמה הרוג" – ענין הריגת ה"טוב שבעכו"ם" אמור לגבי שעת מלחמה, אך לא במצב שאינו מלחמה.

150בדומה לכך ניתן היה, לכאורה, להבין את פירוש רש"י²²: דבריו מכוונים למצב שבו נלחמים המצרים בישראל. ה"ירא את דבר ה'" נענש כאשר רדפו המצרים אחר ישראל כדי להלחם בים־סוף.

אבל בדרך הפשט אי אפשר להבין כך את פירוש רש"י, כי הכוונה בדבריו "מכאן היה רבי שמעון אומר כשר שבמצרים הרוג" היא א) שמכאן למדים למצבים אחרים. ב) מכאן – מן הפסוק "ויקח... רכב מצרים" – מן המאורע של לקיחת הבהמות, ה"ירא את דבר ה'" מבין המצרים היה חייב בעונש שהביא עליו ה' בעת קריעת ים סוף ("הרוג"²³), בגלל מעשה זה של נתינת הבהמות. כלומר, עונש המיתה לא הגיע לו בגלל מלחמתו נגד ישראל, אלא בגלל עצם העובדה שהוא נתן את הבהמות לפרעה בכוונה רעה, עוד לפני "שעת המלחמה".

ד. תירוצים רבים אינם מתקבלים, מפני שאינם מובנים בפשטות

גם אם נאמר שגם מאורע זה של "ויקח" לצורך המלחמה המאוחרת נכלל בכוונה של "בשעת מלחמה", עדיין אי אפשר לומר, שרש"י התכוון לומר ש"בשעת מלחמה הרוג", בגלל הטעם החשוב הבא: כאמור, כתב רש"י את פירושו גם למען "בן החמש", ולכן נכלל בפירושו כל מה שנחוץ להבנת פשוטו של מקרא בדרך פשוטה ובהירה, ולפיכך אם התכוון רש"י ל"בשעת מלחמה הרוג", הוא היה אומר מילים אלו בפירוש, ולא היה מסתמך על "בן החמש", שיחפש את כוונת רש"י... במסכת סופרים, ובמיוחד כאשר לפי פירוש זה "שעת מלחמה" היא תנאי עיקרי בענין.

מסיבה זו קשה להבין את דברי רש"י גם לפי תירוצים אחרים המוצעים בספרים שונים –

[לדוגמא א) משמעות הכלל של רבי שמעון איננה שה"כשר שבמצרים" ראוי לעונש "הרוג", אלא: אפילו ה"כשר שבמצרים" אומר "הרוג": כאשר דנים בענישת חוטא המואשם ברצח, אז גם ה"כשר שבמצרים" מוכן לשפטו למוות ("הרוג") על סמך השערות בלבד, ללא חקירה מדוקדקת וללא חיפוש זכויותיו של הנאשם²⁴. ואילו אצל יהודים נאמר "ושפטו העדה... והצילו העדה"²⁵, דרושים עדים והתראה וכו', וחובה לחפש את 151ב) שהמאמר נאמר בדרך גוזמא, כהסבר על המשך מאמרו של רבי שמעון (כפי שהוא מובא במסכת סופרים²⁶) "הכשירה שבנשים בעלת כשפים"; חס וחלילה לומר על בת שרה רבקה רחל ולאה, ובמיוחד על "הכשירה שבהן", שהיא "בעלת כשפים"! אלא שהמאמר נאמר בגוזמא כדי להדגיש את הזהירות שיש לנקוט אפילו לגבי ה"כשירה שבנשים"²⁷, בדומה לכך אין הכוונה ב"כשר שבמצרים הרוג" לפשט, אלא זוהי הדגשה מוגזמת, עד כמה אין לסמוך עליהם.

ג) בתקופת רבי שמעון סבלו היהודים צרות רבות משונאי ישראל, ואליהם התכוון רבי שמעון במאמרו "כשר שבמצרים הרוג", כיוון שהראו שנאה גלויה כלפי ישראל, כ"נחש" המוזכר מיד לאחר־מכן, המלא בארס. אך אין הוא מתכוון לכל הגויים, ואפילו לא למצריים. הוכחה לכך: ישנם כמה מאמרי חז"ל המדגישים את רחמנותו של הקב"ה על המצריים, ואף יותר מכך בולט הדבר בציווי "לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו"²⁸] –

פירושים אלה ודומים להם אינם מובנים באופן פשוט ממשמעות המילים שאומר רש"י "כשר שבמצרים הרוג", ואם כך היה צריך רש"י להוסיף מילים כדי להסביר את כוונתו ב"כשר שבמצרים הרוג".

וכיוון שרש"י אינו עושה זאת, אלא מצטט מילים ספורות אלו בלבד מדברי רבי שמעון במכילתא, הכרחי לומר, שכוונת המאמר מובנת באופן פשוט ממילים אלו עצמן, ורש"י אינו צריך להוסיף דבר כדי לתרץ קושי זה, אפילו לא ל"בן חמש".

ה. חיזוק הקשיים

מכל האמור לעיל נובעת תמיהה עזה ביותר בענין זה: נניח, שנתרץ את רש"י ונסבירו לכל צדדיו, ונסביר כיצד מובן המאמר "כשר שבמצרים הרוג" באופן פשוט ל"בן החמש", אז יהיה קשה מצד שני: כיצד ייתכן שגדולי ישראל במשך הדורות התייגעו בחיפוש אחר תירוץ לקושיה, ולא הסתפקו בהסבר של רש"י ל"בן החמש"?

שהרי ברור, שהכוונה כאן איננה לענות לשאלת בן החמש בהסבר המתאים להבנתו, אך איננו ההסבר האמיתי, אשר אותו הוא ימצא בספרים הנ"ל רק כאשר יגדל. אין לומר, שרש"י מלמד את בן החמש לא לפי האמת, אלא ברור שרש"י מתכוון כאן להסביר האמיתי, אשר פשוט כל כך, שרש"י אינו צריך להוסיף דבר על לשון המכילתא, אפילו לצורך "בן חמש". מצד שני, לא השתמשו בהסבר זה בשום ויכוח מן הויכוחים הנ"ל.

ו. קשיים נוספים בלשון רש"י

כן יש להבין:

152א) פירוש רש"י איננו ספר הלכה, אלא פירוש לפשט הפסוקים. ומה צורך להבנת פשט הפסוק בדברי רש"י "מכאן היה רבי שמעון אומר..."? – כדי לענות על השאלה "מהיכן היו הבהמות הללו" מספקת התשובה "מהירא את דבר ה'", ואין צורך ביותר מכך.

ב) אף אם רש"י צריך להדגיש שגם ה"ירא את דבר ה'" לא התנהג כראוי, כדי לענות על השאלה, כיצד ייתכן ש"ירא את דבר ה'" יתן את בהמותיו לניהול מלחמה נגד ישראל, עדיין אין מובן: לשם מה יש לומר שהוא ראוי לעונש של "הרוג"?

ג) להמשך "טוב שבנחשים רצוץ את מוחו" אין, לכאורה, שום קשר להסבר הפסוק²⁹?

ד) לשם מה יש צורך בדרך הלימוד של "מכאן", ש"טוב שבנחשים רצוץ את מוחו³⁰", בעוד שמקרא מלא דיבר הכתוב³¹: "ואיבה אשית בינך... הוא ישופך ראש³²?

ז. דיוקים בלשון רש"י

וכן ישנם דיוקים נוספים בדברי רש"י:

א) לשם מה מציין רש"י גם את שם בעל המאמר – רבי שמעון³³? כאמור מספר פעמים, מציין רש"י את שם האומר רק כאשר הדבר מוסיף הסבר לפירושו.

ב) מדוע על "כשר שבמצרים" הוא משתמש בביטוי "הרוג", ועל "טוב שבנחשים" – "רצוץ את מוחו"³⁴?

ג) בשימוש במילה "רצוץ" צריך היה רש"י לומר, לכאורה, "רצוץ את ראשו"³⁵, בהתאם ללשון הפסוקים: "הוא ישופך ראש" "רצצת ראשי לויתן"^*35?

153ד) מהי משמעות הדיוק "מכאן היה רבי שמעון אומר...", השולל את האפשרות, שניתן ללמוד זאת גם ממקום אחר?

ח. הגירסא במסכת סופרים מתאימה יותר, לכאורה, לפשט

כדי להסביר ענין זה, צריך להקדים שאלה כללית שניתן לשאול על פירוש רש"י זה:

לכאורה, מתאימה לפשוטו של מקרא הגירסא המובאת במסכת סופרים – "הטוב שבעכו"ם בשעת מלחמה הרוג": כיון שהמצרים באו כדי להילחם נגד ישראל, וגם עונשם על־ידי הקב"ה היה באופן של "מלחמה", כנאמר בפסוק³⁶: ה' ילחם לכם...", "ה' נלחם להם...", מבין גם "בן חמש" שכאשר נלחמים נגד אויב אי אפשר להבחין ב"כשרים" שבצד האויב.

אם כך, גירסא זו "חלקה" יותר מן הגירסא שמצטט רש"י ממכילתא, שבה כתוב באופן סתמי "כשר שבמצרים הרוג", אשר בה: א) הכוונה היא לכל תקופה ולכל מצב, דבר שהוא ההיפך מן הצדק והיושר. ב) מודגש של"ירא את דבר ה'", הגיע עונש מוות רק מפני שנתן את בהמותיו לפרעה (כאמור לעיל בסעיף ג')?

אך לאמיתו של דבר אין זאת שאלה כלל: לפי הפשט מובן, שנס קריעת ים־סוף ואיבוד המצרים הרודפים, לא בא רק מפני שהמצרים רדפו אחר ישראל כדי להלחם בם, שהרי כתוב לפני־כן בפסוקים³⁷, שהקב"ה אמר למשה: "וחזקתי את לב פרעה ורדף...", וכך בפסוק לאחר־מכן³⁸ "ויחזק ה' את לב פרעה... וירדף...", וכיוון שהרדיפה נבעה מכך שהקב"ה חיזק את לב פרעה, לא מגיע על כך עונש!³⁹ אלא, היה זה המשך לכל המכות הקודמות שהביא ה' על המצרים, על הציקם ושעבדם את ישראל במשך שנים כה רבות⁴⁰, ולסיום⁴¹ כל המכות האלה, הביא ה' את העונש הגדול ביותר – נס קריעת ים־סוף, שבעקבותיו "לא נשאר בהם עד אחד".

לפיכך אין רש"י יכול לצטט את הגירסא שבמסכת סופרים, ש(רק) "בשעת מלחמה" צריך להרוג אפילו את ה"טוב שבעכו"ם", כיוון שכוונת הפסוק איננה שרדיפת מצרים ומלחמתם בישראל היה הסיבה לטביעתם בים סוף.

ט. לפי זה מובנים דברי

רש"י "מכאן היה..."

לפי זה מובן מדוע צריך רש"י לומר 154"מכאן היה רבי שמעון אומר...", למרות שאין זה ספר הלכות: מדברי רש"י שה"ירא את דבר ה'" נתן את בהמותיו לפרעה, מובן, שגם הם היו בעת קריעת ים־סוף⁴², ואף הם נענשו עם שאר המצרים, ונדרש, אפוא, הסבר⁴³: כיצד ייתכן שה"ירא את דבר ה'" טבע בקריעת ים־סוף כמו⁴⁴ מי שלא היה "ירא...", כנאמר בפסוקים⁴⁵: "לא נשאר בהם עד אחד", רק מפני שנתן את בהמותיו?

(אם נאמר שטביעתם היתה בגלל רדיפתם לשם מלחמה בישראל היה מובן מדוע מגיע להם עונש, ורש"י לא היה צריך להסביר זאת⁴⁶, אך כיוון שלא רדיפתם היתה הסיבה לטביעתם, קשה להבין מדוע נענש גם מי שהיה "ירא את דבר ה'").

ובמיוחד, כאשר "בן החמש" כבר למד בענין סדום ועמורה⁴⁷, שלו נמצאו שם רק עשרה (תשעה) צדיקים, היו הם בעצמם ניצלים וזכותם היתה מגינה על כל יושבי עירם, וכאן ארע בדיוק ההיפך: לא די שה"ירא את דבר ה'" לא הגן והציל את המצרים האחרים מכליה, אלא אף הוא עצמו לא ניצל.

לפיכך מצטט רש"י את מאמר רבי שמעון "מכאן... כשר שבמצרים הרוג טוב שבנחשים...", כדי להסביר שה"ירא" לא נענש רק על כך שנתן את בהמותיו לפרעה, אלא שהעונש הכבד של ה"ירא" מוכיח שנתינת הבהמות היא תוצאה של שנאה לישראל, המשותפת לכל המצרים⁴⁸, שנאה ארסית כזו, כנחש, שהניעה את 155כל המצרים להציק לישראל כל־כך הרבה, ובמשך זמן כה רב, ואשר בגלל זאת נגזר על כולם, גם על ה"ירא", עונש של "הרוג" – "לא נשאר בהם עד אחד".

י. ההדגשה על "מכאן"

כך מובנת גם ההדגשה "מכאן... כשר שבמצרים הרוג", כיון שעד לעונש שבקריעת ים־סוף אין הוכחה ברורה שגם אצל ה"ירא את דבר ה'" היו שנאה ורשעות כלפי ישראל במידה גדולה כזאת, שיגיע להם על כך העונש "הרוג", כלשאר המצרים, כדלהלן:

אי הבחנה בין ה"ירא" לבין האחרים במכות (חוץ מדבר⁴⁹ וברד⁵⁰), אינו מהווה הוכחה שהוא לא היה שונה מהאחרים בשנאתו לישראל, כיוון שלא היה זה העונש החמור ביותר של מוות⁵¹, ולא היה צורך במדה גדולה ביותר של רשעות, מכות אלה יכולות לבוא כעונש על רשעות קטנה יותר שהיתה ל"ירא את דבר ה'", ואשר בגללה היה ראוי למכות⁵².

אפילו לגבי מכת בכורות, שהיא עונש מוות ("הרוג"), כבר הסביר רש"י לפני־כן⁵³: "למה לקו בני השפחות שאף הם היו משעבדים בהם ושמחים בצרתם". כלומר, גם עונש מיתה החל רק על חלק קטן מן המשפחה, על הבכורות, איננו ניתן בגלל הרשעות המלאה של המצרים, ולכן נכללו גם "בני השפחות" במכה זו.

רק "מכאן" – מכך שכליית המצרים בקריעת ים־סוף היתה באופן של "לא נשאר בהם עד אחד"⁵⁴, יש הוכחה של"ירא את דבר ה'" ("כשר 156שבמצרים") שבאותו דור היו רשעות ושנאה כלפי ישראל באופן מלא כשאר המצרים, ולכן חל עליו העונש של "הרוג".

יא. דברי רש"י רומזים לכל הדורות לגבי "טוב שבנחשים"

לפי זה מובן שדברי רש"י "כשר שבמצרים הרוג" המצוטטים כאן כדי לענות על הקושי בפסוק זה, אמורים, בפשטות, לגבי המצרים שבדור ההוא, שעליהם מדובר בפסוק, שלהם, ואפילו ל"כשר" שבהם, מגיע עונש של "הרוג" מן הסיבה שהוזכרה לעיל, ואילו על המצרים של דורות אחרים, כשרים ורשעים, אין רש"י מדבר.

אך "בן החמש" מעורר שאלה: מן ההתבטאות "מכאן היה רבי שמעון אומר..." משתמע, שענין זה אמור לגבי כל תקופה אחרת בדורות מאוחרים יותר. מהי ההשלכה על שאר הדורות מכך ש"כשר שבמצרים (בדור ההוא) הרוג"?

לפיכך מביא רש"י את המשך מאמרו של רבי שמעון "טוב שבנחשים רצוץ את מוחו", ובכך הוא רומז שהמסקנה לדורות איננה בענין של "כשר שבמצרים הרוג", אלא שנלמד כאן הכלל של "טוב שבנחשים רצוץ את מוחו".

בנוסף לכך: "מכאן" מובן, שאם יימצא מישהו שיחסו לרעה לישראל היא כזו שניתן לכנותו "נחש", והוא ידוע בכך – כפי שמוצאים לטובה, ששמשון נקרא נחש⁵⁵ – חל עליו הכלל: "טוב שבנחשים..."⁵⁶.

ולהעיר, שבתקופת רש"י ותלמידיו היו רבים שנהגו כלפי ישראל כ"נחש", כפי שמתבטא גם בקינות שכתבו רש"י ותלמידיו.

יב. "רצוץ את מוחו" של הנחש, בגלל שנאתו התמידית לאדם

לפי זה מובן גם החידוש שמוסיף המאמר "טוב שבנחשים רצוץ את מוחו", על הפסוק המפורש "הוא ישופך ראש": מן הפסוק "הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב" יודעים ש"ישופך ראש" תלוי ב"אתה תשופנו עקב" – ריצוץ "ראשו" של הנחש כאשר הוא במצב של "ואתה תשופנו עקב"⁵⁷.

על כך מוסיף רבי שמעון: כשם שיש להרוג אף את הכשרים שבמצרים בגלל שנאתם הארסית לישראל, ולא בגלל יציאתם למלחמה נגד ישראל, כך גם לגבי נחש, שהקב"ה כבר גזר את הגזירה "ואיבה אשית בינך ובין..." אין להמתין עד שהנחש יתנפל על אדם, ורק אז "ישופך ראש", אלא 157מיד כאשר מבחינים בנחש, נאמר "רצוץ את מוחו", מפני שה"טוב שבנחשים" הוא ככשר שבמצרים שבפרשה, והוא שונאך המסוכן – "ואיבה אשית..."⁵⁸.

בענין זה בא ללמד ונמצא למד⁵⁹: מכך שרש"י מצטט את סוף מאמרו של רבי שמעון "טוב שבנחשים רצוץ את מוחו" ברור יותר גם שחלקו הראשון של המאמר "כשר שבמצרים הרוג" אמור רק לגבי הדור ההוא של המצרים, ששנאתם לישראל היתה כשנאת הנחש לאדם ("ואיבה אשית...").

יג. דיוקו של רש"י: "מוחו", ולא "ראשו"

מהי אכן, הסיבה לכך שדוקא אז היה דור יוצא־דופן כל כך? כדי לענות לכך מדייק רש"י ומצטט את לשון המכילתא "טוב שבנחשים רצוץ את מוחו" (כאמור לעיל, שבא ללמד ונמצא למד):

כשם שהגזירה על הנחש "ואיבה אשית...", היתה בגלל "והנחש היה ערום..."⁶⁰ - "מוח", שכתוצאה מכך ארע חטא עץ הדעת וכו', כך גם היתה הסיבה לשנאת המצרים לישראל בכך שפרעה אמר "הבה נתחכמה לו..."⁶¹ - שכל המצרים יתחכמו, ויהיו ערומים, דבר שגרם לשעבוד ולעינויים הקשים של בני ישראל.

לכך רומז רש"י במילה "מוחו" (ולא "ראשו"): את הנחש צריך לרוצץ בגלל "מוחו" - בגלל "והנחש היה ערום", דבר שגרם ל"ואיבה אשית...", וכך נבע הענין של "כשר שבמצרים הרוג" מהתחכמותם, ("הבה נתחכמה לו"), שגרמה לשעבוד הקשה;

יד. הסיבה לציון שמו של בעל המאמר

אך עדיין מתעוררת שאלה כללית על ההסבר: מנין שהריגת ה"כשר שבמצרים" היתה בגלל שנאתם ורשעותם האישית כלפי ישראל, ייתכן, לכאורה, שהיתה זו גזירה^* מאת ה', ללא סיבה גלויה?

לפיכך מציין רש"י את שמו של בעל המאמר - רבי שמעון, שהוא תמיד "דריש טעמא דקרא"⁶² (=דורש את טעם הפסוק) ואף כאן הוא נוהג כשיטתו.

158טו. ההסבר הנ"ל מתאים רק לרש"י, ולא לנוסח שבמס' סופרים

לפי זה מובן מדוע בכל הויכוחים שמתעוררים על מאמר רבי שמעון, כמוזכר לעיל, לא השתמשו בהסבר זה: הסבר זה הוא פשוט בהחלט, אך הוא מתאים לפירוש רש"י בלבד, מפני הסיבות הבאות: א) רש"י מסביר רק את "פשוטו של מקרא", רק את הפסוק שעליו מוסבים דבריו, ולפיכך לפי פירוש רש"י מוסב המאמר בענין "כשר שבמצרים" על אלה שמוסבר עליהם בפסוק זה. ב) בפירוש רש"י מצוטט "טוב שבנחשים רצוץ את מוחו" כהמשך ל"כשר שבמצרים הרוג" (ואשר לכן נלמד גם "טוב שבנחשים..." - "מכאן"), וגם זה מהווה הוכחה לכך שב"כשר שבמצרים הרוג" הכוונה היא למצרים שבדור ההוא בלבד, כדלעיל.

אך כאשר מדובר בנוסח הסתמי שבו מובא מאמרו של רבי שמעון במסכת סופרים⁶³ וכדומה: "תני רשב"י הטוב שבעכו"ם... הרוג טוב שבנחשים רצוץ את מוחו הכשירה שבנשים בעלת כשפים", אי אפשר להסביר כך, מפני שהדברים אינם אמורים לגבי דור מסויים או סוג מסויים⁶⁴ של "גוים", או מצרים⁶⁵.

בנוסף לכך: מפני שבנוסח זה מובא גם חלק שלישי "הכשירה שבנשים בעלת כשפים", שאין לו שום קשר ל"הטוב שבעכו"ם..."⁶⁶, הכרחי לומר, שכל חלק הוא ענין בפני עצמו: "הכשירה שבנשים..." – היא הוראה בקשר לאופי הנשים; "הטוב שבנחשים..." – לגבי תכונת הנחשים, וכשם ששני אלה אינם קשורים לדור מסויים, כך מהווה "הטוב שבעכו"ם..." הוראה לכל הדורות, בקשר לתכונותיו של הגוי.

טז. המחלוקת לגבי הריגת נחש ללא בית־דין

כאמור פעמים רבות, ניתן ללמוד מפירוש רש"י על התורה במקומות רבים גם ענינים השייכים לחלק ההלכה שבתורה, ואף כאן כך:

לגבי "זאב... והנחש" אומר רבי אליעזר במסכת סנהדרין⁶⁷: "כל הקודם להורגן זכה", ואין צורך בבית דין של כ"ג. בענין זה קיימת מחלוקת⁶⁸ בין רבי יוחנן לבין ריש לקיש: ריש לקיש סובר שהדבר אמור רק במקרה שנחש המית אדם, ואז מגיע לו מוות ואין צורך בבית־דין, אך אם לא המית 159הנחש אדם, אסור להרגו. לעומת זאת, סובר רבי יוחנן ש"אף־על־פי שלא המיתו" אומרים ש"כל הקודם להורגן זכה", מפני שאין להם תרבות".

לפי דברי רש"י בפשוטו של מקרא, ש"טוב שבנחשים..." נלמד מ"כשר שבמצרים הרוג" (אשר יש לפרשם בראש ובראשונה כפשוטם), נובעת הנקודות הבאות להלכה:

א) אין צורך במשפט בבית דין כדי להרוג נחש, בדיוק כמו שלא שפטו כל מצרי בפני עצמו (שאם כך יש צורך לקיים את "ושפטו העדה... והצילו העדה"^* ויש לחפש עליהם זכות, וכאן נהרגו גם ה"ירא את דבר ה'" – "עד אחד"⁶⁹), אלא הגזירה כללה את כל המצרים בשווה.

ב) יש להרוג נחש אפילו "כשלא המיתו", מפני שאפילו "טוב שבנחשים – רצוץ את מוחו", כשם ש"כשר שבמצרים הרוג" לא היה בגלל מלחמתם נגד ישראל, אלא בגלל עצם שנאתם לישראל.

ג) כל זה אמור רק בקשר לנחש⁷⁰, שעליו חלה הגזירה "ואיבה אשית בינך ובין...", ואילו לגבי בעלי חיים אחרים אפשר לומר ש"יש להם תרבות"⁷¹.

יז. ההוראה מכך לעבודת כל יהודי

ההוראה הנובעת מכך לכל יהודי בעבודתו הרוחנית האישית היא:

חז"ל⁷² אומרים על הנחש ש"דא יצר הרע" (=זה יצר הרע), ולפעמים יש יצר־רע "דתי" - "טוב שבנחשים": הוא טוען, שברצונו "להשלים" עם היצר הטוב, ולהתפשר עמו: הוא יאפשר ליהודי ללמוד תורה בזמן מסויים וכו', והיצר הטוב יאפשר לו לספק "מעט" מתאוותיו בזמן האכילה וכדומה.

על כך אומר רבי שמעון "טוב שבנחשים רצוץ את מוחו": אסור ל"השלים" עם היצר הרע, מפני שהוא "נחש" ושונא אותך, למרות כל תחפושותיו⁷³, ומוכנותו לוותר לך בחלק מן הדברים היא אחת מתחבולותיו, ש"היום אומר לו עשה כך ולמחר אומר לו... עבוד עבודה זרה..."⁷⁴. העצה להימנע מכך היא: "רצוץ את מוחו" – יש לרוצץ את מוחו, את ערמומיותו ותחבולותיו של היצר הרע.

פרט נוסף בכך: ידוע⁷⁵ הדיוק בלשון הפסוק⁷⁶ "יגיע כפיך כי תאכל" – 160יגיעת היהודי בעסקי הפרנסה צריכה להיעשות רק ב"כפיך", בכח המעשה שלו, אך ראשו ("ראשך" – שכל שבמוח) צריך להיות תמיד מלא בתורה.

וזוהי הכוונה ב"רצוץ את מוחו": יש לרוצץ את המוח של היצר הרע, כדי שהמוח יתמסר כולו לתורה וקדושה.

ועל־ידי שיהודים מקיימים את הוראת חז"ל "טוב שבנחשים רצוץ את מוחו" במשך זמן הגלות, זוכים לקיום הייעוד של "גם אויביו ישלים אתו"⁷⁷, כפירוש חז"ל⁷⁸, "זה הנחש" - שגם ה"נחש" יתהפך, עד ש"ישלים אתו".