שיחה א

139שיחה א

יו"ד

א. יום הסתלקות הצדיק – לימוד הוראה לעבודת האדם

משמעותו של יום הילולא והסתלקות של צדיק, שבו עולים "כל מעשיו ותורתו ועבודתו אשר עבד כל ימי חייו"¹, היא (עבורנו) בעיקר להתבונן ב"מעשיו ותורתו ועבודתו" של בעל ההילולא, כדי להסיק מכך הוראה לחיי היום־יום של כל אחד מההולכים בעקבותיו, במעשיו תורתו ועבודתו של האדם².

כיון שאצל כל יהודי רבים הם הענינים הנכללים במעשיו ותורתו ועבודתו אשר עבד כל ימי חייו, ועל־אחת־כמה־וכמה אצל נשיא ישראל, לפיכך לא תמיד ברור וגלוי מהי הנקודה העיקרית שבעבודתו, שממנה צריך ללמוד את ההוראה העיקרית. אך

שבט

בעניננו – יום הסתלקותו של כ"ק מו"ח הרבי – יש הוראה ברורה – תורתו (מלשון הוראה³) של בעל ההילולא, וזהו המאמר על ד"ה "באתי לגני", שהרבי בעל ההילולא בעצמו הכינו ליום ההסתלקותו, שמתורה זו יודעים במה צריכה להיות ההתבוננות העיקרית ביום ההילולא שלו, ומה צריך ללמוד מכך לגבי עבודת האדם למעשה בפועל.

ב. הזריזות – ענין כללי בעבודת ה'

בסוף המאמר מדבר הרבי אודות חשיבות הזריזות בעבודת ה' בקיום התורה והמצוות, כי "מי הוא היודע עתו וזמנו", כנאמר במדרש⁴ "אין לומר המתינו לי עד שאעשה חשבונותי ועד שאצוה לביתי",

המסקנה המתבקשת מכך היא⁵, שהזריזות בעבודת ה' אינה רק פרט בעבודה, כמשמעות הפשוטה של מאמר חז"ל⁶ "אין מחמיצין את המצוות", אלא זהו ענין החשוב לעבודה בכלל, שבלעדיו אפשר להפסיד את כל העבודה. וההוראה "אין אדם שליט 140לומר..." אמורה לגבי כל יום ורגע של כל משך ימי חייו עלי אדמות, מאה ועשרים שנה.

ויותר מכך נאמר ברמז במאמר חז"ל שהוזכר לעיל "אין מחמיצין את המצוות... אם באת מצוה לידך עשה אותה מיד". אם מתרשלים בקיום מצוה, הרי במקום "ושמרתם את המצות" – "את המצוות" – נעשה "חמץ", ההיפך מן המצוה⁷.

ובתחילת המאמר מדובר על הענין שבו צריכה להיעשות העבודה, שבו צריכה להיות הזריזות, בכך ש"נתאוה הקדוש־ברוך־הוא להיות לו יתברך דירה בתחתונים"⁸.

ג. הדיוק בלשון "נתאוה...

דירה בתחתונים"

אמנם, בכל פעולה של יהודי בקיום התורה והמצוות, וכן ב"כל מעשיך יהיו לשם שמים"⁹ ו"בכל דרכיך דעהו"¹⁰, מתהוה דירה לה' יתברך בתחתונים ומתממשת "תאות" הקדוש־ברוך־הוא¹¹,

אך בכל זאת מובן שההוראה שיש ללמוד מיום ההילולא לגבי הענין של "נתאוה הקדוש־ברוך־הוא להיות לו יתברך דירה בתחתונים" אינה רק המרצה כללית לעבודת התורה ומצוותיה באופן כללי, אלא הוראה מסויימת¹² – ענין מסויים שהוא צריך להיות עיקר עבודת האדם בימינו אלה,

בהתאם ל"מעשיו ותורתו ועבודתו" של בעל ההילולא.

כדי להבין זאת יש להקדים ולבאר את הדיוק בלשון שמציין הרבי במאמר "נתאוה הקדוש־ברוך־הוא להיות לו יתברך¹³ דירה בתחתונים", שבתאוה זו ישנם שלושה פרטים: א) לו יתברך, ב) דירה, ג) בתחתונים.

א) "לו יתברך" – הדירה היא לעצמותו¹⁴ יתברך, ולא רק לדרגות של אורות ו"גילויים", ב) "דירה" – הימצאותו של עצמותו יתברך למטה אינה באופן ארעי, אלא באופן של "דירה" – בקביעות¹⁵. ג) "בתחתונים" – הדירה לעצמותו היא דוקא בתחתונים, ולא בעולמות העליונים¹⁶.

141שלושה ענינים אלו כרוכים זה בזה: מצד הדרגות של "גילויים" ואפילו הנעלים ביותר, הרי כיון שמציאותם אינה מעצמותם, ובמיוחד שגילויים הוא ברצון, לא תיתכן בהם אפשרות של "דירה" – קביעות, כי מציאותם אינה מציאות אמיתית מצד עצמם¹⁷.

וכיון שיש הגבלה מסויימת למציאות¹⁸, הרי מובן, שהגילוי הוא רק במקום שבו קיים ענין של כלי לגילוי אלקות. ואילו בתחתונים, שאינם כלי לאלקות כלל, שם כביכול, אינה יכולה האלקות להתגלות.

לעומת זאת מצד עצמותו, שאינה מוגבלת בהעלם וגילוי, והיא מעל למגבלות ושינויים, כיון שמציאותו מעצמותו¹⁹, לכן "המשכתו" (עד כמה שקיים מושג זה של המשכה בעצמות²⁰) היא באופן של "דירה", קביעות²¹.

ודוקא בתחתונים, כיון שהעולמות העליונים – הגילויים, אינם "כלי" לעצמותו יתברך, שהרי הם ירידה מאור פניו יתברך^*21, דוקא בתחתונים ששם אינו קיים מושג של גלויים, שם יכולה להתהוות דירה לעצמותו יתברך²².

ד. שלושה ענינים אלו בעבודת האדם

לפי זה מובן גם לגבי עבודת האדם, שהעשיה "לו יתברך דירה בתחתונים" צריכה להתבצע באופן כזה שיתאים להיות דירה לעצמותו יתברך דוקא בתחתונים, כמפורט להלן.

א) "לו יתברך" – העבודה צריכה להתבצע רק "לו יתברך", רק לשם ביצוע הרצון שלו, ה"נתאוה" של עצמותו יתברך, שלא על מנת לקבל פרס²³ ואף לא לשם דביקות באלקות, ואף לא כדי שהאדם העובד יגשים את כוונת הקדוש־ברוך־הוא²⁴, אלא רק כדי שתתממש "תאותו" של הקדוש־ברוך־הוא²⁵.

ב) "דירה" – העבודה חייבת להתבצע באופן של קביעות. כלומר, שלא יחולו שינויים באופן ובתמידיות של עבודתו כל הזמן, כי שינויים אלו מצביעים על כך שהעבודה אינה 142נעשית באופן של "דירה" – קביעות, אלא באופן "עראי".

ג) "בתחתונים" – העבודה צריכה להתבצע בעיקר בענינים תחתונים, הן לגבי התורה, הן לגבי המצוות, וכך גם לגבי ישראל (כפי שיוסבר בהמשך).

גם שלושה ענינים אלו בעבודת האדם כרוכים זה בזה:

כאשר עבודתו של האדם היא לצורך מציאותו העצמית, ואפילו כדי להתדבק באלקות (או אפילו בדרגה נעלית יותר: ברצונו לקיים את רצון הבורא, אך בעבודתו מעורבת התחושה שהוא מבצע את רצון ה') – אז יכולים לחול שינויים בעבודתו, בהתאם לרגש האהבה והדביקות שמתעורר בו באותו זמן. אין זו קביעות – דירה. וכן יש הבדל אם העבודה היא בענינים נעלים או בענינים תחתונים שלגביהם אינו מרגיש (בעבודה זו) חיות ותענוג.

דוקא כשעבודתו היא "לו יתברך", להשלים את רצון ה', אז כל הענינים המביאים לידי השגת הכוונה, שווים אצלו, ובמילא עבודתו היא באופן של קביעות והתמדה – "דירה", וכיון שתאותו של הקדוש־ברוך־הוא היא "להיות לו יתברך דירה בתחתונים", עבודתו היא בעיקר בענינים תחתונים.

ה. עבודת בעל ההילולא – מסירות נפש

אופן עבודה כזה, בכל שלושת הפרטים המוזכרים לעיל, ניכר היה בגלוי אצל בעל ההילולא עצמו:

כידוע, וכפי שכבר דובר על כך פעמים רבות²⁶, היתה עבודתו של בעל ההילולא בהרבצת התורה ובחיזוק היהדות מסכת רצופה אחת של מסירות נפש, כלשונו של בעל ההילולא בסוף המאמר הנ"ל²⁷ – "למעלה מטעם ודעת". והרי עבודה תוך מסירות נפש מצביעה על כך שאין הוא עושה זאת למען שכר רוחני וכדומה, למען שלימות מציאותו, ואפילו לא כדי לדבקה בה' יתברך, אלא רק "לו יתברך", ומציאותו העצמית אינה קיימת בעבודה²⁸. ובמיוחד, כאשר, כפי שהיה אצל בעל ההילולא "שהשליך חייו מנגד²⁹", כפשוטו, עבור הפצת התורה וחיזוק היהדות³⁰.

ודרך העבודה בתוקף ובמסירות נפש היתה אצלו באופן תמידי במשך כל תקופת נשיאותו, והתבטאה בכל האופנים של מסירות נפש.

כפי שדובר כבר בהרחבה²⁶, אודות ההבדל שבין שלוש התקופות השונות של "עשר שנים" במשך שנות נשיאותו בעולם הזה, שבכל אופני העבודה 143השונים זה מזה היתה אצלו אותה מסירות נפש עילאית.

בנוסף לכך שעצם העבודה תוך מסירות נפש אינה עראית, אלא נעשית בקביעות ללא שינויים, כי זוהי עבודה מצד עצם הנשמה, שמעל לשינויים – גם התבטאה העבודה באופן הגלוי של מסירות נפש, שבכל הסוגים השונים של העבודה היתה אצלו אותה מסירות נפש.

אמנם, עבודת הרבצת התורה וחיזוק היהדות ועד להפצת מעיינות החסידות נעשתה אצלו בכל התחומים, אך בכל זאת ניכרה השתדלות מיוחדת ב: א) ארגון קבוצות ושיעורים ללימוד הלכה למעשה לקראת רבנות, כדי להכשיר מורי־הוראה למעשה, שיגור רבנים לקהלות ומושבות יהודיות שונות, וכדומה. ב) הפצת קיום המצוות המעשיות בין כל סוגי היהודים, על ידי פעילות מעשית, כגון: שיגור שליחים לבניית מקואות, שיגור מוהלים, וכדומה. ג) חינוך על טהרת הקודש של תינוקות של בית רבן, יסוד חדרים, שליחת מלמדים וכדומה.

וכל הענינים הללו הם בבחינת "תחתונים" בתורה ובמצוות עצמן, כדלהלן.

ו. "עליונים" ו"תחתונים" בלימוד התורה, בקיום המצוות ובסוגי

התלמידים

ההסבר לכך הוא: בלימוד התורה יש אופנים שונים, החל מלימוד התורה אשר למעלה במתיבתא של הקדוש־ברוך־הוא, ומתיבתא דרקיעא³¹, ועד לאופן לימודה למטה. וגם למטה יש דרגות רבות, כגון – לימוד באופן של "דרוש וקבל שכר", "יגדיל תורה ויאדיר"³², והלימוד "לאסוקי שמעתא אליבא דהילכתא"³³.

ובאופן כללי זהו ההבדל בין "עליונים" בלימוד התורה לבין "תחתונים" בתורה: כאשר לומדים באופן של "יגדיל תורה ויאדיר", ולא לצורך הלכה למעשה, עוסקים בעיקר בשקלא־וטריא שבתורה, והתענוג והחיות הם בהבנת התורה. ואילו כאשר לומדים "לאסוקי שמעתא אליבא דהילכתא", אין שקועים בשקלא־וטריא ובחכמת התורה, אלא בעיקר בידיעת ההוראה הנובעת מכך למעשה.

וכך גם לגבי המצוות המעשיות: בנוסף לכך שזוהי דרגה של תחתונים יחסית ללימוד התורה בכלל³⁴, קיים במצוות פן כפי שהן "מצד" התורה, בדומה לענין של "כל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה..."³⁵. ישנם כמה מקרים, שבהם אי אפשר לקיים את המצוה במעשה ממש, ובמקום זאת עוסקים בתורת המצוה, ולמרות זאת 144נאמר על כך, שהעיסוק בתורה הוא כאילו הקריב.

וכן קיימת כוונת המצוות, וכדומה.

לעומת זאת, בזמן שבית המקדש קיים, יהודי שאינו יודע כלל הלכות קרבנות, אלא סומך על הכהן המקריב את הקרבן (ולוי בדוכנו וישראל במעמדו)³⁶, מקיים את המצוה ואת חובת הקרבת הקרבנות המוטלת עליו.

ביתר פירוט: קיום המצוות למעשה הוא בבחינת "תחתונים" יחסית לדיבור שבמצות, ועוד יותר יחסית לכוונת המצוה במחשבה ולב.

בדומה לכך מובן לגבי היהודים, שעמם לומדים תורה: הלימוד של תינוקות של בית רבן, ובמיוחד בתחילת הלימוד – לימוד אל"ף בי"ת וכדומה, הוא בבחינת "תחתונים" לגבי סוגי התלמידים שעמם לומדים.

ז. העבודה בבחינת "תחתונים רק כאשר עובדים "לו יתברך"

לפי זה מובן כיצד העיסוק בשלוש הדרגות האמורות ב"תחתונים" אפשרי רק כאשר העבודה מתבצעת "לו יתברך", ולא למען תועלת ושלימות עצמית.

כאשר האדם מחשיב עצמו למציאות כלשהי, הוא עוסק בהתלהבות בעיקר בדרגת העליונים שבתורה, בשכל, ויותר מכך באור האלקי המאיר בתורה. ולכן הוא מוכן ללמוד עם יהודים שהם כלים מתאימים לסוג לימוד זה, הן בנגלה שבתורה, ועל־אחת־כמה־וכמה בפנימיות ובסודות התורה. שאז רואים את התפשטות האלקות וגילויה בעולם.

אבל בלימוד לאסוקי שמעתא אליבא דהילכתא, וכן בלימוד של אל"ף בי"ת עם תינוקות של בית רבן – בכך אין הוא עוסק ומתלהב, אין הוא רואה בכך את ה"עושר", ואת גילוי שמו יתברך.

וכך גם לגבי קיום המצוות, חיותו העיקרית היא בכוונת המצוות, לדבקה בו יתברך, ולא כל כך במעשה המצוה, בקיום רצון העליון.

רק כאשר עבודתו היא "לו יתברך", שתתבצע כוונת הקדוש־ברוך־הוא, כאשר העובד עצמו אינו מציאות עצמאית, אז עבודתו היא בעיקר בבחינת תחתונים, כי דוקא על־ידי כך מושגת המטרה "נתאוה הקדוש־ברוך־הוא להיות לו יתברך דירה בתחתונים".

ח. בתקופתנו חסר לימוד הלכה למעשה

כיום צריך להבהיר כל ענין במילים פשוטות: מכל ההוראות הרבות שלעיל יש שני ענינים שחלה בהם התדרדרות בתקופתנו:

הענין הראשון הוא – לימוד הלכה למעשה. רואים, שבאופן כללי לימוד התורה הולך ומתרבה, הן בכמות והן באיכות. אבל הלימוד באופן של לאסוקי שמעתא אליבא דהילכתא – 145שממנו ייצאו רבנים שיוכלו לפסוק שאלות בכל ארבעת חלקי השולחן ערוך (ובמיוחד בחלק אורח חיים) – הולך ופוחת ר"ל מדור לדור ומשנה לשנה ומחודש לחודש.

לגבי אי־ידיעת ההלכות של חלק חושן משפט, יש לקוות, שעקב מצב וחוקי המדינה לא תצמחנה מכך תקלות רבות. אך לגבי אבן־העזר, יורה־דעה, ועל־אחת־כמה־וכמה לגבי אורח־חיים – ההלכות החשובות למעשה ממש, בחיי היום־יום, ולא רק בזמנים מסויימים, כשמו "אורח־חיים" – אין כמעט אצל מי לברר.

כאשר באים למישהו המשקיע את כל זמנו בלימוד התורה, ושואלים אותו שאלה הלכתית, הוא משיב: אני עסוק בלימוד התורה באופן של "יגדיל תורה ויאדיר", הולך ומוסיף אור. אך לפסוק דין בהלכות ברכות הנהנין, בהלכות תפלה, או בהלכות קריאת שמע – הלכות אלו הוא לא למד!

לגבי אורח חיים יש פגם כפול: בנוסף לכך שחסרים רבנים שיוכלו לפסוק בהלכות אלו, נוספת הסכנה שכל אחד ייעשה "פוסק" לעצמו:

בעל־הבית וסוחר, שאיננו רב, אם הוא ירא־שמים, לא ישלה את עצמו שהוא יכול לפסוק בעצמו שאלה בהלכות גיטין, ואפילו לא שאלה בהלכות יורה דעה. כאשר מתעוררת אצלו שאלה הוא מחפש רב ומורה־הוראה בפועל. אבל בהלכות אורח חיים הוא עלול להשלות את עצמו שהוא מסוגל להיות "פוסק" – הוא יעיין בקיצור שולחן ערוך (בלשון הקודש, ואם אין הוא מבין לשון הקודש – באנגלית, בצרפתית וכדומה) וינהג כפי שמובנת לו משמעות הנאמר בקיצור שולחן ערוך!

אם לגבי שולחן ערוך של ה"בית יוסף" התעורר דיון כיצד ניתן לפסוק משם הלכה בלי לדעת את המקורות ואת הטעמים³⁷ – מובן מה עלול לנבוע מכך שהתורה נמסרת בידיו של כל אחד ואחד, שיפסוק בעצמו דין לפי קיצור שולחן ערוך!

בענין זה צריך לקיים "והחי יתן אל לבו"³⁸ – מעבודתו של בעל ההילולא, שסיכן עצמו, למרות שמעשים אלו היו כרוכים בסכנת נפשות ממש, לייסד את מה שנקרא עתה בשם בתי־מדרש לרבנים –

ומכך נלמדת ההוראה, שכל אלו הראויים לכך (ואפילו אם יש ספק אם הם ראויים, הרי במצב כפי שהוא עתה יש לנהוג לחומרא), ילמדו באופן של לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא.

וזכות הרבים מסייעתם, ובמיוחד כאשר הדבר חשוב לא רק לציבור של עיר אחת, אלא לפי המצב עתה, חשוב הדבר למאות קהלות בארה"ב ובמדינות אחרות, שנותרו, כפשוטו, ללא רבנים מורי־הוראה בשולחן ערוך. וכך גם מאות יישובים בארץ־הקודש – "ארץ אשר... עיני ה' אלקיך בה מרשית 146השנה ועד אחרית שנה"³⁹, שאין להם רבנים – שתהא להם סייעתא דשמיא הדרושה כדי לכוון להלכה⁴⁰, ולהיות "דן דין אמת לאמיתו", שעל־ידי כך נעשים שותף לקדוש־ברוך־הוא במעשה בראשית⁴¹.

ט. חינוך על טהרת הקודש

הנקודה השניה החשובה במיוחד לתקופתנו היא – אופן החינוך של תינוקות של בית רבן:

עקב חוקי המדינה של מדינה זו, ארה"ב, והדומות לה, נוצר מצב מבהיל. נקבע שאצל ילד – לא רק בן חמש למקרא, אלא אפילו בגיל של בן עשר למשנה ובן י"ג למצוות ובן חמש עשרה לגמרא – לא יכול לעבור יום במשך שנת הלימודים ללא לימוד לימודי חול.

לגבי זאת יש ללמוד מבעל ההילולא, אשר מסר נפשו בפועל, ואף שלח יהודים אחרים למסור נפשם, כדי להקים חדרים לילדים יהודים, ושהלימוד בחדרים אלו יהיה על טהרת הקודש, בלי לשנות ח"ו את דרכי החינוך שהיו נהוגות בעם ישראל במשך כל הדורות,

הרי על־אחת־כמה־וכמה בימינו אלה, ובמדינה זו, ארה"ב, וכדומה לה, שאין זה ח"ו מצב של סכנה גופנית, וצריך להשתדל ביותר, שהחינוך של ילדי ישראל יושתת לגמרי על טהרת הקודש, ללא עירוב לימודי חול, מלבד כאשר החוק אינו מאפשר זאת, וגם אז במדה המועטה ביותר שהוא מחייב.

י. יש להשתדל לצמצם ככל האפשר את לימודי החול

אפילו אלו שאינם יכולים לעמוד בנסיון, הרי לאמיתו של דבר ניתן בדרכים רבות לצאת ידי חובת ענין זה בפרט קטן ובהיקף הקטן ביותר, אין הכרח כלל שלימודי החול יתקיימו בכמות ובאיכות כפי שנהוג עתה בבתי הספר שבהנהלה של אנשים, או נשים, יראי שמים.

צריך רק לעוררם ולעודדם, שהשתדלותם אינה צריכה להיות כל־כך לדייק בקיום חוקי המדינה, אלא בקיום המצוות והחוקים של, להבדיל, הקדוש־ברוך־הוא, אשר לגביהם כל יהודי "מושבע ועומד מהר סיני"⁴², לפני שהיו בכלל חוקי המדינה.

אמנם, "דינא דמלכותא דינא"⁴³, אך בכל זאת, בנוסף לכך שבעניני יהדות "אין מעלינו היהודים מי שיכפה דעתו עלינו"⁴⁴, הרי אפילו מי שאינו מסוגל לעמוד בנסיון של לימודי קודש בלבד, 147יכול במסגרת שמאפשרים חוקי המדינה, להשתדל, שרוב זמנם של התלמידים והתלמידות, ולפחות רוב תשומת לבם, יהיו קשורים ללימודי קודש, ורק ההכרחי לכל הדעות בלבד יוקדש ללימודי חול.

(וזאת, בנוסף לכך שלימודי החול לא יתקיימו בבוקר בתחילת הלימוד – "ראשית עריסותיכם"⁴⁵,

אין זה מנוגד כלל לחוק ש"ראשית עריסותיכם, "תרימו תרומה לה'" – שירוממו את הילד אל הקדוש־ברוך־הוא באמצעות לימוד תורתו של הקדוש־ברוך־הוא⁴⁶, ורק לאחר מכן, כאשר הילד כבר עייף, ואין ברירה, יוקדש זמן מצומצם ביותר ללימודי חול).

וכיון ש"איני מבקש... אלא לפי כחן"⁴⁷, הרי ודאי, שבמאמץ קל ביותר, ובתשומת הלב המתאימה, ניתן לצמצם מיד את הזמן שילדי ישראל מקדישים ללימודי חול, ולהקדיש זמן רב הרבה יותר, באין־ערוך, הן בכמות והן באיכות, ללימודי קודש. צריך רק להחליט על־כך מתוך תחושה שזו חובה מפני שכך נפסק בהלכות תלמוד־תורה⁴⁸, ואז ברור שיצליחו לבצע זאת.

וכשם שראו אצל בעל ההילולא, שבלי להתחשב בכך שבימיו לא נראתה כלל בדרך הטבע האפשרות, שמאמציו למען חינוך על טהרת הקודש במדינה ההיא ישאו פרי – רואים עתה בעיני בשר את הפירות שצמחו מכך

– שכאשר יוצאים לרחוב בערים הגדולות של ארה"ב או בכל מקום אחר, ופוגשים נכדים של אנשים אשר שהו לפני עשרים או ארבעים שנה במדינה ההיא, ורואים שהנכד מתנהג בדרך התורה והמצוות, ותמהים: כיצד יכלו להישאר קשורים ליהדות?!

וכאשר חוקרים ודורשים, מגלים, שלאב, למדריך, או לסב וכדומה, היה קשר או מגע עם אחד מהשלוחים של בעל ההילולא, אשר הוא עוררו ליהדות, ולמד אתו, והתחבא ביחד עמו בעליית הגג, או במרתף, כדי ללמוד וכדומה – ולכן הוא נשאר יהודי –

ובדומה לכך לגבי כל אלו אשר "הולכים באורחותיו נצח סלה ועוד"⁴⁹, שעל־ידי המאמצים בעבודה שלעיל של חיזוק החינוך על טהרת הקודש, בודאי יצליחו להקים את "צבאות ה'"⁵⁰, אשר ייצאו בקרוב ממש מגלות זו האחרונה, בגאולה האמיתית והשלימה על־ידי משיח צדקנו, ובעגלא דידן.