139
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
שיחה א
יו"ד
א. יום הסתלקות הצדיק – לימוד הוראה לעבודת האדם
משמעותו של יום הילולא והסתלקות של צדיק, שבו עולים "כל מעשיו ותורתו ועבודתו אשר עבד כל ימי חייו"1, היא (עבורנו) בעיקר להתבונן ב"מעשיו ותורתו ועבודתו" של בעל ההילולא, כדי להסיק מכך הוראה לחיי היום־יום של כל אחד מההולכים בעקבותיו, במעשיו תורתו ועבודתו של האדם2.
כיון שאצל כל יהודי רבים הם הענינים הנכללים במעשיו ותורתו ועבודתו אשר עבד כל ימי חייו, ועל־אחת־כמה־וכמה אצל נשיא ישראל, לפיכך לא תמיד ברור וגלוי מהי הנקודה העיקרית שבעבודתו, שממנה צריך ללמוד את ההוראה העיקרית. אך
שבט
בעניננו – יום הסתלקותו של כ"ק מו"ח הרבי – יש הוראה ברורה – תורתו (מלשון הוראה3) של בעל ההילולא, וזהו המאמר על ד"ה "באתי לגני", שהרבי בעל ההילולא בעצמו הכינו ליום ההסתלקותו, שמתורה זו יודעים במה צריכה להיות ההתבוננות העיקרית ביום ההילולא שלו, ומה צריך ללמוד מכך לגבי עבודת האדם למעשה בפועל.
ב. הזריזות – ענין כללי בעבודת ה'
בסוף המאמר מדבר הרבי אודות חשיבות הזריזות בעבודת ה' בקיום התורה והמצוות, כי "מי הוא היודע עתו וזמנו", כנאמר במדרש4 "אין לומר המתינו לי עד שאעשה חשבונותי ועד שאצוה לביתי",
המסקנה המתבקשת מכך היא5, שהזריזות בעבודת ה' אינה רק פרט בעבודה, כמשמעות הפשוטה של מאמר חז"ל6 "אין מחמיצין את המצוות", אלא זהו ענין החשוב לעבודה בכלל, שבלעדיו אפשר להפסיד את כל העבודה. וההוראה "אין אדם שליט
הערות
- 1. אגה"ק סי' זך (קמז, א־ב). ושם מבואר שכן הוא בשעת ההסתלקות, אבל מזה מובן שכ"ה גם בנוגע ליום השנה, שהרי בכל שנה ושנה חוזרות וניעורות ההארות וההמשכות שבפעם הראשונה, כידוע (ראה רמ"ז בספר תיקון שובבים הובא ונתבאר בספר לב דוד (להחיד"א) פכ"ט). וראה אגה"ק סי' יד (קכ, ב) "בכל שנה ושנה יורד כו'".
- 2. ראה אגה"ק שם (קמז, ב): והארת אורות עליונים אלו מאירה על כל תלמידיו שנעשו עובדי ה' על ידי תורתו ועבודתו כו'. וראה גם סי' כח שם (קמח, א) "שכל עמל האדם שעמלה נפשו בחייו למעלה כו' מתגלה ומאיר בבחי' גילוי מלמעלה למטה כו'". וראה סידור שער הל"ג בעומר (דש, ב־ג).
- 3. זח"ג נג, ב.
- 4. דב"ר פ"ט, ג.
- 5. ראה גם לקו"ש [המתורגם] ח"ו ע' 90.
- 6. מכילתא ופרש"י בא יב, יז.
תניא, אגרת הקדש י״ד - הטקסט מספריא
לְעוֹרֵר אֶת הָאַהֲבָה הַיְשָׁנָה וְחִבַּת אֶרֶץ הַקּוֹדֶשׁ, לִהְיוֹת בּוֹעֶרֶת כְּרִשְׁפֵּי אֵשׁ מִקֶּרֶב אִישׁ וְלֵב עָמוֹק, כְּאִלּוּ הַיּוֹם מַמָּשׁ נָתַן ה׳ רוּחוֹ עָלֵינוּ, רוּחַ נְדִיבָה, בְּהִתְנַדֵּב עָם לְמַלֹּאות יָדָם לַה׳, בְּיָד מְלֵאָה וּרְחָבָה, בְּרִיבּוּי אַחַר רִיבּוּי, מִדֵּי שָׁנָה בְּשָׁנָה, הוֹלֵךְ וְעוֹלֶה לְמַעְלָה רֹאשׁ, כְּמִדַּת ״קֹדֶשׁ הָעֶלְיוֹן״ הַמֵּאִיר לְאֶרֶץ הַקּוֹדֶשׁ, הַמִּתְחַדֵּשׁ וּמִתְרַבֶּה תָּמִיד, כְּדִכְתִיב: ״תָּמִיד עֵינֵי ה׳ אֱלֹהֶיךָ בָּהּ, מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה״;
דְּהַאי ״וְעַד אַחֲרִית כוּ׳״ אֵינוֹ מוּבָן לִכְאוֹרָה, שֶׁהֲרֵי בְּאַחֲרִית שָׁנָה זוֹ מַתְחֶלֶת שָׁנָה שְׁנִיָּה, וְאִם כֵּן הֲוָה־לֵיהּ־לְמֵימַר ״לְעוֹלָם וָעֶד״?
אַךְ הָעִנְיָן יוּבַן, עַל פִּי מַה שֶּׁכָּתוּב: ״ה׳ בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ״, שֶׁיְּסוֹד הָ״אָרֶץ הָעֶלְיוֹנָה״ – הִיא בְּחִינַת ״מְמַלֵּא כָּל עָלְמִין״, וְהַתַּחְתּוֹנָה – הִיא ״אֶרֶץ חֵפֶץ״ הַמְכֻוֶּונֶת כְּנֶגְדָּהּ מַמָּשׁ וְנִקְרֵאת עַל שְׁמָהּ ״אֶרֶץ הַחַיִּים״, הִנֵּה הוּא נִמְשָׁךְ מֵהַמְשָׁכַת וְהֶאָרַת חָכְמָה עִילָּאָה, מְקוֹר הַחַיִּים הָעֶלְיוֹנִים, כְּדִכְתִיב: ״הַחָכְמָה תְּחַיֶּה בְעָלֶיהָ וְכוּ׳״.
וְהֶאָרָה וְהַמְשָׁכָה זוֹ הִיא מִתְחַדֶּשֶׁת בְּאוֹר חָדָשׁ מַמָּשׁ בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה, כִּי הוּא יִתְבָּרֵךְ וְחָכְמָתוֹ אֶחָד בְּתַכְלִית הַיִּחוּד, וְנִקְרָא בְּשֵׁם ״אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא״, שֶׁאֵין סוֹף וְאֵין קֵץ לְמַעֲלַת וּגְדוּלַּת הָאוֹר וְהַחַיּוּת הַנִּמְשָׁךְ מִמֶּנּוּ יִתְבָּרֵךְ וּמֵחָכְמָתוֹ, בְּעִילּוּי אַחַר עִילּוּי, עַד אֵין קֵץ וְתַכְלִית, לְרוּם הַמַּעֲלוֹת לְמַעְלָה מַעְלָה.
וּבְכָל שָׁנָה וְשָׁנָה יוֹרֵד וּמֵאִיר מֵחָכְמָה עִילָּאָה אוֹר חָדָשׁ וּמְחוּדָּשׁ, שֶׁלֹּא הָיָה מֵאִיר עֲדַיִין מֵעוֹלָם לָאָרֶץ הָעֶלְיוֹנָה, כִּי אוֹר כָּל שָׁנָה וְשָׁנָה מִסְתַּלֵּק לְשָׁרְשׁוֹ בְּכָל עֶרֶב רֹאשׁ־הַשָּׁנָה כְּשֶׁ״הַחֹדֶשׁ מִתְכַּסֶּה בּוֹ״, וְאַחַר כָּךְ, עַל־יְדֵי תְּקִיעַת שׁוֹפָר וְהַתְּפִלּוֹת, נִמְשָׁךְ אוֹר חָדָשׁ עֶלְיוֹן מִבְּחִינָה עֶלְיוֹנָה יוֹתֵר שֶׁבְּמַדְרֵגַת חָכְמָה עִילָּאָה, לְהָאִיר לָאָרֶץ עֶלְיוֹנָה וְלַדָּרִים עָלֶיהָ, הֵם כָּל הָעוֹלָמוֹת הָעֶלְיוֹנִים וְהַתַּחְתּוֹנִים הַמְקַבְּלִים חַיּוּתָם מִמֶּנָּה, דְּהַיְינוּ, מִן הָאוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא וְחָכְמָתוֹ הַמְלוּבָּשׁ בָּהּ, כְּדִכְתִיב: ״כִּי עִמְּךָ מְקוֹר חַיִּים, בְּאוֹרְךָ נִרְאֶה אוֹר״, דְּהַיְינוּ, אוֹר הַמֵּאִיר מֵחָכְמָה עִילָּאָה מְקוֹר הַחַיִּים (וְכַנּוֹדָע לְיוֹדְעֵי חֵן, שֶׁבְּכָל רֹאשׁ־הַשָּׁנָה הִיא הַנְּסִירָה, וּמְקַבֶּלֶת מוֹחִין חֲדָשִׁים עֶלְיוֹנִים יוֹתֵר כוּ׳).
וּבִפְרָטֵי פְּרָטִיּוּת, כֵּן הוּא בְּכָל יוֹם וָיוֹם, נִמְשָׁכִין מוֹחִין עֶלְיוֹנִים יוֹתֵר בְּכָל תְּפִלַּת הַשַּׁחַר, וְאֵינָן מוֹחִין הָרִאשׁוֹנִים שֶׁנִּסְתַּלְּקוּ אַחַר הַתְּפִלָּה, רַק גְּבוֹהִין יוֹתֵר.
וְדֶרֶךְ כְּלָל בִּכְלָלוּת הָעוֹלָם בְּ״שִׁית אַלְפֵי שְׁנִין״, כֵּן הוּא בְּכָל רֹאשׁ־הַשָּׁנָה וְרֹאשׁ־הַשָּׁנָה.
וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב ״תָּמִיד עֵינֵי ה׳ אֱלֹהֶיךָ בָּהּ״, שֶׁהָ״עֵינַיִם״ הֵם כִּינּוּיִם לְהַמְשָׁכַת וְהֶאָרַת אוֹר הַחָכְמָה, שֶׁלָּכֵן נִקְרְאוּ חֲכָמִים ״עֵינֵי הָעֵדָה״, וַ״אֲוִירָא דְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מַחְכִּים״.
וְהֶאָרָה וְהַמְשָׁכָה זוֹ, אַף שֶׁהִיא תְּמִידִית, אַף־עַל־פִּי־כֵן אֵינָהּ בִּבְחִינָה וּמַדְרֵגָה אַחַת לְבַדָּהּ מִימֵי עוֹלָם, אֶלָּא שֶׁבְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה הוּא אוֹר חָדָשׁ עֶלְיוֹן, כִּי הָאוֹר שֶׁנִּתְחַדֵּשׁ וְהֵאִיר בְּרֹאשׁ־הַשָּׁנָה זֶה, הוּא מִסְתַּלֵּק בְּעֶרֶב רֹאשׁ־הַשָּׁנָה הַבָּאָה לְשָׁרְשׁוֹ. וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב ״מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה״ לְבַדָּהּ.
וְלָכֵן כְּתִיב ״מֵרֵשִׁית״ חָסֵר א׳ – רוֹמֵז עַל הִסְתַּלְּקוּת הָאוֹר שֶׁמִּסְתַּלֵּק בְּלֵיל רֹאשׁ־הַשָּׁנָה עַד אַחַר הַתְּקִיעוֹת, שֶׁיּוֹרֵד אוֹר חָדָשׁ עֶלְיוֹן יוֹתֵר שֶׁלֹּא הָיָה מֵאִיר עֲדַיִין מִימֵי עוֹלָם אוֹר עֶלְיוֹן כָּזֶה, וְהוּא מִתְלַבֵּשׁ וּמִסְתַּתֵּר בְּ״אֶרֶץ הַחַיִּים״ שֶׁלְּמַעְלָה וְשֶׁלְּמַטָּה, לְהַחֲיוֹת אֶת כָּל הָעוֹלָמוֹת כָּל מֶשֶׁךְ שָׁנָה זוֹ.
אַךְ גִּילּוּיוֹ מֵהַהֶסְתֵּר הַזֶּה, תָּלוּי בְּמַעֲשֵׂה הַתַּחְתּוֹנִים וּזְכוּתָם וּתְשׁוּבָתָם בַּעֲשֶׂרֶת יְמֵי תְשׁוּבָה, וְדַי לַמֵּבִין:
דברים רבה ט׳:ג׳ - הטקסט מספריא
זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (קהלת ח, ח): אֵין אָדָם שַׁלִּיט בָּרוּחַ לִכְלוֹא אֶת הָרוּחַ, רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אֵין אָדָם שַׁלִּיט בְּמַלְאַךְ הַמָּוֶת לְכַלּוֹת אוֹתוֹ מִמֶּנּוּ, וְאֵין רוּחַ אֶלָּא מַלְאָךְ, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קד, ד): עֹשֶׂה מַלְאָכָיו רוּחוֹת. רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר אֵין אָדָם שַׁלִּיט בָּרוּחַ בַּגָּלֻיּוֹת לְכַלּוֹתָם מִן הָעוֹלָם, וְאֵין רוּחַ אֶלָּא גָּלֻיּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (דניאל ז, ב): וַאֲרוּ אַרְבַּע רוּחֵי שְׁמַיָא. דָּבָר אַחֵר, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר אֵין אָדָם שַׁלִּיט בְּנַפְשׁוֹ לְכַלּוֹת אוֹתָהּ, לָמָּה שֶׁבְּלָלָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּכָל הַגּוּף, שֶׁאִלּוּ בְּלָלָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּאֵבָר אֶחָד, כְּשֶׁהָיָה מַגִּיעַ לְאָדָם צָרָה הָיָה חוֹתֵךְ אוֹתוֹ אֵבָר וּמֵת, לְפִיכָךְ הִיא בְּכָל הַגּוּף כְּדֵי שֶׁלֹא יְהֵא יָכוֹל לְכַלּוֹתָהּ, הֱוֵי אֵין אָדָם שַׁלִּיט בָּרוּחַ, מַהוּ (קהלת ח, ח): וְאֵין מִשְׁלַחַת בַּמִּלְחָמָה, אֵין אָדָם יָכוֹל לוֹמַר בְּשָׁעָה שֶׁנּוֹטֶה לָמוּת הֲרֵינִי מְשַׁלֵּחַ לְעַבְדִּי תַּחְתָּי. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן חֲלַפְתָּא אוֹמֵר אֵין אָדָם יָכוֹל לַעֲשׂוֹת כְּלֵי זַיִן וּלְהִנָּצֵל מִמַּלְאַךְ הַמָּוֶת, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הימים ב לב, ה), וַיַּעַשׂ שֶׁלַח לָרֹב וּמָגִנִּים, מַהוּ (קהלת ח, ח): וְאֵין שִׁלְטוֹן בְּיוֹם הַמָּוֶת, אֵין אָדָם שַׁלִּיט לוֹמַר הַמְתִּינוּ לִי עַד שֶׁאֶעֱשֶׂה חֶשְׁבּוֹנוֹתַי וְעַד שֶׁאֲצַוֶּה לְבֵיתִי וְאַחַר כָּךְ אֲנִי בָּא. דָּבָר אַחֵר מַהוּ וְאֵין שִׁלְטוֹן, אֵין מַלְאַךְ הַמָּוֶת אוֹמֵר הוֹאִיל וְזֶה מֶלֶךְ נְוַתֵּר לוֹ עוֹד יוֹם אֶחָד אוֹ שְׁנֵי יָמִים, אֵין לְפָנָיו בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם מַשֹּׂוֹא פָנִים, תֵּדַע לְךָ שֶׁכָּל יָמָיו שֶׁל דָּוִד נִקְרָא מֶלֶךְ, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים א א, א), וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד זָקֵן, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לְמִיתָתוֹ אֵין כְּתִיב בּוֹ מַלְכוּת, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים א ב, א): וַיִּקְרְבוּ יְמֵי דָּוִד לָמוּת. (קהלת ח, ח): וְלֹא יְמַלֵּט רֶשַׁע אֶת בְּעָלָיו, אֵין אָדָם יָכוֹל לִתֵּן לְפָנָיו אַנְקְלִיטִין, אֵין אָדָם יָכוֹל לוֹמַר לְפָנָיו אַנְקְלוֹמָא, הֲרֵי משֶׁה אַחַר כָּל אוֹתוֹ הַשֶּׁבַח שֶׁרָאָה, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ יוֹם מִיתָתוֹ לֹא הָיָה יָכוֹל לְעַכֵּב, מִיָּד אָמַר לוֹ הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.