תוכן ספרי כ"ק אדמו"ר לקוטי שיחות כרך טז בא-יו"ד שבט

שיחה א

רשימת העמודים (11) מצוטט ב־18 עמודים חיפוש חדש

129שיחה א

– יו"ד

א. הסוכריות שנשלחו על־ידי מלאך מיכאל

כ"ק מורי וחמי אדמו"ר, בעל ההילולא (של שבוע זה),¹ סיפר², שכאשר אביו כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע התחיל ללכת ל"חדר", עדיין היה הרבי ה"צמח־צדק" בחיים, וכשהוליכוהו לחדר זרק אליו סוכריות, ואמר לו שמלאך מיכאל זרקן אליו. דברים אלו נתקבלו אצלו מאד והוא סרב לאכול את הסוכריות, כי יקרו בעיניו. בערב פסח, כאשר נהגו³ לבדוק את כיסי הילדים הקטנים, קרא ה"צמח־צדק" לאבי ושאלו היכן הסוכריות, ואז הוא הוכרח לאכלן.

מסיפור זה – כמו מכל הסיפורים של רבותינו נשיאינו, ובמיוחד מסיפורים שהתרחשו אצלם עצמם – ניתן ללמוד מספר הוראות, ולא רק בענין החינוך (כפי שהרבי סיים בעצמו ש"חינוך כזה אנו צריכים"), המודגש בפרשתנו – לגבי פסח – "והגדת לבנך..."⁴, "והיה כי ישאלך בנך..."⁵, אלא אף ענינים בא ה

שבט –

הלכתיים לגבי איסור חמץ ועוד, שגם

על כך לומדים בפרשתנו⁶.

ב. מדוע לא איפשר ה"צמח־צדק" את מכירת

הסוכריות בחמץ?

לכאורה, יש להבין: אם הסוכריות

יקרו כל־כך בעיני כ"ק אדמו"ר

(מוהרש"ב) נ"ע והוא סרב לאכלן – והן

אכן היו יקרות, כי ניתנו על־ידי

ה"צמח־צדק" – מדוע עמד ה"צמח־

צדק" על כך שהוא יאכלן לפני פסח,

ולא איפשר לו להמשיך ולשמרן על־ידי

מכירתן יחד עם כל החמץ?

ובמיוחד, שנוהג זה נמצא אצל גדולי

ישראל בקשר לשיריים שקבלו מצדיק,

שכאשר היה דבר חמץ, הם מכרוהו

במכירת חמץ⁷.

כיון שלא כך הורה לו ה"צמח־צדק"

לעשות, ניתן היה, לכאורה, לדייק

ולומר, שהוא סבר שבמקרה זה: א)

אסור לעשות כך, מפני שהוא מעוניין

לקבל זאת בחזרה לאחר הפסח, והוא 129רוצה בקיומו של החמץ⁸, ב) המכירה לגוי אינה מועילה, כי מכירת חמץ מותרת למרות שהיא בהערמה (ולמעשה מתכוונים לקבל לאחר הפסח בחזרה את החמץ המכור, ומותר מלכתחילה למכור "לנכרי המכירו ומיודעו... אף־על־פי שהוא יודע בהנכרי שלא יגע בחמצו כלל אלא ישמרנו לו עד לאחר הפסח ואז יחזירנו לו"⁹) כי זה מדרבנן¹⁰, אבל בעניננו המכירה היא הערמה ניכרת¹¹, ובמקרה כזה לא התירו חכמים את המכירה¹².

אך אי־אפשר לומר כך, כי: א) אדמו"ר הזקן אינו מזכיר בשולחן־ערוך¹³ את האיסור "רוצה בקיומו" לגבי חמץ בפסח, ב) לדעת רוב הפוסקים, ובמיוחד לדעת אדמו"ר הזקן, מכירת החמץ היא מכירה גמורה באופן שהיא מונעת גם מעבירה של "בל יראה ובל ימצא" שמדאורייתא (שהרי החמץ הנמכר איננו בכלל ביטול והפקר)¹⁴.

130ג. שלילת האפשרות של הפקרת החמץ

לכאורה, ניתן היה במקרה המסופר למצוא פתרון אחר לשמירת החמץ בשלמותו ללא הזדקקות למכירת חמץ לגוי: הפקרת החמץ לפני זמן איסורו.

אמנם ביטול והפקר החמץ מועילים רק מן התורה כדי למנוע מעבירה של "בל יראה ובל ימצא", כפי שלומדים מ"ולא יראה לך" – "שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל הפקר" ¹⁵, אבל חכמים גזרו שאין די בהפקר ויש לבער את החמץ¹⁶ במעשה ממש, אך בכל זאת יש לכך פתרון:

אפשר להפקיר את החמץ לא רק בלב, אלא להוציאו מרשותו ולהניחו ברשות הרבים במקום של הפקר ממש, במקום שאין מצויים בו אנשים, ולקחתו שוב לאחר הפסח –

ולכאורה, בכך מבטיחים את שני הטעמים שבגללם תקנו חכמים שאין די בביטול ובהפקר בלבד: א) ביטול והפקר "תלוי במחשבתו של האדם", וחוששים שהוא לא יפקיר "בלב שלם"¹⁷, ולכן הוא צריך להוציאו מרשותו¹⁸, ב) בגלל הטעם ש"האדם רגיל בכל השנה בחמץ ומחמת רגילותו קרוב הוא לשכחה שישכח את איסורו ויאכל ממנו" (אם הוא יהיה "בגבולו"¹⁹).

ומוצאים במפורש שאפשר לעשות כך מלכתחילה: להוציא את החמץ מרשותו ולהפקירו במקום הפקר, ולזכות בו לאחר הפסח²⁰ (וכמדומה 131שמסופר בסיפורי חיי כמה חסידים הנוהגים בקבלת שיריים, שנהגו כן).

הטעם הפשוט לכך שה"צמח־צדק" לא הורה לעשות כך הוא: אמנם, לפי מספר דעות²⁰ מותר להפקיר את החמץ לפני זמן איסורו במחשבה לזכות בו לאחר הפסח, אבל מ"שאר הפוסקים"²¹ מובן שאין הדבר מועיל²². וכך פוסק אדמו"ר הזקן²³ "אפילו הניחו במקום המופקר לכל, צריך שיפקירנו לגמרי בפיו ובלבו ולא יהיה בדעתו בשעת ההפקר לחזור ולזכות בו לאחר הפסח אם לא יקדמנו אחר, שאם יש בדעתו כן אינו הפקר גמור, והרי הוא כשלו ממש".

יותר מכך: "אפילו חמץ שנמצא מושלך במקום הפקר שהשליכו שם ישראל קודם שעה ששית בערב פסח כדי שלא יעבור עליו בבל יראה ובבל ימצא בפסח... שמותר לעשות כן לכתחילה, מכל מקום, לאחר הפסח אסור לכל אדם מישראל להנות ממנו"²⁴.

132ד. הטעמים לשלילת ההפקרה אינם מתאימים לעניננו

אך קשה לומר שזוהי הסיבה בעניננו: ראשית, מדובר כאן על סוכריות שבכלל לא ברור אם יש בהן חמץ, ואף אם יש, הרי זו רק תערובות חמץ שמלפני הפסח, שבה החמץ בטל ברוב (או בששים)²⁵, ואין חל עליו בל יראה ובל ימצא, לפחות מדאורייתא²⁶.

ועוד: הפקר כזה אינו מועיל מפני שכל אדם יעשה כך כדי להנות מן החמץ לאחר הפסח²⁷. אבל בעניננו, אין בכוונתו כלל להנות מן הסוכריות בכל צורה שהיא, אפילו לא על־ידי מכירה, והוא רצה רק לשמרן בשלמותן²⁸. ולכן, בנוסף לכך שזהו רק ספק דרבנן, כדלעיל, אם תערובת חמץ זו זקוקה בכלל להפקר וביעור²⁹, 133ובמיוחד שזהו ענין שאינו שכיח – ייתכן, שבמקרה זה לא גזרו חכמים מלכתחילה³⁰ שההפקר אינו מספיק³¹.

[ואין לשאול על כל הדיון הנ"ל, שכל ענין המכירה וההפקר אינם שייכים לעניננו, כי מדובר על חפץ של קטן שיכול רק לקנות – בדעת אחרת – אך לא להקנות למישהו אחר³² או להפקיר³³ – כי לגבי קטן "הסומך על שולחן אביו" הדין הוא שמציאה שמצא או מתנה שקיבל היא "של אביו"³⁴, וממילא חלה על האב החובה למכור זאת לגוי או להפקירו.

מסיבה זו מובן שמסיפור זה א"א ללמוד שלפי דעת ה"צמח־צדק" מוזהר גם קטן באיסור בל יראה ובל ימצא, וחמץ של קטן שעבר עליו הפסח אסור בהנאה³⁵, כי, בנוסף לכך שלא היה כאן חמץ ודאי, ההלכה היא שהסוכריות שייכות לאביו – לגדול].

ובכלל, "צריך עיון" אם אפשר מתוכן הסיפור שדלעיל ללמוד הלכות בענין איסור חמץ לגבי כל אדם – כי מדובר כאן על חמץ דרבנן, וייתכן – רק ספק חמץ, וכן זהו ענין מיוחד שאינו שכיח, ובית שהידרו בו ביותר וכו'.

ה. חסידים נהגו לאכול שיריים וכו' לפני הפסח

כדי להבין זאת יש להקדים ולומר – לפי השמועה מחסידים³⁶ – שחסידיהם של רבותינו נשיאינו נהגו בדומה לאמור לעיל: כאשר היה בידם מאכל או משקה שקיבלו מהרבי ולא יכלו להחזיקו בפסח, הם לא מכרוהו בחמץ, אלא אכלוהו או שתוהו לפני פסח.

הטעם הפשוט לכך הוא: אין זה כבוד לרבי לקחת את השיריים שלו וכדומה (ובמיוחד כאשר הרבי נתנם לחסיד), ולמוסרו או למוכרו לאינו־יהודי.

יותר מכך, כאשר המאכל או המשקה נמכרים ועוברים לרשותו של אינו־יהודי, צריך לעיין: האם כאשר היהודי 134קונה אותם בחזרה נשארה בהם הקדושה של הצדיק שהיתה בהם?

ו. איסור חמץ – על עצם הדבר או על ה"תואר"

לכאורה, יש לומר, שהתשובה לשאלה זו תלויה בבירור הענין של מהות איסור חמץ בפסח. וכלשונו של הראגוצ'ובי³⁷: האם איסור חמץ הוא לגבי ה"תואר", כלומר, אסור לאכול את המאכל החמצי וכדומה, או שהאיסור "חל על העצם". כפי שהוא מסביר שבירור זה כרוך במחלוקת של רבי יהודה ורבי שמעון³⁸ לגבי חלות איסור הנאה מן החמץ לאחר הפסח "דמאן דסבירא ליה אסור סבירה ליה דהאיסור (=מי שסובר שאסור, סובר שהאיסור) חל על העצם, ומאן דסבירא ליה מותר סבירא ליה דלא הוי רק תואר, וכשהלך הזמן בטל התואר".

זה קשור גם למחלוקת של רבי יהודה עם חכמים³⁹: "רבי יהודה אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה, וחכמים אומרים אף מפרר וזורה לרוח או מטיל לים": החכמים סוברים שאיסור החמץ חל על ה"תואר" של הדבר, ולכן די אם "מפרר וזורה לרוח או מטיל לים", שאז בטל "תואר" החמץ, ולכן אין חל עליו איסור אכילה והנאה, למרות שעצם החמץ נשאר. לעומת זאת סובר רבי יהודה שאיסור חמץ "חל על העצם", ולכן צריך דוקא לשרוף את החמץ, כדי שעצם מציאותו תתבטל⁴⁰, ולא רק ה"תואר" והאפשרויות לאכילה והנאה⁴¹.

לפי זה לומר, שהשאלה הנ"ל קשורה לכך: אם סוברים שהאיסור "חל על העצם", וכאשר מוכרים את החמץ לגוי הכרח לכלול במכירה גם את עצם מהותו של החמץ, ובמילא אין נשארת בחפץ שום מציאות של קדושה שיכולה לחול בו.

אך אם סוברים שאיסור החמץ "הוא רק תואר" שהוא דבר שמחוץ לעצם מציאות החמץ⁴², הרי אז אפשר לומר 135שבמכירת החמץ (הנעשית כדי לא לעבור על בל יראה ובל ימצא⁴³) נמכר רק הדבר שמחוץ לעצם, ה"תואר"⁴⁴, ובמילא נשארת בחפץ הקדושה הקודמת, בעלותו של הנותן על העצם⁴⁵, הנוגעת לעצם הדבר.

לפי זה, כיון שההלכה היא כרבי שמעון^* שהחמץ לאחר הפסח מותר בהנאה, והאיסור נקבע כקנס בלבד, וכך גם לגבי ביעור חמץ שרק "המנהג לשורפו"⁴⁶, אבל ההלכה היא כחכמים⁴⁷ שדי אם "מפרר וזורה לרוח או מטיל לים", ולכן יוצא שאפשר למכור שיריים של צדיק וכדומה לאינו־יהודי, כי גם לאחר מכן יכולה להישאר בו קדושת הצדיק⁴⁸.

ז. במכירת חמץ נמכר עצם הדבר

אך לאמיתו של דבר אי אפשר לומר כך, כי אמנם המכירה נעשית כדי לא לעבור על איסור בל יראה ובל ימצא, אך דעת רוב הפוסקים היא שזוהי מכירה גמורה, כדלעיל. כלומר, עצם החמץ נמכר לגוי ושייך לו בקנין מוחלט מדאורייתא⁴⁹ – ובמיוחד לפי תקנת אדמו"ר הזקן שיש למנות "ערב קבלן" – עד־כדי־כך, שהנכרי יכול למכרו לאחר הפסח למישהו אחר⁵⁰. כלומר, לא רק זכות השימוש, או ה"תואר" של החמץ נמכרו לגוי, אלא עצם הדבר שייך לו⁵¹.

לפי זה מובן מדוע לא רצו חסידים למכור לגוי מאכל מהרבי, כי לא זו בלבד שזהו היפך מכבוד רבו, כאשר מוסרים את השיריים שקיבלו מן הצדיק לרשותו של אינו־יהודי, המקבל חיותו משלוש קליפות הטמאות⁵², אלא שעל־ידי כך גם מפקיעים ח"ו את 136בעלות הקדושה שהיתה על החמץ קודם לכן⁵³.

ח. שתי המשמעויות להפקר

לפי זה אפשר להסביר מדוע לא נהגו להפקיר שיריים וכו' של צדיק:

את משמעות ההפקר, אומר הראגוצ'ובי⁵⁴, אפשר להסביר בשני אופנים: או שמשמעותו היא שבעל־הבית מסלק את בעלותו מן החפץ המופקר, והוא אינו שייך לאף־אחד, או שעל־ידי ההפקרה "מקבלים" כל האנשים זכות וקנין בחפץ המופקר.

ובכך מבאר הראגוצ'ובי את מחלוקת האמוראים שדלהלן⁵⁵:

כאשר אדם שאב מים ביום־טוב מבור של הפקר⁵⁶ למען חברו – אומר רב נחמן שהתחום נחשב "כרגלי מי שנתמלאו לו". כלומר, אלפיים־האמה (תחום השביתה בשבת) נחשבים מן המקום שבו נמצא האדם שבשבילו נשאבו המים. רב ששת אומר שמחשבים זאת "כרגלי הממלא". ונאמר בגמרא "במאי קא מיפלגי – מר סבר בירא דהפקירא הוא, ומר סבר בירא דשותפי הוא". ומסביר הראגוצ'ובי, ששניהם סוברים שמדובר בבור של הפקר, אלא: רב נחמן סובר, שמשמעות ההפקר היא שלכולם יש זכות וחלק בדבר, גם למי שעבורו נשאבו המים, ולכן חל על־כך הדין של "בירא דשותפי הוא". רב ששת סובר, שהדבר המופקר אינו שייך לאף־אחד, ולכן יכול הממלא לקחת את הדבר לרשות עצמו (עיין שם) אבל אין הוא יכול להקנות את המים למישהו אחר, ולכן אי־אפשר לחשב את אלפיים־האמה לפי המקבל, אלא "כרגלי הממלא"⁵⁷.

ולפי שתי סברות אלו בענין ההפקר, אפשר להסביר את עניננו, כדלקמן.

ט. גם ההפקרה – ההיפך מכבוד רבו

לפי הדעה שההפקר גורם לכך שהדבר שייך לכל האנשים⁵⁸, מובן בפשטות, מדוע לא רצו להפקיר את השיריים של הצדיק – מאותה הסיבה כבמכירת חמץ לגוי – כי אז יהא הדבר שייך לכל הגויים שבעולם. ובמיוחד כיון שיהודים, שאינם מעוניינים בחמץ בפסח, מסירים מעצמם, בפשטות, את 137האפשרות לזכות בחמץ זה⁵⁹, וזהו היפך כבוד רבו, כדלעיל.

ובפרט אחד חמורה ההפקרה יותר מן המכירה לגוי: כאשר היהודי מוכר לגוי הוא יכול לחפש גוי שהוא מחסידי אומות העולם שלגביהם פוסק הרמב"ם⁶⁰, שיש להם חלק לעולם הבא⁶¹ ובמיוחד כאשר גוי זה מציל את היהודי מלעבור על איסור חמץ בפסח. ואילו כאשר הדבר נהיה "הפקר לכל" – הוא שייך לכל הגויים, גם לאלה שאינם מחסידי אומות העולם, וזוהי סתירה גדולה יותר לכבוד רבו.

י. להפקיר דבר שקיבל מרבו היא הבעה של זלזול

גם לפי הדעה שדבר־ההפקר אינו שייך לכל, הרי מובן, שלקיחת דבר יקר, דבר שבקדושה שהאדם קיבל מרבו, וביטולו בלב שלם והשארתו במקום הפקר, זהו ענין של היפך הכבוד, וזו הבעה של זלזול וההיפך מחשיבות⁶².

מסיבה זו השתדל ה"צמח־צדק" שנכדו (כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב) יאכל את הסוכריות והן תיהפכנה לדם ובשר כבשרו⁶³, במקום שתשתייכנה לגוי.

יא. חשיבות החינוך לגבי כל פרט

מכל האמור לעיל נלמדת בהפלאה יתירה ההוראה על חשיבות ההשתדלות ואופן החינוך:

כיון שהסוכריות היו יקרות כל־כך אצל הרבי (מהורש"ב) נ"ע, שעקב כך הוא שמרן ברשותו בשלמות, ואפילו ויתר על הפיכתן לדם ובשר כבשרו, וכיון שאין איסור להפקירן או למוכרן וכדומה, טוב יותר היה להנות אותו ולאפשר לו להחזיקן אצלו תמיד, גם לאחר הפסח, כדי שיוכל להיזכר בקדושה, בכניסתו לחדר וכו'. ואם בפנימיות נעקרה הקדושה זמנית כאשר הדבר היה ברשות הגוי וכו', הרי הוא היה ילד בן שלוש⁶⁴ ואינו יודע זאת?!

אלא, כאן רואים את ההשתדלות הגדולה בענין החינוך, לא רק בענינים 138של דאורייתא ודרבנן, או אפילו בהידור מצוה, אלא גם במנהגים וענינים של חסידים – ושכל דבר יהיה כפי אמיתותו.

וכך צריך לעשות לא רק כאשר קל לנהוג כך, אלא גם כאשר הדבר כרוך בפעולה שביחס למחונך היא מסירות נפש (מסירות הרצון). כפי שאכן מוצאים כמה סיפורים גם בנוגע לחינוך של כ"ק מו"ח אדמו"ר בעצמו.

וכך מרגילים את הילד לשנות לא רק את "מדותיו הטבעיים", אלא גם את "טבעיות מדותיו"⁶⁵.

ואם כי זוהי דרך בחינוך, שמספרים עליה לגבי יחידי סגולה – נשיאי ישראל, אך כיון שגילו זאת לכל אחד, הרי זוהי הוראה לכל אחד, כפי שגומר בשיחה "לחינוך כזה אנו זקוקים" –

והכוח לכך ניתן מרבותינו נשיאינו, ש"בתר רישא גופא אזיל"⁶⁶ (=אחר הראש הולך הגוף), ללכת באורחותיהם ובדרכיהם אשר הורונו נצח סלה ועד.

הערות

עמוד 129

1. שבת פ' בא, יו"ד שבט, ה'שי"ת. ולהעיר שהקביעות בשנה זו (תשל"ז) היא כבשנת ההסתלקות.
2. סה"ש תש"א ע' 30.
3. ראה שו"ע אדמוה"ז סי' תלג סמ"ב.
4. יג. ח. וראה מכילתא ופרש"י שם.
5. שם, יג. מכילתא ופרש"י שם. וראה לקו"ש ח"ו ע' 268 ואילך.
6. יב, טו. יט, כ. יג, ג ואילך.
7. "רבינו הקדוש מראהטין זי"ע הי' מוכר פ"א גלוסקא יפהפי' מלחם הפנים של הה"ק מה"ר יצחק אייזיקמזידיטשובזי"ע.וכןשמעתיכמהמהחסידים כשיש להם שירי מנחות מי"ב חלות של צדיק כו' מוכרין אותו עד אחר פסח כו'" (הובא בטעמי המנהגים עניני פסח עד ריז בקו"א).

עמוד 129

8. ראה טור או"ח סו"ס תנ. וראה מנח"י כלל פה סקט"ו. אסר מטעם זה בשו"ת ערוגת הבושם או"ח סי' קיב בשאלה הנ"ל ("אחת מי"ב חלות שהי' מונח על שלחן הטהור של כ"ק אדמו"ר הרה"ק ר"י מבעלזא זי"ע וניתן לו והוא חביב בעיניו וכו' אם רשאי למכרו עם החמץ בשטר מכירה כו'").
9. שו"ע אדה"ז סי' תמח ס"ו משו"ע שם ס"ג. וראה שם ס"ד ואדה"ז (סי"ז). ט"ז שם סק"ו (ואדה"ז סכ"ג) "ונראה שכל אדם יאמר כן לעכו"ם בפירוש ויועיל בזה ששום אדם לא יכול לקנות מהעכו"ם".
10. ראה בכור שור לפסחים כא, א. הובא במק"ח סי' תמ סק"ג. וראה שו"ת צ"צ או"ח סמ"ח (נדפס בהוספות לשו"ע אדה"ז ע' 42 [1348]), דלדעת אדה"זוכו'אי"זהערמההאסורהוכו',אבלהכאשזהו דרך מקח וממכר אין הערמה ניכרת. וראה פס"ד להצ"צ או"ח לסי' תמח (לב, ב. נדפס בהוספות שם ע' 44 [1350]) דאף שכ' המ"א דבדיעבד מהני אפי' לא מסר לו המפתח מ"מ "כשהוא בעירו ואינו מוסר לו המפתח גרע טפי דהוה הערמה ניכרת". ובפס"ד (לב,ד.נדפסבהוספותשםכג,א[תרעו])דהמכירה היא רק לצורך הפקעת איסור ב"י וב"י. ולהעיר משו"ע אדה"ז סי' תמח סוס"ח.
11. עד"זפירשדבריהערוה"בבשו"תאבניזכרון ח"ג סכ"ה (אות ד').
12. ראה בכור שור ושאר המקומות שנסמנו בהערה 10.
13. בסי' תנ סי"ב בהדין ד"אסור להשכיר לגוי כלי שמבשלין בו ע"ג האור" (שע"ז כתב הטור הא דרוצה בקיומו (כנ"ל הערה 8)), כ"א כ' שם "יגיע לישראל הנאה מהחמץ" (אף שכן פי' במג"א שם (סקי"א) דברי הטור "רוצה בקיומו", אבל עכ"פ מוכח מדברי אדה"ז שהאיסור הוא מצד ההנאה)*. וכן דעת כמה פוסקים דלא אסרינן חמץ בפסח משום רוצה בקיומו – ראה פר"ח סי' ת"נ סק"ז. משא"כ דעת המנח"י (הנ"ל בהערה 8) וישו"ע הובא בשו"ת ערוה"ב שם. וראה שו"ת חת"ס או"ח סקט"ז בסופו. סי' קיט בתחלתו. מקו"ח סי' תנ סק"ז. וראה שו"ת אבני זכרון שם אות ב' ואילך. שד"ח מערכת חו"מ ס"ח אות כה (א' קיד, א ואילך).
14. ראה הלכות מכירת חמץ (בסוף הל' פסח) לאדה"ז. וראה לשון אדה"ז בשו"ע סתמ"ח סכ"ג. ובסכ"ה "שהרי כבר נמכר לו לחלוטין". ובסכ"ג כ' "אין שום אדם יכול לקנותו מן הנכרי", ולא הביא מ"ש המג"א שם סוסק"ד "שאם קנה ישראל אחר החמץ מן העכו"ם .. צריך להחזיר לבעלים" ועד"ז בט"ז שם. ובח"י סקי"ד: ואם לקח צריך לחזור ולמכור לבעלים ראשונים. (וראה מחה"ש שם). ואכ"מ (וראה מק"ח סתמ"ח סקי"א). ובשו"ת צ"צ שם בסופו: ועוי"ל ועיקר דאחר שאאזמו"ר .. הצריך יהודי ערב קבלן .. אין זה הערמה. וראה שד"ח מערכת חו"מ ס' ט' אות טו (כרך ה' א'קנב) דמשמע מהפוסקים דהוי מכירה גמורה ולא הערמה ואשר כן ס"ל גם להתבו"ש.
. וראה בקו"א סתמ"ו סק"ב מה שמבאר לדעת המנח"י.

עמוד 130

15. כן הוא בשו"ע אדה"ז סתל"א סוס"ב. ובמ"מ על הגליון "ספרי תוס' שם ועיין ברא"ש פ"ק ס"ד", בספרי לפנינו (ראה טז, ד) אין מפורש "הפקר". וברמב"ן ריש פסחים "שוב מצאתי בספרי .. לא יראהלךשאוראתהרואהבפלטיא"(ולפנ"זברמב"ן שם הביא מירושלמי (פסחים פ"ב ה"ב) אבל אתה רואה בפלטיא), וכ"ה במהר"ם חלאוה פסחים ו, ב. – ו"בפלטיא" הרי תוכנו שהפקירו. ובתוס' (ד, ב סד"ה מדאורייתא) "מאחר שביטלו הוי הפקר ויצא מרשותו ומותר מדקאמרינן אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה כו'".
16. משנה ריש פסחים ובגמרא ד, ב.
17. ר"ן ריש פסחים ד"ה אלא כך. שו"ע אדה"ז שם ס"ד.
18. לשון אדה"ז שם "עד שיוציא את החמץ מכל גבולו", ולא כתב "לבערו" (ע"ד ל' הר"ן "והצריכוהו בדיקה וביעור"), ובפשטות כיון שאין כאן מקומו וציין במוסגר "עיין ס' תמה" דשם מבואר בס"א דקודם שעה ששית די לו במה שמבערו מרשותו דהיינו שימכרנו לנכרי כו' או להפקירו ולהניחו במקום הפקר.
19. ל' אדה"ז שם, והוא טעם התוס' ריש פסחים. ר"ן שם. הובא גם בטור שם. ומסיים אדה"ז "לפיכך הצריכו לחפש אחריו ולבדוק ולהוציא מכל גבולו", ועד"ז בטור "להוציא מן הבית", אבל בתוס' לבדוק ולבערו. וראה הערה שלפנ"ז.
20. או"ז בתשובה (סוף ח"א) סי' תשמח. ח"ב – הלכות פסחים סרמ"ו* (הובא בהג"א פסחים פ"ב ס"ד). מהר"ם ריקאנטי סי' קנז הובא בעו"ש סו"ס תמז (ובאו"ז ובריקאנטי דמותר אף באכילה. ובעו"ש שם "ונראה דהאי הפקר אין צריך לא לפני ב"ד ולא לפני שלשה כו'". ובשו"ת פנ"י ח"א סי"ד קרוב לסופו, דהרקאנטי איירי "שמפקירו לגמרי מכל אדם ומוציאו לשוק .. וזה ממש כמו מכירה שלנו לגוי המכירו ויודע שישמור לו חמצו עד אחר החג ויחזור לו"). שיירי כנה"ג הובא בפר"ח סתמ"ח סק"ה (ולדעתו בהפקיר חמצו לפני עדים דוקא ואז מותר גם באכילה). ברכי יוסף סתמ"ח סק"ה בשם מגלת ספר (יכול להפקירו בפני ג'). ומדבריהם (שכנה"ג וברכ"י) מבואר שדי להפקירו אבל אי"צ להוציאו מרשותו**. וראה פמ"ג (א"א) סתמ"ח סק"ח דכשהוציא החמץ מרשותו ואומר בכיון בפה שמפקיר הפקר גמור הוא אע"פ שבלב חושב להיפוך בתר פיו אזלינן. ועוד. ולפי כל הנ"ל הפי' בירושלמי (פסחים פ"ב ה"ב) הבקיר חמצו בי"ג לאחר הפסח מהו ר"י אמר אסור כו' חשש להערמה, שיערים לומר שהפקירו אע"פ שלא הפקירו, וכמ"ש ברא"ש פ"ב דפסחים ס"ד. טור סי' תמח. ובמק"ח שם בחידושים סקי"ד, ואם הפקיר חמצו והניח במקום הפסד מותר אח"פ, אבל אם העמידו במקום מוצנע ברה"ר אסור (וראה ביאורים שם ססק"ט).
. בד"מ סי' תמה סק"א כ' "שאף הא"ז בעצמו כ' לבסוף וז"ל ומותבינן כו'". אבל בהג"א (שבפנים ההערה) "והא"ז כתב שמותר כו'". וכ"ה בפס"ד להצ"צ (לב, ד) "והא"ז מתיר".

עמוד 131

20.
21. ראה ד"מ שם "מדלא כתבו שאר הפוסקים".
22. אף שס"ל שמותר לכתחלה להפקירו ולהניחו במקום הפקר קודם זמן איסורו (שלא ע"מ לזכות בו) – ראה מ"א סתמ"ה ס"ז. שו"ע אדה"ז שם ס"א (וראה שם סתל"ו סוס"כ). ובשו"ע אדה"ז סתמ"ח סכ"ט "שמותר לעשות כן לכתחלה".
23. סי' תמה ס"ב. וראה המקורות וכו' בקו"א שם. ושם, דלדעת הרא"ם "עובר עליו בב"י מן התורה". וראה בארוכה בכהנ"ל ובפי' דברי הירושלמי בשד"ח מערכת חו"מ ס"ח אות יז (ע' 2098 ואילך).
24. שו"ע אדה"ז סתמ"ח סכ"ט. ובקו"א סתל"ו סק"ו מ"שהניח חמצו ברה"ר והפקירו קודם הפסח שהוא אסור בהנאה לאחר הפסח כדאיתא בירושלמי פ"ב ה"ב לפי פירוש האמיתי של המ"א והפר"ח וכמו שנת' בסי' תמח". וגם מדבריו משמע (וכן ממ"ש בסי' תמח שם "שאם יהא מותר בהנאה יש לחוש שמא יניח כל אדם חמצו עד לאחר הפסח ויאמר שהפקירו קודם הפסח כדי שנתיר לו ליהנות ממנו") שבירושלמי מדובר בחמץ שנמצא אחר הפסח* והערמה שבירושלמי אינו שיפקיר ע"מ לזכות בו, המבואר בסי' תמה ס"ב, כ"א "הפר"ח הוציא זה מתשובות הרשב"א (סי' ע') כו' וכ"כ בעל ח"י בספר תורת השלמים כו'" – קו"א סתמ"ה שם. ולהלן בקו"א שם מפרש כן ע"פ הבבלי נדרים ומפרשים שם. ומשמע שזהו מדיני וגדרי הפקר. וצ"ע ממ"ש בהל' מכירת חמץ בתחילתו "חמץ הנמכר אינו בכלל ביטול והפקר מאחר שדעתו עליו לחזור ולזכות בו אחר הפסח כמבואר בתשובת הרשב"א בשם הירושלמי (פ"ב ה"ב)". וכ"כ מפורש בשו"ת פנ"י שם דהרשב"א מפרש הערמה בירושלמי (דלא כהטור כו') שיכוין לחזור ולזכות בו אחר הפסח**. ובמקו"ח שם סק"ט ד"ה לכן. שו"ת תו"ח או"ח סכ"בבתחלתו.וראהנוב"ימהד"ק או"ח סי"ח. שו"ת חת"ס או"ח סקי"ד (ומסיים "והמעיין בתשו' רשב"א..יראהלהדיאשנתכווןלכלמהשכתבתי"). וראה שו"ת תו"ח שם (וס"ט ואילך). שד"ח שם. ואכ"מ.
. וראה ד"מ שם "ומשמע שם (מדברי האו"ז) .. יכול להפקירו בפני אוהביו שבטוח בהן שלא יטלו כו' או שיפקירו ויניחו בשוק בזמן שאין ב"א שם".
. גם ברה"ר והפקירו בפני עדים כמו"ש בסי' תמח שם. משא"כ בטור ושו"ע ס"ה הלשון "חמץ שנמצא בבית ישראל כו'", ולפי"ז כשנמצא ברה"ר לכאורה מותר. וכ"מ בשו"ת פנ"י שם (ומקו"ח שם) דגם לפי' הרשב"א בירושלמי במניחו במקום הפקר כו' מותר כנ"ל הערה 20. וכ"כ בביאורי הגר"א סי' תלג ס"ו (וכ' דאף באכילה מותר).

עמוד 132

25. וראה שו"ע אדה"ז סתמ"ז סי"ח.
26. להעיר מדין חמץ נוקשה כיון שלא עבר עליו בב"יוב"ימה"תאפילובאכילהשרי(שו"עסו"סתמז ובמג"א שם). ועי' מה שהביא במג"א שם מהר"ן. וראה שד"ח שם סימן ח' אות יוד. ומ"ש בפר"ח סתס"ז סק"ט ובקו"א סי' תלו (שהובא לעיל הערה
27. בנוגע לחמץ לאחר הפסח וכמפורש בשו"ע אדה"ז סתמ"ח סכ"ט "שאם יהא מותר בהנאה יש לחוש שמא יניח כו' כדי שנתיר לו ליהנות ממנו"* (וראה שו"ת חת"ס או"ח סקי"ד, אלא ששם מבאר זהלעניןביטולכשנשארברשותו).אבלכצ"ללענין לכתחלה בהפקר לפני הפסח המבואר בסי' תמה**. וכן משמע מל' אדה"ז סתל"ו סי"ח בדין דשו"ת הרשב"א "אבל חטים הללו כו' הי' בדעתו לחזור ולזכות בהם לאחר הפסח כשיפנה את האוצר (אם היינו מתירין לו ליהנות מהן לאחר הפסח) והרי זה דומה למבער את החמץ ומכוין לחזור ולזכות .. שאין זה ביעור גמור כמו שית' בסי' תמה לפיכך אסרו חכמים להנות מהן לאחר הפסח". וראה קו"א שם סק"ט. ובפרט עפ"י מ"ש בהל' מכירת חמץ בתחילתו (נעתק לעיל הערה 24).
28. משא"כ בנדון הפר"ח סי' תסז שם "שנהנים מראות ידי אומן".
29. ולפ"זי"לשזהובדוגמתהנידוןברשב"אשם, שכ' דגם לכתחלה ב"ביטול בעלמא סגי .. מפני שאין נודע ממש שיש שם חטים שנתבקעו .. ושמא אין שם כלל ואם נתבקעו שמא נפסדו לגמרי כו' והו"ל ספק ספיקא (ואילו הי' ברור שיש שם חטים מבוקעות ונתיר אותו בביטול לכשיפנה אפשר שהי' צריך לבער כו' דהרי זה כמבטל ומתכוין לחזור ולמכרולאחרהפסחכו')".וע"שלהלן"אלאשאפשר להתיר מן הצד שאמרתי כו'". וראה פר"ח שם שצידד להקל בנידון החיטה כיון שהוא ספק דרבנן. ובשו"ע אדה"ז סתל"ו סי"ט, ומסיים "וכל ספק חמץ שעבר עליו הפסח מותר בהנאה" (אלא שבהנ"ל מדובר לאחר הפסח).
24. אף שלא עבר אפילו מד"ס אסור בהנאה – ראה לקמן בפנים.
. וכ"מ במאירי פסחים ט, א. מגן אבות (להמאירי) ענין הי"ח ד"ה "וכן מה שהקשה בשמינית כו'".
. ועד"ז הוא ברמב"ם הל' חו"מ פ"א ה"ד. ובשו"ת פנ"י סי"ג (ועוד) כ' שמקורו מהירושלמי הנ"ל. וראה נו"כ שם. ואכ"מ.
. וכמ"ש בקו"א שם ד"גזרי חכמים לענין מעשר שבת וחמץ" במקום שיכול להיות הערמה. אף "שגזרו עליוחכמיםאףבמטלטליןדליכאהפקעתמעשרכו'", הרי בנדו"ד הוא מילתא דלא שכיחא כדלקמן בפנים.

עמוד 133

30. ראה פסקי דינים להצ"צ ח"א לב, ד: עיקר דינושכלשדעתולחזורולזכותבו אינוביטול נראה שהוא רק מדרבנן. וראה מחנה אפרים הלכות זכי' מהפקר סי' ח', דלדעת הרא"ש בסוגיא דנדרים דכל הפקר דעלמא תקנו שיוכל לחזור בו תוך ג' (ימים) כו' הא דשרי במודר הנאה דהוי מילתא דלא שכיח לא תקנו בי' רבנן כו'.
31. וגם הרי אפשר להפקירו בפני ג'. וראה פסקי דינים להצ"צ (כ, ג) שלפי המסקנא בנדרים בפני ג' הוי הפקר מיד (ושם "מ"ש רבנו דלפי' הרא"ם למסקנא אפי' מדאורייתא לא הוי הפקר צ"ע דז"א אלא לר"י כו'").
32. ראה שו"ע חו"מ סרמ"ג סט"ו. ובנו"כ.
33. ראה ב"מ כב, ב. ובפרש"י שם ד"ה יתמי.
34. רמ"א חו"מ סע"ר ס"ב. שו"ע אדה"ז הל' הפקר ס"ט. הל' שבת סי' שסו סי"ג.
35. ראה פרמ"גפתיחה כוללתח"ב אות ב.שד"ח שם ס"ח אותמג (ע' א'קכח ואילך). אות עז (א'קלו). שו"ת חלקת יואב או"ח סי' יט. ובשו"ע אדה"ז (סי' שמגס"ב)דאביומחויבמד"סלגעורבהםולהפרישם מלעבור על ל"ת ואפילו על איסור של ד"ס. ובס"ג שם "החינוך בל"ת כו' הוא בכל תינוק שהוא בר הבנה כו'". ולהעיר ממ"ש בהל' שבת סרס"ט ס"ג "שלא אסרו להאכילו איסור בידים אלא כשהמאכל אסור מצד עצמו כגון טריפה וכיוצא בה אבל כשהמאכלמותרמחמת עצמו אלא שהוא זמן האסור באכילה מותר וכו' שהרי מאכילים הקטנים ביוה"כ כו'" (ושם סי' קו ס"ג. סי' תעא ס"י).
36. מכ"ק מו"ח אדמו"ר – לא שמעתי בכ"ז.

עמוד 134

37. קונטרס השלמה ע' 65.
38. פסחים כח, סע"א ואילך.
39. פסחים רפ"ב.
40. בשו"ת צפע"נ ווארשא סי' נ (הובא בצפע"נ עה"ת ר"פ בחוקתי. לקו"ש [המתורגם] ח"ז ע' 199) מבאר המחלוקת בפי' תיבת תשביתו. אבל מובן מדבריו שזה שייך להשאלה במהות האיסור. וראה מכתבי תורה מכתב קט. כולם הובאו במפענ"צ פ"א ס"ט. וראה לעיל ע' 94 ואילך.
41. לכאורה י"ל שזהו גם המחלוקת אם ביטול ענינו השבתה בלב שיחשוב אותו כעפר כו' (ראה פרש"י פסחים ד, ב. רמב"ם פ"ב מהל' חו"מ ה"ב. וראהרמב"ןפסחיםשם)אושהואמחמתהפקר(תוס' שם. ר"ן ריש פסחים): ביטל הדבר בלבו ומחשבתו כו' מתאים בהתואר (ראה רמב"ן שם: "שהביטול מועיל להוציא מתורת חמץ ולהחשיבו כעפר שאינו ראוי לאכילה". וראה צפע"נ (השלמה שם. ושם ע' 46 בתחילתו. ועוד. הובא במפענ"צ שם ס"ח) לענין ביטול ע"ז), משא"כ כשמפקירו הרי עצם הדבר יצא מרשותו. ודעת אדה"ז דענינו הפקר – ראה סתל"א ס"ב. וכן בס"ג־ד מדייק "ביטול והפקר" "ולא יפקירנוכו'"(וראהסתל"דס"ו־ח).וראהצפע"נהל' חו"מ פ"ב ה"ב. ובהשמטות שם פ"ג ה"י. – ולהעיר מחיוב שריפת קדשים (האם תלוי בהנ"ל או שזהו דין נוסף). ובכל אופן אינו שייך לעונש מיתת שריפה שהרי אופנו – דהגוף קיים (סנה' נב, א). משא"כ בשריפה דעיר הנדחת שהיא כליל. ואכ"מ.
42. ולהעיר מב' הדיעות בשו"ע אדה"ז סתמ"ז סמ"ה, סתנ"א סי"ג ובהגהה שם. ובסי' תמז שם "הי' שמו חמץ ועכשיו שמו חמץ אלא שעד עכשיו לא אסרו הכתוב ועכשיו הוא כחתיכת נבילה".

עמוד 135

43. ראהפסקידיניםלהצ"צושו"עאדה"זשבסוף הערה 10. וראה שד"ח שבהערה 14.
44. ומצינו עד"ז בכמה עניני קנינים ובעלות. ולהעירמצפע"נמהד"תלא,ב(הובאבמפענ"צפ"א סכ"ט).
45. מעין דוגמא לדבר: קודם ברכה לה' הארץ ומלואה לאחר ברכה והארץ נתן לבנ"א (ברכות לה, סע"א) – אף שגם אז הוא לה', אבל כחילוק דקדשים וחולין.
*. רמב"ם פ"א מהל' חו"מ ה"ד. שו"ע אדה"ז רסתמ"ח.
46. רמ"א סתמ"ה ס"א. שו"ע אדה"ז שם ס"ז.
47. רמב"ם שם פ"ג הי"א. שו"ע אדה"ז שם.
48. להעיר מגדרי חלות הדין דבאו בה פריצים וחללוה (ע"ז נב, ב (ומלחמות שם). נדרים סב, א. וראה צפע"נ עה"ת הפטורת פ' בהר (ע' רמז)), דין כלי המקדש (בהיותם אצל אחשורוש – ראה מגילה יא, ב). אבל ביאת פריצים וכו' אסורה, משא"כ בנדו"ד. ואכ"מ.
49. ראה לעיל הערה 14.
50. ראה לעיל (בהערה הנ"ל) שאדה"ז כ' ששום אדם .. לא יוכל לקנות .. אחר הפסח, ולא כל' המג"א והח"י. וראה ט"ז שם "וא"ל דלא מכר לעכו"ם רק כדי להפקיע איסור חמץ ולא להפקיענו מרשותו דז"א דא"כ הו"ל חמץ של ישראל".
51. ולהעיר מהדיעות שלא ימכרו הכלים להנכרי שלאיצטרכוטבילהכשיצאומרשותהעכו"ם(שו"ת שיבת ציון סי"א. שו"ת חת"ס או"ח סק"ט. הובא בשד"ח שם ס"ט אות כז). ומה שלא כתבו אדה"ז – ראהלקו"ש חי"ח ע'368ואילךודלאכבשד"חשם).
52. להעיר מלקו"ד תשנג, א דכללות הענין שכתב יד קדשו של רבינו הזקן ימצא אצל אינו יהודי היא אחת מפליאות תמים דעים יתברך ויתעלה.

עמוד 136

53. וצ"ע אם י"ל שבנדון הנ"ל הערה 7 שאני.
54. הלכותנדריםפ"בהי"ד(י,ד).הלכותמתנות עניים פ"ב (לא, ג) ופ"ד (נט, ג).
55. ביצה לט, א.
56. בגמרא קאי פלוגתי' בבורות של עולי בבל, אבל בצפע"נ נדרים שם ובמת"ע (לא, ג) גבי "מעיינותהנובעין",ואוליכ'כןכישלעוליבבללא שייך עתה, משא"כ מעיינות הנובעין גם כשהם של יחיד ה"ה כמו בור של הפקר כבגמרא שם לפנ"ז. וראה השגת הראב"ד הל' יו"ט פ"ה ה"י (בסופה).
57. אבל להעיר שבגמרא שם (לט, ב) מסיים דפלוגתי' הוא לא אם בירא דשותפא אלא דכולא עלמא בירא דהפקירא היא אלא הכא במגבי' מציאה לחברי' כו' וכהפי' בזה בפרש"י תוס' וכו'. וכן הוא להלכהבמג"א או"ח סשצ"ז סקי"דושו"עאדה"זשם סי"ח.
58. ולהעיר מל' אדה"ז סתרל"ז סי"א "שהרי יש לכלהעולםהילוךבוכו'והגוייםאינןמוחלין".ובהל' גזילה וגניבה סוסי"ז.

עמוד 137

59. ובלא"ה אינו ברשותו של אדם ורק שעשאו הכתוב כאילו ברשותו (פסחים ו, סע"ב): וראה ר"ן (פסחים בתחלתו) דמה"ט מהני גילוי דעתי' בעלמא דלא ניחא לי' ליהוי זכותא בגוי' כלל סגי. וראה שו"ע אדה"ז סתל"ד ס"ז.
60. הלכות מלכים ספ"ח. וראה ירושלמי מגילה פ"ג ה"ב.
61. ובליקוטי ביאורים (מז, ד – להרה"צ כו' ר"ה מפאריטש) שחסידי או"ה הם מק"נ, ומציין שם לשער חהמ"צ בסידור.
62. דא"א לארכבי' אתרי רכשי (ע"ד כתובות נה, ב) דכל הטעם שמפקירו כיון שרוצה שיתקיים אצלו גם לאחר הפסח דהרי ביטול והפקר צ"ל בלב שלם כו'.
63. בשו"ת ערוגת הבושם שם דאיידי דחביבא הואיל והי' מונח על השלחן גבוה של מרן ז"ל נכון לקיים בו מצות שריפת חמץ כהאי דאמרינן בברכות לט, ב. .. כי הוי מתרמי להו ריפתא דערובא .. הואיל ואתעביד בי' מצוה חדא נעביד בי' מצוה אחריתא. אבל ראה שו"ת אבני זכרון שם אות ה' דלא מצינו ענין בשריפת חמץ הואיל ואתעביד בה מצוה חדא כו' רק בהושענא דלא מידי דאכילה הוא (וראה לקמן ע' 195 ואילך).
64. ראה חנוך לנער ע' 8.