129

שיחה א

– יו"ד

א. הסוכריות שנשלחו על־ידי מלאך מיכאל

כ"ק מורי וחמי אדמו"ר, בעל ההילולא (של שבוע זה),¹ סיפר², שכאשר אביו כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע התחיל ללכת ל"חדר", עדיין היה הרבי ה"צמח־צדק" בחיים, וכשהוליכוהו לחדר זרק אליו סוכריות, ואמר לו שמלאך מיכאל זרקן אליו. דברים אלו נתקבלו אצלו מאד והוא סרב לאכול את הסוכריות, כי יקרו בעיניו. בערב פסח, כאשר נהגו³ לבדוק את כיסי הילדים הקטנים, קרא ה"צמח־צדק" לאבי ושאלו היכן הסוכריות, ואז הוא הוכרח לאכלן.

מסיפור זה – כמו מכל הסיפורים של רבותינו נשיאינו, ובמיוחד מסיפורים שהתרחשו אצלם עצמם – ניתן ללמוד מספר הוראות, ולא רק בענין החינוך (כפי שהרבי סיים בעצמו ש"חינוך כזה אנו צריכים"), המודגש בפרשתנו – לגבי פסח – "והגדת לבנך..."⁴, "והיה כי ישאלך בנך..."⁵, אלא אף ענינים בא ה

שבט –

הלכתיים לגבי איסור חמץ ועוד, שגם

על כך לומדים בפרשתנו⁶.

ב. מדוע לא איפשר ה"צמח־צדק" את מכירת

הסוכריות בחמץ?

לכאורה, יש להבין: אם הסוכריות

יקרו כל־כך בעיני כ"ק אדמו"ר

(מוהרש"ב) נ"ע והוא סרב לאכלן – והן

אכן היו יקרות, כי ניתנו על־ידי

ה"צמח־צדק" – מדוע עמד ה"צמח־

צדק" על כך שהוא יאכלן לפני פסח,

ולא איפשר לו להמשיך ולשמרן על־ידי

מכירתן יחד עם כל החמץ?

ובמיוחד, שנוהג זה נמצא אצל גדולי

ישראל בקשר לשיריים שקבלו מצדיק,

שכאשר היה דבר חמץ, הם מכרוהו

במכירת חמץ⁷.

כיון שלא כך הורה לו ה"צמח־צדק"

לעשות, ניתן היה, לכאורה, לדייק

ולומר, שהוא סבר שבמקרה זה: א)

אסור לעשות כך, מפני שהוא מעוניין

לקבל זאת בחזרה לאחר הפסח, והוא