137
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
האפשרות לזכות בחמץ זה59, וזהו היפך כבוד רבו, כדלעיל.
ובפרט אחד חמורה ההפקרה יותר מן המכירה לגוי: כאשר היהודי מוכר לגוי הוא יכול לחפש גוי שהוא מחסידי אומות העולם שלגביהם פוסק הרמב"ם60, שיש להם חלק לעולם הבא61 ובמיוחד כאשר גוי זה מציל את היהודי מלעבור על איסור חמץ בפסח. ואילו כאשר הדבר נהיה "הפקר לכל" – הוא שייך לכל הגויים, גם לאלה שאינם מחסידי אומות העולם, וזוהי סתירה גדולה יותר לכבוד רבו.
י. להפקיר דבר שקיבל מרבו היא הבעה של זלזול
גם לפי הדעה שדבר־ההפקר אינו שייך לכל, הרי מובן, שלקיחת דבר יקר, דבר שבקדושה שהאדם קיבל מרבו, וביטולו בלב שלם והשארתו במקום הפקר, זהו ענין של היפך הכבוד, וזו הבעה של זלזול וההיפך מחשיבות62.
מסיבה זו השתדל ה"צמח־צדק" שנכדו (כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב) יאכל את הסוכריות והן תיהפכנה לדם ובשר כבשרו63, במקום שתשתייכנה לגוי.
יא. חשיבות החינוך לגבי כל פרט
מכל האמור לעיל נלמדת בהפלאה יתירה ההוראה על חשיבות ההשתדלות ואופן החינוך:
כיון שהסוכריות היו יקרות כל־כך אצל הרבי (מהורש"ב) נ"ע, שעקב כך הוא שמרן ברשותו בשלמות, ואפילו ויתר על הפיכתן לדם ובשר כבשרו, וכיון שאין איסור להפקירן או למוכרן וכדומה, טוב יותר היה להנות אותו ולאפשר לו להחזיקן אצלו תמיד, גם לאחר הפסח, כדי שיוכל להיזכר בקדושה, בכניסתו לחדר וכו'. ואם בפנימיות נעקרה הקדושה זמנית כאשר הדבר היה ברשות הגוי וכו', הרי הוא היה ילד בן שלוש64 ואינו יודע זאת?!
אלא, כאן רואים את ההשתדלות הגדולה בענין החינוך, לא רק בענינים
הערות
- 59. ובלא"ה אינו ברשותו של אדם ורק שעשאו הכתוב כאילו ברשותו (פסחים ו, סע"ב): וראה ר"ן (פסחים בתחלתו) דמה"ט מהני גילוי דעתי' בעלמא דלא ניחא לי' ליהוי זכותא בגוי' כלל סגי. וראה שו"ע אדה"ז סתל"ד ס"ז.
- 60. הלכות מלכים ספ"ח. וראה ירושלמי מגילה פ"ג ה"ב.
- 61. ובליקוטי ביאורים (מז, ד – להרה"צ כו' ר"ה מפאריטש) שחסידי או"ה הם מק"נ, ומציין שם לשער חהמ"צ בסידור.
- 62. דא"א לארכבי' אתרי רכשי (ע"ד כתובות נה, ב) דכל הטעם שמפקירו כיון שרוצה שיתקיים אצלו גם לאחר הפסח דהרי ביטול והפקר צ"ל בלב שלם כו'.
- 63. בשו"ת ערוגת הבושם שם דאיידי דחביבא הואיל והי' מונח על השלחן גבוה של מרן ז"ל נכון לקיים בו מצות שריפת חמץ כהאי דאמרינן בברכות לט, ב. .. כי הוי מתרמי להו ריפתא דערובא .. הואיל ואתעביד בי' מצוה חדא נעביד בי' מצוה אחריתא. אבל ראה שו"ת אבני זכרון שם אות ה' דלא מצינו ענין בשריפת חמץ הואיל ואתעביד בה מצוה חדא כו' רק בהושענא דלא מידי דאכילה הוא (וראה לקמן ע' 195 ואילך).
- 64. ראה חנוך לנער ע' 8.
משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות ח׳ - הטקסט מספריא
חלוצי צבא כשיכנסו בגבול העכו"ם ויכבשום וישבו מהן מותר להן לאכול נבלות וטרפות ובשר חזיר וכיוצא בו אם ירעב ולא מצא מה יאכל אלא מאכלות אלו האסורים וכן שותה יין נסך מפי השמועה למדו ובתים מלאים כל טוב ערפי חזירים וכיוצא בהן.
וכן בועל אשה בגיותה אם תקפו יצרו אבל לא יבעלנה וילך לו אלא מכניסה לתוך ביתו שנאמר וראית בשביה אשת יפת תואר ואסור לבעול אותה ביאה שניה עד שישאנה.
אין אשת יפת תואר מותרת אלא בשעת השביה שנאמר וראית בשביה בין בתולה בין בעולה בין אשת איש שאין אישות לעכו"ם והשקת אף על פי שאינה יפה בה ולא בחברתה שלא יבעול שתים ולחקת לך לאשה שלא יקח שתים ויבעול אחת ויניח אחת לאביו או לאחיו ומנין שלא ילחצנה במלחמה שנאמר והבאתה אל תוך ביתך יכניסה למקום ואחר כך יבעול.
הכהן מותר ביפת תואר בביאה ראשונה שלא דברה תורה אלא כנגד היצר אבל אינו יכול לישאנה אחר כך מפני שהיא גיורת.
וכיצד דין ישראל ביפת תואר אחרי שיבעלנה ביאה ראשונה והיא בגיותה אם קבלה עליה להכנס תחת כנפי השכינה מטבילה לשם גרות מיד ואם לא קבלה תשב בביתו שלשים יום שנאמר ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים וכן בוכה על דתה ואינו מונעה ומגדלת את צפרניה ומגלחת את ראשה כדי שתתגנה בעיניו ותהיה עמו בבית נכנס ורואה אותה יוצא ורואה אותה כדי שיקוץ בה ומגלגל עמה כדי שתקבל אם קבלה ורצה בה הרי זו מתגיירת וטובלת ככל הגרים.
וצריכה להמתין שלשה חדשים חדש של בכיה ושני חדשים אחריו ונושאה בכתובה וקידושין אם לא חפץ בה משלחה לנפשה ואם מכרה עובר בלא תעשה שנאמר ומכר לא תמכרנה בכסף [ואם מכרה] אינה מכורה ומחזיר הדמים וכן אם כבשה אחר שנבעלה לשם שפחה משישתמש בה עובר בלא תעשה שנאמר לא תתעמר בה שלא ישתמש בה.
לא רצתה להתגייר מגלגלין עמה שנים עשר חדש לא רצתה מקבלת שבע מצות שנצטוו בני נח ומשלחה לנפשה והרי היא ככל הגרים התושבים ואינו נושאה שאסור לישא אשה שלא נתגיירה.
נתעברה מביאה ראשונה הרי הולד גר ואינו בנו לדבר מן הדברים מפני שהוא מן העכו"ם אלא בית דין מטבילין אותו על דעתם ותמר מביאה ראשונה של יפת תואר היתה אבל אבשלום נולד מאחר הנישואין נמצאת תמר אחות אבשלום מאמו ומותרת להנשא לאמנון וכן הוא אומר דבר נא אל המלך כי לא ימנעני ממך.
יפת תואר שלא רצתה להניח ע"ז אחר השנים עשר חדש הורגין אותה וכן עיר שהשלימה אין כורתין להן ברית עד שיכפרו בע"ז ויאבדו את כל מקומותיה ויקבלו שאר המצות שנצטוו בני נח שכל עכו"ם שלא קבל מצות שנצטוו בני נח הורגין אותו אם ישנו תחת ידינו.
משה רבינו לא הנחיל התורה והמצות אלא לישראל שנאמר מורשה קהלת יעקב ולכל הרוצה להתגייר משאר האומות שנאמר ככם כגר אבל מי שלא רצה אין כופין אותו לקבל תורה ומצות וכן צוה משה רבינו מפי הגבורה לכוף את כל באי העולם לקבל מצות שנצטוו בני נח וכל מי שלא יקבל יהרג והמקבל אותם הוא הנקרא גר תושב בכל מקום וצריך לקבל עליו בפני שלשה חברים וכל המקבל עליו למול ועברו עליו שנים עשר חדש ולא מל הרי זה כמן האומות.
כל המקבל שבע מצות ונזהר לעשותן הרי זה מחסידי אומות העולם ויש לו חלק לעולם הבא והוא שיקבל אותן ויעשה אותן מפני שצוה בהן הקב"ה בתורה והודיענו על ידי משה רבינו שבני נח מקודם נצטוו בהן אבל אם עשאן מפני הכרע הדעת אין זה גר תושב ואינו מחסידי אומות העולם ולא מחכמיהם.
תלמוד ירושלמי מגילה ג׳:ב׳ - הטקסט מספריא
משנה: אֵין מוֹכְרִין אֶת שֶׁל רַבִּים לַיָּחִיד מִפְּנֵי שֶׁמּוֹרִידִין אוֹתוֹ מִקְּדוּשָּׁתוֹ דִּבְרֵי רִבִּי מֵאִיר. אָמְרוּ לוֹ אִם כֵּן אַף לֹא מֵעִיר גְּדוֹלָה לְעִיר קְטַנָּה:
הלכה: שְׁלֹשָׁה מִבֵּית הַכְּנֶסֶת כְּבֵית הַכְּנֶסֶת וְשִׁבְעָה מִבְּנֵי הָעִיר כָּעִיר. מָה אֲנָן קַיָימִין. אִם בְּשֶׁקִּיבְּלוּ עֲלֵיהֶן. אֲפִילוּ אֶחָד. אִם בְּשֶׁלֹּא קִיבְּלוּ עֲלֵיהֶן. אֲפִילוּ כַמָּה. אֶלָּא כֵן אֲנָן קַיָימִין. בִּסְתָם.
בֶּן עִיר שֶׁפָּסַק בְּעִיר אַחֶרֶת נוֹתֵן עִמָּהֶן. בְּנֵי הָעִיר שֶׁפָּסְקוּ בְּעִיר אַחֶרֶת נוֹתְנִין בִּמְקוֹמָן. רִבִּי חִיָיה בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. כְּגוֹן הָהֵן סִיפְסְלָא דִמְעוֹנְיָא. כְּהָדָא. רִבִּי חֶלְבּוֹ הֲוָה דְרַשׁ בְּצִיפּוֹרִין. פָּסַק תַּמָּן. אֲתַא בָעֵי לְמִיתַּן הָכָא. אָמַר לֵיהּ רִבִּי אִימִּי. יִחִידָיִי אַתְּ.
הָעוֹשֶׂה נֵר וּמְנוֹרָה לְבֵית הַכְּנֶסֶת עַד שֶׁלֹּא נִשְׁתַּכַּח שֵׁם הַבְּעָלִים מֵהֶן אֵין אַתְּ רַשַּׁאי לְשַׁנּוֹתָן לְמָקוֹם אַחֵר. אִם מִשֶׁנִּשְׁתַּכַּח שֵׁם הַבְּעָלִים מֵהֶן אַתְּ רַשַּׁאי לְשַׁנּוֹתָן לְמָקוֹם אַחֵר. רִבִּי חִיָיה בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. אִם הָיָה שֵׁם הַבְּעָלִים חָקוּק עֲלֵיהֶן כְּמִי שֶׁלֹּא נִשְׁתַּכַּח שֵׁם הַבְּעָלִים מֵהֶן. כְּהָדָא. אַנְטוֹלִינוּס עָשָׂה מְנוֹרָה לְבֵית הַכְּנֶסֶת. שָׁמַע רִבִּי וְאָמַר. בָּרוּךְ אֱלֹהִים אֲשֶׁר נָתַן בְּלִיבּוֹ לַעֶשׂוֹת מְנוֹרָה לְבֵית הַכְּנֶסֶת. רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק בָּעֵי. מַה אָמַר רִבִּי. בָּרוּךְ אֱלֹהִים. בָּרוּךְ אֱלֹהֵינוּ. אִין אָמַר. בָּרוּךְ אֱלֹהִים. הָדָא אָמְרָה [דְלָא] אִיתָגַּיַיר אַנְטוֹלִינוּס. אִין אָמַר. בָּרוּךְ אֱלֹהֵינוּ. הָדָא אָמְרָה [דְ]אִתָגַּיַיר אַנְטוֹלִינוּס.
[אִית מִילִּין דְּאִתְגַּיַיר אַנְטוֹנִינוּס וְאִית מִילִּין אָמְרִין דְּלָא אִתְגַּיַיר אַנְטוֹנִינוּס]. רָאוּ אוֹתוֹ יוֹצֵא בְמִנְעַל פָּחוּת בְּיוֹם הַכִּיפּוּרִים. מַה אַתְּ שְׁמַע מִינָּהּ. שֶׁכֵּן אֲפִילוּ יְרֵיאֵי שָׁמַיִם יוֹצְאִין בְּכָךְ. אַנְטוֹלִינוּס אָמַר לְרִבִּי מֵייכְלָתִי אַתְּ מִן לִיוְיָתָן בְּעָלְמָא דַאֲתִי אֲמַר לֵיהּ. אִין. אֲמַר לֵיהּ. מִן אִימֶּר פִּיסְחָא לָא אוֹכְלְתָנִי וּמִן לִיוְיָתָן אַתְּ מֵייכִיל לִי. אֲמַר לֵיהּ. וּמַה נַעֲבִיד לָךְ וּכְתִיב בֵּיהּ כָל עָרֵל לֹא יֹאכַל בּוֹ. כֵּיוָן דִּשְׁמַע מִינֵיהּ כֵּן אֲזַל וּגְזַר. אֲתַא לְגַבֵּיהּ. אֲמַר לֵיהּ. רִבִּי. חֲמִי גְזוּרָתִי. אֲמַר לֵיהּ. בְּדִידִי לָא אִיסְתַּכְּלִית מִיָּמַיי אֶלָּא בְדִידָךְ. וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ רַבֵּינוּ הַקָּדוֹשׁ. שֶׁלֹּא הִבִּיט בְּמִילָתוֹ מִיָּמָיו. [וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ נָחוּם אִישׁ קוֹדֶשׁ הַקָּדָשִׁים. שֶׁלֹּא הִבִּיט בְּצוּרַת מַטְבֵּעַ מִיָּמָיו.] הָדָא אָמְרָה דְּאִיתְגַּיֵיר אַנְטוֹלִינוּס. מִילֵּיהוֹן דְּרַבָּנִן אָמְרִין. (דְּלֹא) אִיתְגַּיֵיר אַנְטוֹלִינוּס. דְּאָמַר רִבִּי חִזְקִיָּה רִבִּי אַבָּהוּ בְשֵׁם רִבִּי לָעְזָר. אִם בָּאִין הֵן גֵּירֵי צֶדֶק לְעָתִיד לָבוֹא אַנְטוֹלִינוּס בָּא בְרֹאשָׁם.
מָהוּ מִיכְתּוֹב תְּרֵיי תְלַת מִילִּין מִן פְּסוּקָא. מַר עוּקְבָּה מִישְׁלַח כְּתַב לְרֵישׁ גָּלוּתָא דַּהֲוָה דְמִיךְ וְקָאִים בְּזִימְרִין. יִשְׂרָאֵל אַל תִּשְׂמַח כָּעַמִּים אֶל גִּיל. רִבִּי אָחָא כָתַב זֵיכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה. רִבִּי זְעוּרָה כָתַב וְלֹא זָכַר יוֹאָשׁ הַמֶּלֶךְ. רִבִּי יִרְמְיָה מִשְׁלַח כְּתַב לְרִבִּי יוּדָן נִשִׂיָיא. לִשְׂנוֹא אֶת אוֹהֲבֶיךָ וּלְאַהֲבָה אֶת שׂוֹנְאֶיךָ. רִבִּי חִיָיה רִבִּי יָסָי רִבִּי אִימִּי דָנוּן לְתָמָר. אַזִלַת וּקְרָבַת עֲלֵיהוֹן לָאַנְטִיפּוֹטָה דְקַיְסָרִין. שָׁלְחוּן וְכָתְבוּן לְרִבִּי אַבָּהוּ. שָׁלַח רִבִּי אַבָּהוּ וְכָתַב לְהוֹן. (תְּרֵי) [כְּבָר] פִּיַּסְנוּ לִשְׁלֹשָׁה לֵיטוֹרִין. לְטוֹב יֻלָּד טוֹב לֶמֶד וְתַרְשִׁישׁ. אֶבְדּוֹקִיס אֶבמַסִיס תַלַתסִיס. אֶבָל תָּמָר תַּמְרוּרִים בְּתַמְרוּרֶיהָ הִיא עוֹמֶדֶת וּבִיקַּשְׁנוּ לְמָתְקָהּ וְלַשָּׁוְא צָרַף צָרוֹף. רִבִּי מָנָא מִשְׁלַח כְּתַב לְרִבִּי הוֹשַׁעְיָה בֵּירִבִּי שַׁמַּי. רֵאשִׁיתְךָ מִצְעָר מְאֹד תִּסְגֶּא אַחֲרִיתְךָ.
אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן. לֵית כָּן. מָה אֶנָן קַיָימִין. אִם כְּרִבִּי מֵאִיר אֵין מוֹכְרִין בֵּית הַכְּנֶסֶת אֶלָּא עַל תְּנַאי. אִם כְּרַבָּנִן. מוֹכְרִין אוֹתוֹ מִמְכַּר עוֹלָם חוּץ מֵאַרְבָּעָה דְּבָרִים. רִבִּי חִיָיה בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. תִּיפְתָּר בְּסֵפֶר תּוֹרָה.
כתובות נ״ה ב - הטקסט מספריא
וּבִתְרוּמַת מַעֲשֵׂר שֶׁל דְּמַאי.
וְרַב לָא אָזֵיל בָּתַר אוּמְדָּנָא? וְהָא אִיתְּמַר: מַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע שֶׁכָּתוּב בָּהּ קִנְיָן, בְּבֵי רַב מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב אָמְרִי: אַרְכְּבֵיהּ אַתְּרֵי רִכְשֵׁי. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: לָא יָדַעְנָא מַאי אֵידוּן בַּהּ.
בְּבֵי רַב מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב אָמְרִי, אַרְכְּבֵיהּ אַתְּרֵי רִכְשֵׁי: הֲרֵי הִיא כְּמַתְּנַת בָּרִיא, וַהֲרֵי הִיא כְּמַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע.
הֲרֵי הִיא כְּמַתְּנַת בָּרִיא, דְּאִם עָמַד — אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזוֹר בּוֹ. הֲרֵי הִיא כְּמַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע, שֶׁאִם אָמַר ״הַלְוָאָתִי לִפְלוֹנִי״ — הַלְוָאָתוֹ לִפְלוֹנִי.
וּשְׁמוּאֵל אָמַר: לָא יָדַעְנָא מַאי אֵידוּן בַּהּ, שֶׁמָּא לֹא גָּמַר לְהַקְנוֹתוֹ אֶלָּא בִּשְׁטָר, וְאֵין שְׁטָר לְאַחַר מִיתָה.
And the halakha is also in accordance with his opinion with regard to the teruma of the tithe from doubtfully tithed produce [demai]. Produce purchased from a common, uneducated person [am ha’aretz] is considered demai and by rabbinic law it is regarded as uncertain whether the seller separated tithes and teruma of the tithe from it. Rabbi Natan rules in accordance with Rabbi Shimon Shezuri’s opinion in a case where, after one bought demai and separated teruma of the tithe, this teruma becomes mingled with the produce from which it was separated. If all of the produce were treated as actual teruma, the only solution would be to sell all of the produce to a priest at low cost, as he is the only one who may use it. Rabbi Shimon Shezuri, however, rules that in the case of demai, the owner may ask the fruit seller if he properly separated the tithes. If the seller responds that he did, the owner may rely on that, despite the fact that the seller is an am ha’aretz, as the Sages do not apply their decree in a case where it would cause significant financial loss.
Having established that Rabbi Natan follows the principle of assessment, the Gemara asks: And does Rav not follow this principle of assessing intention? But it was stated that Rav and Shmuel disagreed about a specific case with regard to the gift of a person on his deathbed, in which it was also written that the gift was given with an act of acquisition. There is a rabbinic ordinance that one on his deathbed can effect the transfer of property without the ordinarily required act of acquisition, but in this case such an act was performed anyway. In the school of Rav, they say in the name of Rav: He had him ride on two horses, meaning that he gave him a gift with a document strengthened in two different ways. And Shmuel said: I do not know what to decide about it.
The Gemara explains the two opinions: In the school of Rav, they say in the name of Rav: He had him ride on two horses, meaning that he performed the transfer in a manner that took advantage of two separate halakhot to strengthen its validity. In one aspect, it is similar to the gift of a healthy person, and in a different way it is similar to the gift of a person on his deathbed. Both of these aspects act to strengthen the transfer.
On the one hand, it is similar to the gift of a healthy person in that if he arose from the bed and recovered he cannot retract it, since he performed a proper act of acquisition. On the other hand, it is like the gift of a person on his deathbed in that if he said: My loan, i.e., money owed to me, is transferred to so-and-so as a gift, his loan is in fact transferred to so-and-so. Although ordinarily ownership of a debt cannot be transferred without a formal transference of the promissory note, the verbal statement is sufficient to effect the transfer since this is a gift of a person on his deathbed.
And Shmuel said: I do not know what to decide about it. Perhaps his performance of an act of acquisition indicates that he resolved to transfer it to him only with a bill of sale. And since his intention is that the sale not take effect until he also gives a bill of sale, the transfer does not take effect, as a bill of sale is not effective after the death of the owner.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד - קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 3 עמודים.