כ
כ וכן בשטר מכירה אין כותבין וחותמין ללוקח עד שיהא המוכר עמוקסח אפילו כבר קנו מיד המוכר שלא בפני הלוקחקסט. ואפילו אמר הלוקח כתבוהו וחתמוהו ויהיה בידכם עד שיבא המוכר ויצוה ליתנו ליקע. וכן בשטר מתנהקעא. אבל כותבים למוכר אף על פי שאין הלוקח עמוקעב והוא שקנו מידוקעג בקנין סודרקעד שאין בו משום מוקדםקעה אף על פי שלא ימסרנו להלוקח עד לאחר כמה ימים. וכן בשטר מתנה.
ואם אחר הקנין אמר המוכר סתם כתבו שטר מכירה ולא אמר שיתנוהו לידו הרי אלו כותבין וחותמין ונותנין להלוקח לפי שמן הסתם דעתו שיתנוהו להלוקח ולא לידו עד שיפרשקעו. וכן בשטר חוב שיש בו קנין. אבל אם לא קנו מידו אף על פי שאמר להם כתבו ותנו לו צריכים לחזור ולהמלך בו אחר שחתמוהו קודם שיתנוהו להלוקח שמא חזר בו המוכרקעז. וכן בשטר חוב שאין בו קנין:
הערות
- קסח. משנה שם קסז, ב. טור ושו"ע סי' רלח ס"א.
- קסט. רמב"ן שם. הובא ב טור ושו"ע סי' רלח ס"א. וכלדעיל סי"ט במלוה, וש"נ.
- קע. מ"מ פכ"ג ה"ה (במלוה). סמ"ע שם ס"ק ה (אף במכר).
- קעא. ראה ש"ך סי' נו ס"ק כז.
- קעב. משנה שם. טור ושו"ע שם.
- קעג. מ"מ שם פכ"ד ה"א (בשם כמה פוסקים) ובסוף ה"ג. טור ושו"ע שם . ש"ך שם ס"ק א.
- קעד. כדלעיל סי"ז, וש"נ.
- קעה. מ"מ שם. טור וסמ"ע שם ס"ק ב. וכדלעיל סי"ז.
- קעו. טור סי' לט סי"ח, וש"ך שם ס"ק [מ]ד (בשטר חוב).
- קעז. כתובות דף נה , ב. רמב"ם הל' מלוה ולה פי"א ה"א (דמיירי אפילו בשטר חוב). דעה הא' בשו"ע שם ס"ב. וראה מ"מ וציונים.
כתובות נ״ה ב - הטקסט מספריא
וּבִתְרוּמַת מַעֲשֵׂר שֶׁל דְּמַאי.
וְרַב לָא אָזֵיל בָּתַר אוּמְדָּנָא? וְהָא אִיתְּמַר: מַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע שֶׁכָּתוּב בָּהּ קִנְיָן, בְּבֵי רַב מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב אָמְרִי: אַרְכְּבֵיהּ אַתְּרֵי רִכְשֵׁי. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: לָא יָדַעְנָא מַאי אֵידוּן בַּהּ.
בְּבֵי רַב מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב אָמְרִי, אַרְכְּבֵיהּ אַתְּרֵי רִכְשֵׁי: הֲרֵי הִיא כְּמַתְּנַת בָּרִיא, וַהֲרֵי הִיא כְּמַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע.
הֲרֵי הִיא כְּמַתְּנַת בָּרִיא, דְּאִם עָמַד — אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזוֹר בּוֹ. הֲרֵי הִיא כְּמַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע, שֶׁאִם אָמַר ״הַלְוָאָתִי לִפְלוֹנִי״ — הַלְוָאָתוֹ לִפְלוֹנִי.
וּשְׁמוּאֵל אָמַר: לָא יָדַעְנָא מַאי אֵידוּן בַּהּ, שֶׁמָּא לֹא גָּמַר לְהַקְנוֹתוֹ אֶלָּא בִּשְׁטָר, וְאֵין שְׁטָר לְאַחַר מִיתָה.
And the halakha is also in accordance with his opinion with regard to the teruma of the tithe from doubtfully tithed produce [demai]. Produce purchased from a common, uneducated person [am ha’aretz] is considered demai and by rabbinic law it is regarded as uncertain whether the seller separated tithes and teruma of the tithe from it. Rabbi Natan rules in accordance with Rabbi Shimon Shezuri’s opinion in a case where, after one bought demai and separated teruma of the tithe, this teruma becomes mingled with the produce from which it was separated. If all of the produce were treated as actual teruma, the only solution would be to sell all of the produce to a priest at low cost, as he is the only one who may use it. Rabbi Shimon Shezuri, however, rules that in the case of demai, the owner may ask the fruit seller if he properly separated the tithes. If the seller responds that he did, the owner may rely on that, despite the fact that the seller is an am ha’aretz, as the Sages do not apply their decree in a case where it would cause significant financial loss.
Having established that Rabbi Natan follows the principle of assessment, the Gemara asks: And does Rav not follow this principle of assessing intention? But it was stated that Rav and Shmuel disagreed about a specific case with regard to the gift of a person on his deathbed, in which it was also written that the gift was given with an act of acquisition. There is a rabbinic ordinance that one on his deathbed can effect the transfer of property without the ordinarily required act of acquisition, but in this case such an act was performed anyway. In the school of Rav, they say in the name of Rav: He had him ride on two horses, meaning that he gave him a gift with a document strengthened in two different ways. And Shmuel said: I do not know what to decide about it.
The Gemara explains the two opinions: In the school of Rav, they say in the name of Rav: He had him ride on two horses, meaning that he performed the transfer in a manner that took advantage of two separate halakhot to strengthen its validity. In one aspect, it is similar to the gift of a healthy person, and in a different way it is similar to the gift of a person on his deathbed. Both of these aspects act to strengthen the transfer.
On the one hand, it is similar to the gift of a healthy person in that if he arose from the bed and recovered he cannot retract it, since he performed a proper act of acquisition. On the other hand, it is like the gift of a person on his deathbed in that if he said: My loan, i.e., money owed to me, is transferred to so-and-so as a gift, his loan is in fact transferred to so-and-so. Although ordinarily ownership of a debt cannot be transferred without a formal transference of the promissory note, the verbal statement is sufficient to effect the transfer since this is a gift of a person on his deathbed.
And Shmuel said: I do not know what to decide about it. Perhaps his performance of an act of acquisition indicates that he resolved to transfer it to him only with a bill of sale. And since his intention is that the sale not take effect until he also gives a bill of sale, the transfer does not take effect, as a bill of sale is not effective after the death of the owner.
משנה תורה, הלכות מלווה ולווה י״א:א׳ - הטקסט מספריא
המלוה את חבירו בפני עדים או שאמר לעדים היו עלי עדים שאני חייב לזה מנה או אתם עדי שאני חייב לזה מנה זו נקראת מלוה על פה וא"צ לפורעו בעדים לפיכך אם טען ואמר אחר כך פרעתי נשבע היסת ונפטר, אבל המלוה את חבירו בשטר צריך לפרעו בעדים לפיכך אם טען ואמר פרעתי שטר זה אינו נאמן אלא אומרים לו או הבא עדים או עמוד ושלם לו חובו, לפיכך האומר לעדים היו עלי עדים שאני חייב לזה מנה אין כותבין עדותן ונותנין למלוה שלא יחזירו למלוה על פה עדות בשטר עד שיאמר להן הלוה כתבו שטר וחתמו ותנו לו, אף על פי שאמר להן כך צריכין להמלך בו אחר שחתמו בשטר ואח"כ נותנין השטר ביד המלוה, קנו מידו שהוא חייב לו מנה הרי אלו כותבין ונותנין אע"פ שלא אמר להן כתובו שסתם קנין לכתיבה עומד ואינן צריכין להמלך בו.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד - קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 3 עמודים.