130
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
ג. שלילת האפשרות של הפקרת החמץ
לכאורה, ניתן היה במקרה המסופר למצוא פתרון אחר לשמירת החמץ בשלמותו ללא הזדקקות למכירת חמץ לגוי: הפקרת החמץ לפני זמן איסורו.
אמנם ביטול והפקר החמץ מועילים רק מן התורה כדי למנוע מעבירה של "בל יראה ובל ימצא", כפי שלומדים מ"ולא יראה לך" – "שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל הפקר" 15, אבל חכמים גזרו שאין די בהפקר ויש לבער את החמץ16 במעשה ממש, אך בכל זאת יש לכך פתרון:
אפשר להפקיר את החמץ לא רק בלב, אלא להוציאו מרשותו ולהניחו ברשות הרבים במקום של הפקר ממש, במקום שאין מצויים בו אנשים, ולקחתו שוב לאחר הפסח –
ולכאורה, בכך מבטיחים את שני הטעמים שבגללם תקנו חכמים שאין די בביטול ובהפקר בלבד: א) ביטול והפקר "תלוי במחשבתו של האדם", וחוששים שהוא לא יפקיר "בלב שלם"17, ולכן הוא צריך להוציאו מרשותו18, ב) בגלל הטעם ש"האדם רגיל בכל השנה בחמץ ומחמת רגילותו קרוב הוא לשכחה שישכח את איסורו ויאכל ממנו" (אם הוא יהיה "בגבולו"19).
ומוצאים במפורש שאפשר לעשות כך מלכתחילה: להוציא את החמץ מרשותו ולהפקירו במקום הפקר, ולזכות בו לאחר הפסח20 (וכמדומה
הערות
- 15. כן הוא בשו"ע אדה"ז סתל"א סוס"ב. ובמ"מ על הגליון "ספרי תוס' שם ועיין ברא"ש פ"ק ס"ד", בספרי לפנינו (ראה טז, ד) אין מפורש "הפקר". וברמב"ן ריש פסחים "שוב מצאתי בספרי .. לא יראהלךשאוראתהרואהבפלטיא"(ולפנ"זברמב"ן שם הביא מירושלמי (פסחים פ"ב ה"ב) אבל אתה רואה בפלטיא), וכ"ה במהר"ם חלאוה פסחים ו, ב. – ו"בפלטיא" הרי תוכנו שהפקירו. ובתוס' (ד, ב סד"ה מדאורייתא) "מאחר שביטלו הוי הפקר ויצא מרשותו ומותר מדקאמרינן אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה כו'".
- 16. משנה ריש פסחים ובגמרא ד, ב.
- 17. ר"ן ריש פסחים ד"ה אלא כך. שו"ע אדה"ז שם ס"ד.
- 18. לשון אדה"ז שם "עד שיוציא את החמץ מכל גבולו", ולא כתב "לבערו" (ע"ד ל' הר"ן "והצריכוהו בדיקה וביעור"), ובפשטות כיון שאין כאן מקומו וציין במוסגר "עיין ס' תמה" דשם מבואר בס"א דקודם שעה ששית די לו במה שמבערו מרשותו דהיינו שימכרנו לנכרי כו' או להפקירו ולהניחו במקום הפקר.
- 19. ל' אדה"ז שם, והוא טעם התוס' ריש פסחים. ר"ן שם. הובא גם בטור שם. ומסיים אדה"ז "לפיכך הצריכו לחפש אחריו ולבדוק ולהוציא מכל גבולו", ועד"ז בטור "להוציא מן הבית", אבל בתוס' לבדוק ולבערו. וראה הערה שלפנ"ז.
- 20. או"ז בתשובה (סוף ח"א) סי' תשמח. ח"ב – הלכות פסחים סרמ"ו* (הובא בהג"א פסחים פ"ב ס"ד). מהר"ם ריקאנטי סי' קנז הובא בעו"ש סו"ס תמז (ובאו"ז ובריקאנטי דמותר אף באכילה. ובעו"ש שם "ונראה דהאי הפקר אין צריך לא לפני ב"ד ולא לפני שלשה כו'". ובשו"ת פנ"י ח"א סי"ד קרוב לסופו, דהרקאנטי איירי "שמפקירו לגמרי מכל אדם ומוציאו לשוק .. וזה ממש כמו מכירה שלנו לגוי המכירו ויודע שישמור לו חמצו עד אחר החג ויחזור לו"). שיירי כנה"ג הובא בפר"ח סתמ"ח סק"ה (ולדעתו בהפקיר חמצו לפני עדים דוקא ואז מותר גם באכילה). ברכי יוסף סתמ"ח סק"ה בשם מגלת ספר (יכול להפקירו בפני ג'). ומדבריהם (שכנה"ג וברכ"י) מבואר שדי להפקירו אבל אי"צ להוציאו מרשותו**. וראה פמ"ג (א"א) סתמ"ח סק"ח דכשהוציא החמץ מרשותו ואומר בכיון בפה שמפקיר הפקר גמור הוא אע"פ שבלב חושב להיפוך בתר פיו אזלינן. ועוד. ולפי כל הנ"ל הפי' בירושלמי (פסחים פ"ב ה"ב) הבקיר חמצו בי"ג לאחר הפסח מהו ר"י אמר אסור כו' חשש להערמה, שיערים לומר שהפקירו אע"פ שלא הפקירו, וכמ"ש ברא"ש פ"ב דפסחים ס"ד. טור סי' תמח. ובמק"ח שם בחידושים סקי"ד, ואם הפקיר חמצו והניח במקום הפסד מותר אח"פ, אבל אם העמידו במקום מוצנע ברה"ר אסור (וראה ביאורים שם ססק"ט).
- . בד"מ סי' תמה סק"א כ' "שאף הא"ז בעצמו כ' לבסוף וז"ל ומותבינן כו'". אבל בהג"א (שבפנים ההערה) "והא"ז כתב שמותר כו'". וכ"ה בפס"ד להצ"צ (לב, ד) "והא"ז מתיר".
מצוטט ב־3 עמודים
שולחן ערוך ספרי כ"ק אדמו"ר הזקן 3
- אורח חיים חלק ג ‹ הלכות פסח: ‹ תמח דין חמץ שעבר עליו הפסח ובו ל"א סעיפים: ‹ כג לקו"ש חט"ז ע' 130
- אורח חיים חלק ג ‹ הלכות פסח: ‹ תנ דין ישראל ונכרי שיש להם שותפות ובו כ"ז סעיפים: ‹ יב לקו"ש חט"ז ע' 130
- קו"א אורח חיים חלק ג ‹ סימן תמו ‹ (ב) לקו"ש חט"ז ע' 130
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.