שיחה ב

58שיחה ב

וארא

א. פרש"י על הפסוק "הוא אהרן ומשה..." בהשוואה לתוספתא והמדרש

על הפסוק¹ "הוא אהרן ומשה אשר אמר ה' להם הוציאו את בני ישראל", שבו מוזכר תחילה אהרן ואחר כך משה, אומר רש"י "יש מקומות שמקדים אהרן למשה, ויש מקומות שמקדים משה לאהרן. לומר לך ששקולין כאחד"².

ענין זה מוזכר גם בתוספתא³ ובמדרש⁴, אך שם הסגנון הוא "בכל מקום הקדים משה לאהרן, במקום אחד הוא אומר הוא אהרן ומשה, מלמד ששקולין⁵ זה כזה".

הסיבה לכך שרש"י צריך לומר "יש מקומות שמקדים אהרן למשה ויש מקומות שמקדים משה לאהרן" – ולא כנאמר בתוספתא ובמדרש "בכל מקום הקדים משה לאהרן במקום אחד הוא

ב אומר⁶..." – מובנת בפשטות, כי לפי הפשט בלתי סביר לומר, שמכך שהתורה משנה את הסדר "במקום אחד", בשונה מן הסדר "בכל מקום"⁷, ילמד חידוש משמעותי לגבי כל המקומות ("שקולין כאחד")⁸,

[בכך יתורץ גם מדוע אין רש"י מציין את הענין של "שקולין כאחד" בענינים האחרים המנויים בתוספתא ובמדרש שדלעיל שלגביהם אנו רואים⁹ ש"במקום אחד" הופכת התורה את הסדר שבין שני דברים, ומכך לומדים שהם שקולים], 58אלא יש לומר, שכאשר השינוי הוא במקום אחד הרי זה עקב סיבה מיוחדת, הקיימת רק במקום זה. בדומה לפירוש רש"י¹⁰ על הפסוק¹¹ "איש אמו ואביו תיראו" [שזהו אחד המקומות המוזכרים במדרש שלעיל – "בכל מקום הוא מקדים כיבוד אב לאם ובמקום אחד הוא אומר איש אמו ואביו תיראו, מגיד ששניהם שקולין זה כזה"] – "כאן הקדים אם לאב לפי שגלוי לפניו שהבן ירא את אביו יותר מאמו, ובכבוד הקדים אב לאם לפי שגלוי לפניו שהבן מכבד את אמו יותר מאביו מפני שמשדלתו בדברים".

ולכן אומר רש"י בעניננו "יש מקומות... ויש מקומות..." – לשון רבים – כי דוקא מכך ששינוי הסדר מופיע במספר מקומות¹² ניתן ללמוד ש"שקולין כאחד"¹³.

ב. כיצד מחשיב רש"י את המקומות האחרים כהוכחה ל"שקולין

כאחד"?

אך יש להבין: מובן, שלשון רש"י "יש מקומות", שיש יותר ממקום אחד שבו מקדימה התורה את אהרן למשה, ולשון התוספתא והמדרש שיש רק "מקום אחד", אינם מורים על מחלוקת ביחס למציאות, אם ישנו בתורה מקום אחד כזה או יותר, שהרי לגבי זאת לא תיתכן מחלוקת, אלא ההבדל ביניהם הוא אם יתר המקומות שבהם מקדימה התורה את אהרן לפני משה (בנוסף לפסוק "הוא אהרן ומשה") באים ללמד שהם "שקולין כאחד", או ששם הכרחי לכתוב דוקא בסדר זה.

יתר המקומות בתורה שבהם מוזכר אהרן לפני משה, הם: א) בפרשה זו, מספר פסוקים לפני כן¹⁴ – "ויקח עמרם את יוכבד דודתו לו לאשה ותלד לו את 59אהרן ואת משה". ב) בפרשת במדבר¹⁵ – "ואלה תולדות אהרן ומשה". ג) בפרשת פינחס¹⁶ – "ותלד לעמרם את אהרן ואת משה".

מובנת בפשטות הסיבה לכך שהתוספתא והמדרש סוברים שמפסוקים אלו אי אפשר להסיק ש"שקולין זה כזה", כיון שמדובר בהם אודות הולדת אהרן ומשה, או תולדותיהם, ולכן צריכה התורה להקדים את אהרן למשה, בהתאם לסדר הולדתם¹⁷.

אך אין מובן: מהי דעתו של רש"י הכולל גם מקומות אלו כהוכחה לכך ש"שקולין כאחד", ובמיוחד כאשר דוקא דרך לימודו של רש"י היא לפי הפשט?

ג. לכאורה מתכוון רש"י לפסוק בפרשת במדבר

לכאורה יש לומר, שרש"י אינו מתכוון לפסוקים אלו – "ותלד לו את אהרן ואת משה" (בפרשתנו) ו"ותלד לעמרם את אהרן ואת משה" (בפרשת פינחס) – אלא רק לפסוק "ואלה תולדות אהרן ומשה", שבו אין מדובר על הולדת אהרן ומשה עצמם, אלא על תולדותיהם, ויותר מכך: תולדות משה אינם מוזכרים שם כלל (ואשר על כן אומר רש"י¹⁸ "מלמד שכל המלמד את בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו" ולכן נקראים "בני אהרן" בשם "תולדות משה לפי שלמדן תורה")

ולכן צריך היה להיות שם הסדר הרגיל בכל מקום – משה ואהרן – ואדרבה: שם בודאי צריך משה להיכתב לפני כן, כיון שהוא היה זה ש"למדם תורה" גם את אהרן, ועל כך מדובר שם בפסוק¹⁹.

וכיון שגם שם הקדימה התורה את אהרן למשה – "יש מקומות" לשון רבים – ביחד עם הפסוק "הוא אהרן ומשה" – הרי זה מלמד ש"שקולין כאחד".

אך קשה לומר שזוהי כוונת רש"י, כי אם היתה כוונתו רק לפסוק בספר במדבר, להוציא את הפסוק בפרשתנו – הוא היה אומר זאת במפורש. מן הביטוי הסתמי "יש מקומות" נראה שאלה הם 60מקומות הידועים כבר²⁰, או לפחות פסוקים המוזכרים בהמשך פרשיות אלו.

ד. הקשיים בדברי רש"י מפסוק זה עצמו

הדבר קשה גם בפירוש רש"י זה לפי התחלתו. ואלה דבריו: "הוא אהרן ומשה, אלו שהוזכרו למעלה שילדה יוכבד לעמרם". כלומר, פסוק זה הוא המשך לענין של הולדת אהרן ומשה המוזכר לפני כן – "שילדה יוכבד" – ומובן בפשטות שהפסוק מוכרח להקדים את אהרן למשה²¹. כיצד ניתן אפוא להסיק מן הסדר בפסוק ש"שקולין כאחד"?

ואף אם נאמר שמהמשך הפסוק "הוא אהרן ומשה אשר אמר ה' להם הוציאו את בני ישראל מארץ מצרים" מוכח שאין כאן חשיבות לסדר הולדתם, אלא לתפקידם בביצוע ציווי ה' בקשר ליציאת בני ישראל ממצרים – אין מובן:

רש"י צריך היה לפרש כאן בדומה לפירושו על "איש אמו ואביו תיראו", שהסיבה לסדר שינוי הקדימה בפסוק היא כיון שנדרשת הדגשה מיוחדת לגבי אחד מן הפרטים – וכך גם בעניננו: כאן מקדימה התורה את אהרן למשה, "הוא אהרן ומשה", כי על ידי כך היא מדגישה ומבהירה²²: כיון שמדובר אודות שליחותם להוציא את ישראל ממצרים, שמפשטות הפסוקים נראה שבכך היה משה בלבד העיקר, שאותו בחר הקדוש־ברוך־הוא ועליו הטיל את השליחות – לכן משנה התורה את הסדר ומקדימה תחילה "הוא אהרן ומשה", כדי להדגיש שאהרן לא היה טפל לגמרי למשה בשליחות זו²³.

ה. דיקוים נוספים בפירוש רש"י

הדברים יובנו על ידי הבהרת מספר דיוקים נוספים בפירוש רש"י:

רש"י מצטט את המילים "הוא אהרן ומשה" ומפרש "אלו שהוזכרו למעלה שילדה יוכבד לעמרם", ולפי הנוסח המופיע במספר דפוסים²⁴ הוא ממשיך 61"הוא אהרן ומשה אשר אמר ה'²⁵, יש מקומות שמקדים...". ולכאורה:

א) מהו הקשר התוכני בין הענין "יש מקומות שמקדים... לומר לך ששקולין כאחד" לבין תחילת הפירוש "אלו שהוזכרו למעלה שילדה יוכבד לעמרם"?

ב) אם כוונתו של רש"י להסביר את השינוי בסדר השמות שבין מקום אחד לאחר, היה מתאים (במדה הטובה ביותר) לציין את השינוי שמובא מיד בסוף הפסוק הבא באותו ענין ובאותן המילים – "הוא משה ואהרן"²⁶?

בנוסף לכך יש להבין:

ג) מה מחדש רש"י בהוסיפו בתחילת פירושואתהמילים"אלושהוזכרולמעלה שילדה יוכבד לעמרם" וכי ניתן היה לחשוב שאין אלו אשר "הוזכרו למעלה"?

ד) מדוע אומר רש"י "ששקולין כאחד", ולא משתמש בביטוי המופיע בתוספתא ובמדרש²⁷: ששקולין זה כזה²⁸?

ה) ועיקר: כיצד ייתכן בכלל לומר לגבי משה ואהרן שהם "שקולין כאחד", כאשר אפילו בן חמש למקרא יודע שאין שווה למשה רבינו ²⁹, ובמיוחד כאשר הוא כבר יודע מפירוש רש"י לפני כן³⁰, ש"כשנולד נתמלא הבית כולו אורה", והוא היה מושיעם של ישראל³¹, וכדומה³² – ורש"י אינו מתייחס לכך כלל³³.

ו. השאלות על פירוש רש"י בפסוק הבא

בפסוק הבא מצטט רש"י את המילים "הם המדברים וגו'" ומפרש "הם שנצטוו הם שקיימו". בפשטות מתכוון רש"י להבהיר בכך, כדברי המפרשים³⁴, את השאלה: לשם מה צריכה התורה לומר "הם המדברים"? הרי דבר זה כבר ידוע! לפיכך מפרש רש"י "הם שנצטוו הם שקיימו". אבל – מאי קא משמע לן? וכי יש חידוש 62בכך שמשה ואהרן קיימו את ציווי ה'³⁵?

לאחר מכן מצטט רש"י את המילים "הוא משה ואהרן" ומפרש: "הם בשליחותם ובצדקתם מתחלה ועד סוף". אין מובן:

א) מדוע חשוב לציין כאן את מעלתם שנשארו שלמים "בשליחותם ובצדקתם מתחלה ועד סוף"?

ב) מהי משמעות שני פרטים אלו "בשליחותם ובצדקתם": אילו התכוון רש"י באופן כללי לשליחותם וצדקותם³⁶, כנאמר בגמרא³⁷, היה צריך לומר, כלשון הגמרא, רק "הן בצדקתם מתחלה ועד סוף"; מדוע הוא מוסיף "בשליחותם"? ואם הוא מתכוון כהמשך לביאור לתחילת הפסוק, "הם שנצטוו הם שקיימו", חשוב בעיקר לציין כאן שהיו שלמים "בשליחותם מתחלה ועד סוף", לא הזכרת צדקותם?

ג) מדוע מוסיף רש"י בתחילת פירושו את המילה "הם", ואינו מתחיל מיד (בהמשך ללשון הפסוק "הוא משה ואהרן") – "בשליחותם ובצדקתם מתחלה ועד סוף"?

ז. כוונת רש"י לבאר את הצורך בשני הפסוקים הללו

ההסבר לכל זה הוא:

השאלה שרש"י מתכוון לתרצה כאן היא: לכאורה, שני הפסוקים הללו מיותרים לחלוטין, הרי כבר נאמר לפני כן³⁸ "וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצוום...". אלא, כפי שפירש רש"י לפני כן³⁹, שהתורה הפסיקה באמצע הענין כדי לספר "האיך נולדו משה ואהרן ובמי נתייחסו". וכאשר מסיימת התורה את ענין יחוסם, היא פותחת שוב "וידבר ה'..."⁴⁰, כך שזהו, כלשון רש"י, "הוא הדיבור עצמו האמור למעלה". אך לפי זה מובן רק מדוע חוזרת התורה שוב על "וידבר...". אך עדיין אין מובנת ההרחבה בשני פסוקים אלו – "הוא אהרן ומשה אשר אמר ה' להם...", אשר תוכנם כבר ידוע לפני כן?

את זאת מבאר רש"י בפירושו "אלו שהוזכרו למעלה שילדה יוכבד לעמרם" – ובכך מתורץ גם מדוע צריכה התורה להפסיק באמצע הענין כדי לספר את יחוסם של משה ואהרן, כפי שיוסבר להלן.

63ח. בחירת משה ואהרן לשליחות בזכות יוכבד ועמרם

ההסבר לכך הוא: כבר לפני כן למדנו על אמם של משה ואהרן, יוכבד⁴¹, אשר לא בצעה את גזירת פרעה "אם בן הוא והמתן אותו"⁴², אלא "ותיראנה המילדות את האלקים ולא עשו כאשר דבר אליהן מלך מצרים". ולא זו בלבד שלא קיימו את "והמתן אותו", אלא יותר מכך: "ותחיין את הילדים" – "מספקות להם מים ומזון..."⁴³. היא השתדלה לעשות ככל יכולתה כדי לבטל את גזירת פרעה ואף עשתה את ההיפך מכך: בדומה לכך מוצאים לגבי אביהם, עמרם, שבלי להתחשב בגזירת פרעה "החזירה ועשה בה ליקוחין שניים"⁴⁴.

ואת זאת מדגישה כאן התורה: הסיבה לכך ש"וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצוום אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים להוציא את בני ישראל מארץ מצרים", [בחירתם להוצאת ישראל ממצרים – היתה "הוא אהרן ומשה – שילדה יוכבד לעמרם"]. מפני הזכות⁴⁵ והמעלה של אביהם ואמם⁴⁶ בקיום והחייאת ישראל במצרים, היו הם אלו אשר "אמר ה' להם הוציאו את בני ישראל מארץ מצרים".

ט. בשליחות זו משה ואהרן הם "אחד"

אך לפי זה קשה: מעשהו של עמרם, "החזירה ועשה בה ליקוחין שניים", הביאו רק ללידת משה, שהרי אהרן נולד לפני הליקוחין השניים. כך גם התמודדותה של יוכבד נגד גזירת פרעה היתה לאחר הולדת אהרן, רק אצל משה⁴⁷, שלגביו נאמר "ותצפנהו..."⁴⁸, וכדומה. כמו כן היה משה העיקרי בהכנת ובהבאת הגאולה, ואם כך צריכה היתה התורה להקדים בפסוק זה את משה לאהרן"?

ולא רק בפסוק זה ("הוא אהרן ומשה") אלא גם לפני כן, כאשר מדובר על יחוסם⁴⁹, גם שם צריכה היתה 64התורה לכתוב "ותלד לו את משה ואת אהרן"⁵⁰, שהרי המטרה של פירוט היחוס אינה רק כדי לספר את סדר התולדות וכדומה⁵¹, אלא כדי להסביר את הטעם לזכותם של משה ואהרן להיבחר לשליחים להבאת הגאולה, וגם בכך משה הוא העיקר⁵²?

לכן ממשיך רש"י מיד ואומר "יש מקומות שמקדים אהרן למשה...". באמרו "יש מקומות" אכן מתכוון רש"י לפסוק הקודם⁵³ "ותלד לו את אהרן ואת משה", ביחד עם הפסוק "הוא אהרן ומשה" – "לומר לך ששקולין כאחד".

והדיוק בזה הוא "ששקולין כאחד": אין הכוונה שמשה ואהרן שווים זה לזה, ושהם באותה דרגה וכדומה, אלא שבענין השליחות להוציא את ישראל ממצרים נחשבים שניהם כאחד: שניהם חלק של שליחות אחת⁵⁴ –

"יש מקומות שמקדים אהרן למשה ויש מקומות שמקדים משה לאהרן", כי שניהם מהוים שליחות אחת⁵⁵.

י. משה ואהרן דומים לעמרם ויוכבד באופן ביצוע השליחות

מכך שהתורה מוסיפה כאן "הם 65המדברים אל פרעה מלך מצרים להוציא..." כענין בפני עצמו, מובן, שגם לגבי פרט זה משמעותית מעלת יחוסם, שהם "אלו שהוזכרו למעלה שילדה יוכבד לעמרם". ואין מובן, מהו הקשר בין יחוסם לבין היותם "המדברים אל פרעה מלך מצרים"?

לפיכך מפרש רש"י "הם שנצטוו הם שקיימו", שהם מלאו את שליחותם בדברם אל פרעה, מפני היותם "הם" – "שילדה יוכבד לעמרם":

כשם שאצל יוכבד, אי־ציותה והתיצבותה כנגד גזירת פרעה היו כרוכים בקשיים עד כדי מסירות נפש, כי פרעה קרא למילדות ודרש מהן "מדוע עשיתן הדבר הזה ותחיין את הילדים" – לפיכך מדגישה התורה שהן "לא עשו כאשר דבר אליהן מלך מצרים ותחיין את הילדים" מפני "ותיראן המילדות את האלקים" – ולכן ניתן להן שכר מיוחד⁵⁶: "וייטב אלקים למילדות... ויהי כי יראו המילדות את האלקים ויעש להם בתים".

וכך גם אצל עמרם, אשר פעולתו "עשה בה ליקוחין שניים" היתה כרוכה בקשיים ובנסים, כפרש"י,

כך גם נהגו אהרן ומשה בדברם אל פרעה מלך מצרים – שלמרות הקשיים שהיו כרוכים בכך, כפי שמספרת התורה לפני כן, שפרעה אמר להם⁵⁷ "למה משה ואהרן תפריעו את העם... לכו לסבלותיכם" וכדומה.

ולכן מוסיפה התורה ואומרת "הם המדברים אל פרעה מלך מצרים להוציא...", שגם בדברם אל פרעה ובאופן ביצוע השליחות על ידם ניכר היה שהם "אלו שהוזכרו למעלה שילדה יוכבד לעמרם". כלומר, השליחות – "אמר ה' להם הוציאו את בני ישראל" – הוטלה עליהם מפני שירשו⁵⁸ את מעלת עמרם ויוכבד, ונהגו באותה דרך של הרצון למלא בכל כוחם⁵⁹ את רצון ה' וציוויו⁶⁰, כפי שראו בכך ש"הם שנצטוו הם שקיימו"⁶¹.

יא. "הוא משה ואהרן" – בביצוע השליחות כל אחד בפני עצמו

כאשר לאחר מכן מוסיפה התורה "הוא משה ואהרן", מתעוררות השאלות:

א) מהי כוונת התורה בחוזרה שוב על מילים אלו⁶²?

ב) מדוע משנה כאן התורה, 66ומקדימה את משה לאהרן (שהרי בדברי רש"י "יש מקומות" שמקדים משה לאהרן, אין הוא מתכוון דוקא לפסוק זה⁶³, שממנו לומדים ש"שקולין כאחד", אלא למספר פסוקים לפני כן, שבהם מקדימים את משה לאהרן⁶⁴).

ג) הפסוק מתחיל בלשון רבים "הם המדברים", ואינו מסיים באותה לשון "הם משה ואהרן", אלא בלשון יחיד⁶⁵ "הוא משה ואהרן".

על כך מפרש רש"י "הם בשליחותם ובצדקתם מתחילה ועד סוף": משמעות המילים "הוא משה ואהרן" – כאן אינה כ"הוא אהרן ומשה" בפסוק הקודם, ששם הכוונה היא "שקולין כאחד", אלא הכוונה כאן היא "הם בשליחותם", בלשון רבים, כל אחד בפני עצמו.

כלומר, היותם "שקולין כאחד" – היותם כ"אחד" בענין השליחות – היא רק לגבי "אמר ה' להם", מצד ציווי ה', ואילו ביצוע השליחות למעשה לא היה באופן אחד, אלא בשני אופנים, אצל כל אחד מהם באופן שונה:

משה "התמקח" עם הקדוש־ברוך־הוא, ואמר "שלח נא ביד תשלח"⁶⁶ (מפני צדקתו "שלא היה רוצה ליטול גדולה על אהרן"⁶⁷) וכדומה, ואילו אהרן מילא את השליחות באופן של "וראך ושמח בלבו", ו"לא כשאתה סבור שיהא מקפיד עליך שאתה עולה לגדולה"⁶⁸. ומצד שני, בשליחות למעשה היה משה הראש והעיקר, ואהרן היה לו "לפה ולמליץ"⁶⁹, הן בדיבור לישראל, והן בדיבור לפרעה. משה היה "אלקים לפרעה" – "שופט ורודה לרדותו במכות ויסורין", ו"אהרן אחיך יהיה נביאך"⁷⁰ – "ימליצנו ויטעימנו באזני פרעה"⁷¹.

ואת זאת מוסיף רש"י בפירושו, ומדגיש "הם בשליחותם ובצדקתם", שהמילה "הוא" כאן, כאשר התורה מקדימה את משה לאהרן, מתייחסת למשה בפני עצמו ולאהרן בפני עצמו, כאילו נאמר "הוא משה והוא אהרן", וזה מסביר ש"הם בשליחותם ובצדקתם": לגבי ביצוע השליחות למעשה משה ואהרן "הם", רבים, שתי דרכים שונות "בשליחותם (בהתאם למעלותיהם השונות) ובצדקתם".

יב. איחוד אהרן ומשה – שני אופנים של "ה' הוא האלקים"

מיינה של תורה בפירוש רש"י:

בתורת החסידות מבואר ⁷², שמשה 67ואהרן הם בדומה לשמות "הוי'" ו"אלקים". הפסוקים "הוא אהרן ומשה", "הוא משה ואהרן", ולא "הם אהרן ומשה...", המדגישים שהם מציאות אחת, מבטאים את הענין של "הוי' הוא האלקים" – יחוד "הוי'" ו"אלקים".

ואלה הם שני הענינים "הוא אהרן ומשה" ו"הוא משה ואהרן": ביחוד הוי' ואלקים יש שני אופנים ודרגות, הנרמזים בשתי הפעמים שנאמר⁷³ "ה' הוא האלקים", ואפשר לומר, שדברים אלו נרמזים גם בשני הפסוקים: "אתה⁷⁴ הראית לדעת כי ה' הוא האלקים אין עוד מלבדו", ו"וידעת⁷⁵ היום והשבות אל לבבך לדעת כי ה' הוא האלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד".

ויש לומר, ש"הוא אהרן ומשה" רומז לדרגה של "ה' הוא האלקים" כפי שהיא מצד "אתה הראית", ו"הוא משה ואהרן" רומז לדרגת "ה' הוא האלקים" מצד "וידעת היום"⁷⁶.

יג. יחוד "ה' הוא האלקים" מלמעלה למטה ומלמטה למעלה

ההסבר לכך הוא⁷⁷: היחוד "ה' הוא האלקים" של "אתה הראית" הוא באופן של גילוי מלמעלה למטה, כביאור של אדמו"ר הזקן⁷⁸ (בתרגום חפשי מאידיש): "אתה – אתה עצמות אין סוף ברוך הוא, הראית – גלית את עצמך, לדעת – שיכירוך". ולכן לא נאמר בפסוק זה "בשמים ממעל ועל הארץ מתחת", כי מצד הגילוי שמלמעלה, נראה כל דבר בשרשו – "למעלה", וה"שמים" וה"ארץ" אינם נראים כמציאות בפני עצמם.

לעומת זאת, "ה' הוא האלקים" של "וידעת היום... והשבות" הוא באופן של מלמטה למעלה. הידיעה וההכרח שה' הוא האלקים מושגת על ידי עבודת האדם. לכן נאמר כאן "בשמים ממעל ועל הארץ מתחת" – השמים והארץ הן מציאויות קיימות בפני עצמן. מצד היחוד מלמטה למעלה מורגשת ההפרדה בין הנבראים, וצריך להביא לאחדותם בגלוי.

אבל מצד שני, דוקא ביחוד של ה' הוא האלקים באופן של מלמטה למעלה, מצד "וידעת", מתבטאת אחדותו יתברך יותר מאשר ביחוד של ה' הוא האלקים באופן של גילוי מלמעלה – "אתה הראית", שלמרות שהעולם נראה כמציאות עצמאית, בכל זאת העולם מאוחד עם עצמותו יתברך באיחוד מוחלט, שמקורו דוקא בדרגת 68ה"עצמות" שה' הוא כל יכול ונושא הפכים.

יד. "הוא אהרן ומשה – מלמעלה למטה; "הוא משה ואהרן" – מלמטה

למעלה"

ואלה הם שני האופנים של "הוא אהרן ומשה" ו"הוא משה ואהרן" אשר רש"י מפרש ומגלה:

"הוא אהרן ומשה" – "אלו שהוזכרו למעלה שילדה...": זוהי דרגת היחוד של ה' הוא האלקים באופן של גילוי (והולדה) מלמעלה, שהרי כאן מדובר, כפשט הפסוק, בענין "אשר אמר ה' להם", מצד האמירה מלמעלה.

ומבחינת הגילוי מלמעלה, הם "שקולין כאחד", אין מקום מלכתחילה להפרדה, אלא זוהי דרגת אחת, אחדות.

בפסוק השני שבו נאמר "הוא משה ואהרן", שבכך שהוא נכתב לאחר הפסוק הקודם, וכאן מקדימים את משה לאהרן, מובן שזוהי דרגה גבוהה יותר – מפרש רש"י ומגלה, שדרגה זו מושגת על־ידי עבודת ה"מטה": הם בשליחותם ובצדקתם", בהמשך לתחילת הפסוק "הם המדברים אל פרעה", "הם שקיימו" – מצד עבודת האדם ישנו ענין של פירוד בין הנבראים.

ודוקא באופן זה, כאשר היחוד מושג על־ידי עבודת האדם: אז אין בכך שינויים "מתחילה ועד סוף", כי הדבר קשור ליחוד מצד עצמותו יתברך, כדלעיל⁷⁹, הנעלה משינוי והפרדה וכדומה.

בגלוי יהא אופן זה לעתיד לבוא⁸⁰, כאשר "מלאה הארץ דעה את ה'"⁸¹, שאז נזכה לכך ש"משה ואהרן יהא עמנו"⁸², בביאת משיח צדקנו.