שיחה א

47שיחה א

וארא

א. דברי רש"י בתחילת הפרשה ובסוף פרשת שמות

כבר דובר פעמים רבות¹ על כך, שלמרות שרש"י מפרש את פשוטו של מקרא, כולל פירושו גם "ענינים מופלאים" של שאר חלקי התורה, וגם "יינה של תורה"², אך כדי למצוא ענינים אלה יש ללמוד תחילה את פירוש רש"י בדרך הפשט.

לאחר שאומר רש"י את הפירוש הפשוט לפסוקים שבתחילת הפרשה "וארא אל אברהם... וגם הקמותי...", הוא ממשיך³: "ורבותינו דרשוהו⁴ לענין של מעלה שאמר משה: למה הרעותה⁵, אמר לו הקדוש־ברוך־הוא: חבל על דאבדין ולא משתכחין, יש לי להתאונן על מיתת האבות הרבה פעמים נגליתי עליהם בא־ל ש־ד־י ולא אמרו לי: מה שמך ואתה אמרת⁶: מה שמו מה אומר אליהם, וגם הקימותי... וכשבקש אברהם לקבור את שרה לא מצא קרקע עד שקנה בדמים מרובים וכן ביצחק ערערו עליו על הבארות אשר חפר וכן ביעקב... ולא הרהרו אחר מדותי ואתה אמרת למה הרעותה" (והוא מסיים "אין המדרש מתיישב אחר המקרא...").

בסוף פרשת שמות⁷ אומר רש"י על הפסוק "עתה תראה..." (שהיא תשובת הקדוש־ברוך־הוא ל"למה הרעותה"): "הרהרת על מדותי לא כאברהם שאמרתי לו⁸ כי ביצחק יקרא לך זרע ואחר־כך אמרתי לו⁹ העלהו לעולה ולא הרהר אחר מדותי..."¹⁰.

יש להבין: א) מדוע בפרשת וארא, בפירושו "ורבותינו דרשוהו" שלעיל, מביא רש"י הוכחה שכל האבות "לא הרהרו אחר מדותי" ובסוף פרשת שמות הוא מביא הוכחה על אברהם בלבד?

ב) גם לגבי אברהם עצמו מפרש רש"י בפרשתנו את הענין של "לא הרהרו אחר מדותי" על מאורע אחר ("כשבקש אברהם לקבור את שרה...") מאשר בסוף פרשת שמות ("שאמרתי לו כי ביצחק יקרא לך זרע") ¹¹.

48ג) ועיקר: בסוף פרשת שמות מביא רש"י את פירושו "לא הרהר" באופן רגיל, כפירושו על פשוטו של מקרא, ואילו בפרשתנו מובא הפירוש עם הקדמה של "ורבותינו דרשוהו" – דרש, ואף יותר מכך: דרש אשר איננו "מתיישב אחר המקרא" להיפך מן הכלל בדרכו של רש"י, שהוא מביא אגדה כאשר היא "מתיישבת דברי המקרא"^*.

ב. טענת משה ותשובת השי"ת לפי הפשט בסוף פ' שמות

יש לומר, שהשאלה האחרונה מתרצת את כל הנ"ל. בסוף פרשת שמות מפרש רש"י את פשוטו של מקרא על המילים שבמקום¹², ולפי הפשט מהווה הפסוק "ויאמר ה' אל משה עתה תראה..." תשובה לטענת משה בפסוקים שלפניו "למה הרעותה לעם הזה... ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה":

משה טען, שלא זו בלבד ששליחותו של ה' לא הצילה את ישראל ("הצל לא הצלת את עמך"), אלא להיפך, "הרע לעם הזה", ועל כך נאמר לו "עתה תראה, העשוי לפרעה תראה ולא העשוי למלכי שבעה אומות", כיון שהוא הרהר "אחר מדותי",

ולא כפי שנהג אברהם במקרה דומה, שהוא "לא הרהר אחר מדותי", למרות שלפני־כן "אמרתי לו כי ביצחק יקרא לך זרע ואחר־כך אמרתי לו העלהו לעולה" והבטחה זו גרמה לצער נוסף¹³, כבמקרה שלנו ש"מאז באתי לדבר בשמך הרע..."¹⁴.

שהרי רואים, שהצער על שאין ילדים אינו דומה ליסורים הנגרמים כאשר הקדוש־ברוך־הוא כבר ברכו בבן יחיד לעת זקנתו, ואחר־כך נלקח הבן, ובמיוחד כאשר האב צריך לעשות זאת בעצמו¹⁵.

לפי זה מובן גם כן, שרש"י אינו מביא הוכחה לכך שאברהם "לא הרהר אחר מדותי" מכך ש"כשבקש לקבור את שרה לא מצא קרקע (וכן ביצחק ערערו עליו... וכן ביעקב ויקן את חלקת השדה...¹⁶)", מפני ששם אין מדובר במקרה שההבטחה עצמה ("לתת להם את ארץ") גרמה לקניית הקרקע בדמים מרובים.

49אפשרי כאן רק ההרהור, שאברהם לא צריך היה לשלם¹⁷ עבור הקרקע (וכך לגבי יצחק ויעקב), מפני שהיתה לו הבטחת ה' על הארץ, והרהור זה איננו דוגמא המתאימה בדיוק להרהור של משה, ששליחות ה' עצמה "גרמה" למצב של "הרע לעם הזה".

אך לפי הדרש ש"רבותינו דרשוהו" באים כל הפסוקים (כולל "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב"¹⁸) כהמשך "לענין של מעלה" והם חלק מתשובת ה'¹⁹ לשאלותיו והרהוריו של משה באופן כללי²⁰, לאו דוקא על הצער

17) ראה פרש"י ח"ש כג, ט.

18) בסנהדרין קאי על הכתוב "ומאז באתי אל פרעה גו'" ולא הובא מפורש הכתוב "וארא אל אברהם גו'". אבל בשמו"ר (פ"י, ד) קאי על הכתוב "וארא אל אברהם גו'". ובתנחומא מסיים "לכך כתב וארא כו'".

19) משא"כ לפרש"י בפשוטו של מקרא בתחלת הנוסף, החל ב"ואתה אמרת מה שמו מה אומר עליהם"²¹. וכך מובן מדוע מביא רש"י את דרשת חז"ל, ומביא הוכחות מכל שלושת האבות ש"לא הרהרו (בכלל²²) אחר מדותי".

50ג. לפי הפשט – ייתכן ש"גרם החטא" בענינים פרטיים, לפי הדרש –

לא ייתכן

בנוסף לכך יש לומר: טענת משה "למה הרעותה לעם הזה..." איננה טענה פרטית, הנוגעת רק לו עצמו, אלא קשורה "לעם הזה", לכלל ישראל, ולפיכך אין רש"י יכול להביא בדרך הפשט דוגמא מאברהם שלא הרהר בענין מערת המכפלה, וכן מיצחק בענין הבארות ומיעקב בענין "ויקן את חלקת השדה", מפני שכל הענינים הללו ארעו לאבות כענין פרטי, ולכן ניתן להבחין ולומר שהם לא הרהרו במקרים אלו מפני שחשבו שההבטחה לא תקויים אצלם מפני ש"גרם החטא", כפי שפירש רש"י לפני־כן לגבי יעקב²³.

ואילו טענת משה היתה על רעת כלל ישראל, ולא ייתכן שחטא משה יגרום ל"הרעותה לעם הזה"²⁴.

לכן מביא רש"י בדרך הפשט בסוף פרשת שמות את הדוגמא של "לא כאברהם שאמרתי לו כי ביצחק יקרא לך זרע ואחר־כך אמרתי לו העלהו לעולה", שאף היא אינה אמורה לגבי אברהם בלבד, אלא לגבי המשך כל הדורות שלאחריו, ולכן אין כאן חשש של "שמא גרם החטא", ולמרות זאת הוא "לא הרהר אחר מדותי", ואילו אצל יצחק ויעקב אין מוצאים דוגמא להתנהגות כזאת.

כל זאת לפי הפשט, אך לפי המדרש – "רבותינו דרשוהו" – הקשור ל"נשמתא דאורייתא"²⁵ (ש"רוב סודות התורה גנוזין בה"²⁶) "האבות הן הן המרכבה"²⁷ – גם בעולם־הזה למטה הם בדרגה של המרכבה, כלמעלה²⁸, וכלל לא ייתכן אצלם ענין של "נתלכלתי בחטא"²⁹, ולכן אפשר להוכיח ש"לא הרהרו אחר מדותי" גם מענינים שהם, לכאורה, פרטיים – מערת המכפלה אצל אברהם, ענין הבארות אצל יצחק, ואצל יעקב "ויקן את חלקת השדה" – מפני שהם היו "מרכבה רק לרצון העליון כל ימיהם"³⁰.

ד. הפשטוהדרשמתייחסים לשני האופנים של "מעשה אבות"

מ"יינה של תורה" אשר בפירוש רש"י זה: יש לומר, שזה רמוז בקשר שבין שני הסברים לפירוש רש"י הנ"ל, כדלהלן:

51כבר דובר בהרחבה³¹ על כך שב"מעשה אבות" של אברהם יצחק ויעקב, ישנם שני אופנים: א) האופן שבו נעשה "מעשה אבות" מצד גופם בענין זה ייתכן שאברהם ידאג "שמא קבלתי שכר על צדקותי", ויבקש "אות על ירושת הארץ"³², וכך לגבי יעקב³³.

[כפי שמוצאים בסיפור של המגיד ממעזריטש³⁴, שהוא ראה שמשה רבינו מלמד לתינוקות של בית רבן את הפסוק³⁵ "ויפול אברהם על פניו ויצחק ויאמר בלבו הלבן מאה שנה אלד ואם שרה הבת תשעים שנה תלד", והסביר להם, ש"אין מקרא יוצא מידי פשוטו"³⁶].

ב) "מעשה אבות", כפי שנעשה מצד נשמתם, וכאן לא ייתכן כלל ענין של "הרהרו אחר מדותי" וכדומה.

וכבר הוסבר, שפירוש רש"י בדרך הפשט (גוף התורה) מתייחס ל"מעשה אבות" כפי שהם מצד הגוף, והפירושים שבדרך המדרש – אגדה שבתורה – הם כ"מעשה אבות" אשר מצד הנשמה³⁷.

וכן בענינינו: בפירוש רש"י שבסוף פרשת שמות, שהוא בדרך הפשט מדובר על "מעשה אבות" שמצד הגוף. לפיכך אי אפשר להביא כהוכחה בתשובה לשאלת משה על "לעם הזה" את הדוגמאות שהאבות לא הרהרו בענינים פרטיים, מפני שייתכן שאברהם יחשוב "שמא קבלתי שכר...", וכך לגבי יעקב.

ואילו לפי "רבותינו דרשוהו" – לפי האגדה שבתורה, שרוב סודות התורה גנוזין בה, הרי "מעשה האבות" הוא מצד הנשמה, ותיתכן הוכחה מכך שהאבות לא הרהרו בעניניהם הפרטיים.

באופן דומה אפשר להסביר גם בקשר למשה רבינו: טענת משה בסוף פרשת שמות "למה הרעותה לעם הזה... ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה...", היתה, לפי פשוטו של מקרא, באופן הראשון, ולכן ייתכן לומר על כך "הרהרת על מדותי" (ו"קובל אני על ששלחתני"³⁸), שזוהי טענה כלפי הקדוש־ברוך־הוא, כביכול, ששליחותו גרמה למצב של "הרע" לישראל. ולכן העונש על כך הוא "לפיכך עתה תראה, העשוי לפרעה תראה ולא...".

ואילו לפי "רבותינו דרשוהו" מדובר על האופן השני שבענין, ולא ייתכן לומר שהטענה למשה היתה על ש"הרהר על מדותי" בפשטות, ושהוא נענש על כך²⁹, אלא שהטענה היא על כך ש"הרבה פעמים נגליתי עליהם בא־ל ש־ד־י ולא אמרו לי מה שמך ואתה 52אמרת מה שמו". כלומר, על כך, שמשה רצה לדעת את "שמך הגדול והקדוש..." – את סוד שם "המפורש"³⁹, וחפץ להגיע לדרגה גבוהה ביותר של ידיעת אלקות^*39 – ידיעת שם הוי', מדת האמיתות, שם העצם⁴⁰. ואפילו דבריו "למה הרעותה לעם הזה" אינם ענין של "הרהרת על מדותי", כפשוטו, אלא גם בכך הוא רצה להבין בשכלו⁴¹ את כל הפרטים שבשליחות ה'. לפי זה מובן מדוע אין רש"י משתמש בפירושו "רבותינו דרשוהו" בביטוי "הרהרת על מדותי" לגבי משה⁴², כפי שהוא מתבטא בפירושו בדרך הפשט בסוף פרשת שמות.

ה. כיצד ניתן לומר על משה ש"הרהר" על מידות ה'

עדיין ניתן לשאול: כיצד ייתכן לומר "הרהרת על מדותי" בפשטות, ואפילו לפי האופן הראשון, בעוד אשר מדובר כאן על משה, שמיד עם היוולדו נאמר עליו "ותרא אותו כי טוב הוא"⁴³ – "נתמלא הבית כולו אורה"⁴⁴, ובמיוחד כיצד ייתכן להדגיש יחד עם זאת, שהאבות לא הרהרו, ושמשה, שהיה "נבחר מכל מין האדם"⁴⁵ (וגם מן האבות^*) כן הרהר?

כן יש להבין: אפילו "בגנות בהמה טמאה לא דיבר הכתוב"⁴⁶, ובודאי לגבי יהודי, ועל־אחת־כמה־וכמה לגבי משה רבינו. מדוע, איפוא, מספרת התורה שמשה "הרהר על מדותי"? מהי ההוראה הנלמדת מכך ליהודי בעבודתו לקונו? [לכאורה קשה לומר, שמכך צריך היהודי ללמוד עד כמה יש להזהר מלהרהר אחר מדותיו של הקדוש־ברוך־הוא, ושיש להתנהג כאבות ש"לא הרהרו", כיוון, שאם משה רבינו לא הגיע לכך, כיצד נדרש הדבר מכל יהודי ובכל זמן?]⁴⁷.

ו. דרגת "וארא" עוברת בירושה לכל בני ישראל מן האבות

הדבר יובן על־ידי הסבר דברי רש"י על המלה "וארא", המפרש: "אל האבות". ידועה השאלה ששואלים על כך מפרשי רש"י: הן הפסוק עצמו מפרט 53מיד בהמשך "(וארא) אל אברהם אל יצחק ואל יעקב", ומה מוסיף כאן רש"י?

ההסבר לכך הוא⁴⁸: רש"י מתכוון להסביר בכך שהם זכו למעלה של "וארא אל אברהם..." – לראיית אלקות, ודאית ומוחשית כראיה גשמית⁴⁹, אשר בגללה לא ייתכן אצלם ענין של "הרהר אחר מדותי", מפני היותם אבות של בני ישראל. כלומר, הענין של "וארא" ניתן להם באופן שיעבור בירושה לבנים שאחריהם, כי "האב זוכה לבן בנוי... בחכמה"⁵⁰.

כמוסבר בתורה־אור על פרשה זו בענין של "אין קורין אבות אלא לשלושה"⁵¹, ש"בחינת האבות היא ירושה לבניהם אחריהם בכל דור... בחינת האבות צ"ל בכל אדם".

זוהי הסיבה לטענה של הקדוש־ברוך־הוא כלפי משה רבינו: "חבל על דאבדין ולא משתכחין". הענין של "וארא אל אברהם..." היה מבחינת היותם "אבות", ולפיכך אין לתרץ שאברהם וכו' היו שונים, שהרי מדובר על בחינת "אבות", ודרגת "וארא" צריכה להיות מורגשת "בכל אדם" כ"בן", בקבלו זאת בירושה.

ז. "וארא" – אצל הבנים כמו אצל האב

לכאורה, ניתן בכל זאת להבחין ביניהם ולומר: למרות שהירושה עוברת מן האב לבן, בכל זאת מובן, שלאחר הימצאות אצל היורש אין לירושה את אותן המעלות, כפי שהיו לה בהיותה אצל האב⁵².

כיוון שכך, דרגת "וארא" הנמצא אצל הבן בירושה אינה כה גבוהה כדרגת "וארא" שהיתה אצל האבות.

גם ההסבר לכך רמוז בפרש"י: "וארא – אל האבות" – הגילוי של דרגת "וארא" היה ל"אבות". כלומר, הגילוי לא היה לפי הדרגה בעבודת ה' שלהם – אברהם אוהבי – בקו האהבה, פחד יצחק, בקו הגבורה וכו'), אלא רק מפני היותם אבות (לבנים, שהבן יורש הכל), ולכן מובן שבענין "וארא" אין שום הבדל בין האבות לבנים, כפי שיוסבר להלן:

המעלה שישנה לאב על פני הבן קיימת בענינים הניתנים לאב מפני עבודתו העצמית, בהיותו עובד ה' וכדומה. אמנם, גם ענינים אלה עוברים בירושה לבנים, כנזכר לעיל מן המשנה: האב מוריש... אך אין הם קיימים אצל 54הבן באותה דרגה גבוהה כאצל המוריש.

לעומת זאת בענינינו, המעלה של "וארא" היא לאבות, בעצם מציאותם כאבות, מציאות שהיא יוצרת את הבן, ולכן מובן, שהמעלה עוברת בירושה לבנים, באותה דרגה שהיא אצל האב.

לפי כל הנ"ל מובן עוד פחות: אם כל יהודי, ובודאי משה רבינו, קבל בירושה את "וארא", כיצד ייתכן שאין זה מונע ממשה רבינו את הענין של "הרהר אחר מדותי"?

ח. האמונה צריכה להתגלות אצל ישראל, כדי לגאלם ממצרים

ההסבר שיש לתת לכך הוא: חז"ל אומרים⁵³: לא נגאלו ישראל ממצרים אלא בשכר האמונה^*. כלומר, התגלתה אצלם נקודת היהדות, הקשר בין ישראל להקדוש־ברוך־הוא, המתבטא באמונת ישראל בה', וזה עשאם ראויים לגאולה ממצרים.

אמנם גם לפני כן, בהיותם נתונים לקושי גלות מצרים, היו ישראל "מאמינים"⁵⁴, אך זה היה כרוך בהיותם⁵⁵ "בני מאמינים"⁵⁴ – הם קבלו זאת בירושה בכל מצב שבו הם יהיו בגלוי. אך מצד עבודתם של ישראל, מצד תכונות הבנים עצמם, עדיין לא היה אצלם הענין של "ורעה אמונה", שלימות הגילוי של האמונה.

כדי שישראל ייגאלו ממצרים בזכותם העצמית⁵⁶, כשכר על מעשיהם, היתה צריכה האמונה בה', שעברה אליהם בירושה, להפוך לענינם הפרטי⁵⁷.

ט. השפעת משה רבינו

דבר זה נעשה על־ידי משה רבינו, וזהו ההבדל בין ההשפעה המגיעה על־ידי האבות לבין זו שעל־ידי משה רבינו: מצד בחינת האבות, קיימת האמונה אצל כל יהודי כירושה, בטבעו, מעת היוולדו, מעצם היותו בן אברהם יצחק ויעקב⁵⁸.

אך משה רבינו, אשר בנוסף לכך שהוא אחד מ"שבעה רועים הממשיכים חיות ואלקות לכללות נשמות ישראל" הוא גם "כללות כולם ונקרא רעיא מהימנא"⁵⁹, "זן ומפרנס" ומשפיע, שהאמונה שקיימת אצל היהודי תהיה באופן של "ורעה אמונה" – ב"בחינת פנימיות" – "שתהא אמונה שלימה וחזקה ונגעה עד פנימיות הנפש"⁶⁰, ואז תחדור 55האמונה לכל מהותו, בכל עניניו, ועד למעשה בפועל.

י. השפעתו של משה – שלילת ה"הרהור" גם מצד עצם מציאות הבן

לפי כל האמור לעיל יובן תוכן שאלת משה רבינו "למה הרעותה...", שהתורה מספרת על כך, למרות ש"אברהם... לא הרהר", ותשובת הקדוש־ברוך־הוא "וארא אל האבות":

מכיון שכבר היה סמוך לגאולה, ומשה נשלח על־ידי הקדוש־ברוך־הוא כדי לגאול את ישראל, היה צורך בכך, שהקשר בין ישראל לה' על־ידי האמונה, לא יישאר רק כפי שהוא מצד האבות כ"מאמינים בני מאמינים", אלא אמונה החודרת ומקיפה את כל עניניהם.

דבר זה נעשה על־ידי שאלתו והרהורו של משה^* "למה הרעותה... ומאז באתי אל פרעה... הרע...", אשר על כך באו דברי ה' "וארא...". כלומר, דרגת "וארא" – הקשר האמיתי והמוחשי (כ"ראיה") שבין ישראל לאלקות, על־ידי האמונה – הוגשמו גם על־ידי ישראל, אשר מצד עצם מציאותם ייתכן הענין של "הרהר אחר מדותי". נעשתה באמונה המעלה של "וארא", שלימות האמונה, וכך נשלל הענין של "הרהר אחר מדותי".

לפיכך אומר רש"י בסוף פרשת שמות "הרהרת על מדותי" – "לא כאברהם" אשר "לא הרהר אחר מדותי": בכך הוא מדגיש שאין די בדרגת "לא הרהר" הקיימת אצל משה ואצל כל ישראל בירושה מאברהם (האבות), ובגלוי ייתכן ענין של "הרהרת...", כיוון שזוהי ירושה. אך מצד טבעו ומציאותו של הבן עצמו ייתכן אצלו הרהור. פעולתו של משה היתה, שגם לענין זה של "הרהרת" לא יהיה כלל מקום, על־ידי דיבור של הקדוש־ברוך־הוא – גילוי דרגת "וארא"⁶¹.

יא. כך יובן יותר ההבדל בין דרך הפשט לדרש

לפי זה יובן יותר ההבדל בין הפירושים של רש"י בדרך הפשט (בסוף פרשת שמות) ולפי "רבותינו דרשוהו" (בפרשתנו): ההסבר שלעיל, שהפירושים של רש"י שבדרך הפשט הם כפי שהענינים מצד הגוף, אין הכוונה לכך, שמצד גופו של משה ייתכן ענין של "הרהרת על מדותי" כפשוטו ח"ו, שהרי "טוב הוא", ואין אצלו מקום כלל לכך. אלא הכוונה היא, שהענין 56נעשה באופן שניתן (בחיצוניותו) לפרשו כ"הרהר" (חטא) כפשוטו⁶².

לפיכך, לפי דרך הפשט, גוף התורה, הקשור לכל יהודי בכל מצב שהוא, מפרשים זאת כ"הרהרת על מדותי" כפשוטו, כיון שצריך לגלות את דרגת "וארא", האמונה, בכל ישראל, גם באלה שגופם מכסה, לעת עתה, על נשמתם, כך שהאמונה אינה מאירה אצלם בגלוי, ומצד גופם תיתכן השאלה "למה הרעותה..." והענין של "הרהר אחר מדותי" כפשוטו.

גם אצלם מתגלה על־ידי משה⁶³, הכולל את כל ישראל⁶⁴, הענין של "וארא". גילוי הקשר האמיתי שעל־ידי האמונה, שלילת והיפך ה"הרהור".

ואילו לפי "רבותינו דרשוהו" – "נשמתא דאורייתא", ניכר אור הנשמה של היהודי, ואז לא ייתכן ש"הרהרת על מדותי" כפשוטו, אלא זהו רצון להבין "מה שמו" ולהבין "למה הרעותה" גם בשכל. על־ידי משה נגרם "ורעה אמונה" – שגם השכל יחוש באמונה בדרגת "וארא", הנעלית מחכמה וטעם⁶⁵.

יב. הקשר בין כ"ד טבת לבין פרשת וארא

לפי כל האמור לעיל יובן הקשר בין כ"ד טבת – יום ההילולא של אדמו"ר הזקן – לבין פרשת וארא (כדברי השל"ה הידועים⁶⁶), שחל בשנה זו⁶⁷ בשבוע של פרשת וארא⁶⁸:

אחד החידושים של תורת חסידות חב"ד שנתגלתה על־ידי אדמו"ר הזקן [שביום ההילולא עולים "כל מעשיו ותורתו ועבודתו אשר עבד כל ימי חייו"⁶⁹ ו"מתגלה ומאיר בבחינת גילוי מלמעלה למטה"⁷⁰], על פני תורת החסידות כפי שנתגלתה על־ידי הבעש"ט והמגיד ממעזריטש⁷¹ הוא הענין של יתפרנסון⁷² מיניה" – 57מפנימיות התורה, שאמונה זו באלקות נתגלתה על־ידי תורת חסידות חב"ד באופן שתקיף ותחדור את כל כולו של האדם, עד שלא רק נקודת האמונה המסותרת תתגלה אצלו, אלא שבכל עבודתו וכוחותיו, גם אלה שקודם לכן לא היו קשורים לכך⁷³, יאיר כח זה.

זאת פעל אדמו"ר הזקן על־ידי שהוריד את תורת החסידות גם אל החב"ד שבנפש, עד ל"חוצה", שהיא, לעיני בשר, מציאות בפני עצמה, ומסתירה את גילוי האמונה בה'.

ובדומה לגילוי האמונה שנפעל על־ידי שאלת משה "למה הרעותה", היה זה על־ידי דיבורו של הקדוש־ברוך־הוא "וארא אל האבות", שראיה זו והאמונה באלקות שקבלו ישראל בירושה יתקיימו גם מצד תכונותיהם שלהם, כפי שנתבאר לעיל⁷⁴,

ובדיוק כפי שהיה בגאולת מצרים, שבשכר האמונה נגאלו, כך גם בגאולה האמיתית והשלימה, שבאמצעות "יפוצו מעינותיך חוצה" – על־ידי האמונה⁷⁵ באופן של יתפרנסון מיניה, כפי שהיא מתגלית בתורת חסידות חב"ד⁷⁶, וחודרת עד ל"חוצה" ממש, יהיה "אתי מר"⁷⁷ – דא מלכא משיחא, שכל ישראל, וכל יהודי, יזכו לגאולה האמיתית והשלימה במהרה בימינו ממש.

(משיחת ש"פ וארא תשל"א)