שיחה א

41שיחה א

כ"ד טבת*

א. האגרת "איהו וחיוהי חד", והרשימה נפש השפלה"

יש שני עניני־תורה (שהגיעו אלינו) אשר ידוע שאדמו"ר הזקן כתבם בסמוך לעת הסתלקותו:

(א) האגרת המתחילה במילים "איהו וחיוהי חד"¹,

(ב) הרשימה "נפש השפלה"². וזו לשונה³:

נפש השפלה באמת לאמתו בשרשה, עבודתה היא תורה גשמית בין לה ובין (להבין) לאחרים, ובין גמ"ח גשמיים על ידי קירוב הדעת ועצות מרחוק בכל עניני בני ביתו, אף כי רובם ככולם הם דברי שקר אי אפשר בענין⁴ אחר שיעשו חסד של אמת, כי אין אמת אלא תורה⁵, ואמת⁶ אמר אל יברא (שכולו מלא שקרים) כו' וחסד אמר יברא שכולו מלא חסדים⁷ ותשלך אמת ארצה, ועולם בחסד שאינו של אמת יבנה, ובדורות הראשונים שעיקר העבודה הי' התורה⁸ היה רוב החסד נכלל באמת דהיינו בגדול המעשה דכופין וממשכנין כו' על־פי תוקף תורת אמת האמוראים. מה־שאין־כן בעקבות משיחא שנפלה סוכת דוד הנופלת עד עפר בבחינת עשיה והעבודה העקרית בבחינת עקביים לבד⁸ בלי תורת אמת משניות וברייתות שהן גדפין וירכין, אזי רוב החסד ככולו הוא שלא על־פי תורת אמת בגדול המעשה כי אם בהתקרב הדעת העושה ורצונו הטוב הרחוק באמת באשר הוא סוף מעשה במחשבה תחלה. (ונעוץ תחלתן בסופן) וגם אם אין רק דרך אחת והיא שפלה, אזי לנחמו⁹ לקבל באהבה או לעורר ולפשפש במעשיו ולשוב עד הוי' בצר לו וירווח לו.

תוכנם של שני הענינים הללו הוא מעלת המעשה – גשמיות:

41באגרת "איהו וחיוהי חד" מדובר אודות "גודל מעלת המצוות מעשיות אשר הן תכלית ירידת הנשמות לעולם הזה הגשמי"¹⁰, כי "נעוץ תחלתן בסופן": דוקא ב"סופן" – עשיה, עולם הזה הגשמי, נמצאה "תחלתן" – כח האין־סוף של "מהותו ועצמותו של המאציל ברוך הוא", וכך גם בעולם הזה עצמו, כנאמר בהמשך אגרת הקודש שם, דוקא ביסוד התחתון ביותר – העפר – נמצא כח הצמיחה "מעין בחינת אין סוף".

ותוכן הרשימה "נפש השפלה הוא, שיש צורך ב"גמ"ח גשמיים", והעבודה היא דוקא ב"סוף מעשה (אשר עלה) במחשבה תחלה"¹¹.

כיון שאת שני עניני־תורה הללו כתב אדמו"ר הזקן סמוך להסתלקותו, מובן, שהם מבטאים את תורתו ועבודתו של אדמו"ר הזקן¹² בתקופה זו, בעת ההכנה להסתלקותו מהעולם הזה. יש להבין: מהו הקשר שבין מעלת המעשה לבין הסתלקותו? שהרי לכאורה, להיפך: ההסתלקות היא סילוק ועליה מעניני עולם הזה הגשמי¹³!

ב. כיצד דורש הצדיק, שחייו רוחניים, ביצוע מעשים גשמיים

כפשוטם?

יותר מכך דרוש הסבר: ברשימה "נפש השפלה", כאמור, מסביר אדמו"ר הזקן שיש צורך ב"גמ"ח גשמיים" אשר "רובם ככולם הם דברי שקר". ותמוה: הרי חיי הצדיק בכלל "אינם חיים בשרים, כי אם חיים רוחניים"¹⁴. עניני הגשמיות קיימים אצל הצדיק רק לצורך ביצוע עניני הנשמה. כך במשך כל חייו בעולם הזה, ועל־אחת־כמה־וכמה בסמוך להסתלקות, אין הגשמיות כשלעצמה תופסת מקום אצל הצדיק כלל¹⁵.

וכאן דורש אדמו"ר הזקן דוקא בסמוך להסתלקותו, שיעסקו "בגמ"ח גשמיים", באופן של התעסקות ב"עניני בני ביתו" (לא רק כמטרה לקיום "תורת אמת", אלא) כפשוטם, עצה גשמית לצורך הענין הגשמי עצמו (אשר לכן הם נראים כ"דברי שקר")¹⁶?

42ג. אצל הצדיק המעשים הגשמיים הם חלק מן העבודה הרוחנית

כדי להבין זאת יש להקדים ולהסביר ענין זה ש"חיי הצדיק אינם חיים בשרים כי אם חיים רוחניים שהם אמונה ויראה ואהבה". בכך אין מובן: קיום מעשה המצוות אפשרי רק באמצעות הגוף והגשמיות, ואדרבה – "לא המדרש עיקר אלא המעשה"¹⁷. כיצד אומרים אפוא, שחיי הצדיק הם "חיים רוחניים שהם אמונה ויראה ואהבה"?

ההסבר לכך הוא: אצל הצדיק קיום המצוות אינו ענין הנפרד מעבודתו הרוחנית – "אמונה ויראה ואהבה". אצל הצדיק קיום מצות עשה הוא תוצאה וסיום של אהבת ה'¹⁸, וקיום מצות לא־תעשה – תוצאה וסיום של יראת ה'¹⁸, וכל זאת מבוסס על אמונת ה'¹⁹.

והענין שהמעשה הוא העיקר מבטא בגלוי את עבודתו הרוחנית:

כיון שהוא "אוהב את שם ה' וחפץ לדבקה בו באמת ואי אפשר לדבקה בו באמת כי אם בקיום רמ"ח פקודין שהם רמ"ח אברים דמלכא"²⁰ – וכפי שמסביר אדמו"ר הזקן²¹, שהדביקות בה' באמצעות קיום התורה והמצוות, שהם רצונו יתברך, הוא ענין של "השראת השכינה", הנעלית באין־ערוך מן הדביקות שמצד רגש האהבה של האדם הנברא – לכן דורשת אהבתו שיעסוק בקיום התורה והמצוות.

לפיכך גם עבודתו ב"מצוות מעשיות הנעשות על ידי הגוף ממש"²¹ – כדי לבצע את הכוונה העליונה של "נתאוה הקדוש־ברוך־הוא להיות לו דירה בתחתונים"²² – היא באופן של המשכת "אור והארת השכינה גם על גופו"²¹. הצדיק הופך את גופו לכלי לרוחניות, להשראת "אור והארת השכינה".

עד אשר כלי זה, אשר הוא הכרחי, אינו מציאות כשלעצמו²³.

ד. מעלת המצוות המעשיות דוקא מצד הגשמיות

לכך נוסף באגרת "איהו וחיוהי חד", שבמצוות המעשיות יש ענין נעלה אף יותר, ש"גודל מעלת המצוות מעשיות" הוא מפני שכח האין־סוף נמצא דוקא בגשמיות²⁴:

ענין זה אינו מפני שהדבר הגשמי שמקויימת בו מצוה, וכך גוף האדם, נעשה כלי לרוחניות ול"השראת השכינה", אלא להיפך: באגרת זו מוסבר, שדוקא ב"יש הנברא", החש במציאותו העצמית עד כדי כך שהוא 43מרגיש שח"ו אין "שום עילה וסיבה אחרת קודמת" לו – דוקא בו קיימת "מהותו ועצמותו של המאציל ברוך הוא שמציאותו מעצמותו ואינו עלול מאיזה עילה שקדמה לו ח"ו".

כלומר, המעלה האמיתית של המצוות המעשיות היא דוקא מצד הגשמיות עצמה. ולכן יוצא לגבי עבודת האדם, שאף כאשר יהודי אינו חש שום תחושה רוחנית בקיום המצוות, אין הוא מרגיש כיצד הוא מתדבק לה' על ידי קיום המצוה, עד כדי כך שקיום המצוה אצלו היא עשיה גשמית בלבד – גם אז הוא מתחבר דוקא באמצעות המעשה הפשוט ל"מהותו ועצמותו של המאציל".

ה. גם הגשמיות קשורה ל"אמיתת המצאו"

על ידי כך מובנת יותר הרשימה "נפש השפלה", שבה מדובר על הצורך ב"גמ"ח גשמיים... אף כי רובם ככולם הם דברי שקר", כפי שמסביר אדמו"ר הזקן ש"עולם בחסד שאינו של אמת יבנה", כי "אמת אמר אל יברא, שכולו מלא שקרים":

ויש לומר, שמשמעות הדברים אינה כפי שנראה במבט ראשון, ש"חסד אמר יברא" דבר שהוא שקר – שהרי אדרבה: "כל הנמצאים (כלומר, הנבראים כפי שהם נמצאים למטה) .. לא נמצאו אלא מאמתת המצאו"²⁵.

אלא ההסבר לכך הוא: "אמת אמר אל יברא" רק מצד מדת האמת, האמת של אלקות שבסדר ההשתלשלות, שיש לה מדידה והגבלה. אמת זו מגיעה רק עד הדרגה שבה ניכר שהוי' אמת. וכיון שהעולם הזה הוא עלמא דשיקרא, שבו אין ניכרת "אמת ה'", לכן "אמת אמר אל יברא".

אבל האמת של עצמותו יתברך אינה מוגבלת כלל. אין היא מוגבלת לדרגה שבה מכירים באמיתות ה'. גם במקום של העלם והסתר, ואף הסתר הנראה כשקר, אשר מצד סדר ההשתלשלות יש לו קיום רק עקב מדת החסד – הרי שבאמת ובפנימיות, כל מציאותו – "לא נמצאו אלא מאמתת המצאו"²⁶, אמת של עצמותו יתברך²⁷.

לכן, אפילו "עניני בני ביתו" של 44יהודי, שהוא מתכוון לעשותם לצורך "גשמיות", אשר על כן הם נראים כ"דברי שקר" שאין להם כלל קשר ל"אמת ה'" – גם גשמיות זו קשורה ל"אמתת המצאו". וזה מתבטא בכך, שלמרות שיהודי חש רק בגשמיות של עניני העולם הזה שלו, הוא מנצלם בפועל לצורך טוב וקדושה²⁸.

ומכך נובעת הוראת אדמו"ר הזקן לגבי המעשה, שצריך לעסוק ב"גמ"ח גשמיים" ולתת "עצות מרחוק בכל עניני בני ביתו" – בלי להתערב ב"כוונותיו" של היהודי האחר – כי גם גשמיות זו, הנראית כ"דברי שקר", קשורה ל"אמתת המצאו".

ו. תשובה – גילוי ה"אמת" אשר ב"שקר"

ענין זה, שגם העולם הזה השקרי נובע מ"אמתת המצאו", מתבטא בעיקר בעבודת התשובה:

עיקר ה"שקר" של העולם הזה הוא בדברים שמשלוש קליפות הטמאות, שהחיות האלקית שלהם – ה"אמת" שבהם – היא נעלמת ונסתרת לגמרי, ולכן אי־אפשר לבררם ולזככם²⁹.

אבל על ידי תשובה, זדונות נעשות לו כזכיות³⁰ – מגלים את ניצוצות הקדושה שיש בדברים שהם ההיפך המוחלט מרצון העליון, שיא השקר, ועל ידי כך הם נהפכים ל"זכיות". זה נגרם על ידי התשובה המגיעה לדרגה של עצמיות ומצד עצמותו יתברך מורגשת אמיתת המציאות של כל נמצא, וגם של הזדונות, ולכן גם הניצוצות שבזדונות מתעלים לקדושה³¹.

ובדומה לכך גם לגבי בעל התשובה עצמו: למרות שבגלוי הוא היה מנותק מאלקות (עקב חטאיו), בכל זאת נשאר בו גם בשעת החטא הקשר עם עצמותו יתברך, המתבטא בגלוי בשובו לה' לאחר היותו מנותק.

ומסיבה זו, גם המעלה הנ"ל של היש הנברא, של גשמיות העולם הזה, שאותה מבאר אדמו"ר הזקן באגרת "איהו וחיוהי חד", ניכרת בעיקר אצל בעל תשובה³².

ז. ענין התשובה מתגלה בסמוך להסתלקות הצדיק

לפי זה יובן הקשר שבין האגרת "איהו וחיוהי חד" והרשימה "נפש השפלה" לבין תקופת הסתלקותו של אדמו"ר הזקן:

המעלה המתגלה בעבודת התשובה 45(על הזדונות) אינה קיימת אצל הצדיק מצד עצמו³³. אך על ידי כך שהוא גורם לאחרים לחזור בתשובה, הוא משיג גם מעלה זו³⁴, כיון שגרם לזולת³⁵ לחזור בתשובה.

אך הגילוי העיקרי של מעלת התשובה הוא דוקא בסמוך להסתלקותו של הצדיק³⁶, כאשר מתחברים "כל מעשיו ותורתו ועבודתו אשר עבד כל ימי חייו"³⁷. ובמיוחד, כיון שאז הוא בכיוון של תשובה – והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה – ביתר שאת ויתר עז, מתגלה אצל צדיק, אשר עסק בעשיית בעלי תשובה, עבודת התשובה שלו, וגם המעלה אשר בעבודת התשובה על זדונות.

וכך בעניננו: ידועים³⁸ דברי אדמו"ר הזקן לאדמו"ר האמצעי, שחידושו, של אדמו"ר הזקן, לגבי המגיד, הוא בכך שהיה עסוק בעשיית בעלי תשובה (וכפי שהרחיב בענין זה כ"ק מורי וחמי אדמו"ר בשיחתו³⁹).

ולפיכך, דוקא בסמוך להסתלקותו, כאשר נוסף אצלו הגילוי של כל מעשיו כו', ובאופן של תשובה, אז תורתו היא גילוי המעלה של הגשמיות, וכפי שצריך להיות "גמ"ח גשמיים" – כי דוקא על ידי כך משיגים את "מהותו ועצמותו של המאציל".

ח. תוכן דומה במאמר "באתי לגני"

כ"ד טבת חל תמיד בשבוע של שבת⁴⁰ מברכים חודש שבט, או מיד במוצאי שבת קודש זו – כבשנה זו. ובחודש זה, בעשרה בו, חל יום ההילולא של כ"ק מו"ח אדמו"ר.

ורואים, שגם בדברי התורה אשר הוא הכין ליום הסתלקותו – המאמר "באתי לגני" – מודגשת נקודה זו:

הוא מתחיל את המאמר בכך שהעולם הזה הוא "גני" של הקדוש־ברוך־הוא⁴¹, כי "עיקר שכינה בתחתונים היתה"⁴¹, ו"גן" הוא מקום של תענוג (לא כ"דירה" לענינים הכרחיים).

והסיבה לכך היא, כי "נתאוה 46הקדוש־ברוך־הוא להיות לו יתברך דירה בתחתונים": ה"תאוה" והתענוג של עצמותו יתברך היא דוקא בתחתונים, בעבודה בעולם הזה התחתון שאין תחתון למטה הימנו, וגם שם – המעשה הוא העיקר. יש לרדת אל העולם, ושם, בשטות דלעומת זה, יש לגרום לכך, באמצעות עבודה של שטות דקדושה שלמעלה מטעם ודעת, שמשקר העולם יעמידו קרשים למשכן (לעשות מן ה"שקר" – "קרש"⁴²) משכן ודירה לו יתברך.