41
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
שיחה א
כ"ד טבת*
א. האגרת "איהו וחיוהי חד", והרשימה נפש השפלה"
יש שני עניני־תורה (שהגיעו אלינו) אשר ידוע שאדמו"ר הזקן כתבם בסמוך לעת הסתלקותו:
(א) האגרת המתחילה במילים "איהו וחיוהי חד"1,
(ב) הרשימה "נפש השפלה"2. וזו לשונה3:
נפש השפלה באמת לאמתו בשרשה, עבודתה היא תורה גשמית בין לה ובין (להבין) לאחרים, ובין גמ"ח גשמיים על ידי קירוב הדעת ועצות מרחוק בכל עניני בני ביתו, אף כי רובם ככולם הם דברי שקר אי אפשר בענין4 אחר שיעשו חסד של אמת, כי אין אמת אלא תורה5, ואמת6 אמר אל יברא (שכולו מלא שקרים) כו' וחסד אמר יברא שכולו מלא חסדים7 ותשלך אמת ארצה, ועולם בחסד שאינו של אמת יבנה, ובדורות הראשונים שעיקר העבודה הי' התורה8 היה רוב החסד נכלל באמת דהיינו בגדול המעשה דכופין וממשכנין כו' על־פי תוקף תורת אמת האמוראים. מה־שאין־כן בעקבות משיחא שנפלה סוכת דוד הנופלת עד עפר בבחינת עשיה והעבודה העקרית בבחינת עקביים לבד8 בלי תורת אמת משניות וברייתות שהן גדפין וירכין, אזי רוב החסד ככולו הוא שלא על־פי תורת אמת בגדול המעשה כי אם בהתקרב הדעת העושה ורצונו הטוב הרחוק באמת באשר הוא סוף מעשה במחשבה תחלה. (ונעוץ תחלתן בסופן) וגם אם אין רק דרך אחת והיא שפלה, אזי לנחמו9 לקבל באהבה או לעורר ולפשפש במעשיו ולשוב עד הוי' בצר לו וירווח לו.
תוכנם של שני הענינים הללו הוא מעלת המעשה – גשמיות:
הערות
- 1. אגה"ק סי' כ – שכתבה אדמו"ר הזקן "בימים שלפני הסתלקותו בכפר פייענא" (דרמ"צ קע, א).
- 2. נדפסה במאה שערים ה, סע"א ואילך. לקוטי דבורים ח"ד (תקצז, א) – ובספר שבחי הרב כותב, כי כתב זה "אחר הבדלה איזה רגעים אחדים קודם אשר מסר נשמתו בטהרה לחי העולמים".
- 3. כנדפס בלקו"ד שם. המוקף בחצאי עיגול אינו בס' מאה שערים.
- 4. במאה שערים: א"א שיעשו בענין.
- 5. ירושלמי ר"ה פ"ג ה"ח.
- 6. ב"ר פ"ח, ה.
- 7. במאה שערים: מלא שקרים וחסדים.
- 8. ראה גם אגה"ק סי' ט.
- 9. במאה שערים: לנחמו לעורר ולפשפש במעשיו לנחמו לקבל באהבה ולשוב.
- . יום הסתלקות אדמו"ר הזקן (בשנת תקע"ג) – במוצש"ק פ' שמות (כבקביעות שנה זו (תש"מ)). – ברשימת אדמו"ר הצ"צ (נדפסה בהקדמת מענה לשון, הוצאת "קה"ת") "כחצות שעה י"א". – שייכות היום (בשבוע ובחודש), החודש והשנה לההסתלקות – ראה אגרות לוי יצחק (ע' רמט ואילך) – ע"ד הקבלה – בארוכה. וכן דריש שם (וראה ג"כ שם עמוד ריח ואילך. ס"ע שלג) בשמא: שניאור, זלמן.
תלמוד ירושלמי ראש השנה ג׳:ח׳ - הטקסט מספריא
משנה: וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים משֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל וגו׳. וְכִי יָדָיו שֶׁל משֶׁה עוֹשׂוֹת מִלְחָמָה אוֹ שׁוֹבְרוֹת מִלְחָמָה. אֶלָּא כָּל זְמַן שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל מִסְתַּכְּלִין כְּלַפֵּי לְמַעְלָן וּמְכַוְונִין לִיבָּן לַאֲבִיהֶן שֶׁבַּשָּׁמַיִם הָיוּ מִתְגַּבְּרִין. וְאִם לָאו הָיוּ נוֹפְלִין.
הלכה: רִבִּי יְהוּשֻׁעַ בֶֶּן לֵוִי אָמַר. עֲמָלֵק כּוֹשְׁפָן הָיָה. מֶה הָיָה עוֹשֶׂה. הָיָה מַעֲמִיד בְּנֵי אָדָם בְּיוֹם גֵּינִיסִיָּא שֶׁלּוֹ. לוֹמַר. לֹא בִמְהֵרָה אָדָם נוֹפֵל בְּיוֹם גֵּינִיסִיָּא שֶׁלּוֹ. מֶה עָשָׂה מֹשֶׁה. עִירְבֵּב אֶת הַמַּזָּלוֹת. הָדָא הוּא דִכְתִיב שֶׁמֶשׁ יָרֵחַ עָמַד זְבוּלָה וגו׳. וּכְתִיב נָתַן תְּהוֹם קוֹלוֹ רוֹם יָדֵיהוּ נָשָׂא. מֵרוֹם יָדֵיהוּ נָשָׂא נָתַן תְּהוֹם קוֹלוֹ. שְׁמוּאֵל אָמַר. וְצָבָא תִּינָּתֵן עַל הַתָּמִיד בְּפָשַׁע. כְפִשְׁעָהּ שֶׁלְתוֹרָה. וְתַשְׁלֵךְ אֱמֶת אַרְצָה. אֵימָתַי שֶׁיִּשְׂרָאֵל מַשְׁלִיכִין דִּבְרֵי תוֹרָה לָאָרֶץ הַמַּלְכוּת הָרְשָׁעָה הַזֹּאת גוֹזֶרֶת וּמַצְלַחַת. מַה טַעַם. וְתַשְׁלֵךְ אֱמֶת אַרְצָה וְעָשְׂתָה וְהִצְלִיחָה. וְאֵין אֱמֶת אֶלָּא תוֹרָה. הֵיךְ מַה דְאַתְּ אָמַר אֱמֶת קְנֵה וְאַל תִּמְכּוֹר חָכְמָה וּמוּסָר וּבִינָה. אָמַר רִבִּי יוּדָה בַּר פָּזִי. זָנַח יִשְׂרָאֵל טוֹב אוֹיֵב יִרְדְּפוֹ. וְאֵין טוֹב אֶלָּא תוֹרָה. הֵיךְ מַה דְאַתְּ אָמַר כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזוֹבוּ.
בראשית רבה ח׳:ה׳ - הטקסט מספריא
אָמַר רַבִּי סִימוֹן, בְּשָׁעָה שֶׁבָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִבְרֹאת אֶת אָדָם הָרִאשׁוֹן, נַעֲשׂוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת כִּתִּים כִּתִּים, וַחֲבוּרוֹת חֲבוּרוֹת, מֵהֶם אוֹמְרִים אַל יִבָּרֵא, וּמֵהֶם אוֹמְרִים יִבָּרֵא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים פה, יא): חֶסֶד וֶאֱמֶת נִפְגָּשׁוּ צֶדֶק וְשָׁלוֹם נָשָׁקוּ. חֶסֶד אוֹמֵר יִבָּרֵא, שֶׁהוּא גּוֹמֵל חֲסָדִים. וֶאֱמֶת אוֹמֵר אַל יִבָּרֵא, שֶׁכֻּלּוֹ שְׁקָרִים. צֶדֶק אוֹמֵר יִבָּרֵא, שֶׁהוּא עוֹשֶׂה צְדָקוֹת. שָׁלוֹם אוֹמֵר אַל יִבָּרֵא, דְּכוּלֵיהּ קְטָטָה. מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נָטַל אֱמֶת וְהִשְׁלִיכוֹ לָאָרֶץ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (דניאל ח, יב): וְתַשְׁלֵךְ אֱמֶת אַרְצָה, אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹן הָעוֹלָמִים מָה אַתָּה מְבַזֶּה תַּכְסִיס אַלְטִיכְסְיָה שֶׁלָּךְ, תַּעֲלֶה אֱמֶת מִן הָאָרֶץ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים פה, יב): אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח. רַבָּנָן אָמְרֵי לָהּ בְּשֵׁם רַבִּי חֲנִינָא בַּר אִידֵי וְרַבִּי פִּינְחָס וְרַבִּי חֶלְקִיָּה בְּשֵׁם רַבִּי סִימוֹן אָמַר, מְאֹד, הוּא אָדָם. הֲדָא הוּא דִכְתִיב (בראשית א, לא): וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד, וְהִנֵּה טוֹב אָדָם. רַב הוּנָא רַבָּהּ שֶׁל צִפּוֹרִין אֲמַר עַד שֶׁמַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מִדַּיְּנִין אֵלּוּ עִם אֵלּוּ וּמִתְעַסְּקִין אֵלּוּ עִם אֵלּוּ בְּרָאוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. אָמַר לָהֶן מָה אַתֶּם מִדַּיְּנִין כְּבָר נַעֲשָׂה אָדָם.
תניא, אגרת הקדש ט׳ - הטקסט מספריא
אֲהוּבַיי אַחַיי וְרֵעַיי אֲשֶׁר כְּנַפְשִׁי, בָּאתִי כְּמַזְכִּיר וּמְעוֹרֵר יְשֵׁנִים בְּתַרְדֵּמַת הַבְלֵי הֲבָלִים, וְלִפְקוֹחַ עֵינֵי הָעִוְרִים יַבִּיטוּ לִרְאוֹת, לִהְיוֹת כָּל יִשְׁעָם וְחֶפְצָם וּמְגַמָּתָם לְכָל בָּהֶם חַיֵּי רוּחָם בִּ״מְקוֹר מַיִם חַיִּים״ חַיֵּי הַחַיִּים, כָּל יְמֵי חַיֵּיהֶם, מִנֶּפֶשׁ וְעַד בָּשָׂר. דְּהַיְינוּ, כָּל מִילֵּי דְעָלְמָא וְעִסְקֵי פַּרְנָסָה לֹא יִהְיֶה כְּאֵלּוּ דְּעָבְדִין לְגַרְמַיְיהוּ, וְלֹא יִהְיֶה בֵּית יִשְׂרָאֵל כְּכָל הַגּוֹיִם, דְּזָנִין וּמְפַרְנְסִין וּמוֹקְרִין לִנְשַׁיְיהוּ וּבְנַיְיהוּ מֵאַהֲבָה, כִּי – ״מִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ״ כְּתִיב, דְּהַיְינוּ – שֶׁגַּם בְּעִנְיְנֵי אֶרֶץ לֹא יַפְרִידוּ [נוסח אחר: יִפָּרְדוּ] מֵאֶחָד הָאֱמֶת חַס וְשָׁלוֹם, לְהָעִיד עֵדוּת שֶׁקֶר חַס וְשָׁלוֹם, בִּקְרִיאַת־שְׁמַע עֶרֶב וָבוֹקֶר, בְּעֵינַיִם סְגוּרוֹת, ״ה׳ אֶחָד״ בְּד׳ רוּחוֹת וּבַשָּׁמַיִם מִמַּעַל וּבָאָרֶץ מִתָּחַת, וּבִפְקוֹחַ עֵינֵי הָעִוְרִים ״הֲתָעִיף עֵינֶיךָ בּוֹ וְאֵינֶנּוּ״ חַס וְשָׁלוֹם.
אַךְ בְּזֹאת יֵאוֹת לָנוּ, לִהְיוֹת [נוסח אחר: בִּהְיוֹת] כָּל עִסְקֵינוּ בְּמִילֵּי דְעָלְמָא לֹא לְגַרְמַיְיהוּ, כִּי אִם, לְהַחֲיוֹת נַפְשׁוֹת חֶלְקֵי אֱלֹקוּת, וּלְמַלֹּאות מַחְסוֹרֵיהֶם בְּחֶסֶד חִנָּם, שֶׁבָּזֶה אָנוּ מְדַמִּין הַצּוּרָה לְיוֹצְרָהּ, ה׳ אֶחָד, אֲשֶׁר ״חֶסֶד אֵל כָּל הַיּוֹם״, חֶסֶד שֶׁל אֱמֶת, לְהַחֲיוֹת הָעוֹלָם וּמְלוֹאוֹ בְּכָל רֶגַע וָרֶגַע, רַק שֶׁאִשְׁתּוֹ וּבָנָיו שֶׁל אָדָם קוֹדְמִין לַכֹּל עַל פִּי הַתּוֹרָה חוּץ מִצַּדִּיקִים שֶׁבַּדּוֹר שֶׁהֵן קוֹדְמִין לְבָנָיו, וְצַדִּיקִים שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל קוֹדְמִין לַצַדִּיקִים שֶׁבְּחוּץ לָאָרֶץ, לְבַד מִזֹּאת שֶׁלֹּא הִנִּיחוּ כְּמוֹתָן בְּחוּץ לָאָרֶץ, וְדַי לַמֵבִין.
עַל כֵּן, אֲהוּבַיי אַחַיי, שִׂימוּ נָא לְבַבְכֶם לָאֵלֶּה הַדְּבָרִים הַנֶּאֱמָרִים בִּקְצָרָה מְאֹד (וְאִם יִרְצֶה ה׳ פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֵּר בָּם בַּאֲרוּכָּה), אֵיךְ הֱיוֹת כָּל עִיקַּר עֲבוֹדַת ה׳ בָּעִתִּים הַלָּלוּ בְּעִקְּבוֹת מְשִׁיחָא הִיא עֲבוֹדַת הַצְּדָקָה, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״אֵין יִשְׂרָאֵל נִגְאָלִין אֶלָּא בִּצְדָקָה״. וְלֹא אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה ״תַּלְמוּד תּוֹרָה שָׁקוּל כְּנֶגֶד גְּמִילוּת חֲסָדִים״, אֶלָּא בִּימֵיהֶם, שֶׁתַּלְמוּד תּוֹרָה הָיָה עִיקַּר הָעֲבוֹדָה אֶצְלָם, וְעַל כֵּן הָיוּ חֲכָמִים גְּדוֹלִים תַּנָּאִים וְאַמוֹרָאִים. מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּעִקְּבוֹת מְשִׁיחָא, שֶׁנָּפְלָה ״סוּכַּת דָּוִד״ עַד בְּחִינַת רַגְלַיִם וַעֲקֵבַיִים, שֶׁהִיא בְּחִינַת עֲשִׂיָּה, אֵין דֶּרֶךְ לְדָבְקָה בָּהּ בֶּאֱמֶת וּלְהַפְּכָא חֲשׁוֹכָא לִנְהוֹרָא דִּילָהּ [נוסח אחר: דִּילֵיהּ] כִּי אִם בִּבְחִינַת עֲשִׂיָּה גַם כֵּן, שֶׁהִיא מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה, כַּיָּדוּעַ לַמַּשְׂכִּילִים, שֶׁבְּחִינַת עֲשִׂיָּה בֵּאלֹקוּת – הִיא בְּחִינַת הַשְׁפָּעַת וְהַמְשָׁכַת הַחַיּוּת לְמַטָּה מַּטָּה לְמַאן דְּלֵית לֵיהּ מִגַּרְמֵיהּ כְּלוּם. וְכָל הַזּוֹבֵחַ אֶת יִצְרוֹ בָּזֶה וּפוֹתֵחַ יָדוֹ וּלְבָבוֹ, אִתְכַּפְיָא סִטְרָא אָחֳרָא וּמְהַפֵּךְ חֲשׁוֹכָא לְאוֹר הַשֵּׁם יִתְבָּרֵךְ, הַשּׁוֹכֵן עָלֵינוּ בִּבְחִינַת עֲשִׂיָּה בְּעִקְּבוֹת מְשִׁיחָא, וְיִזְכֶּה לִרְאוֹת ״עַיִן בְּעַיִן בְּשׁוּב ה׳ צִיּוֹן״ כוּ׳:
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.