שיחה א

324שיחה א

וישב

– חנוכה

א. הקשר בין "והבור רק אין בו מים" לבין חנוכה

על הפסוק¹ "והבור רק אין בו מים" נאמר בגמרא² (בסוגיא של חנוכה): "ואמר רב כהנא: דרש רב נתן בר מניומי משמיה דרבי תנחום, מאי דכתיב "והבור רק אין בו מים", ממשמע שנאמר "והבור רק", איני יודע שאין בו מים? אלא מה תלמוד לומר "אין בו מים", מים אין בו, אבל נחשים ועקרבים יש בו".

במבט ראשון נראה שדרשה זו (על "והבור רק...") מובאת בגמרא בסוגיא על חנוכה, כיוון שהיא נאמרה ע"י אותו מאן דאמר שאמר את הדרשה הקודמת לדרשה זו בגמרא ("אמר רב כהנא: דרש ר' נתן בר מניומי משמיה דרבי תנחום, נר של חנוכה...")³. אבל כבר דובר מספר פעמים על כך, שכל דבר בתורה הוא מדוייק לחלוטין, ולכן, כאשר הגמרא מביאה דרשה כלשהיא בסוגיא מסוימת, אין זה (רק) מפני ענין צדדי (זהות באומר המאמר) אלא שלתוכן הדרשה יש קשר לסוגיא בה היא מובאת.

מובן אפוא בעניננו שיש קשר בין

ד

– מאמר חז"ל הנ"ל לבין חנוכה, ובמיוחד לפי דברי השל"ה בתחילת פרשתנו, שהפרשות וישב, מקץ ופרשת ויגש, קשורות לחנוכה, והרי הפסוק "והבור רק אין בו מים" כתוב בפרשת וישב.

ב. פירוש מאמר חז"ל הנ"ל בפנימיות הענין

אומרים חז"ל⁴: "אין מים אלא תורה". מובן מכך שבכל מקום שכתוב בתורה "מים" רומזת המילה גם ל"תורה", ובמיוחד בפסוק "והבור רק אין בו מים", שעליו מפורש במדרש⁵ שמדובר בו על תורה: "בור רק – נתרוקן בורו של יעקב, אין בו מים – אין בו דברי תורה שנמשלו למים וכו'".

ואכן, זהו פירושו העמוק והפנימי של מאמר חז"ל זה "מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו": [במיוחד לאור העובדה שבמדרש⁵ מובאים שני הפירושים הנ"ל – (א) "מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו" ו(ב) "אין בו מים – אין בו דברי תורה" – זה בהמשכו של זה]:

בשעה שנמצאים במצב של "אין בו דברי תורה" ("אין בו מים") מגיעים בדרך ממילא למצב של "נחשים 325ועקרבים יש בו" – ואין דרגת ביניים ביניהם, כלומר, החסרון של "אין בו דברי תורה" אינו גורם רק לריקנות ה"בור" מתורה, כשבאפשרותו להישאר "מלא" בעניני רשות מותרים, אלא שכתוצאה מיידית מתהוים בתוך ה"בור", "נחשים ועקרבים" דברים ההפוכים ומנוגדים לקדושה^*.

פירוש זה דומה לפירוש הבעש"ט⁶ על הפסוק⁷ "וסרתם ועבדתם": "כאשר האדם מפריד את עצמו מהשי"ת מיד הוא עובד עבודה זרה ולא יש דבר ממוצע".

לפי פירוש פנימי זה מובן מדוע אין התורה מציינת בפירוש "נחשים ועקרבים יש בו", ואנו לומדים זאת מ"אין בו מים" – וזאת מפני ש"נחשים ועקרבים יש בו" הוא תוצאה הכרחית של "מים אין בו", ואין צורך לפרטה.

כן מובן מדוע מביא המדרש את שני הפירושים הללו זה בהמשכו של זה: פירוש אחד תלוי ומוסבר בפירוש האחר: העובדה ש"נחשים ועקרבים יש בו" היא תוצאה הכרחית מן העובדה ש"אין בו מים – אין בו דברי תורה", וסיבה זו גורמת לענינים המנוגדים לתורה – מכירת יוסף.

ג. שתי שאלות המתעוררות בעקבות הדברים שלעיל

לכאורה ניתן להקשות: בשלמא פירוש הבעש"ט שהובא לעיל על הפסוק "וסרתם ועבדתם", שמדובר בו על עצם ההתקשרות והדביקות של עם ישראל עם הקב"ה, מובן שמיד כאשר קיים הענין של "וסרתם", מיד כאשר מתנתקים מן הדבקות בה', כבר מתהווה ההיפך מכך: "ועבדתם": "מיד הוא עובד עבודה זרה" (הכוונה היא גם לעבודה זרה בצורתה העדינה⁸);

אבל בעניננו, כאשר מדובר על חסרון בתורה ("מים"), מדוע מוכרחים לומר שאם אין תורה, מתחייבת כתוצאה מכך מציאות של "נחשים ועקרבים" – ענינים המנוגדים לתורה.

כמו כן עלינו להבין קושי אחר: ידוע שאחי יוסף סברו שעל־פי הדין חייב יוסף מיתה (בהחשיבם אותו ל"נוכל ומתנקש בנפשם להמיתם" ולפיכך יש לדונו כ"רודף"⁹, או מפני סיבות אחרות, המובאות על ידי מפרשי התורה¹⁰) –

אם כך, מדוע אומר המדרש שמפני שרצו האחים להרוג את יוסף "נתרוקן בורו של יעקב... אין בו דברי תורה", וממילים אלו משתמע שהשבטים לא 327התחשבו, ח"ו, ב"דברי תורה" – והלא ( לדעתם נהגו על פי דין תורה?

ד. "מים" – הכנעתו של האדם הלומד תורה

כדי להבין את התשובה לשאלות שבסעיף הקודם, עלינו לעיין בסיבה – שבגללה השוו חז"ל את התורה ל"מים".

התורה נמשלה לכמה דברים, ללחם; ליין, לשמן וכו', כאשר כל אחד מן הדברים הללו מתאר תכונה אחרת מתכונותיה של התורה¹¹. על ההשוואה שבין "מים" לתורה אומרים חז"ל¹²: למה נמשלו דברי תורה למים... לומר לך: מה מים מניחין מקום גבוה והולכין למקום נמוך, אף דברי תורה אין מתקימין אלא במי שדעתו שפלה". כלומר, "מים" אינם דימוי לעצם ענין התורה¹³, אלא להתבטלותו של לומד התורה ממציאותו העצמית ולשפלותו, הנדרשות בלימוד התורה¹⁴.

וכך יש להסביר את דברי המדרש הנ"ל: "נתרוקן בורו של יעקב... אין בו דברי תורה" – אצל אחי יוסף היה קיים הענין של תורה ודיני תורה, אך היה חסר להם ענין ה"מים" שבתורה

"והבור רק אין בו מים") כמו שיתבאר להלן. חסרה להם ההתבטלות העצמית ביחס לדרגתם הנעלה, כפי שאנו רואים בענין הכריעות בתפילת העמידה, שם נקבע הסדר שכורעים ב"ברוך" וזוקפים בשם ה', אבל "המלך

כיוון שכרע, שוב אינו זוקף"¹⁵.

אבל הסבר זה מחמיר את השאלה שהוזכרה לעיל: כיצד ייתכן, שמיד כאשר "אין בו מים", מתחייבת תוצאה של "נחשים ועקרבים יש בו" – האם רק בגלל העדרותם של התבטלות עצמית והרגשת שפלות בלימוד התורה, תתהווה מציאות של "נחשים ועקרבים", המנוגדים לענין התורה?

ה. הכנעת הלב – תנאי מוקדם לדבקות בנותן התורה

התשובה לשאלה זו היא: עיקרה של התורה הוא, שבאמצעות לימודה מתקשרים ומתאחדים עם נותן התורה, ולפיכך מהוות התבטלותו העצמית ושפלותו של הלומד תנאי הכרחי בלימוד, כל עוד חש היהודי את עצמו כמציאות עצמאית קיימת, הוא מוגבל בהגבלותיו של נברא, ואינו יכול להתאחד עם נותן התורה, שהוא בלי־גבול. רק ע"י התבטלות מוחלטת של לומד התורה, המביאה להשתחררותו מהגבלותיו, יכול הוא להתקשר עם ה"בלי־גבול" של נותן התורה.

329לפי זה מובנת הבקשה¹⁶ "ונפשי כעפר לכל תהיה פתח לבי בתורתך":

לכאורה, מוכרח לימוד התורה ("פתח לבי בתורתך") להתלוות בהתעוררות, התרגשות, התלהבות, ובהבנה והשגה, היכולים להתקיים כאשר שכלו וכוחות נפשו של האדם מורגשים במציאות, ואילו הבקשה "ונפשי כעפר לכל תהיה" שוללת ומבטלת את מציאותו העצמית, וזוהי סתירה להתעוררות המלווה את לימוד התורה?!

אלא, "פתח לבי בתורתך", תורה

ב שלך, הלומד יכול להפוך לכלי לתורתו של הקב"ה, שאיננה מוגבלת, רק כאשר קיימת אצלו תחילה התבטלות מוחלטת, "כעפר לכל", ש"הכל דשין עליו"¹⁷. התבטלות זו מכשירה אותו ל"קבל" את תורתו של הקב"ה¹⁸, ולאחר מכן מתקיים "יגעת" – ע"י יגיעתו בכוח שכלו הוא מקבל את תורתו של הקב"ה באמצעות כוחות נפשו הפנימיים – פתח לבי

" ה בתורתך".

ו. מעלת לימוד התורה בדיבור דוקא

לפי זה יובן דבר תמוה שבלימוד התורה יש לדיבור מעלה מיוחדת על פני הבנת התורה¹⁹.

ההלכה קובעת²⁰ ש"המהרהר בדברי תורה אינו צריך לברך (ברכת התורה)" כי "הרהור לא כדיבור הוא", ו"כל מה שלומד בהרהור לבד ואפשר לו להוציא בשפתיו ואינו מוציא, אינו יוצא בלימוד זה ידי חובת מצוות ולמדתם אותם"²¹, ויתירה מכך: הבנת התורה תלויה בדיבור התורה, כפי שאומרים חז"ל²² על הפסוק²³ "חיים הם למצאיהם" – "אל תקרי למצאיהם אלא למוציאיהם בפה", ולא רק

"פה", אלא "ערוכה ברמ"ח אברים שלך משתמרת, ואם לאו אינה משתמרת"²⁴.

ויש להבין: בשו"ע²⁵ נפסק שדבור דברי תורה (של תושבע"פ) ללא הבנתם כלל "אינו נחשב ללימוד כלל". כלומר, הלימוד (בתושבע"פ) מבוסס על הבנת הנלמד.

אם כך, מדוע בכל זאת חשוב כל־כך

דיבור בתורה, עד כדי כך, שאם הוא חסר, לא די ש"אינו צריך לברך" ואינו יוצא "ידי חובת מצוות ולמדתם אותם", 331אלא גם הבנת התורה "אינה משתמרת" אצלו.

ז. דיבור הוא "ירידת" " האדם ממעלתו

ההסבר לכך: יובן אף הוא ע"י הדברים שלעיל: העיקר בתורה הוא ההתקשרות באמצעותה עם נותן התורה, וגם לימוד התורה צריך להיות באופן של הבנת הענין, לא לפי שכלו של הנברא, אלא כפי שהוא מצד " הקב"ה ("תורתו" – של הקב"ה).

מובן איפוא שאין להסתפק בהתבטלות כהקדמה ללימוד התורה, " אלא על הלימוד עצמו להיות באופן " של התבטלות²⁶, ולכן על הלימוד להיות באופן של "למוציאיהם בפה" ועד ל"ערוכה ברמ"ח אברים":

כאשר יהודי לומד תורה בכוח שכלו, מעלתו הנשגבה ביותר של האדם, הוא נשאר ב"מציאותו" כאדם, ואינו יכול לקלוט את תורתו של הקב"ה.

ניתן ללמוד זאת כקל־וחומר מ"פילא דעייל בקופא דמחטא"²⁷ – מה"פיל", שלמרות שהוא מוגבל, בכל זאת, אין מתקבלת על הדעת השחלתו ב"קופא " דמחטא", עד שאפילו בחלום אין רואים זאת, וכל זאת מפני ש"קופא דמחטא" קטן ממנו. על־אחת־כמה־וכמה ודאי הוא שאין התורה, הקשורה בקב"ה (שעשועי המלך בעצמותו), שהוא

בלי־גבול" אמיתי, יכולה להתפס בשכלו של אדם מוגבל.

ולכן "אינה משתמרת" אצלו, בהגבלותיו, כפי שמספרת שם הגמרא²² על "תלמיד אחד... שהיה שונה בלחש... שכח תלמודו".

לא כך כאשר קושרים את הלימוד עם "פה", ועם דרגה נמוכה יותר,

רמ"ח אברים", שהם נמוכים מן השכל, מעלת האדם.

כלומר, האדם לומד באופן של

ירידה" ממעלתו, ומבטל את

מציאותו"²⁸, ודוקא אז יכולה "תורתו של הקב"ה", הבלתי־מוגבלת, להקלט אצלו בעומק – "תורתו משתמרת".

ח. "מים אין בו" מביא בדרך ממילא ל"נחשים ועקרבים" כפירושו לעיל

לפי זה יובן המאמר חז"ל "מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו" (כפירושו לעיל שבאם "מים אין בו", בדרך ממילא מגיעים למצב של

נחשים ועקרבים יש בו"):

כיוון שעיקר התורה הוא התקשרות עם נותן התורה, המתבצעת באמצעות 333התבטלותו של הלומד ממציאותו העצמית, אין מקום ל"דבר ממוצע", דרגת ביניים בין "מים אין בו" לבין "נחשים ועקרבים יש בו": או שקיימת אצלו התבטלות זו, ואז הוא מכוון בלימודו לאמיתתה של תורה, כרצון נותן התורה, או שאין קיימת אצלו, ח"ו, ההכנעה, ה"מים" שבתורה, ואז חסרה לו השתייכות לנותן התורה, והתוצאה המיידית היא ש"נחשים ועקרבים יש בו" – לא רק שאין לו קשר לתורה (כמאמר חז"ל²⁹ "לא תמצא בגסי הרוח...") אלא שהוא מנוגד לקדושה, כמאמר חז"ל³⁰ "אין אני והוא יכולים לדור בעולם", ויותר מכך "כאילו עובד עבודת כוכבים... כפר בעיקר"³¹, (כענין "וסרתם – ועבדתם").

וזהו פירושו של המדרש בקשר לאחי יוסף ש"נתרוקן בורו של יעקב... אין בו דברי תורה": לא חסרה להם ח"ו (עצם לימוד ה)תורה (והם סברו שלפי הדין מגיעה ליוסף מיתה), אך חסרה להם, יחסית לדרגתם הנעלה, ענין ה"מים" שבתורה, ההתבטלות, ולפיכך לא כוונו לאמת בקובעם את עונשו של יוסף.

ט. סיפורי יוסף ואחיו קשורים למתן תורה, וכך גם ענין זה

סיפוריה של פרשתנו על מאורעות יוסף ואחיו הם הקדמה לגלות ויציאת מצרים, שהרי מכירת יוסף גרמה לירידת יעקב ובניו למצרים, שתכליתם היא: מתן תורה³².

וכך גם הענין של "מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו", שהתורה מלמדת אותנו בפרשה זו, שזה קשור בקשר כללי למתן־תורה, כי הענין של "מים" בתורה – התבטלותו העצמית של לומד התורה, כדי להתקשר עם נותן התורה, נתהווה בעיקר³³ במתן־תורה, כפי שיבואר להלן.

ההבדל בין לימוד התורה של האבות לפני מתן תורה ולימוד התורה של הבנים לאחריו, היא: לפני מתן תורה היה הלימוד "בכח עצמו", – השגת התורה היתה במידה שנברא יכול להשיג ולהבין, ואילו במתן תורה "ונתן לנו את תורתו", התורה, כפי שהיא תורתו (של הקב"ה, שעשועי המלך בעצמותו) ניתנה ע"י הקב"ה לכל יהודי, כמובן מן ההלכה הפסוקה שכל יהודי חייב בכל יום לומר את ברכות התורה.

335לפי זה יובן מאמר חז"ל³⁴: "בתחילה ( היה משה לומד תורה ומשכחה עד שניתנה לו במתנה...". שהרי, לכאורה תמוה מדרש זה: גם לפני מתן תורה למדו תורה, כדברי חז"ל³⁵ "מימיהן של " אבותינו לא פרשה ישיבה מהם", וברור שהם לא שכחו את לימודם (שאם לא כן, לא היה קיים לימוד באופן של "ישיבה"), כיצד אפוא ייתכן שדוקא לאחר מתן תורה "היה משה לומד... ומשכחה"?!

אלא, שהלימוד לפני מתן תורה היה לימוד בדרגת התורה שבהתאם לבריאה, ולכן יכולה היתה להקלט עמוק, אך לא כן אחר־כן, במתן תורה נתן הקב"ה למשה את "תורתו", הנעלית לגמרי מן הבריאה, דרגה שהנברא אינו יכול לקלוט בכוחות עצמו, ולפיכך "היה משה לומד תורה ומשכחה". (בדומה למה שהוסבר לעיל בענין של "אינה משתמרת").

וכך היה "עד שניתנה לו במתנה" – ה', הכל־יכול, וביכולתו לחבר את ה"בלי גבול" שלו עם "גבול", נתן ("ניתנה לו") את תורתו הבלתי־מוגבלת, בדרך של מתנה (וכל הנותן בעין יפה נותן^*, ומתנה באה ללא תשלום תמורתה) לנברא מוגבל.

דבר זה קיים אצל כל יהודי. תורתו של הקב"ה נקלטת בפנימיות

"משתמרת") כי "נתן לנו את תורתו" – הקב"ה נתן את התורה לכל יהודי במתנה.

מצד שני, למרות שיהודים

מקבלים" את התורה בכוחו של "נותן התורה", בכל זאת חייבת להיות התבטלות מציאותו של האדם כדי שהתורה תהא "משתמרת" אצלו (כפי שנתבאר לעיל בהרחבה), שהרי הכוונה היא שאת הענינים הנעלים ביותר יקבלו היהודים רק באמצעות עבודה ולא כ"נהמא דכיסופא (=לחם בושת)"³⁶, ולכן חייב האדם לעשות משהו מצידו שיגרום להיותו ראוי (במידה מסוימת) לקלוט את תורתו של הקב"ה^*, וזאת ע"י ענין ההתבטלות, שבאמצעותו הוא משתחרר ממציאותו ומהגבלותיו³⁷.

י. הקשר שבין מאמר חז"ל "מים אין בו..." לבין חנוכה

לפי כל הדברים שלעיל יובן הקשר שבין מאמר חז"ל "מים אין בו..." לבין 337חנוכה, קשר שבגללו, בין השאר, מובא מדרש זה בגמרא בסוגיא של " חנוכה.

ידוע³⁸ ההסבר על הדיוק בלשון הנוסח של "ועל הניסים": "כשעמדה מלכות יון הרשעה... להשכיחם תורתך..." – שהיוונים לא רצו להשכיח מן היהודים את עצם החכמה שבתורה, ולנתקם לחלוטין מן התורה, אלא רצו להשכיח שהתורה היא "תורתך" – תורת ה'.

ולפיכך הם טמאו את "כל השמנים " שבהיכל"³⁹, ולא גרמו לאבדן השמן⁴⁰, שהרי "שמן" הוא סמל לחכמה⁴¹:

היוונים הסכימו שיישאר אצל – היהודים ה"שמן", החכמה שבתורה, אך הם רצו שיהיה זה שמן טמא ח"ו, שלא יהיה לכך קשר עם קדושת התורה, עם נותן התורה ("תורתך").

וזהו אחד הטעמים לכך שה' עשה את הנס של מציאת פך שמן טהור, למרות שמותר היה להם להדליק את המנורה, כי טומאה הותרה בציבור⁴², כל זאת מפני שנצחון חנוכה מבוסס על שמן טהור, שהתורה תהיה

תורתך".

וכשם שהוסבר לעיל, בענין "מים אין בו...", שדוקא ע"י ענין ה"מים" שבתורה, ההתבטלות לפני נותן התורה, נשמרים מ"נחשים ועקרבים יש בו", כך גם בענין חנוכה:

דוקא באמצעות הדלקת נרות חנוכה (שמן טהור), מתהווה "כליא ריגלא דתרמודאי"⁴³ – "תרמוד⁴⁴ – אותיות מורדת"⁴⁵. (כלומר, ע"י נרות חנוכה

כלה רגל של מרידה"): כאשר חסר הענין של שמן טהור (תורתך) יש עדיין מקום למרידה ("מורדת") בה', ("וסרתם

ועבדתם");

הדלקת נרות החנוכה "על פתח ביתו מבחוץ", כך שהם יאירו את ה"חוץ", מביאה ל"כליא ריגלא דתרמודאי", וזאת גם "מן השוק", בשיא השלימות. מכלים לגמרי את ענין ה"מורדת" (המרידה בה') ואפילו את "ריגלא דתרמודאי", הדרגה התחתונה שבמרידה, עד שמאירים את חשכת הגלות ומביאים את הגאולה האמיתית והשלימה בקרוב ממש.