333

התבטלותו של הלומד ממציאותו העצמית, אין מקום ל"דבר ממוצע", דרגת ביניים בין "מים אין בו" לבין "נחשים ועקרבים יש בו": או שקיימת אצלו התבטלות זו, ואז הוא מכוון בלימודו לאמיתתה של תורה, כרצון נותן התורה, או שאין קיימת אצלו, ח"ו, ההכנעה, ה"מים" שבתורה, ואז חסרה לו השתייכות לנותן התורה, והתוצאה המיידית היא ש"נחשים ועקרבים יש בו" – לא רק שאין לו קשר לתורה (כמאמר חז"ל²⁹ "לא תמצא בגסי הרוח...") אלא שהוא מנוגד לקדושה, כמאמר חז"ל³⁰ "אין אני והוא יכולים לדור בעולם", ויותר מכך "כאילו עובד עבודת כוכבים... כפר בעיקר"³¹, (כענין "וסרתם – ועבדתם").

וזהו פירושו של המדרש בקשר לאחי יוסף ש"נתרוקן בורו של יעקב... אין בו דברי תורה": לא חסרה להם ח"ו (עצם לימוד ה)תורה (והם סברו שלפי הדין מגיעה ליוסף מיתה), אך חסרה להם, יחסית לדרגתם הנעלה, ענין ה"מים" שבתורה, ההתבטלות, ולפיכך לא כוונו לאמת בקובעם את עונשו של יוסף.

ט. סיפורי יוסף ואחיו קשורים למתן תורה, וכך גם ענין זה

סיפוריה של פרשתנו על מאורעות יוסף ואחיו הם הקדמה לגלות ויציאת מצרים, שהרי מכירת יוסף גרמה לירידת יעקב ובניו למצרים, שתכליתם היא: מתן תורה³².

וכך גם הענין של "מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו", שהתורה מלמדת אותנו בפרשה זו, שזה קשור בקשר כללי למתן־תורה, כי הענין של "מים" בתורה – התבטלותו העצמית של לומד התורה, כדי להתקשר עם נותן התורה, נתהווה בעיקר³³ במתן־תורה, כפי שיבואר להלן.

ההבדל בין לימוד התורה של האבות לפני מתן תורה ולימוד התורה של הבנים לאחריו, היא: לפני מתן תורה היה הלימוד "בכח עצמו", – השגת התורה היתה במידה שנברא יכול להשיג ולהבין, ואילו במתן תורה "ונתן לנו את תורתו", התורה, כפי שהיא תורתו (של הקב"ה, שעשועי המלך בעצמותו) ניתנה ע"י הקב"ה לכל יהודי, כמובן מן ההלכה הפסוקה שכל יהודי חייב בכל יום לומר את ברכות התורה.