שיחה ד

252שיחה ד

ויצא

א. הפרטים שבהתעסקות יעקב עם "צאן"

בפרשתנו מסופר בהרחבה רבה על התמסרותו של יעקב בהיותו בבית לבן, במיוחד ל"צאן" – הוא עבד שם כרועה צאן, ואף השכר ששילם לו לבן בעבור זאת היה צאן.

כך היה עיקר רכושו צאן, ומזה הוא התעשר – "ויפרוץ האיש מאד מאד ויהי " לו צאן רבות (– ועל־ידי כך: –) ושפחות ועבדים וגמלים וחמורים"¹, כפירוש רש"י²: "מוכר צאנו בדמים יקרים ולוקח לו כל אלה"³.

למרות זאת אנו רואים, שבפרשת וישלח⁴, בענין שליחות יעקב אל עשו, מפורט רכושו של יעקב בסדר הבא: "ויהי לי שור וחמור צאן ועבד ושפחה..." – "צאן" לאחר "שור וחמור"⁵, ולא כראשית ועיקר רכושו. במיוחד קשה, מדוע שונה פסוק זה מן המסופר לפני כן, על בריחת יעקב מלבן, שם כתוב⁶ "וינהג את כל מקנהו ל

ד (תחילה, ורק אחר־כך) ואת כל רכושו... מקנה קנינו⁷...".

ב. פרטים אלו קיימים בעבודה הרוחנית של כל יהודי

כל ענין בתורה מהווה הוראה נצחית לכל יהודי בכל תקופה, ובמיוחד

מעשי אבות" המסופרים בתורה⁸ – ועל־אחת־כמה־וכמה ענין הנמשך על פני פרשה שלמה – שהם "סימן לבנים", מתן כח לעבודת ה"בנים", בני אברהם יצחק ויעקב.

מכך מובן, שהפרטים שבהתעסקות יעקב עם הצאן קיימים בעבודה הרוחנית של כל יהודי.

פרטים אלו הם: (א) דוקא ה"צאן" הביא ל"ויפרוץ האיש מאד מאד". (ב) מצד שני, למרות ש"צאן" היה עיקר רכושו, הוא החליף חלק מצאנו

"שפחות ועבדים וגמלים וחמורים". (ג) בשליחותו לעשו הוא הזכיר "צאן" לאחר "שור וחמור".

252ג. ההשוואה של ישראל ל"בן" ול"צאן"

הדבר יובן בעזרת הנאמר במדרש⁹ על הקשר בין ישראל לקב"ה: "הוא לי לאב ואני לו לבן, הוא לי לרועה... ואני לו לצאן". וידועה השאלה המתעוררת על כך: אם ישראל הם "בן" לקב"ה, מה מוסיף על כך היותם "צאן". מה ערך יש לחביבות הצאן אצל הרועה מול חביבות הבן אצל אביו?

ההסבר לכך הוא¹⁰, שדוקא "היא הנותנת":

כינויים של ישראל "בנים" מורה על היותם מציאות מסויימת כלפי ה"אב", הקדוש־ברוך־הוא. ולמרות, שהקשר " של הנשמה לה' איננו כ"בן" למטה, ש"נהיה מהות בפני עצמו", בנפרד מן האב, ואילו הנשמה היא "כולא חד (עם הקדוש־ברוך־הוא) ואינה נפרדת ממנו ית' כלל"¹¹, בכל זאת, עצם התואר "בן" הוא הוכחה לכך שיש כאן מציאות אחרת (אין זה ה"אב"), ומציאותו וחביבותו תופסים מקום אצל האב. דבר זה ניתן לומר רק לגבי האור האלקי של "סדר ההשתלשלות"¹², (השפע המשתלשל בהדרגה אל הבריאה) שהוא המקור לנבראים, ולפיכך יש להם ערך כלפיו.

אך לגבי האור האלקי שלמעלה מהשתלשלות, הרי "גם בן ואח אין לו"¹³ – לא ייתכן לומר שיש איזושהי מציאות מלבדו. לגביו נחשבים ישראל, וחביבותם, כצאן, שלמציאותם וחביבותם אין שום ערך לעומת מהותו של הרועה.

מצד שני, מהווה השוואה זו עצמה הוכחה לגדלותם של ישראל, שגם במקום שאין שום אפשרות קיום למציאות של נבראים – "גם בן ואח אין לו", גם שם קיימת החביבות לישראל¹⁴.

אלא שחביבותם איננה בגלל

מציאותם", אלא להיפך, בגלל גודל התבטלותם כלפי ה', אשר דווקא התבטלות זה היא כלי לאור האלקי שלמעלה מהשתלשלות, כמו שנאמר¹⁵, מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח".

גם ענין זה – גודל ההתבטלות – מרמז בהשוואת ישראל לצאן, שהרי רואים בבירור שבצאן קיימת תכונת ההתבטלות יותר מאשר בסוגים אחרים של בהמות¹⁶.

253ד. "בן" – לימוד התורה;

"צאן" – עבודת הבירורים

שני התארים לישראל – "בן" ו"צאן" – רומזים לשני אופנים בעבודת האדם¹⁷: (

"בן" זוהי עבודת לימוד התורה, שעיקרה הוא הבנה והשגה שבמוח. בעבודה זו מרגיש האדם את עצמו למציאות נפרדת – הוא לומד את התורה על־ידי שכלו שלו.

למרות, שכדי לכוון בלימוד לאמיתתה של תורה, לחכמת ה', נדרשת מן האדם התבטלות, ורק על־ידי "ונפשי כעפר לכל תהיה" יכול להתקיים "פתח לבי בתורתך"¹⁸ (כידוע לגבי הענין של "ברכו בתורה תחילה"¹⁹) אך כל זאת הוא כהקדמה ויסוד לתורה, אך הלימוד עצמו איננו מתוך התבטלות, אלא להיפך, בכח השכל של האדם.

"צאן" מורה על "עבודת הבירורים", "צאן" – מלשון "יציאה"²⁰ – "יציאה" מארבע אמות של תורה, והתעסקות בעניני העולם, כדי לעשות מהם דירה לה' יתברך בתחתונים.

דוקא עבודה זו מביאה להתבטלות אמיתית של ישראל כלפי ה' – יציאה

"צאן") ממציאותו. שהרי את העבודה הזאת אין היהודי עושה למען שלימותו והתעלותו העצמית, כי עצם ההתעסקות בעניני העולם היא ירידה לגביו, עליו להפסיק את לימוד התורה שבו הוא משקיע את כוחות נפשו הנעלים ביותר, ולעסוק בעשיה, אלא רק כדי למלא את כוונת הקדוש־ברוך־הוא, לעשות לו ית' דירה בתחתונים²¹.

ה. ההבדל בין עבודת יצחק בפ' תולדות, לבין עבודתו בפ' ויצא

בכך יובן הקשר של ענין הצאן לעבודת יעקב בבית לבן.

ההבדל בין עבודת יעקב בתקופה שעליה מדובר בפרשת תולדות, לבין עבודתו, שמסופר עליה בפרשת ויצא²², הוא:

בפרשת תולדות מסופר על התקופה שבה היתה עבודת יעקב בבחינת "בן" 254– "ויעקב איש תם יושב אהלים", "אהלו של שם ואהלו של עבר"²³. גם " בסוף הפרשה, שם מסופר על בריחת יעקב מבית אביו מתוך הכרח, גם אז לא עזב יעקב את אהלה של תורה אלא להיפך, "נטמן בבית עבר י"ד שנה"²⁴ ולמד שם תורה.

לעומת זאת בפרשת ויצא מדובר על "ויצא יעקב" – יציאתו מארבע אמות של תורה וכניסתו לחרן – חרון אף של – מקום בעולם²⁵, לבית לבן הארמי. שם הוא עבד כרועה צאן לבן כפשוטו, באופן של "בכל כוחי עבדתי..."²⁶. ואף לומדים²⁷ מיעקב כיצד על פועל לעבוד בשביל בעל־הבית.

דוקא עבודה זו של רעיית הצאן, " כאשר ללא התחשבות בעוצמת ההסתר שבבית לבן לא "התרגש" מכך יעקב, ו"עם לבן גרתי ותרי"ג מצוות שמרתי"²⁸, והקים שם את שבטי י־ה באופן של "מטתו שלימה"²⁹ – דוקא עבודה זו הביאה להתבטלות המוחלטת של יעקב.

יש לומר, שזהו ההסבר, בפנימיות, לכך שעיקר הרכוש שהרוויח יעקב, ואשר לקח עמו מבית לבן, היה צאן, כי

צאן" רומז על המעלה הרוחנית שאליה הגיע על־ידי עבודתו בבית לבן – ענין ההתבטלות³⁰, כאמור לעיל.

זהו הדיוק בלשון "ויפרוץ האיש מאד מאד, מלשון פורץ גדר, כי באמצעות ההתבטלות (צאן) פורצים את הגדרים והגבולות של סדר ההשתלשלות" ומגיעים אל האור האלקי הבלתי־מוגבל

"מאד מאד", ב' פעמים "מאד"³¹.

ואף, כפי שמסבירים בספרי חסידות³² את הפסוקים³³ "והחליף את משכורתי עשרת מונים... אם כה יאמר נקודים יהיה שכרך... עקודים..." לטובה, שיעקב הוריד בעבודתו את

עצמות רצון המאציל" שמעל להתחלקות ומעל להגבלות של צורה, ולכן יכול היה שכרו להתחלף מצורה אחת לאחרת.

ו. גם בעבודה של "צאן" צריך לנצל את "מציאות" כחות הנפש

כשם שבעבודה מסוג של "בן", הכרוכה בהבנה והשגה ("מציאות"), צריכה להיות גם התבטלות, כך הוא גם מצד שני, שבעבודה מסוג של "צאן", 255(שעיקרה) התבטלות, צריכים לפעול כל כחות הנפש – "מציאות".

ואדרבה: בהתבטלות בלבד אי אפשר להלחם כנגד ההסתר שבעולם, אלא מוכרחים להיות – כהוראה בתחילת כל ארבעת חלקי ה"טור" (ושולחן ערוך³⁴) – "עז כנמר... גבור כארי", צריך לנצל את מדת העזות³⁵ "שלא להתבייש מפני בני אדם המלעיגים" ומדת הגבורה "להתגבר³⁶ על יצרו לנצחו כגבור – המתגבר על שונאו לנצחו ולהפילו לארץ³⁷.

עם זאת צריך לדאוג לכך, שכל זה יבוא כתוצאה מן ההתבטלות לרצון ה'. אם הגבורה וכדומה נובעות מישותו העצמית הרי זה היפך הקדושה, והתנהגות כזאת איננה יכולה לסייע במלחמה נגד המלעיגים והמתנגדים לתורה ומצוות. –

(וזאת בנוסף לכך, שכאשר נלחמים – בחוזק שבא מן המציאות העצמית, אין לדעת מי ינצח במלחמה. ייתכן שלצד שכנגד יש יותר עזות וחוזק מן הסוג הזה).

רק כאשר מתנהגים כך משום שכך ציותה התורה, אז מנצחים את המתנגד בסיוע העזות והגבורה.

ויש לומר, שזהו הטעם, בפנימיותם של הדברים, לכך שה"טור" (וכך גם אדמו"ר הזקן בשולחנו³⁸) מביאים גם את שמו של בעל המאמר "עז כנמר..."

"יהודה בן תימא".

דבר זה בא לרמוז^* שההוראה על "עז כנמר..." היא התנהגות רצויה כאשר היא נובעת מ"יהודה בן תימא" – יהודה מלשון הודאה, מעבודה של הודאה והתבטלות³⁹, ואין די בכך שההתבטלות תהיה רק כהקדמה בתחילת העבודה, אלא הענין של "יהודה" צריך להיות "בן תימא"

ההתבטלות צריכה להתבטא ("תימא"

אמירה וביטוי) ללא הרף בהתנהגות של "עז כנמר..."⁴⁰, כי כאשר שקועים בעזות וגבורה עלולים להגיע 256לעזות פשוטה הנובעת מישות עצמית ח"ו⁴¹.

ז. ההסבר לפרטים בענין הצאן שבעבודת יעקב

זהו ההסבר לפרטים שהוזכרו לעיל (בסעיפים א' וב') בענין צאן יעקב:

למרות שעבודתו הכללית (עיקר רכושו) היה צאן – התבטלות, בכל זאת הוא לא הסתפק בכך, אלא כלל ברכושו גם "שפחות ועבדים וגמלים וחמורים", כי כדי לבצע כראוי את עבודת ה"בירורים", ובמיוחד ה"בירורים" של עשו, דרושים כל אופני העבודה השונים (הרמוזים בענינים הללו⁴²).

בכך היו שני שטחי פעולה:

(א) את הפרטים הנוספים ברכושו קנה יעקב על־ידי החלפת הצאן – הם לא באו כעבודה בפני עצמה, אלא כתוצאה של עבודת ההתבטלות.

(ב) גם אחר כך, הוא לא מכר את כל הצאן, והחליפו בקנינים אחרים, אלא להיפך, גם אז נשאר הצאן עיקר רכושו. כי גם כאשר שקועים במלחמה נגד הסתר העולם, מלחמה הדורשת תוקף וגבורה וכדומה, גם אז מוכרחה להשאר הרגשת ההתבטלות כענין עיקרי.

ח. בשליחות אל עשו מדגישים את העוצמה

לפי זה יובן גם מדוע בשליחות אל עשו אין ה"צאן" מוזכר ראשון בין פרטי הרכוש המנויים, למרות שזה היה העיקר:

באומרו "ויהי לי שור וחמור צאן ועבד ושפחה..." רצה יעקב להזכיר את הזכויות⁴³ ואת הכוחות הנעלים שיעמדו לו, ובכך להבהיל את עשו ולמונעו מביצוע תוכניותיו.

לכן הוא לא הקדים את ה"צאן" המורה על תכונת ההתבטלות וההכנעה, שהרי כדי להבהיל את עשו צריך היה עשו להיווכח תחילה בתוקפו של יעקב⁴⁴. עשו צריך אמנם, לדעת שקיים אצל יעקב ענין הצאן – התבטלות, ולכן חוזקו איננו בגלל ישות עצמית, אלא תוקף דקדושה. על־ידי התוקף מפחידים את עשו.

כל זה הוא רק לגבי הצד השני, השומע. אך לעצמו צריך האדם לדעת ולזכור את האמת, שהחוזק הוא תוצאה של התבטלות, ואדרבה – עיקר רכושו של היהודי הוא דוקא צאן⁴⁴.

ט. עיקר העבודה בימינו היא קירוב יהודים

ההוראה הפשוטה לדורנו מכל האמור 257לעיל היא: מוכרחה להיות עבודה של "ויצא" – יציאה להאיר את העולם. לפני כן יש הכרח בהכנה של לימוד התורה באהלי שם ועבר, אבל צריך להגיע ל"ויפרוץ האיש מאד מאד", מלאו את הארץ וכבשוהו⁴⁵, ולכן מוכרחים לצאת אל ה"ארץ" ולהתעסק בהארת העולם⁴⁶.

ואדרבה, "בעתים⁴⁷ הללו בעקבתא דמשיחא" עיקר העבודה הוא דוקא בעשיה, לעומת זמן הגמרא, שאז העיקר היה תלמוד תורה⁴⁷, כפי שנפסק להלכה בשולחן־ערוך⁴⁸, שבימינו אין קיימת מציאות של "תורתו אומנותו" (דרגת רשב"י וחביריו) ואפילו לא אצל מעט יהודים, כי עיקר העבודה בזמן הזה היא העשיה, מעשה הצדקה.

ובמיוחד בדורנו זה, התעסקות זו – חיפוש היהודים התועים בחושך הגלות והבאתם אל קרן אורה של נר מצוה ותורה אור – איננה מתבססת כל כך על פעילות להפיכת עם הארץ ללמדן, למדן "קטן" לגדול יותר, מקל במצוות לירא שמים מוחלט, אלא בענין של – הצלת נפשות ממש!

מצילים את נפש היהודי ובניו עד סוף כל הדורות, שיישארו יהודים ויתנהגו (בתחילה לפחות במעשה) כפי שיהודי צריך להתנהג.

י. הצלחת העבודה תלויה בקיומה מתוך התבטלות

נקודה נוספת בענין זה; כדי שהעבודה תצליח מאד היא מוכרחה להיעשות מתוך התבטלות. צריך לעשות זאת כדי לקיים את שליחות ה' ולהאיר את חושך הגלות.

כאשר מבצעים את העבודה מתוך התבטלות אין היא מוגבלת בהגבלות הטבע, אין אצלו הבדל לגבי המקום שאליו שולח אותו הקדוש־ברוך־הוא. בכל מקום ובכל מצב שאליו נקלע על־ידי ההשגחה העליונה, ולכל סוג של יהודים שאתם הוא בא במגע, הוא מתמסר בכל כוחותיו ובחוזקה כדי להעמיד "תלמידים הרבה"⁴⁹, למעלה ממדידה והגבלה, באופן של "ויפרוץ האיש מאד מאד".

וכאשר יוצאים מתוך הנחה שצריך לבצע את שליחות ה', מצליחים בכל סוגי התלמידים – "אם כה יאמר נקודים..." ו"אם כה יאמר עקודים..."

בכל־זאת "וילדו כל הצאן..." – כל התלמידים גדלים כראוי, ואף יותר מזאת: "פרות ורבות יותר משאר צאן"⁵⁰, ו"מטתו שלימה" – אין שום דופי בבניו – תלמידיו.

פעילות זאת מכינה כל יהודי, ואת כל ישראל, לגאולה האמיתית 258והשלימה, שכאשר אף יהודי לא יישאר בגלות, כהבטחה "ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל"⁵¹, ו"קהל גדול ישובו הנה"⁵², בקרוב ממש.