252

ג. ההשוואה של ישראל ל"בן" ול"צאן"

הדבר יובן בעזרת הנאמר במדרש⁹ על הקשר בין ישראל לקב"ה: "הוא לי לאב ואני לו לבן, הוא לי לרועה... ואני לו לצאן". וידועה השאלה המתעוררת על כך: אם ישראל הם "בן" לקב"ה, מה מוסיף על כך היותם "צאן". מה ערך יש לחביבות הצאן אצל הרועה מול חביבות הבן אצל אביו?

ההסבר לכך הוא¹⁰, שדוקא "היא הנותנת":

כינויים של ישראל "בנים" מורה על היותם מציאות מסויימת כלפי ה"אב", הקדוש־ברוך־הוא. ולמרות, שהקשר " של הנשמה לה' איננו כ"בן" למטה, ש"נהיה מהות בפני עצמו", בנפרד מן האב, ואילו הנשמה היא "כולא חד (עם הקדוש־ברוך־הוא) ואינה נפרדת ממנו ית' כלל"¹¹, בכל זאת, עצם התואר "בן" הוא הוכחה לכך שיש כאן מציאות אחרת (אין זה ה"אב"), ומציאותו וחביבותו תופסים מקום אצל האב. דבר זה ניתן לומר רק לגבי האור האלקי של "סדר ההשתלשלות"¹², (השפע המשתלשל בהדרגה אל הבריאה) שהוא המקור לנבראים, ולפיכך יש להם ערך כלפיו.

אך לגבי האור האלקי שלמעלה מהשתלשלות, הרי "גם בן ואח אין לו"¹³ – לא ייתכן לומר שיש איזושהי מציאות מלבדו. לגביו נחשבים ישראל, וחביבותם, כצאן, שלמציאותם וחביבותם אין שום ערך לעומת מהותו של הרועה.

מצד שני, מהווה השוואה זו עצמה הוכחה לגדלותם של ישראל, שגם במקום שאין שום אפשרות קיום למציאות של נבראים – "גם בן ואח אין לו", גם שם קיימת החביבות לישראל¹⁴.

אלא שחביבותם איננה בגלל

מציאותם", אלא להיפך, בגלל גודל התבטלותם כלפי ה', אשר דווקא התבטלות זה היא כלי לאור האלקי שלמעלה מהשתלשלות, כמו שנאמר¹⁵, מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח".

גם ענין זה – גודל ההתבטלות – מרמז בהשוואת ישראל לצאן, שהרי רואים בבירור שבצאן קיימת תכונת ההתבטלות יותר מאשר בסוגים אחרים של בהמות¹⁶.