שיחה א

82שיחה א

א. "ויהס כלב"

מן הפסוק "ויהס כלב את העם אל משה..."¹, מצטט רש"י את המלים "ויהס כלב", ומפרש: "השתיק את כולם".

במבט ראשון נראה, שרש"י מתכוון לבאר בפירושו, שמשמעות המילה "ויהס" היא "השתיק".

אך לפי זה קשה:

א) מדוע מצטט רש"י את המילה "(ויהס) כלב", כאשר ברצונו לבאר רק את המילה "ויהס"?

ב) בסיום כל פירושיו לפסוקנו מצטט רש"י שוב את המילה "ויהס" ומפרש: "לשון שתיקה", ומביא דוגמאות ממקומות אחרים, שבהם המשמעות של "הס" היא שתיקה. כיצד אפשר, אפוא, לומר, שבפירושו בהתחלה "ויהס כלב – השתיק את כולם" הוא מתכוון לבאר את המילה "ויהס", אשר הוא מפרשה רק בסוף?

ג) מדוע מוסיף רש"י, לאחר פירושו "ויהס – השתיק", את המלים "את כולם"? והשאלה כפולה: (א) מה מחדש רש"י בדבריו "את כולם". גם ללא פירוש רש"י היה הדבר מובן, שהרי המשמעות הפשוטה של "ויהס כלב את העם" היא, שהוא השתיק את כל העם? (ב) אף אם נאמר, שללא פירוש רש"י לא היה מובן שבמלים "את העם" הכוונה היא לכל העם, ומשום כך צריך רש"י לפרש זאת, עדיין קשה: פירוש זה, "את כולם", מבאר את המלים "את העם", ולא את המלים "ויהס כלב". מדוע אומר זאת רש"י על "ויהס כלב", כהמשך לביאורו "השתיק"?

ב. "את העם" – כפשוטו?

לגבי חידושו של רש"י "את כולם", ולגבי המשך חידושו בפירוש "השתיק", אפשר היה, לכאורה, להשיב:

תרגום אונקלוס, הקרוב לפשוטו של מקרא², ושבמקומות רבים מביא רש"י הוכחה מתרגום זה, מתרגם "ויהס כלב – ואצית כלב". כלומר, גרם לעם להקשיב. גם רש"י יכול לבאר כך, כפי שאנו מוצאים בדומה לכך – "הסכת ושמע"³. כן אפשר לבאר את המילה "ויהס" מלשון הסתה⁴, שכלב שכנע אותם ודיבר אל לבם. לפי שני פירושים 83אלו מובן, שמשמעות המלים "את העם" היא כפשוטן: כלב גרם לכך שהעם (כולו) יאזין למשה, או שהוא שכנע את (כל) העם להיות בצדו של משה.

אך לפי פירוש רש"י "ויהס – השתיק", הכרחי, לכאורה, להסביר, שהמלים "ויהס כלב" אינן מכוונות כלפי "את העם", שהרי בפסוקים הקודמים מסופר על כך, שרק המרגלים דיברו, ואין מוזכר שהעם דיבר, ולפיכך היינו מבינים, שכלב השתיק רק את המרגלים. והמלים "את העם" אינן קשורות למילה "ויהס" עצמה, אלא למטרה של "ויהס" – כלב השתיק את המרגלים כדי שה"עם" יאזין לדבריו⁵. לפיכך אומר רש"י "השתיק את כולם", שכלב לא השתיק רק את המרגלים, אלא את העם כולו⁶, כפשטות לשון הפסוק "ויהס כלב את העם"⁷.

אך אין להשיב כך:

א) רחוק מאד מדרך הפשט להסביר שב"ויהס כלב את העם" הכוונה היא שהוא השתיק מישהו אחר "את" למען, – "העם", ורש"י אינו צריך לשלול זאת.

ב) אם במלים "את כולם" מתכוון רש"י לכל העם, מתחזקת השאלה שהוזכרה לעיל, בסעיף א': מדוע אין הוא מצטט מן הפסוק גם את המלים "את העם"?

ג. "אל משה" – דברי כלב על משה

לאחר מכן מצטט רש"י את המלים "אל משה", ומפרש: "לשמוע מה שידבר במשה", שבמלים "אל משה" אין הכוונה למשה עצמו, שהרי לפי זה אין לכך קשר ל"ויהס – השתיק", אלא על משה – דברי כלב אודות משה.

אף כאן אין מובן, בהמשך לאמור לעיל: מדוע צריך רש"י לפרש שהמשמעות של "ויהס" היא "השתיק", ועקב זאת עליו להסביר שבמלים "אל משה" הכוונה היא: לדברי כלב על משה. הוא הרי יכול היה לבאר שהמשמעות של "ויהס" היא "ואצית", או "והסית", ואז אפשר היה להסביר את המלים "אל משה" כפשוטן ממש⁸?

אף אם נאמר, שלדעת רש"י, הפירוש האפשרי היחיד למילה "ויהס" הוא מלשון שתיקה, אפשר היה אף לפי פירוש זה להסביר את המלים "אל 84משה" כפשוטן, שכלב השתיק אותם כדי שיאזינו למשה. אמנם, אין התורה מספרת כאן שמשה אמר אז משהו, אך אפשר להסביר, שכלב השתיקם בטענה שיאזינו למשה, כפי שמסבירים מפרשי המקרא האחרים⁹. או: אל משה – שיאזינו למסר^* של משה, אשר הוא (כלב) יאמר להם – "ויאמר עלה נעלה...", והמשמעות של "ויהס... אל משה" תהיה: "ויהס (השתיק)" על ידי טענתו "אל משה", ולאחר מכן – "ויאמר (כלב) עלה נעלה וירשנו אותה". מדוע צריך רש"י להסביר, שבמלים "אל משה" הכוונה היא לדברי כלב על משה, ולא אל משה?

ד. "וכי זו בלבד עשה לנו

בן עמרם..."

כאשר מפרש רש"י "לשמוע מה שידבר במשה", שכלב השתיק את כולם כדי שיאזינו לדבריו על משה, הוא מסביר את האמצעי שבו נקט כלב: "צווח ואמר וכי זו בלבד עשה לנו בן עמרם¹⁰. השומע היה סבור שבא לספר בגנותו, ומתוך שהיה בלבם על משה בשביל דברי המרגלים, שתקו כולם לשמוע גנותו¹¹. אמר והלא קרע לנו את הים והוריד לנו את המן והגיז לנו את השליו".

אף כאן יש להבין: מנין מסיק רש"י, שכלב ציין דוקא שלושה ענינים אלו, אשר משה עשה עבורם (קרע את הים, 85הוריד את המן והגיז את השליו), והרי משה עשה עבור בני ישראל פעולות רבות, החל בעיקר – יציאת מצרים. במה קשורים לעניננו דוקא שלושה דברים אלו¹²?

שאלה זו אף קשה יותר: פירושו של רש"י מבוסס, לכאורה, על הנאמר בגמרא¹³. ושם כתוב שכלב אמר "הוציאנו ממצרים וקרע לנו את הים והאכילנו את המן". אך רש"י משנה מדברי הגמרא: הוא משמיט את "הוציאנו ממצרים" ומוסיף "והגיז לנו את השליו"¹⁴?

ה. "עלה נעלה" – "אפילו

בשמים..."

לאחר מכן מצטט רש"י את המלים "עלה נעלה", ואומר: "אפילו בשמים והוא אומר עשו סולמות ועלו שם, נצליח בכל דבריו".

גם בכך אין מובן: המשמעות הפשוטה של "עלה נעלה" היא, לכאורה, עליה לארץ ישראל, בדומה לדברי המרגלים "לא נוכל לעלות"¹⁵, שהתכוונו בכך לעליה לארץ ישראל. מנין מסיק רש"י, שהמשמעות של "עלה נעלה" היא "אפילו בשמים..."?

יש המפרשים¹⁶, שההכרח של רש"י לפירושו "אפילו בשמים..." נובע מכפל הלשון "עלה נעלה". אילו התכוון כלב לעליה לארץ ישראל, די היה באומרו פעם אחת "נעלה".

אך אין להסביר כך, כי במקומות רבים אנו מוצאים, שכדי להדגיש דבר, אין אומרים רק את ה"פועל" אלא גם את ה"מקור", כפי שנאמר בפרשה הקודמת¹⁷ "ירק ירק", וכן בפסוקנו עצמו "יכול נוכל"^*. ואם כך, אפשר להסביר כאן בפשטות, שב"עלה נעלה" הכוונה היא לארץ ישראל, וכפילות הלשון היא לצורך הדגשת הענין. מדוע 86מפרש רש"י שהכוונה היא "אפילו בשמים..."?

ו. "ויהס – לשון שתיקה" –

בסוף?

בסוף פירושו לפסוק זה, אומר רש"י: "ויהס – לשון שתיקה", והוא מביא לכך דוגמאות.

אין מובן מדוע כותב רש"י את פירושו "ויהס לשון שתיקה" רק לאחר פירושו על "עלה נעלה": לגבי הקדמת פירושו על "אל משה" אפשר להסביר, שפירוש זה מהווה המשך לפירושו "השתיק את כולם", שהוא השתיק את כולם כדי "לשמוע מה שידבר במשה", ומשום כך כותב רש"י שני פירושים אלו זה בסמוך לזה. אך מדוע הוא מפרש גם את המלים "עלה נעלה" לפני "ויהס לשון שתיקה"?

ז. השאלות המתעוררות על הפסוק

ההסבר לכל האמור לעיל הוא, שבפירושיו על "ויהס כלב" ועל "אל משה", מיישב רש"י בדרך ממילא שתי שאלות המתעוררות בלימוד פסוק זה:

א) מהי כוונת התורה בסיפור "ויהס כלב...". והרי, אפשר היה לפתוח מיד ב"ויאמר כלב עלה נעלה וירשנו אותה". לשם מה מסופר בפסוקנו ענין נוסף, שלפני אומרו "עלה נעלה" השתיקם כלב¹⁸?

ב) המרגלים לא אמרו באופן סתמי שלא יוכלו לכבוש את ארץ ישראל. יותר מכך, הם כלל לא אמרו שלא יוכלו לכבוש את ארץ ישראל, אלא רק אמרו "אפס כי עז העם היושב בארץ...", ומכך הובן שאי אפשר להיכנס לארץ ישראל. לפיכך צריך היה כלב להפריך תחילה את טענותיהם, ורק לאחר מכן לומר "עלה נעלה"?

לשתי שאלות אלו משיב רש"י בפירושיו על "ויהס כלב" ועל "אל משה", כפי שיוסבר להלן.

ח. דברי כלב הפריכו את טענות המרגלים

כשמפריכים טענה של מישהו, ובמיוחד כאשר הלה בטוח בתוקף בטענתו, הרי אין הוא מעוניין, בדרך כלל, להאזין לדברים ולבדוק אם הם צודקים. ואף כאשר הוא מקשיב להפרכת הטענה, הרי הוא עושה זאת ללא תשומת לב.

על כך אומר רש"י, שהחידוש של "ויהס כלב" הוא בכך ש"השתיק את כולם": הוא לא השתיק רק את המרגלים, אלא גם את כל בני ישראל 87שסברו כמותם, ואף את המרגלים עצמם, אשר רצו לשכנע את העם ש"לא נוכל לעלות". כולם השתתקו והאזינו לדברי כלב על מעלות משה, בסוברם שהוא ידבר בגנותו.

לכן מצטט רש"י את המלים "ויהס כלב", ולא רק את "ויהס", כי הוא איננו מתכוון לבאר את משמעות המילה "ויהס" – שאותה הוא מפרש בעיקר בסוף פירושו – אלא את החידוש שהיה ב"ויהס כלב", שכלב השתיק את כולם, אף את אלו שרצו לשמוע את גנותו של משה, שאף הם האזינו ל"מה שידבר במשה" – לדברי כלב על מעלות משה!¹⁹

אך עדיין אין מובן: אילו היו המרגלים מדברים בגנותו של משה, מובן, שעל ידי דבריו על מעלות משה הוא היה סותר את טענות המרגלים. אך המרגלים לא דיברו כלל על משה, אלא רק טענו "אפס כי עז העם היושב בארץ...", וכיצד השפיעו דבריו על מעלות משה, כאשר הוא לא עסק כלל בטענותיהם?

לפיכך מסביר רש"י, שהוא דיבר על מעלות מסויימות של משה אשר הפריכו את טענות המרגלים, כפי שיוסבר להלן.

ט. שלוש הטענות של המרגלים

טענות המרגלים היו, באופן כללי, לגבי שלושה ענינים: א) גבורת התושבים וחוזק הערים בארץ ישראל עצמה – "עז העם היושב בארץ והערים בצורות גדולות מאד וגם ילידי הענק ראינו שם". ב) גם בדרך, לפני הכניסה לארץ ישראל, נמצאים שבעת העמים – "החתי והיבוסי והאמורי יושב בהר, והכנעני יושב על הים ועל יד הירדן" – שלא יאפשרו להיכנס לארץ ישראל. ג) כשהזכירו את האומות שבדרך לארץ ישראל, הם אמרו בראש ובראשונה "עמלק יושב בארץ הנגב", למרות שאין הוא משבע האומות, כדברי רש"י "לפי שנכוו בעמלק כבר הזכירוהו מרגלים כדי ליראם".

שלושה ענינים אלו עוררו דעות וטענות שונות שהובילו למסקנה "לא נוכל לעלות". ומובן, שסדר הטענות היה מן הקל אל החמור:

בתחילה טענו המרגלים, שלא יוכלו לכבוש את ארץ ישראל מפני גבורת האנשים ועוצמת וגודל הערים בארץ ישראל. אך הם לא הסתפקו בטענה זו. המרגלים ידעו, שישראל הם מאמינים בני מאמינים, והם בטוחים שכיון שהקדוש־ברוך־הוא הורה להם להיכנס לארץ ישראל, הוא בודאי יעשה להם ניסים – והרי הם כבר ראו בעצמם את 88ניסיו של הקדוש־ברוך־הוא – והם יכבשו גם עם חזק.

לכן התחכמו והזכירו את עמלק, כדי לציין, שכשם שבמלחמת עמלק נכוו בני ישראל, כדלעיל, משום שהם נתנו מקום לאפשרות ש"הכלב בא ונושך אתכם", בכך שהיה אצלם ספק "היש ה' בקרבנו אם אין"²⁰ –

ובכך רמזו המרגלים, שייתכן שכך יהיה גם עתה: כיון ששוב קיים אצל ישראל ספק דומה, וההוכחה לכך היא בקשתם ממשה "נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ", ולא סמכו על דברי הקדוש־ברוך־הוא "אעלה אתכם מעני מצרים אל ארץ טובה ורחבה"²¹. כלומר, היה להם ספק לגבי הבטחת הקדוש־ברוך־הוא, בדומה לספק "היש ה' בקרבנו אם אין". וייתכן, שמפני חטא זה לא יעשה הקדוש־ברוך־הוא להם ניסים.

אך גם בטענה זו הם לא הסתפקו: כיון שאף לאחר בקשתם "נשלחה אנשים לפנינו..." הסכים לכך הקדוש־ברוך־הוא והורה "שלח לך אנשים ויתורו...", ומובן, ששליחת המרגלים היתה הכנה לכניסתם לארץ ישראל²² – בודאי יתן להם הקדוש־ברוך־הוא כוח להיכנס לארץ ישראל,

לפיכך הם הוסיפו טענה שלישית – "והחתי והיבוסי והאמורי... והכנעני... על יד הירדן", אשר משום כך – "ולא תוכלו לעבור". בכך הם התכוונו להדגיש, שאף אם הקדוש־ברוך־הוא אכן יעשה ניסים בכיבוש ארץ ישראל, כיון שהורה לישראל לכבוש אותה, הרי אין הוכחה לכך שהוא יעשה ניסים גם בהכנה לכיבוש ארץ ישראל.

ועל כך ציין כלב שלושה ענינים שעשה משה: קרע לנו את הים, והוריד לנו את המן, והגיז לנו את השליו – בהפריכו בכך את שלוש הטענות הללו של המרגלים.

י. שלושה ענינים בדברי כלב כנגד שלש הטענות

על טענתם "עז העם היושב בארץ...", הוא השיב: "קרע לנו את הים" – גם בקריעת ים סוף היתה צריכה להתנהל מלחמה, אשר באופן טבעי הם לא יכלו לנצח בה, ובכל זאת ראו, ש"קרע לנו את הים", ולא הגיעו כלל לידי מלחמה. הקדוש־ברוך־הוא בעצמו נלחם עבור ישראל. ואף עתה יילחם הקדוש־ברוך־הוא עבורם נגד "עם היושב בארץ"²³.

לפיכך אמר כלב "קרע לנו את הים", 89ולא "הוציאנו ממצרים": משום שרצה להשיב לטענתם "כי עז העם...", טענה הקשורה למלחמה נגד "עם היושב בארץ", הוא לא יכול היה להביא להם הוכחה מיציאת מצרים, שהרי שם לא היה מצב של מלחמה, ואדרבה: המצרים גירשו את בני ישראל ממצרים²⁴. ולכן הוא אמר "קרע לנו את הים", שבקריעת ים סוף נאמר "ה' נלחם להם..."²⁵.

על טענתם "עמלק יושב בארץ הנגב", השיב כלב "הגיז לנו את השליו"²⁶: גם הטענה "מי יאכילנו בשר" היתה רק בבחינת "שמבקשים עלילה"²⁷, ובכל זאת – "הגיז לנו את השליו". ומכך מובן, שגם לאחר שילוח המרגלים יעשה להם הקדוש־ברוך־הוא ניסים.

ועל טענתם "והחתי והיבוסי... ועל יד הירדן" היתה התשובה "הוריד לנו את המן": גם המן שירד במדבר לא היה העיקר, שהרי כל ההליכה במדבר היתה רק הכנה לכניסה לארץ ישראל²⁸, ובכל זאת "הוריד לנו את המן". מכך מובן, שהקדוש־ברוך־הוא יעשה ניסים גם בדרך, בהכנה לכיבוש ארץ ישראל²⁹.

יא. בתחילה – הסבר הקשר;

ואחר כך – ביאור

המשמעות

אך לפי זה קשה: כיון שעל ידי "ויהס כלב את העם אל משה", על ידי הזכרת מעלותיו של משה, כבר הפריך כלב את טענות המרגלים – מדוע הוא היה צריך להוסיף "עלה נעלה וירשנו אותה"?

אין להשיב, שלאחר שהפריך את כל טענות המרגלים, כנרמז במלים "אל 90משה", הוא סיים במסקנה הנובעת מכך: "עלה נעלה..." – כי מלשון הפסוק "ויאמר עלה נעלה..." מוכח, שהיתה זו אמירה מיוחדת, ולא מסקנה מ"אל משה".

לפיכך מסביר רש"י, שב"עלה נעלה" אין הכוונה לעליה לארץ ישראל, אלא לענין חדש: "אפילו בשמים היא...". בכך הוסיף כלב ענין חדש, שאפילו יאמר משה "עשו סולמות ועלו שם" (בשמים), שלא זו בלבד שיש בענין זה צורך בניסים, אלא^* זהו ענין שאינו קיים כלל במציאות העולם – אפילו במקרה כזה "מצליח בכל דבריו"³⁰.

ולאחר שרש"י מסביר את הקשר בין "ויהס כלב" לבין טענת המרגלים, שבפסוקים הקודמים, שלשם כך אין חשובה כל כך המשמעות המדוייקת של המילה "ויהס", הוא מבאר את משמעות המילה "ויהס" – "לשון שתיקה"³¹, בדומה לפירוש רש"י אשר בתחילת פרשתנו: בתחילה הוא מצטט "שלח לך (וגם את המילה) אנשים", ומפרש "למה נסמכה..." לענין הקודם, ולאחר מכן הוא מצטט שוב "שלח לך" (ולא את המילה "אנשים"), ומפרש את פרטי המשמעות.

יב. מעלותיו של כלב

בין הענינים של "יינה של תורה" בפירוש רש"י זה:

אמנם, הן יהושע והן כלב לא היו בעצת המרגלים, אך בכל זאת יש מעלות שונות לכל אחד מהם על־פני האחר. מעלותיו של כלב על פני יהושע הן:

א) יהושע ניצל מעצת המרגלים בזכות תפילתו של משה³², ואילו כלב זכה לכך בתפילתו שלו, אשר "הלך³³ ונשתטח על קברי אבות שלא יהא ניסת לחבריו להיות בעצתם"³⁴.

91ב) כאשר אמרו יהושע וכלב שיוכלו להיכנס לארץ ישראל, רצו "כל העדה", אף אלו שלא הושפעו כל כך מטענות המרגלים³⁵, "לרגום אותם באבנים"³⁶. ואילו כאשר "ויהס כלב", השתיק את כולם, האזינו לו כל בני ישראל, אף המרגלים עצמם, כדלעיל בסעיף ח'.

ג) כאשר אמרו יהושע וכלב "ואתם אל תיראו את עם הארץ", הם הסבירו זאת לפי ההגיון – "סר צלם – כשרים שבהם מתו"³⁷. ואילו כלב, בנוסף לטענותיו ההגיוניות "והלא קרע לנו...", שסתרו את טענות המרגלים, הוא הוסיף ואמר "עלה נעלה אפילו בשמים", שאפילו כאשר משה יאמר דבר שנחשב ל"נמנעות", אשר אינו הגיוני כלל, "נצליח בכל דבריו".

ויש לומר, ששלושה ענינים אלו כרוכים זה בזה, כפי שיוסבר להלן.

יג. כלב – העלאה מלמטה למעלה

מהמעלות של "העלאה מלמטה למעלה" על פני "המשכה מלמעלה למטה": א) "המשכה מלמעלה למטה", כיון שהיא באה מלמעלה, היא אינה חודרת כל כך אל ה"מטה". ואילו ב"העלאה מלמטה למעלה", הרי ה"מטה" עצמו מתעלה³⁸. ב) על ידי זיכוך והעלאת המטה משלימים, כביכול, את הכוסף והתשוקה שלמעלה, אשר "למעשה ידיך תכסוף"³⁹, ועל ידי כך נמשך אור נעלה הרבה יותר מהאור שנמשך מלמעלה מצד עצמו⁴⁰.

ולכן, דוקא כלב, שניצול מהמרגלים בתפילתו שלו – העלאה מלמטה למעלה⁴¹, דוקא בכוחו היה להשתיק את כולם: לגרום להתבטלות ולעליה גם במטה, ואף למרגלים. ועל ידי שהוא רומם גם את ה"מטה", הוא המשיך לעולם אור בלתי מוגבל כלל⁴², שאין בו אף ההגבלה של "נמנעות"⁴³ – "עלה נעלה אפילו בשמים".

92יד. כל יהודי – שליח להפוך את סביבתו ל"ארץ ישראל"

ההוראה הנלמדת מכל האמור לעיל לעבודתנו:

כל יהודי, בכל מקום שהוא נמצא – והרי כל מקום שאליו מגיע יהודי הוא "מהוי' מצעדי גבר כוננו"⁴⁴, הוא שליח של הקדוש־ברוך־הוא להפיכת מקום זה ל"ארץ ישראל"⁴⁵: שבסביבה שבה הוא נמצא יהיה ניכר הענין שהוא כשלעצמו מהווה את מעלתה של ארץ ישראל, ש"תמיד עיני ה' אלקיך בה"⁴⁶ – לא רק בשבת וביום טוב, אלא "מראשית השנה ועד אחרית שנה"⁴⁶.

וכיון שיהודי יודע ש"אין הקדוש־ברוך־הוא בא בטרוניא עם בריותיו"⁴⁷, ובמיוחד בראותו שרבים מחבריו הצליחו בשליחות זו והפכו את סביבתם לסביבה יהודית, "ארץ ישראל", הרי הוא מאמין שגם בכוחו להפוך את הסביבה ל"ארץ ישראל".

אך בא היצר הרע וטוען כנגדו, שאצלו יש קשיים מיוחדים, ולכן אין הוא יכול להביא הוכחות מחבריו שהצליחו בשליחותם. וכיון שהיצר הרע אומן במלאכתו⁴⁸, הוא מוצא לכל אחד טענות מיוחדות לו:

כלפי האחד הוא טוען, שסביבה זו, אשר בה הוא נמצא, גרועה מכל האחרות – "עז העם היושב בארץ...", החומריות במקום זה שולטת יותר מבכל העולם.

כלפי השני הוא טוען, שהלה, היהודי שצריך לבצע את השליחות, אינו ראוי למשימה כה נעלית.

כלפי השלישי הוא טוען, שעד שיגיע לעצם השליחות, יש עיכובים צדדיים, שאינם מאפשרים להגיע לשליחות ולהפוך את סביבתו למקום תורה.

על כך ניתנת ההוראה "קרע לנו את הים והוריד לנו את המן והגיז לנו את השליו". אף כאשר עליו להכניע בסביבתו את עוצמת החומריות, אף כאשר היהודי שצריך לבצע את השליחות נכשל בחטא, ואף כאשר יש בנוסף לכך עיכובים צדדיים (ואפילו במקרה שהקשיים כה עצומים, עד שנדמה שמילוי השליחות, הוא, לכאורה, כ"נמנעות"⁴⁹) – תמיד נותן 93הקדוש־ברוך־הוא כוח להתגבר על כל הקשיים ולבצע את השליחות.

טו. אין להירתע מקשיים

אך היצר הרע הוא "פיקח", ובפיו אמתלא חדשה: אמנם, היהודי, בשליחותו של הקדוש־ברוך־הוא, שהוא "כל יכול" ו"היפלא מה' דבר"⁵⁰, מסוגל להתגבר על כל הקשיים, אך הרי הקדוש־ברוך־הוא בעצמו אומר ש"האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו"⁵¹, שהרי כדי לנצח במלחמה יש ללכת בתוקף ובבטחון גמור בנצחון⁵², וכיון שמדי פעם מתעורר אצלך ספק אם תוכל להצליח בשליחות, מוטב ש"ילך וישוב לביתו"

– על כך באה ההוראה מכלב: כלב עצמו חשש "שלא יהא ניסת לחבריו להיות בעצתם". ובכל זאת הוא לא נמנע מהשליחות ששלחו משה, אלא "נשתטח על קברי אבות" (בדרך העלאה מלמטה למעלה, על ידי עבודתו שלו), ועל ידי כך הוא השפיע, שלא רק הוא ניצול בעצת המרגלים, אלא גם "השתיק את כולם" – הוא הפך אף את המרגלים, שיאזינו לדבריו "עלה נעלה וירשנו אותה".

ועל ידי הדרך שלא להיבהל מקשיים, שלא להתחשב בשום שיקולים⁵³ ולפעול להפיכת העולם כולו למקום תורה – "ארץ ישראל" (ברוחניות) – נזכה לקיום היעוד "עתידה ארץ ישראל (בגשמיות) שתתפשט לכל הארצות"⁵⁴, בביאת משיח צדקנו, יבוא ויגאלנו בקרוב ממש.