89
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
ולא "הוציאנו ממצרים": משום שרצה להשיב לטענתם "כי עז העם...", טענה הקשורה למלחמה נגד "עם היושב בארץ", הוא לא יכול היה להביא להם הוכחה מיציאת מצרים, שהרי שם לא היה מצב של מלחמה, ואדרבה: המצרים גירשו את בני ישראל ממצרים24. ולכן הוא אמר "קרע לנו את הים", שבקריעת ים סוף נאמר "ה' נלחם להם..."25.
על טענתם "עמלק יושב בארץ הנגב", השיב כלב "הגיז לנו את השליו"26: גם הטענה "מי יאכילנו בשר" היתה רק בבחינת "שמבקשים עלילה"27, ובכל זאת – "הגיז לנו את השליו". ומכך מובן, שגם לאחר שילוח המרגלים יעשה להם הקדוש־ברוך־הוא ניסים.
ועל טענתם "והחתי והיבוסי... ועל יד הירדן" היתה התשובה "הוריד לנו את המן": גם המן שירד במדבר לא היה העיקר, שהרי כל ההליכה במדבר היתה רק הכנה לכניסה לארץ ישראל28, ובכל זאת "הוריד לנו את המן". מכך מובן, שהקדוש־ברוך־הוא יעשה ניסים גם בדרך, בהכנה לכיבוש ארץ ישראל29.
יא. בתחילה – הסבר הקשר;
ואחר כך – ביאור
המשמעות
אך לפי זה קשה: כיון שעל ידי "ויהס כלב את העם אל משה", על ידי הזכרת מעלותיו של משה, כבר הפריך כלב את טענות המרגלים – מדוע הוא היה צריך להוסיף "עלה נעלה וירשנו אותה"?
אין להשיב, שלאחר שהפריך את כל טענות המרגלים, כנרמז במלים "אל
הערות
- 24. בא יב, לג. לט.
- 25. בשלח יד, כה.
- 26. ואף שגם בקי"ס אמרו "המבלי אין קברים במצרים גו'" (שם, יא) וגם בירידת המן – "וילונו גו'" (שם טז, ב ואילך) [וכן במרה (שם טו, כד) ורפידים (שם יז, ב) ועוד] – מ"מ הוזקק כלב להביא ראי' משליו דוקא, כי לפני קי"ס "היו נתונים בצרה" (רש"י שם יד, טו), וכן במן "הלחם שאלו כהוגן" (רש"י שם טז, ז־ח), [ועד"ז במרה שהכתוב מעיד "ולא יכלו לשתות מים ממרה" (אלא שהו"ל למימר בקש עלינו רחמים ולא להתלונן – שם טו, כג. רש"י שם, כה). ועד"ז ברפידים – "ואין מים לשתות" (בשלח יז, א)], ובמילא אין משם ראי' לענין שילוח המרגלים. ולכן הוזקק כלב להביא ראי' משליו שביקשו עלילה.
- 27. רש"י בהעלותך יא, א. ד. ואפשר לומר, שב"הגיז לנו את השליו" התכוון גם ל"ותעל השליו" (בשלח טז, יג) – כי גם אז "בשר שאלו שלא כהוגן" (רש"י שם, ז־ח) – אף שעיקר כוונתו היתה להשליו הנזכר בפ' בהעלותך, לפי שביקשו עלילה. וראה להלן הערה 29.
- 28. אבל אין לומר יתירה מזו: גם בשביל הכניסה לא"י, לא הי' הכרח גמור לירידת המן, שהרי הי' להם צאן ובקר וכו' ובמילא לא היו מתים ברעב גם בלי מן. וא"כ מובן במכ"ש שהקב"ה יעשה ניסים בנוגע לההכנות המוכרחות בשביל הכניסה לא"י. – שהרי מפורש בקרא (בשלח טז, ג) "להמית את כל הקהל הזה ברעב" וע"ז נאמר ד"לחם שאלו כהוגן". ואף שהי' להם צאן ובקר הרי מפורש "הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם" (בהעלתך יא, כב).
- 29. ומה שרש"י מקדים "הוריד לנו את המן" ל"הגיז לנו את השליו" – כי כותב הענינים לפי סדר הזמנים (וראה לעיל הערה 27).
רש"י על שמות י״ד:ט״ו - הטקסט מספריא
מה תצעק אלי. לִמְּדָנוּ שֶׁהָיָה מֹשֶׁה עוֹמֵד וּמִתְפַּלֵּל, אָמַר לוֹ הַקָּבָּ"ה, לֹא עֵת עַתָּה לְהַאֲרִיךְ בִּתְפִלָּה, שֶׁיִּשְׂרָאֵל נְתוּנִין בְּצָרָה (מכילתא). דָּ"אַ – מַה תִּצְעַק אֵלָי, עָלַי הַדָּבָר תָּלוּי וְלֹא עָלֶיךָ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר לְהַלָּן "עַל בָּנַי וְעַל פֹּעַל יָדַי תְּצַוֻּנִי" (ישעיהו מ"ה):
דבר אל בני ישראל ויסעו. אֵין לָהֶם אֶלָּא לִסַּע, שֶׁאֵין הַיָּם עוֹמֵד בִּפְנֵיהֶם, כְּדַאי הוּא זְכוּת אֲבוֹתֵיהֶם וְהָאֱמוּנָה שֶׁהֶאֱמִינוּ בִי וְיָצְאוּ, לִקְרֹעַ לָהֶם הַיָּם (מכילתא):
מה תצעק אלי WHEREFORE CRIEST THOU UNTO ME? — there is no mention that he prayed to God concerning this, but this teaches us that Moses stood in prayer. Whereupon the Holy One, blessed be He, said to him, “It is no time now to pray at length, when Israel is placed in trouble”. Another explanation of מה תצעק אלי (taking it in the sense of “Wherefore criest thou? אלי it is to Me — concerns Me”) — upon Me rests this matter and not upon thee. The idea contained in this explanation is similar to what is expressed elsewhere: (Isaiah 45:11) “Concerning My sons and concerning the work of My hands will ye command Me?” (Mekhilta)
דבר אל בני ישראל ויסעו SPEAK UNTO THE CHILDREN OF ISRAEL THAT THEY JOURNEY ONWARDS — There is nothing for them to do but to journey on, for the sea will not stand in their way: their ancestors’ merits and their own, and the faith that they placed in Me so that they left Egypt will suffice to divide the sea for them (cf. Mekhilta; Shemot Rabbah 21:8).
רש"י על שמות ט״ז:ז׳ - הטקסט מספריא
ובקר וראיתם. לֹא עַל הַכָּבוֹד שֶׁנֶּאֱמַר "וְהִנֵּה כְּבוֹד ה' נִרְאָה בֶּעָנָן" נֶאֱמַר, אֶלָּא כָּךְ אָמַר לָהֶם, עֶרֶב וִידַעְתֶּם כִּי הַיְכֹלֶת בְּיָדוֹ לִתֵּן תַּאֲוַתְכֶם, וּבָשָׂר יִתֵּן, אַךְ לֹא בְּפָנִים מְאִירוֹת יִתְּנֶנָּה לָכֶם, כִּי שֶׁלֹּא כַּהֹגֶן שְׁאַלְתֶּם אוֹתוֹ וּמִכָּרֵס מְלֵאָה, וְהַלֶּחֶם שֶׁשְּׁאַלְתֶּם לְצֹרֶךְ, בִּירִידָתוֹ לַבֹּקֶר תִּרְאוּ אֶת כְּבוֹד אוֹר פָּנָיו – שֶׁיּוֹרִידֵהוּ לָכֶם דֶּרֶךְ חִבָּה, בַּבֹּקֶר, שֶׁיֵּשׁ שָׁעוֹת לַהֲכִינוֹ וְטַל מִלְמַעְלָה וְטַל מִלְּמַטָּה, כְּמֻנָּח בְּקֻפְסָא (יומא ע"ה):
את תלנתיכם על ה'. כְּמוֹ אֲשֶׁר עַל ה':
ונחנו מה. מָה אֲנַחְנוּ חֲשׁוּבִין?
כי תלינו עלינו. שֶׁתַּרְעִימוּ עָלֵינוּ אֶת הַכֹּל, וְאֶת בְּנֵיכֶם וּנְשֵׁיכֶם וּבְנוֹתֵיכֶם וְעֵרֶב רַב. וְעַל כָּרְחִי אֲנִי זָקוּק לְפָרֵשׁ תַּלִּינוּ בִּלְשׁוֹן תַּפְעִילוּ מִפְּנֵי דַּגְשׁוּתוֹ וּקְרִיָּתוֹ, שֶׁאִלּוּ הָיָה רָפֶה, הָיִיתִי מְפָרְשׁוֹ בִּלְשׁוֹן תִּפְעֲלוּ, כְּמוֹ "וַיָּלֶן הָעָם עַל מֹשֶׁה" (שמות י"ז), אוֹ אִם הָיָה דָגוּשׁ וְאֵין בּוֹ יוֹ"ד וְנִקְרָא תִלּוֹנוּ, הָיִיתִי מְפָרְשׁוֹ לְשׁוֹן תִּתְלוֹנְנוּ, עַכְשָׁיו הוּא מַשְׁמַע תַּלִּינוּ אֶת אֲחֵרִים, כְּמוֹ בַּמְּרַגְּלִים "וַיַּלִּינוּ עָלָיו אֶת כָּל הָעֵדָה" (במדבר י"ד):
ובקר וראיתם AND IN THE MORNING YE SHALL SEE [THE GLORY OF THE LORD] — Not in reference to that glory of which it stated, (v. 10) “And behold the glory of the Lord appeared in the cloud” is this said, but thus, in effect, did he say to them: In the evening ye shall know that His hand has the power to give you your desire and He will give you flesh; but not with a radiant countenance will He give it to you, because you have asked Him something that is not proper (since one can exist without eating meat), and out of a full stomach (i. e. you really have meat for you have an abundance of cattle); but the bread for which you have asked out of necessity — when it falls in the morning you will behold the glory of the radiance of His countenance (His glory), because He will make it fall for you in a manner that is indicative of His love (Mekhilta) — in the morning, whilst there is yet time to prepare it, and there shall be dew above it and dew below it as though it were carefully packed in a chest (Yoma 75b).
את תלנתיכם על ה׳ this is the same as תלנתיכם] אשר על ה׳] YOUR MURMURINGS WHICH ARE AGAINST THE LORD.
ונחנו מה (lit., and we, what?) means AND WE, WHAT ARE WE accounted (of what importance are we?),
כי תלינו עלינו THAT YOU MAKE everyone MURMUR AGAINST US — your sons, and your wives, and your daughters and the mixed multitude. — And whether I like it or not I am forced to explain the word תַלִּינוּ in the sense of “you make (people) do something”, viz., murmur (i. e. what we call the Hiphil conjugation), because of its (the ל) be eshed and because of the קרי. For if it (the ל) were weak (i. e. without a Dagesh), I would explain it in the sense of “ye do something” (our Kal), just as, (Exodus 17:3) “And the people murmured (וַיָלֶן) against Moses”, or, if there was still a Dagesh but there was no י in it, so that it could be read תִלּוֹנוּ, I would explain it as meaning “ye put yourself in a state of murmuring” (our Niphal; cf. Rashi on Exodus 15:24). Now, however, it being as it is, it must imply “you make others murmur”, just as in the case of the spies it states, (Numbers 14:36) “And they made all the congregation to murmur (וַיַּלִּינוּ) against him” (where וַיַּלִּינוּ is the same grammatical form, so far as conjugation is concerned, as תַלִּינוּ, but as it has an object, כל העדה, it cannot mean “And they murmured”, and must necessarily mean “they made the congregation murmur).
רש"י על שמות ט״ו:כ״ה - הטקסט מספריא
שם שם לו. בְּמָרָה נָתַן לָהֶם מִקְצָת פָּרָשִׁיּוֹת שֶׁל תּוֹרָה שֶׁיִּתְעַסְּקוּ בָהֶם, שַׁבָּת וּפָרָה אֲדֻמָּה וְדִינִין (סנהדרין נ"ו):
ושם נסהו. לָעָם, וְרָאָה קְשִׁי עָרְפּוֹ, שֶׁלֹּא נִמְלְכוּ בְמֹשֶׁה בְּלָשׁוֹן יָפָה "בַּקֵּשׁ עָלֵינוּ רַחֲמִים שֶׁיִּהְיֶה לָנוּ מַיִם לִשְׁתּוֹת" אֶלָּא נִתְלוֹנְנוּ:
שם שם לו HERE HE MADE FOR THEM [A STATUTE AND AN ORDINANCE) — At Marah He gave them a few sections of the Torah in order that they might engage in the study thereof; viz., the sections containing the command regarding the sabbath, the red heifer and the administration of justice (Mekhilta; Sanhedrin 56b).
ושם נסהו AND THERE HE TRIED THEM (lit., He tried him) — “him” (singular) means the people; and He saw their stubbornness: that they did not consult with Moses in a respectful fashion: “Entreat mercy for us that we may have water to drink” — but that they murmured.
רש"י על במדבר י״א:א׳ - הטקסט מספריא
ויהי העם כמתאננים. אֵין הָעָם אֶלָּא רְשָׁעִים, וְכֵן הוּא אוֹמֵר "מָה אֶעֱשֶׂה לָעָם הַזֶּה" (שמות י"ז), וְאוֹמֵר "הָעָם הַזֶּה הָרָע" (ירמיהו י"ג); וּכְשֶׁהֵם כְּשֵׁרִים קְרוּאִים "עַמִּי", שֶׁנֶּאֱמַר "שַׁלַּח עַמִּי" (שמות ח׳:ט״ז), "עַמִּי מֶה עָשִׂיתִי לְךָ" (מיכה ו'):
כמתאננים. אֵין מִתְאוֹנְנִים אֶלָּא לְשׁוֹן עֲלִילָה — מְבַקְּשִׁים עֲלִילָה הֵיאַךְ לִפְרֹשׁ מֵאַחֲרֵי הַמָּקוֹם, וְכֵן הוּא אוֹמֵר בְּשִׁמְשׁוֹן (שופטים י"ד), "כִּי תֹאֲנָה הוּא מְבַקֵּשׁ" (ספרי):
רע באזני ה'. תּוֹאֲנָה שֶׁהִיא רָעָה בְּאָזְנֵי ה', שֶׁמִּתְכַּוְּנִים שֶׁתָּבֹא בְּאָזְנָיו וְיַקְנִיט, אָמְרוּ: אוֹי לָנוּ, כַּמָּה לֻבַּטְנוּ בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה, שְׁלֹשָׁה יָמִים שֶׁלֹּא נַחְנוּ מֵעִנּוּי הַדֶּרֶךְ:
ויחר אפו. אֲנִי הָיִיתִי מִתְכַּוֵּן לְטוֹבַתְכֶם — שֶׁתִּכָּנְסוּ לָאָרֶץ מִיָּד:
בקצה המחנה. בְּמֻּקְצִין שֶׁבָּהֶם לְשִׁפְלוּת, אֵלּוּ עֵרֶב רַב, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן מְנַסְיָא אוֹמֵר, בַּקְּצִינִים שֶׁבָּהֶם וּבַגְּדוֹלִים (עי' ספרי):
ויהי העם כמתאננים AND THE PEOPLE WERE COMPLAINING — The term העם “the people” always denotes wicked men. Similarly it states, (Exodus 17:4) “what shall I do unto this people (לעם הזה)? [yet a little and they will stone me]”, and it further states, ( 13:10) “This evil people [which refuses to hear my words]”. But when they are worthy men who are spoken of they are called עמי “My people”, as it is said, (Exodus 5:1) “Let My people go”; (Micah 6:3) “O My people, what have I done unto thee” (Sifrei Bamidbar 85).
כמתאננים — The term מתאננים denotes [people who seek] “a pretext” — they seek a pretext how to separate themselves from following the Omnipresent. Similarly is stated in the narrative of Samson, (Judges 14:4) “for he sought a pretext (תואנה) [against the Philistines]” (Sifrei Bamidbar 85).
רע באזני ה׳ means a pretext that was evil in the ears of the Lord, i.e., that they intended that it should reach His ears and that He might show annoyance. They said: “Woe unto us! How weary we have become on this journey: it is now three days that we have had no rest from the wearisomeness of the march!”
ויחר אפו AND HIS WRATH GLOWED — He said in anger: How ungrateful you are, “I meant it for your good — that you might immediately come into the land”.
בקצה המחנה [AND THE FIRE … DESTROYED THEM THAT WERE] IN THE EXTREMITY OF THE CAMP — i.e. those amongst them who were extreme in baseness — these were “the mixed multitude”. But R. Simeon the son of Manassia said: it means that the fire consumed the most distinguished and prominent ones among them (cf. Sifrei Bamidbar 85 and Rashi’s two explanations of ומקצה אחיו on Genesis 47:2).
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.