90
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
משה", הוא סיים במסקנה הנובעת מכך: "עלה נעלה..." – כי מלשון הפסוק "ויאמר עלה נעלה..." מוכח, שהיתה זו אמירה מיוחדת, ולא מסקנה מ"אל משה".
לפיכך מסביר רש"י, שב"עלה נעלה" אין הכוונה לעליה לארץ ישראל, אלא לענין חדש: "אפילו בשמים היא...". בכך הוסיף כלב ענין חדש, שאפילו יאמר משה "עשו סולמות ועלו שם" (בשמים), שלא זו בלבד שיש בענין זה צורך בניסים, אלא* זהו ענין שאינו קיים כלל במציאות העולם – אפילו במקרה כזה "מצליח בכל דבריו"30.
ולאחר שרש"י מסביר את הקשר בין "ויהס כלב" לבין טענת המרגלים, שבפסוקים הקודמים, שלשם כך אין חשובה כל כך המשמעות המדוייקת של המילה "ויהס", הוא מבאר את משמעות המילה "ויהס" – "לשון שתיקה"31, בדומה לפירוש רש"י אשר בתחילת פרשתנו: בתחילה הוא מצטט "שלח לך (וגם את המילה) אנשים", ומפרש "למה נסמכה..." לענין הקודם, ולאחר מכן הוא מצטט שוב "שלח לך" (ולא את המילה "אנשים"), ומפרש את פרטי המשמעות.
יב. מעלותיו של כלב
בין הענינים של "יינה של תורה" בפירוש רש"י זה:
אמנם, הן יהושע והן כלב לא היו בעצת המרגלים, אך בכל זאת יש מעלות שונות לכל אחד מהם על־פני האחר. מעלותיו של כלב על פני יהושע הן:
א) יהושע ניצל מעצת המרגלים בזכות תפילתו של משה32, ואילו כלב זכה לכך בתפילתו שלו, אשר "הלך33 ונשתטח על קברי אבות שלא יהא ניסת לחבריו להיות בעצתם"34.
הערות
- *. גם בפשוטו של מקרא מצינו דרגות בניסים – ראה פרש"י וארא (ט, כד).
- 30. והשייכות לדבריו "אל משה": בזה בא לחזק דבריו שיוכלו להכנס לא"י: מכיון ש"עלה נעלה" – אפילו באם יאמר משה "עשו סולמות ועלו שם נצליח בכל דבריו" (אף שהו"ע של "נמנעות"), הרי ודאי ש"וירשנו אותה" (שאי"ז פלא כ"כ כ"עלה נעלה". ראה לעיל הערה *17). וי"ל, שמה שהוזקק כלב לזה הוא* – כי מכיון שראה שטענת המרגלים היא (לא רק מצד שטועים הם ודעתם שא"א להכנס לא"י, כ"א גם) לפי שרוצים כן (וכדמוכח ממה שהשתמשו בדבר שקר בטענתם – ראה רש"י לעיל פסוק כז), הרי אפשר שימציאו עוד טענות כאלו שלא יהי' לו מה להשיב עליהם מראיות ע"פ שכל. ולכן אמר "עלה נעלה אפילו בשמים" – אף שאין לזה שום מקום בשכל.
- 31. ראה בספר זכרון על רש"י.
- 32. רש"י פרשתנו יג, טז.
- 33. רש"י שם, כב.
- 34. ראה גם אוה"ח פרשתנו יד, כד.
- . בגו"א כאן: "אפילו יש להם מזל גדול בשמים .. עלה נעלה על המזל שלהם". ועד"ז הוא במשכיל לדוד כאן. אבל א) מלשון רש"י "עשו סולמות ועלו שם" מוכח, שכוונתו היא – עלי' בשמים כפשוטו. ובפרט שהרי עד"ז ממש הוא בפרש"י נח (יא, א). ב) ממה שמפרש (דברים א, כח) "דברו הכתובים לשון הבאי" – ולא פירש שבאמירתם "ובצורות בשמים" כיוונו למזלן שבשמים (כבכלי יקר כאן פסוק כז) – משמע שלפי פירוש רש"י, לא דיברו המרגלים מענין מזלם.
רש"י על שמות ט׳:כ״ד - הטקסט מספריא
מתלקחת בתוך הברד. נֵס בְּתוֹךְ נֵס, הָאֵשׁ וְהַבָּרָד מְעֹרָבִין, וְהַבָּרָד מַיִם הוּא, וְלַעֲשׂוֹת רְצוֹן קוֹנָם עָשׂוּ שָׁלוֹם בֵּינֵיהֶם:
מתלקחת בתוך הברד [AND FIRE] FLASHING UP AMIDST THE HAIL — a miracle within a miracle! Fire and hail mingled, although hail is water! But in order to perform the will of their Creator they made peace one with the other (Exodus Rabbah 12:4).
רש"י על במדבר י״ג:ט״ז - הטקסט מספריא
ויקרא משה להושע וגו'. הִתְפַּלֵּל עָלָיו יָהּ יוֹשִׁיעֲךָ מֵעֲצַת מְרַגְּלִים (סוטה ל"ד):
ויקרא משה להושע וגו׳ AND MOSES CALLED HOSHEA [THE SON OF NUN JEHOSHUA] — By giving him this name יהושע which is a compound of יה and הושע “God may save”, he in effect prayed for him: “May God save you from the evil counsel of the spies” (Sotah 34b).
רש"י על במדבר י״ג:כ״ב - הטקסט מספריא
ויבא עד חברון. כָּלֵב לְבַדּוֹ הָלַךְ שָׁם וְנִשְׁתַּטֵּחַ עַל קִבְרֵי אָבוֹת שֶׁלֹּא יְהֵא נִסָּת לַחֲבֵרָיו לִהְיוֹת בַּעֲצָתָם, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (דברים א'), "וְלוֹ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר דָּרַךְ בָּהּ", וּכְתִיב (שופטים א') "וַיִּתְּנוּ לְכָלֵב אֶת חֶבְרוֹן" (סוטה ל"ד):
שבע שנים נבנתה. אֶפְשַׁר שֶׁבָּנָה חָם אֶת חֶבְרוֹן לִכְנַעַן בְּנוֹ הַקָּטָן קֹדֶם שֶׁיִּבְנֶה אֶת צֹעַן לְמִצְרַיִם בְּנוֹ הַגָּדוֹל? אֶלָּא שֶׁהָיְתָה מְבֻנָּה בְּכָל טוּב עַל אֶחָד מִשִּׁבְעָה בְצֹעַן, וּבָא לְהוֹדִיעֲךָ שִׁבְחָהּ שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, שֶׁאֵין לְךָ טְרָשִׁין בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל יוֹתֵר מֵחֶבְרוֹן — לְפִיכָךְ הִקְצוּהָ לְקִבְרוֹת מֵתִים — וְאֵין לְךָ מְעֻלָּה בְּכָל הָאֲרָצוֹת כְּמִצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר "כְּגַן ה' כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם" (בראשית י"ג), וְצֹעַן הִיא הַמְעֻלָּה שֶׁבְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, שֶׁשָּׁם מוֹשַׁב הַמְּלָכִים, שֶׁנֶּאֱמַר "כִּי הָיוּ בְצֹעַן שָׂרָיו" (ישעיהו ל'), וְהָיְתָה חֶבְרוֹן טוֹבָה מִמֶּנָּה שִׁבְעָה חֲלָקִים (סוטה ל"ד; כתובות קי"ב):
ויבא עד חברון [AND THEY WENT UP BY THE SOUTH] AND HE CAME UNTO HEBRON — Caleb alone went there and prostrated himself on the graves of the Patriarchs, offering prayer that he might be helped not to give way to the enticement of his colleagues and join them in their counsel. You may see that it was Caleb who went there, for so indeed it (Scripture) states, (Deuteronomy 1:36) “[Save Caleb the son of Jephunnch, he shall see it] and unto him will I give the land upon which he hath trodden!” and it is written, (Judges 1:20) “And they gave Hebron unto Caleb” (Sotah 34b)
שבע שנים נבנתה [NOW HEBRON] WAS BUILT SEVEN YEARS [BEFORE ZOAN IN EGYPT] — Is it possible that Ham (who was the father of both Canaan and Mizraim; cf. Genesis 10:6) would have built Hebron for Canaan, his younger son, before he built Zoan for Mizraim, his elder son? But the meaning is that it was furnished (lit., built up) with all excellencies seven times better than Zoan. It (Scripture), by mentioning this, means to tell you the excellency of the Land of Israel. For you have no rockier ground in the Land of Israel than Hebron, — for this reason, indeed, they set it apart for a place of burial — and there is, on the other hand, no soil in any country as good as that of Egypt, for it states, (Genesis 13:10) “like the garden of the Lord, viz., like the Land of Egypt”. Now Zoan must have been the best part in the land Egypt since the residence of the kings was there, as it is said, (Jes. 30:4) “For in Zoan were its princes”, and yet Hebron was seven times better than it (Sotah 34b; Ketuvot 112a).
אור החיים על במדבר י״ד:כ״ד - הטקסט מספריא
וְעַבְדִּי כָלֵב עֵקֶב וְגוֹ׳. צָרִיךְ לָדַעַת לָמָּה לֹא הִזְכִּיר אֶלָּא כָּלֵב וְלֹא יְהוֹשֻׁעַ. גַּם כַּוָּנַת אָמְרוֹ הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת עִמּוֹ, גַּם אָמְרוֹ וַיְמַלֵּא אַחֲרָי, גַּם אָמְרוֹ וַהֲבִיאֹתִיו בְּתוֹסֶפֶת וָא״ו בִּגְזֵרַת הַכָּתוּב.
אָכֵן פֵּרוּשׁ הַכָּתוּב הוּא עַל זֶה הַדֶּרֶךְ: וְעַבְדִּי כָלֵב, וְטַעַם שֶׁאֲנִי קוֹרֵא אוֹתוֹ עַבְדִּי הוּא עֵקֶב, פֵּרוּשׁ שָׂכָר אֲשֶׁר הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת עִמּוֹ, שֶׁהֲגַם שֶׁיְּהוֹשֻׁעַ גַּם כֵּן לֹא נִאֵץ ה׳ עִם הַמְּרַגְּלִים, אַף עַל פִּי כֵן זֶה הָיָה לוֹ סִבָּה תְּפִלַּת מֹשֶׁה הִצִּילָתוֹ מִיֵּצֶר הָרָע וּמִכֹּחוֹתָיו שֶׁהֵם הַמְּרַגְּלִים לְבַל יַטְעוּהוּ, מַה שֶׁאֵין כֵּן כָּלֵב שֶׁנִּכְנַס בְּגֶדֶר סַכָּנַת יֵצֶר הָרָע וְחֶבְרָתוֹ הָרְשָׁעָה וַתָּחֶל רוּחַ רָעָה לְפַעֲמוֹ, וְהָרְאָיָה שֶׁהָלַךְ וְנִשְׁתַּטַּח עַל קִבְרוֹת הָאָבוֹת. וְהוּא אָמְרוֹ רוּחַ אַחֶרֶת עִמּוֹ, וְאַף עַל פִּי כֵן וַיְמַלֵּא אַחֲרָי, פֵּרוּשׁ הִשְׁלִים אַחַר רְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ. וְדִקְדֵּק לוֹמַר בְּדֶרֶךְ זֶה לְצַד שֶׁיֵּשׁ בָּאָדָם שְׁנֵי יוֹעֲצִין: יוֹעֵץ רָע וְיוֹעֵץ טוֹב לָלֶכֶת אַחֲרֵי ה׳, וְהוּא הִשְׁלִים וּמִלֵּא אַחֲרֵי חֵלֶק ה׳. וְזֶה הוּא עַל דֶּרֶךְ אָמְרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (קידושין לט:) מִי שֶׁבָּאָה עֲבֵרָה לְיָדוֹ וְנִצּוֹל מִמֶּנָּה נוֹתְנִין לוֹ שָׂכָר כְּעוֹשֶׂה מִצְוָה. וְזֶה אֵינוֹ בִּיהוֹשֻׁעַ כִּי לֹא הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת עִמּוֹ לְהַטְעוֹתוֹ מִדֶּרֶךְ הַשֵּׂכֶל כִּי מֹשֶׁה מְנָעוֹ, וְיֵשׁ כֹּחַ בִּתְפִלַּת הַצַּדִּיקִים גַּם לִבְחִינָה זוֹ בְּסוֹד (שמואל ב כ״ג:ג׳) ״צַדִּיק מוֹשֵׁל יִרְאַת אֱלֹהִים״, וְהָבֵן. אֲשֶׁר עַל כֵּן זָכָה כָּלֵב שֶׁיִּקָּרֵא עֶבֶד ה׳ כְּמֹשֶׁה רַבֵּינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם.
וְהוֹסִיף עוֹד לוֹמַר, מִלְּבַד הַמַּעֲלָה הַנִּזְכָּר, עוֹד ״וַהֲבִיאֹתִיו אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר בָּא שָׁמָּה״, פֵּרוּשׁ לְהִתְפַּלֵּל עַל עַצְמוֹ. וְכָאן רָמַז הִתְעַצְּמוּתוֹ עַד שֶׁמִּלֵּא אַחֲרֵי ה׳, וְכַוָּנַת הֲטָבָה זוֹ הִיא שֶׁלֹּא בִּלְבַד שֶׁלֹּא נִכְנַס בְּגֶדֶר הַגְּזֵרָה, אֶלָּא הִבְטִיחוֹ בַּחַיִּים, שֶׁהֲגַם שֶׁהָיָה בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה אָז וְגָזַר ה׳ שֶׁיֵּשְׁבוּ אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר, הִבְטִיחוֹ שֶׁיִּחְיֶה עַד בּוֹאוֹ שָׁמָּה. וְהוּא אָמְרוֹ וַהֲבִיאֹתִיו, הֲרֵי הֻבְטַח בְּחַיָּיו אַרְבָּעִים שָׁנָה מַה שֶׁלֹּא נַעֲשָׂה לְשׁוּם צַדִּיק בָּעוֹלָם.
וְאוּלַי כִּי לָזֶה הִקְדִּים לִקְרוֹתוֹ עַבְדּוֹ, לוֹמַר שֶׁהֲגַם שֶׁיּוֹדִיעֵהוּ הַבְטָחַת הַחַיִּים אַרְבָּעִים שָׁנָה לֹא יָזוּר אָחוֹר מֵעֲבוֹדַת ה׳ לְצַד שֶׁאָרַךְ יוֹם קִצּוֹ. וּכְבָר פֵּרַשְׁתִּי (שבת ל.) בְּמַעֲשֵׂה חִזְקִיָּה שֶׁהוֹסִיף לוֹ ה׳ חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה, שֶׁנִּשְׁאַלְתִּי יִשּׁוּב מַאֲמָרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה שֶׁהֵשִׁיב ה׳ לְדָוִד כְּשֶׁשָּׁאַל מִמֶּנּוּ ״הוֹדִיעֵנִי ה׳ קִצִּי וּמִדַּת יָמַי״ וְגוֹ׳, וְאָמַר לוֹ גְּזֵרָה הִיא מִלְּפָנַי שֶׁאֵין מוֹדִיעִין לוֹ לָאָדָם קִצּוֹ וְכוּ׳, עַד כָּאן, וְלָמָּה הוֹדִיעַ ה׳ לְחִזְקִיָּה? וְהֵשַׁבְתִּי כִּי דַּוְקָא קֵץ שֶׁהָאָדָם מֵבִיא עִמּוֹ הֶחָרוּץ, דִּכְתִיב (איוב י״ד:ה׳) ״אִם חֲרוּצִים יָמָיו״, אֲבָל תּוֹסְפוֹת יָמִים לֹא נִכְלָל בִּכְלַל גְּזֵרָה זוֹ. וְחָפֵץ ה׳ לְהוֹדִיעַ עַל דֶּרֶךְ אָמְרָם בַּגְּמָרָא (שבת י.) בַּפָּסוּק ״לָדַעַת כִּי אֲנִי ה׳ מְקַדִּשְׁכֶם״, שֶׁהַנּוֹתֵן מַתָּנָה לַחֲבֵרוֹ צָרִיךְ לְהוֹדִיעוֹ, לָזֶה מוֹדִיעַ ה׳ חַסְדּוֹ כְּשֶׁמּוֹסִיף יָמִים עַל יְמֵי אָדָם. וְהוּא מַאֲמַר ״וַהֲבִיאֹתִיו״ וְגוֹ׳, וְכֵן תִּמְצָא שֶׁאָמַר הַכָּתוּב בִּיהוֹשֻׁעַ סִימָן י״ד ״וַיֹּאמֶר אֵלָיו כָּלֵב״ וְגוֹ׳ ״וְעַתָּה הִנֵּה הֶחֱיָה ה׳ אוֹתִי כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר״, וְהֵם דְּבָרֵינוּ עַצְמָם. וְאָמַר עוֹד וְזַרְעוֹ יוֹרִשֶׁנָּה, לוֹמַר כִּי עָשָׂה ה׳ חֶסֶד זֶה גַּם לְזַרְעוֹ.
עוֹד יִתְבָּאֵר הַכָּתוּב עַל זֶה הַדֶּרֶךְ: ״עֵקֶב״ אֲשֶׁר עָשָׂה שְׁנֵי דְּבָרִים טוֹבִים. אֶחָד, ״הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת עִמּוֹ״ – פֵּרוּשׁ, שֶׁלֹּא הָלַךְ אַחַר עֲצַת הַמְּרַגְּלִים, וְהַשֵּׁנִי – ״וַיְמַלֵּא אַחֲרָי״ שֶׁהִשְׁתִּיק הָעָם וְסָתַר דִּבְרֵי הַמְּרַגְּלִים. וּשְׁתַּיִם שִׁלֵּם לוֹ ה׳: אֶחָד – ״וַהֲבִיאֹתִיו״ וְגוֹ׳, ב׳ – ״יוֹרִשֶׁנָּה״. וְטַעַם שֶׁלֹּא הִזְכִּיר יְהוֹשֻׁעַ, לְצַד שֶׁהוּא זָכָה מִצַּד תְּפִלַּת מֹשֶׁה וְלֹא הֻצְרַךְ לְהִתְעַצֵּם מִכֹּחוֹ.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.