שיחה ב

75שיחה ב

בהעלותך

א. "ואצלתי מן הרוח אשר

עליך..."

על הפסוק "ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם"¹, נאמר ב"ספרי", ורש"י מביא זאת בפירושו על התורה: "למה משה דומה באותה שעה, לנר שמונח על גבי מנורה ודלקו ממנו נרות הרבה² ולא חסר אורו כלום, כך לא היתה חכמתו של משה חסרה כלום".

בדומה לכך נאמר גם במדרש רבה³ על פסוק זה: "שמא חסר משה מנבואתו כלום, לאו. למה הדבר דומה, לנר שהיה דולק, והדליקו ממנו כמה נרות ואור דליקתו לא חיסר, אף כאן משה משלו לא חיסר כלום, שנאמר⁴ ולא קם נביא עוד בישראל כמשה".

יש להבין⁵: לצורך הבנת המשל על הנר, שעל ידי שמדליקים ממנו נרות אחרים אין נגרע ממנו דבר, אין, לכאורה, חשיבות למקום שבו נמצא

ב הנר, כפי שאכן רואים, שבמדרש נאמר רק "לנר שהיה דולק", ולא נאמר היכן נמצא הנר. לשם מה, אפוא, נאמר בספרי ובפירוש רש"י "שמונח על גבי מנורה"?

וכן אין מובן בדברי המדרש, מדוע נאמר בסופו "שנאמר ולא קם נביא עוד בישראל כמשה": אף לפי הסברה המוזכרת במדרש, כאפשרות ש"חסר משה מנבואתו", גם אז ייתכן, שמפני מעלתה העצומה של נבואת משה, הרי גם לאחר ש"חסר"⁶, עדיין הוא היה גדול מכל הנביאים האחרים וכן מן הזקנים⁷. מהי אפוא ההוכחה מהפסוק "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה" לכך ש"לא חיסר כלום"?

ב. גם בנתינה רוחנית ייתכן גרעון

יש מפרשים המסבירים שלא נגרע ממשה דבר על ידי "ואצלתי...", משום שבמסירת דבר רוחני לא ייתכן גרעון או פגם⁸.

75אך מכך שב"ספרי" ובפירוש רש"י מובא ענין זה כחידוש, שמשה היה אז "דומה לנר...", ובמיוחד מכך שבמדרש מופיעה הסברה "שמא חסר..." ויש צורך להוכיח מהפסוקים ש"לא חיסר...", מובן, שגם בהעברת דבר רוחני ייתכן גרעון.

הוכחה נוספת לכך שעל ידי השפעה רוחנית אפשרית פגיעה אצל המשפיע, נלמדת מהפסוק "ונתתה מהודך עליו"⁹, שהוא הציווי למשה לתת מ"הודו" ליהושע:

מכך שהתורה משתמשת במלה "ונתתה", בדיוק כפי שאדם נותן מתנה לזולתו, והיא כבר אינה ברשות הנותן – למרות שהיתה אפשרות להשתמש בביטוי אחר (בדומה לנאמר כאן, אף זאת לגבי משה – "ואצלת", או כפי שנאמר באותו ענין של משה ויהושע שם, שני פסוקים לפני כן – "וסמכת את ידך עליו") – מודגש¹⁰, שהשפעת ההוד ממשה ליהושע אכן היתה באופן של "נתינה". כלומר, על ידי נתינתו מהודו ליהושע, אכן נגרע משהו בחלק¹¹ מההוד של משה¹².

כנאמר שם במדרש¹³: "וסמכת את ידך עליו – כמדליק נר מנר, ונתתה מהודך – כמערה מכלי לכלי". כלומר, רק הענין של "וסמכת..." היה באופן של "מדליק נר מנר", כך שממשה לא נגרע דבר. אך הענין של "ונתתה מהודך" נעשה באופן של "מערה מכלי לכלי", אשר במזיגה מכלי אחד למשנהו, פוחת המשקה בכלי הקודם.

ג. השאלות על דברי המדרש ורש"י

בנוסף לכך שגם בהשפעה רוחנית אפשרית פגיעה והפחתה, כדלעיל בסעיף ב',

(אך אפשרית גם השפעה מסוג של 76"כמדליק מנר לנר", כפי שרואים שבהשפעתו של משה ליהושע היו שני האופנים: "וסמכת – כמדליק נר מנר, ונתתה מהודך – כמערה מכלי לכלי"),

הרי מכך שהמדרש צריך להביא הוכחה "שנאמר ולא קם עוד נביא...", מוכח, שבפשטות היו הדברים מובנים לפי הסברה ש"ואצלתי..." אכן גרם לחסרון או לגרעון, ורק הפסוק "ולא קם..." מחייב את המדרש לחדש, ש"משה משלו לא חסר כלום".

אך אין מובן:

א) בפסוק "ואצלתי..." אין מופיעה לשון של נתינה. מדוע יש להסביר, ללא הפסוק "ולא קם...", ש"ואצלתי" היה באופן של פגיעה וגרעון במאציל, ולא כמדליק נר מנר?

ב) אם בפשטות צריך להבין שעל ידי "ואצלתי..." נגרם חסרון אצל משה, כיצד נאמר בספרי, ובמיוחד בפירוש רש"י, בפשטות, ש"לא חיסר אורו כלום", בלי להביא לכך שום הוכחה?

ג) כיון שבפסוק "ואצלתי..." אין מופיעה לשון של נתינה, כדלעיל, יש לומר, שהסברה ש"חסר משה מנבואתו", שאותה צריך המדרש למנוע, אינה נובעת מלשון הפסוק, אלא הענין מחייב זאת, כדלהלן בסעיף ז'.

אך לפי זה אין די בכך שהמדרש מביא הוכחה לחידושו, אלא הוא היה צריך להסביר ולבטל את ההכרח לכך מעצם הענין?

ד. בתחילה – נגרע ממשה, ואחר כך ה' השלים לו

על הענין של "ואצלתי מן הרוח..." יש מדרש נוסף¹⁴, שאף בו נאמר ש"משה לא חסר כלום".

אך במדרש ההוא מושווים דברי הקדוש־ברוך־הוא למשה – "ואצלתי..." – למלך, אשר אמר לשומר, כאשר השומר דרש ממנו "הבא עוד אחרים שישמרו עמי" – "והוי יודע שאין אני נותן להם שכר שמירה משלי, אלא מתוך שכר שנתתי לך, משם הן נוטלין שכרן". והמדרש מסיים ואומר: "ואף־על־פי־כן משה לא חסר כלום, שלסוף ארבעים שנה אמר לו¹⁵ קח לך את יהושע בן נון ונתתה מהודך עליו, מה כתיב¹⁶ ויהושע בן נון מלא רוח חכמה, כי סמך משה את ידיו עליו".

מכך מובן, שבתחילה אכן חסר למשה, שהרי הזקנים נטלו את שכרם מהשכר שהיה מיועד וניתן למשה. אלא שאחר כך "לא חסר כלום", כי הקדוש־ברוך־הוא השלים לו את החסר 77חסר כלום", מן הפסוק "קח לך את יהושע...", ומן הפסוק "ויהושע בן נון מלא רוח חכמה...", מודגש בדברי המדרש "שלסוף ארבעים שנה..." – כי ייתכן שהקדוש־ברוך־הוא השלים למשה את אשר נגרע ממנו כאשר "ואצלתי..." רק "לסוף (או במשך) ארבעים שנה", באומרו אליו "קח לך את יהושע...".

ה. מהי ההוכחה מהפסוק

"ולא קם..."?

לפי האמור לעיל מתעוררת שאלה נוספת על המדרש הקודם, אשר מביא הוכחה לכך ש"משה משלו לא חיסר כלום" (כלומר, שגם כאשר "ואצלתי...", לא נגרע ממשה דבר), מהפסוק "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה":

שהרי הפסוק "ולא קם נביא..." כתוב "לסוף ארבעים שנה". ואף אם נסביר שמפסוק זה מובן, שנבואתו של משה היתה באותה דרגה כמקודם, הרי ייתכן שבזמן ש"ואצלתי..." היה "חסר משה מנבואתו", ורק לאחר מכן, "לסוף ארבעים שנה" – השלים לו זאת הקדוש־ברוך־הוא. וכיצד מוכיח המדרש מהפסוק "ולא קם...", שגם

ו. כיצד "לא חיסר כלום"?

ההסבר לכך הוא:

כאמור לעיל (בסעיף ג'), הענין של "ואצלתי", כפי שמובן בפשטות, היה צריך לגרום^* לחסרון אצל משה¹⁸, 78ולכן, כאשר מחדש המדרש, ש"לא חיסר כלום", עליו להסביר כיצד "לא חיסר כלום", וזוהי כוונת המדרש בדבריו "שנאמר ולא קם...": כיון ש"ולא קם נביא עוד בישראל כמשה", לכן היתה ההאצלה מרוחו של משה יכולה להיות באופן ש"לא חיסר כלום", כפי שיוסבר להלן.

וכך גם לגבי הנאמר בספרי ובפירוש רש"י, שעל ידי הוספת המלים "שמונח על גבי מנורה" מוסבר כיצד לא נגרע דבר ממשה על ידי "ואצלתי", משום היותו דומה ל"נר שמונח על גבי מנורה", כדלהלן.

כלומר, הן בספרי (ובפירוש רש"י) והן במדרש נאמר שלא נגרע ממשה דבר עקב "ואצלתי", אך הם נחלקים ביניהם בסיבה לכך: בספרי ובפירוש רש"י נאמר שזאת משום שמשה היה אז כ"נר שמונח על גבי מנורה", ואילו במדרש נאמר שזאת מפני הדרגה הנעלית של נבואת משה, אשר "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה".

ז. אופני לימוד שונים של רב עם תלמיד

כדי להבין זאת יש להקדים ולהסביר כדוגמא לכך את אופני הלימוד השונים של רב עם תלמידו: אם הם קרובים, יחסית, זה לזה, הרי ההבדל ביניהם בלימוד הוא שהתלמיד זקוק להסברים רבים וארוכים יותר מאשר הרב, אך גם בהסברים אלו עדיין נמצאת ההבחנה הדקה והעדינה בהתאם לשכלו של הרב, והענין אינו רחוק בהרבה מכפי שהיה אצל הרב.

(בדומה להבדל שבין המשנה לברייתא ולגמרא, כדברי הרמב"ם¹⁹, שדבריו של רבינו הקדוש במשנה הם "דבר קצר וכולל ענינים רבים והיה הכל מבואר לו לחידוד שכלו, אבל למי שהוא פחות ממנו, הענין ההוא עמוק בעיניו". ולכן חיברו מאוחר יותר את התוספתא ואת הברייתא, אך הן לא היו "כצחות דברי המשנה ולא כתיקון עניניה וקוצר מליה". עד אשר היה צורך לאחר מכן לחיבור ה"תלמוד" וכו').

אך אם התלמיד רחוק מאד בהבנתו מן הרב, והוא נמצא ב"עולם" אחר, הכרחי להביא בפניו משלים מ"עולמו". הענין, כפי שהוא בעולמו של הרב, אינו מובן לו לחלוטין, כלומר, הוא אינו קיים כלל בהכרתו של התלמיד. כאשר הענין "מתרחק" מעולמו הרוחני של הרב, אז הוא יכול להגיע לדרגתו של התלמיד. בדומה לדברי חז"ל שלעיל: אין אנו מבינים מהי "רוחו" של משה, או מהו "הודו", ולכן איננו מבינים גם את הענינים של "ואצלתי" ו"ונתתה" שבכך, ולכן מובא המשל על "נר" וכדומה.

ענין נוסף בכך: כאשר הרב מוסיף לתלמידו הסברים ודיבורים ברעיון השכלי הנלמד, אין הוא מתרחק לחלוטין מדרגתו, אך לא כן כאשר 79הוא מביא משל מעולמו של התלמיד: כאשר במקום "רוח" ו"הוד" מדובר על "נר" ו"כלי".

ח. ההפחתה נגרמת עקב המרחק בין הדרגות

האמור לעיל מסביר, יתכן, את הענין המובא בתורת החסידות, שבאמצעותו יובנו הדברים כאן:

בתורת החסידות נאמר²⁰ על השנים שנתנו אדם הראשון, האבות (אברהם, יעקב) ויוסף לדוד המלך²¹, שעקב נתינת שנים אלו לדוד המלך, חסרו שנים אלו בחייהם²², ולא "כמדליק נר מנר". וזאת, משום שאדם הראשון והאבות ויוסף היו בדרגת אצילות, ודוד הוא בבחינת המלכות, היורדת למטה לעולמות בריאה יצירה עשיה. וכיון שדרגת אצילות נעלית באין ערוך לעומת בריאה יצירה עשיה, לכן, כדי שה"המשכה" מאצילות – מאדם הראשון ומהאבות ומיוסף – תגיע לבריאה יצירה עשיה (דוד), הכרחי שהיא "תיעדר" ותתרחק מהאצילות.

בדומה לנר, שאמנם, כאשר הוא מאיר בקרבת מקום, הרי אין נגרע ממנו כלל, אך אם רוצים שאורו יגיע למרחק, צריך ליטול את הנר ממקומו הקודם, ולהעבירו למקום החדש.

בכך מוסבר בתורת החסידות²³ מדוע היתה המשכת ההוד ממשה ליהושע באופן של נתינה, ולא "כמדליק נר מנר", כי יהושע ומשה היו בדרגות רחוקות באין ערוך זה מזה, ולפיכך, כל עוד האור נמצא במקומו ובדרגתו של משה, אין הוא יכול להגיע ליהושע. וכדי שיהושע יזכה באור, היה האור מוכרח "להתרחק" ולהיגרע ממשה.

לפי זה מובן ההסבר לסברה המובאת במדרש, שממנה נראה, שללא הבהרה מיוחדת במדרש, ניתן היה לחשוב (כדלעיל בסעיף ו'), שהשפעתו של משה לזקנים היתה באופן שגרם לחסרון אצל משה – למרות שבפסוק "ואצלתי..." אין מופיעה לשון של נתינה – כי מפני המרחק היחסי של הזקנים²⁴ ממשה, שדרגתם נמוכה 80אפילו מיהושע, לכן, כדי שרוחו של משה תגיע אליהם, היא צריכה להתרחק (להיגרע) ממקומו ומדרגתו של משה²⁵.

ט. שתי אפשרויות ל"ואצלתי..." בלי לגרוע

ולכאורה, את ההסבר של דברי הספרי (ופירוש רש"י) והמדרש, לכך שאצל משה לא חסר דבר על ידי "ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם" – אכן ניתן להסביר בשני אופנים:

א) שזאת מפני שמשה היה אז בדרגה נמוכה, שקרובה יותר לדרגת הזקנים.

ב) שאדרבה, זאת מפני מעלתו העצומה של משה, אשר יכול היה להאיר אף למקום רחוק ממנו ביותר גם בהיותו במקומו ובדרגתו.

וזהו ההבדל שבין הספרי (ורש"י) לבין המדרש:

מצד הפשט וההלכה (רש"י וספרי) הקשורות לעשיה, יוצא, שמשה היה אז בדרגה שקרובה יחסית לזקנים. כי, כיון ש"לא נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל"²⁶, לכן מובן, שעל ידי חטא המתלוננים נגרמה ירידה גם במשה, עד אשר, כדברי רש"י לפני כן²⁷, "תשש כוחו של משה כנקבה" (בחינת מלכות מקור לבריאה יצירה עשיה).

ולכן נאמר בספרי ובפירוש רש"י, ש"באותה שעה"²⁸ היה משה דומה ל"נר שמונח על גבי מנורה": שהסיבה לכך שהוא לא היה צריך לרדת כדי להשפיע לזקנים – שלא כנר, אשר כדי להאיר למרחק עליו להתנתק ממקומו הראשון – היא, משום שבאותה שעה הוא כבר היה "מונח על גבי מנורה" 81(בחינת מלכות²⁹), הוא כבר ירד לדרגה אשר "הכל³⁰ מדליקין הימנו".

אך מצד מדרש אגדה, פנימיות התורה, ההסבר הוא³¹ אחר: ש"משה משלו לא חסר כלום" דוקא מפני מעלתו העצומה:

כיון ש"ולא קם נביא עוד בישראל כמשה"³², לכן לא היו אצלו הגבלות כלל, והוא יכול היה להאיר למרחק בעודו נשאר במקומו ובדרגתו³³.