שיחה א

61שיחה א

א. "או בדרך רחוקה"

מן הפסוק "איש איש כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחוקה..."¹, מצטט רש"י את המלים "או בדרך רחוקה", ואומר: "נקוד עליו, לומר לא שרחוקה ודאי, אלא שהיה חוץ לאסקופת העזרה כל זמן שחיטה".

על כך שואל רמב"ן:

במשנה² מופיעות לגבי פסוק זה שתי דעות: א) שהאדם נמצא, בתחילת זמן השחיטה³, במקום שאין הוא יכול להגיע ממנו אל העזרה במשך כל זמן השחיטה. ב) "מאסקופת העזרה ולחוץ", כפירוש רש"י. ולכאורה, הדעה הראשונה קרובה הרבה יותר ל"פשוטו של מקרא" מאשר הדעה השניה – שהרי, כיון שב"חוץ לאסקופת העזרה" נכללים כל המקומות שמחוץ לאסקופת העזרה, אף בסמוך לעזרה ממש – אין זו בפשטות המשמעות של "רחוקה". ואם כך, צריך היה רש"י לבחור בפירושו על התורה, שבו הוא מפרש את פשוטו של מקרא, את הפירוש של הדעה הראשונה?

אמנם המילה "רחוקה" אינה במשמעותה הפשוטה ממש, כפי שמוכח מכך ש"נקוד עליו", אך בכל זאת אומר רמב"ן, שגם לפי הדעה הראשונה מובן הניקוד מעל מילה זו: אילו היתה הכוונה לדרך עצמה, היא לא היתה מוגדרת כ"דרך רחוקה", כי מרחק הליכה של חצי יום אינו "דרך רחוקה"⁴. אך כיון שהתורה מגדירה זאת כ"דרך רחוקה" רק ביחס לאדם⁵, לגבי עשיית הפסח, שהוא נמצא במקום אשר במשך זמן השחיטה אין הוא יכול להגיע לעזרה כדי להקריב את הפסח – לכן "נקוד עליו".

ולכן, נותרה השאלה:

מדוע מפרש רש"י "מחוץ לאסקופת העזרה"⁶, פירוש הרחוק מאד, לכאורה, 62מהפירוש הפשוט⁷ של "בדרך רחוקה"⁸? מ"ש "בדרך רחוקה", הוא בדוקא (שהרי פירשו הכתוב) ומ"ש אח"כ "ובדרך" סתם – הוא לפי שסומך אמ"ש לפנ"ז.

7) וגם – הרי אי"ז כפי ההלכה [ומובן שמשני פי' שקולים ע"פ פשוטו של מקרא – קדימה לזה שמתאים להלימוד ע"פ ההלכה. ובפרט שכלל הוא שהלכה אינה עוקרת מקרא כו' (סוטה טז, א). וגם ע"ד ההלכה – בכל התורה כולה אין מקרא יוצא מידי פשוטו (לגמרי) – יבמות (כד, א)].

8) ברא"ם (וראה גם גו"א) כאן, שמה שכתב הרמב"ן שגם לדעת ר"ע אפשר לפרש טעם הניקוד – "אין זה נכון", כי גם בלי הניקוד מובן שהכוונה ב"דרך רחוקה" היא "רחוקה לו, בעשיית הפסח". ומביא ראי' ממ"ש ר' יוסי (פסחים שם) "לפיכך נקוד .. מאסקופת העזרה ולחוץ". ולכן מפרש רש"י כדעת ר"א, כי "דברי ר"א הם קרובים לפשוטו של מקרא יותר מדברי ר"ע". אבל אינו מובן:

א) ממה שבכו"כ מקומות (נמנו באדר"נ פל"ד, ד. במדב"ר פ"ג, יג) אין רש"י מפרש טעם הניקוד^*, מוכח שענין הניקוד אינו קושיא חזקה כ"כ בדרך הפשט. ובמקומות שרש"י מפרש טעם הניקוד, הוא לפי שעי"ז מתיישב איזה ענין בפשטות הכתוב. (וע"ד הקושיות בענין קרי וכתיב – ראה לקו"ש ח"ה ע' 17 ובהערה 15)**.

ב) אפילו את"ל שגם ע"פ דרך הפשט בא

ב. גם לאחר הניקוד יש לבאר קרוב לפשט

אמנם, גם לפי הפירוש "חוץ לאסקופת העזרה" אפשר לבאר באופן כלשהו את המושג "רחוקה", כפי שמדגיש רש"י "לא שרחוקה ודאי" (ואינו אומר רק "לא שרחוקה"), שמראה שאין זה מרחק מסויים, ועם זאת אין הניקוד על המילה שולל לחלוטין את המשמעות של המושג "רחוקה"⁹,

וכדברי המפרשים¹⁰: שכאשר נמצא האדם מחוץ לאסקופת העזרה, הוא "רחוק" מהקרבת הפסח, כי אסור לו להקריב אז את הפסח,

אך מובן בפשטות, שגם לאחר ניקוד זה, הממעט את משמעות המילה המסויימת – יש לבאר זאת באופן שה"מיעוט" יהיה קטן ככל האפשר. כלומר, להוציא את המילה ממשמעותה הפשוטה מעט ככל האפשר. וכיון 63שהדעה הראשונה קרובה יותר לפשוטו של מקרא, צריך היה רש"י להביא דעה זו?

ג. הדעה הראשונה קרובה יותר לפשט

השאלה אף קשה יותר: מעלת הדעה הראשונה על פני השניה אינה רק בהבנת המלים "דרך רחוקה", אלא גם לפי הדין "ועשה פסח לה' בחודש השני..." – לגבי מי שלא הקריב את הפסח במועדו הראשון, עקב היותו טמא או בדרך רחוקה:

אם במלים "בדרך רחוקה" הכוונה היא למקום שממנו אין אפשרות להגיע לעזרה במשך כל זמן השחיטה, מובן מדוע אומרת התורה שדוקא כאשר היה "טמא לנפש" או "בדרך רחוקה" הוא רשאי להקריב פסח שני, ואילו "והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה וחדל לעשות הפסח, ונכרתה הנפש ההיא מעמיה"¹¹, והוא אינו מקריב פסח שני¹²: כאשר אדם היה טהור וקרוב לעזרה, הוא מזיד. אך כאשר אדם לא הקריב פסח ראשון מחוסר אפשרות, בהיותו "טמא לנפש" או "בדרך רחוקה", הרי למרות שהיתה לו אפשרות להתחיל ללכת לעזרה לפני התחלת זמן השחיטה, בכל זאת כיון שבתחילת זמן השחיטה, כאשר מתחילה לחול החובה^* של הקרבת הפסח, הוא כבר לא היה יכול להגיע לעזרה¹³, הרי הוא אנוס, והתורה מאפשרת לו לעשות פסח שני.

אך אם משמעות המלים "דרך רחוקה" היא "חוץ לאסקופת העזרה", אין מובן: גם מי שהיה "בדרך רחוקה" 64היה יכול להיכנס לעזרה¹⁴, ויותר מכך: לא זו בלבד שהוא לא היה אנוס, אלא אף לא נדרשה ממנו טרחה מיוחדת – בצעד אחד בלבד הוא כבר יכול היה להימצא בעזרה ובתחילת זמן השחיטה. ואם כך, במה שונה הדבר ממי ש"בדרך לא היה", והיה בעזרה?

לאדם הנמצא בעזרה במשך זמן השחיטה רגע אחד בלבד, ובמשך הזמן הנותר הוא רחוק מהעזרה, מגיע עונש כרת על אי הקרבת הפסח במועדו, ולאדם הנמצא בסמוך לעזרה ממש במשך כל זמן השחיטה ובמשך חצי יום הוא לא הטריח את עצמו לדרוך על סף העזרה – לא זו בלבד שאין מגיע לו עונש כרת, אלא מציעים עבורו אפשרות להקריב פסח שני?!

וכיון שהן מפני לשון הפסוק "בדרך רחוקה" והן מפני תוכן הענין, "חלק" יותר להסביר שבמלים "בדרך רחוקה" הכוונה היא אכן למקום רחוק, מדוע מסביר רש"י "חוץ לאסקופת העזרה"¹⁵?

ד. שאלות נוספות על דברי רש"י

בנוסף לקושי זה על עצם פירושו של רש"י, אינם מובנים גם כמה פרטים:

א) הניקוד מופיע על המילה "רחוקה". ואם כך, צריך היה רש"י לצטט, לכאורה, מן הפסוק רק מילה זו, או, לכל היותר, גם את המילה "בדרך", כיון שלפי פירושו "חוץ לאסקופת העזרה" משתנית המשמעות של המילה "בדרך", שלא כפשוטה. מדוע מצטט רש"י את שלוש המלים "או בדרך רחוקה"?

ב) המושג "ודאי" מנוגד ל"ספק". לפיכך, אינו מובן הניסוח בדברי רש"י "לא שרחוקה ודאי": הוא צריך היה לומר "לא שרחוקה ממש"¹⁶ וכדומה, ביטוי המצביע על כך שהמרחק קטן ביותר. אך כיצד מתאים לכאן המושג "ודאי", שאינו קשור לגודל המרחק, אלא להגדרה של "ודאי" ו"ספק"?

ג) כאשר רש"י מפרש "לא שרחוקה ודאי אלא שהיה חוץ לאסקופת העזרה", הוא מוסיף "כל זמן שחיטה". ולכאורה, אם רש"י מוצא לנכון לציין את הזמן שעליו מדובר בפסוק, שמא 65לא יידע זאת התלמיד בעצמו, מתאים היה, לכאורה, לקבוע זאת ב"דיבור המתחיל" נפרד. כי גם לפי הפירוש "שרחוקה ודאי" ייתכן שהתלמיד לא יידע על איזה זמן מדובר. מהו הקשר של המלים "כל זמן שחיטה", המציינות את הזמן שבו היה האדם "בדרך רחוקה", לפירושו של רש"י, לגבי המשמעות של "בדרך רחוקה"¹⁷?

שאלה זו אף קשה יותר: אם אין ברור לתלמיד מתי היה האדם "בדרך רחוקה", הרי אותו ספק קיים אצלו גם לגבי "טמא לנפש", ואם כך, צריך היה רש"י לציין זאת על המלים "כי יהיה", הכוללות הן את "טמא לנפש" והן את "בדרך רחוקה", ולבאר שם, שהכוונה היא ל"כל זמן שחיטה"?

ה. דיני פסח שני בפירוש רש"י זה

לאחר שמפרש רש"י את הניקוד על המילה "רחוקה", הוא ממשיך ואומר באותו "דיבור המתחיל": "פסח שני מצה וחמץ עמו בבית, ואין שם יום טוב, ואין איסור חמץ אלא עמו באכילתו". וכלל אין מובן:

א) רש"י מבאר בפירושו על התורה רק את פשוטם של הפסוקים, ומדוע הוא מביא כאן דינים של פסח שני (ודוקא שלושה דינים אלו¹⁸), שאינם קשורים להבנת פשוטם של הפסוקים?

ב) אם רש"י מוצא לנכון להביא דינים אלו, הוא היה צריך להביאם בהמשך הפסוקים, כאשר מפורטים הדינים של פסח שני, ולא בפסוקנו, העוסק במי שלא הקריב פסח ראשון, ובגורמים לכך?

ג) כן אין מובן: אף אם דינים אלו קשורים ל"או בדרך רחוקה", הם היו צריכים להיכתב ב"דיבור המתחיל" נפרד. מדוע מקשר זאת רש"י לפירושו "נקוד עליו..."?

ד) בין שלושת הדינים עצמם קשורים הדין הראשון והדין השלישי – "מצה וחמץ עמו בבית" ו"אין איסור חמץ..." – לענין של חמץ. ולכאורה, צריך היה רש"י להציבם בסמיכות, ומדוע הוא מפריד בין שני דינים אלו על ידי הדין "ואין שם יום טוב"¹⁹?

66ו. דיני פסח שני – לא לפי סדר הזמנים

על השאלה האחרונה אפשר היה, לכאורה, להשיב, שהדינים מופיעים בפירוש רש"י לפי סדר הזמנים: "מצה וחמץ עמו בבית", שבזמן שחיטת הפסח מותרת הימצאות חמץ בבית, קשורה לזמן שמבעוד יום, בשונה מפסח ראשון, שבו אסורה הימצאות חמץ בזמן השחיטה²⁰. הדין "ואין שם יום טוב" קשור רק לזמן שבו מתחיל הלילה, בשונה מפסח ראשון, שבו מתחיל לחול יום טוב בתחילת הלילה. והדין "ואין איסור חמץ אלא עמו באכילתו" קשור רק לזמן אכילת הפסח, זמן מה לאחר תחילת הלילה.

אך אין ליישב זאת כך: אילו היה רש"י מתכוון לדין של איסור חמץ בעת אכילת פסח שני, היה הדבר קשור לזמן האכילה. אך רש"י מדגיש כאן לא את איסור חמץ באכילתו, כי בכך זהה פסח שני לפסח ראשון, אלא, להיפך, הוא מציין כאן את השלילה "ואין איסור חמץ (אלא עמו באכילתו)", שחוץ מאכילתו אין איסור חמץ²¹. ודין זה מתחיל מיד בתחילת הלילה²². ואם כך, צריך היה רש"י לכתוב את הדין "ואין איסור חמץ..." בסמוך ל"מצה וחמץ עמו בבית"?

ז. שאלת רש"י קשורה למילה "או"

ההסבר לכל האמור לעיל הוא:

רש"י בעצמו רומז לקושי המתעורר אצלו בפסוקנו, אשר כדי ליישבו הוא אינו כותב רק "נקוד עליו... חוץ לאסקופת העזרה כל זמן שחיטה", אלא אף מוסיף "פסח שני מצה וחמץ עמו בבית...", על ידי שהוא מצטט לפני פירושו את המלים "או בדרך רחוקה".

המילה "או" אינה קשורה למשמעות של המלים "בדרך רחוקה" שלאחריה, אלא רק מבהירה ש"בדרך רחוקה" אינו הענין היחיד, אלא זוהי אחת הדוגמאות בפסוק. שהרי, המילה "או" מתאימה לציון דוגמאות שונות.

67לכן מצטט רש"י גם את המילה "או", כדי להבהיר, שכוונתו העיקרית אינה להסביר את הטעם לניקוד, או לפרש שהמשמעות של "בדרך רחוקה" כאן היא "שהיה חוץ לאסקופת העזרה", אלא כוונתו ליישב:

כיון שהפסוק מפרט כאן דוגמאות של הגורמים לאי הקרבת קרבן פסח, מדוע הוא אומר לאחר "טמא לנפש" (מדוע חשוב כאן²³), דוקא (ורק) את הדוגמא של "בדרך רחוקה", והרי קיימים ענינים נוספים, כפי שיוסבר להלן, המעכבים את עשיית הפסח? ותשובתו לשאלה זו היא על ידי פירושו "נקוד עליו... חוץ לאסקופת העזרה... מצה וחמץ עמו בבית...", כדלהלן.

ח. שני חלקי פירוש רש"י – תשובה לשתי שאלות

לפי הפשט, הסיבות המונעות את עשיית הפסח הן: א) טומאה. ב) היה מחוץ לעזרה. ג) "חמצו קיים" בזמן שחיטת הפסח.

יש סיבות נוספות המעכבות את הפסח: (א) איש לפי אכלו תכסו"²⁴, (ב) "כל ערל לא יאכל בו"²⁵. אך שני ענינים אלו אינם קשורים לפרשתנו: "איש לפי אכלו תכסו" נאמר, לפי דרך הפשט, רק לגבי פסח מצרים, ולא לגבי פסח דורות²⁶. ו"כל ערל לא יאכל בו" מעכב רק²⁷ את אכילת הפסח, אך לא את הקרבתו²⁸.

מתעוררת השאלה:

א) אדם יכול להימצא מחוץ לעזרה מכמה סיבות, ולא רק עקב היותו "בדרך רחוקה". ולכן אי אפשר לשאול על כך לגבי אדם שאינו נמצא בעזרה במזיד. כי לפי ההגיון הפשוט, הוא אכן חייב כרת ואינו יכול להקריב את פסח שני²⁹. אך השאלה היא: ייתכנו גורמים רבים שבגללם הוא אנוס ואינו יכול להגיע לעזרה. ומדוע מוזכרת בפסוק דוקא הדוגמא של "בדרך רחוקה"?

ב) יותר מכך: חידוש גדול יותר הוא כאשר האדם נמצא בעזרה ובכל זאת "לא יוכל לעשות הפסח", כי "חמצו קיים": ייתכנו כמה אפשרויות הגורמות לכך שלאחר תחילת זמן השחיטה הוא יהיה אנוס, ולא יוכל לבער את החמץ? והתורה היתה צריכה לציין, לפחות, דוגמא זו, בנוסף לאפשרות של "דרך רחוקה", שהוא נמצא בעזרה, אך חמצו נמצא ב"דרך רחוקה", ואין באפשרותו לבערו³⁰?

68שתי שאלות אלו מיישב רש"י בפירושו "נקוד עליו..." ובדבריו "מצה וחמץ עמו בבית...".

וכיון שהשאלה הראשונה (מדוע אין הפסוק מציין את הדוגמא של מי שהיה מחוץ לעזרה כאשר לא היה "בדרך רחוקה") נובעת מפסוק זה עצמו: מדוע כתוב בפסוק דוקא "בדרך רחוקה", ואילו השאלה על הדוגמא "חמצו קיים" מתעוררת מפרשה אחרת – לכן כותב רש"י בתחילה "נקוד עליו...", ורק לאחר מכן "פסח שני מצה וחמץ עמו בבית..." – לפי סדר השאלות:

בפירושו "נקוד עליו... אלא שהיה חוץ לאסקופת העזרה" מבאר רש"י מדוע אין התורה מזכירה דוגמאות אחרות לגבי "חוץ לעזרה", כי לפי פירוש זה, אכן המשמעות של "בדרך רחוקה" אינה מרחק במקום, אלא כל אופן של "היה חוץ לאסקופת העזרה", ואף מי שלא נכנס לעזרה במזיד, כדלעיל בסעיף ג'. ובמלים "מצה וחמץ עמו בבית..." מוסבר מדוע אין מובאת בפסוק הדוגמא של "חמצו קיים", כפי שיוסבר להלן.

ט. ביטול הגורם או שינוי הדין

בפשוטו של מקרא, הפרשה "וידבר... איש איש כי יהיה טמא לנפש..." מהווה תשובה לשאלתם של "אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם – למה נגרע...". התשובה לכך היא "איש איש כי יהיה טמא לנפש... ועשה פסח לה'", שתקנתם היא הקרבת פסח שני.

וכאשר הורה הקדוש־ברוך־הוא את ההלכה של "איש איש כי יהיה טמא לנפש", הוא הוסיף "או בדרך רחוקה" – למרות שלא שאלו על כך³¹, כי גם מקרה זה דומה למקרה של "טמא לנפש": בשני המקרים מתבטלת לפני זמן הקרבת פסח שני הסיבה המונעת את הקרבת פסח ראשון.

ולכן אין מקום להוסיף בפרשה זו את המקרה של "חמצו קיים", כי במקרה זה אין צריכה להשתנות ולהתבטל בעת פסח שני הסיבה והמציאות, שהרי "פסח שני מצה וחמץ עמו בבית". גם עתה יש חמץ בביתו, אלא שהדין השתנה: בזמן הקרבת פסח ראשון מנע החמץ את ההקרבה, ואילו בפסח שני אין הדבר מעכב.

י. ההלכות זהות, אך פסח שני אינו יום טוב

אך כאשר רש"י אומר "פסח שני – מצה וחמץ עמו בבית", מתעוררת מיד השאלה, מהו המקור לכך? ואדרבה, במבט ראשון יש לכך סתירה בפשטות הפסוקים: מספר פסוקים מאוחר יותר³² נאמר "ככל חקת הפסח יעשו אותו". כלומר, פסח שני זהה בהלכותיו לפסח 69ראשון. מדוע, אפוא, נאמר שבפסח שני מותרת הימצאות חמץ בבית, בשונה מפסח ראשון?

לכן מסביר רש"י – "ואין שם יום טוב": הרי ברור, שפסח שני אינו יום טוב. את זאת אין רש"י צריך להסביר, כי הדבר מובן: פסח ראשון הוא זמן יציאת מצרים, ומשום כך הוא יום טוב³³. פסח שני חל "בחדש השני", בחודש אייר, לא בזמן יציאת מצרים, ואין הוא יום טוב. וכיון שפסח שני אינו יום טוב³⁴, אין איסור חמץ³⁵.

לאחר שרש"י אומר "ואין שם יום טוב", כדי להסביר את הטעם לדין "מצה וחמץ עמו בבית", הסבר הנדרש מיד במקום זה, הוא מבהיר, שאין בכך סתירה להלכה המופיעה מיד לאחר מכן³⁶, שבדיוק כשם שבפסח ראשון נאמר "ומצות על מרורים יאכלוהו"^*, כך חל דין זה גם בפסח שני, "על מצות ומרורים יאכלוהו", שיש לאוכלו דוקא עם מצה, ולא עם חמץ – כי "אין איסור חמץ אלא עמו באכילתו", אך מלבד זאת אין איסור חמץ אחר בפסח שני.

יא. הריחוק – אינו ודאי

לאחר כל האמור לעיל עדיין אין מובן, כדלעיל בסעיף ד': (א) דברי רש"י "לא שרחוקה ודאי", ולא "לא שרחוקה ממש", (ב) מדוע הוא מוסיף "כל זמן שחיטה".

ההסבר לכך הוא: הסיבה לכך שאם מישהו לא הקריב את הפסח מפני היותו ("טמא לנפש" או) "בדרך רחוקה", כפי שנראה בפשטות, ללא פירוש רש"י – יכול להביא פסח שני, היא מפני שהיה אנוס. וכיון שכך, סביר להניח, שגודל המרחק אינו תלוי רק במרחק הפיזי עצמו, אלא במשך הזמן שנותר להקרבת קרבן פסח: בתחילת זמן השחיטה המרחק רב יותר, מרחק שאי אפשר להגיע ממנו אל העזרה במשך חצי יום. וככל שמתקרב סוף זמן השחיטה, כך קטן יותר ויותר המרחק הקובע.

לפי זה הכרחי לומר, שהמשמעות של "בדרך רחוקה", גם כאשר לא "נקוד עליו", אינה שהמרחק הפיזי הוא גדול, שהרי³⁷ גודל זה קטן יותר בסמוך לשקיעת החמה, אלא – כפירוש הרמב"ן – "שהיא רחוקה לו בעשיית הפסח⁵, לא רחוקה ממש".

ולכן, כאשר רש"י שולל פירוש זה, 70שבמושג "רחוקה" הכוונה היא לחוסר אפשרות להגיע לעזרה בזמן, הוא אינו יכול לומר "לא שרחוקה ממש", כי גם ללא פירוש רש"י כבר ידוע ש"לא רחוקה ממש". אלא, הוא אומר "לא שרחוקה ודאי":

לפי הפירוש שלעיל, שבמושג "בדרך רחוקה" הכוונה היא להימצאותו במקום שממנו אין הוא יכול להגיע לעזרה להקרבת הפסח במועד, יוצא, ש"ריחוקו" מעשיית הפסח הוא ודאי: ברור, ללא שום ספק, שהוא לא יקריב את הפסח.

ואילו לפי פירוש רש"י "שהיה חוץ לאסקופת העזרה", אף כאשר ביכולתו להגיע לעזרה בזמן, יוצא, שה"ריחוק" מעשיית הפסח אינו ודאי: בעת הימצאותו מחוץ לעזרה הוא אכן "רחוק" מעשיית הפסח, אך אין זה ריחוק ודאי ומוחלט, כי באפשרותו להיכנס בכל רגע לעזרה, ולהקריב את הפסח.

יב. פסח שני, רק אם היה "חוץ... כל זמן שחיטה"

לאחר שרש"י מפרש, שבמלים "בדרך רחוקה" אין הכוונה "רחוקה ודאי", אלא "חוץ לאסקופת העזרה", ייתכן לחשוב, שהאפשרות שנותנת התורה "ועשה פסח לה' בחודש השני...", למי שלא הקריב פסח ראשון כי "יהיה (טמא לנפש או) בדרך רחוקה", קיימת גם במקרה שבו היה האדם במשך רוב זמן השחיטה בעזרה, ורק לרגע אחד שהה מחוץ לעזרה:

– אם ההסבר ל"בדרך רחוקה" הוא "רחוקה ודאי", שאז יוצא שהטעם לדין "כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחוקה... ועשה פסח לה'" הוא מפני היותו אנוס, כדלעיל בסעיף ג' – מובן בפשטות, שאם בתחילת זמן השחיטה הוא היה טהור "ובדרך לא היה" ולאחר מכן הוא נטמא ברצונו, או התרחק ל"דרך רחוקה", אין הוא רשאי להקריב פסח שני, כי אמנם אין חובה להקריב את הפסח מיד בתחילת הזמן, ואפשר להקריבו אף ברגע האחרון, ואז הוא הרי היה אנוס³⁸ – אך בכל זאת מובן, שבעצם עשותו, לאחר תחילת זמן חובת הקרבת הפסח, פעולה המונעת את הקרבת הפסח – הרי זהו זדון³⁹.

אך לפי פירוש רש"י, "שהיה חוץ לאסקופת העזרה", שאף מי שהיה קרוב לעזרה, והיה באפשרותו להיכנס לעזרה ולהקריב את הפסח ללא מאמץ מיוחד מקריב פסח שני – יוצא, שההבחנה בין "טמא לנפש או בדרך רחוקה" לבין "האיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה" אינה מפני האונס, אלא זוהי גזירת הכתוב. ואם כך, אפשר כבר לומר ש"ועשה פסח לה' בחדש השני..." אפשרי גם לגבי מי ש"יהיה (טמא לנפש או) בדרך רחוקה" רק רגע אחד במשך זמן השחיטה, 71– לכן מבאר רש"י "שהיה חוץ לאסקופת העזרה כל זמן שחיטה", שמדובר כאן דוקא במקרה שבו האדם היה במשך כל זמן השחיטה (טמא או) "חוץ לאסקופת העזרה". אך אם הוא היה לפני כן טהור ובתוך העזרה, לא תועיל לו היותו מאוחר יותר "טמא או בדרך רחוקה".

ומעצם העובדה שרש"י אינו מביא הוכחות לפירושו "כל זמן שחיטה", ניכר, שהענין מובן מאליו, ואין צורך בהוכחה⁴⁰.

יג. מזיד בעשיית הפסח או בפרט צדדי

רוב דיני התורה מובנים גם בהגיון, ורק דינים ספורים^* הם "חוקים". ולכן גם דין שאי אפשר להסבירו בשלימותו באופן הגיוני, יש למצוא, לפחות לכמה פרטים ממנו, הסבר הגיוני ככל האפשר, כדי שהוא לא יישאר לחלוטין גזירת הכתוב.

לפיכך יש להניח, שהתורה מבחינה בין מי שהיה "בדרך רחוקה" לבין מי שלא היה "בדרך רחוקה", כי מי שהיה בעזרה ולמרות זאת "וחדל לעשות הפסח", הרי הוא מזיד בעשיית הפסח עצמה. ואילו מי שהיה "בדרך רחוקה", אמנם היתה לו אפשרות להיכנס לעזרה, אך הזדון הוא בדבר הצדדי, בהישארותו מחוץ לעזרה, ואילו בעשיית הפסח עצמה הוא אנוס, שהרי אינו יכול להקריב את הפסח במקום הימצאו, ולכן ניתנת לו התקנה להקריב פסח שני.

וכיון שלפי פירוש רש"י "שהיה חוץ לאסקופת העזרה", הרי "בדרך רחוקה" הוא אונס, יוצא, שאם בתחילת זמן השחיטה הוא היה בתוך העזרה ואחר כך הוא יצא משם, אין הוא נחשב לאנוס. ולכן מסביר רש"י "שהיה חוץ... כל זמן השחיטה".

יד. שלושה ענינים בקרבנות

מהענינים של "יינה של תורה" שבפירוש רש"י זה:

כאמור לעיל, בסעיף ח', יש לפי הפשט שלוש סיבות המעכבות את עשיית הפסח: טומאה, היה מחוץ לעזרה, חמצו קיים.

ההסבר לכך הוא:

באופן כללי, יש בקרבנות שלושה ענינים: א) עצם הענין של הקרבנות, "קרבן לה'" כשמו, מלשון קירוב⁴¹ – התקרבותו של היהודי לקדוש־ברוך־הוא על ידי הקרבן. ב) ההעלאה מלמטה למעלה, המתבטאת בעיקר בחלק הקרבן הנשרף ועולה באש שלמעלה. ג) ההמשכה מלמעלה למטה, 72המתבטאת בעיקר בחלק הקרבן הנאכל על ידי הכהנים או על ידי הבעלים – שקדושת הקרבן חודרת לפנימיות האדם, ונעשית דם ובשר כבשרו⁴².

בקרבן פסח ישנם שלושה ענינים אלו ביתר שאת:

ה"קירוב" בקרבן פסח אינו מדורג, אלא בדילוג, כמשמעות הפשוטה של המילה "פסח"⁴³. כלומר, היהודי המקריב את הפסח "מקפץ" ומתנתק ממציאותו לגמרי, בשונה מקירוב רגיל, שלאחריו עדיין הוא נשאר במציאותו.

ההעלאה ממטה למעלה בקרבן הפסח אינה רק בחלק הנשרף על גבי המזבח, אלא גם בחלק הנאכל, שעליו להיות "צלי אש", ולא "מבושל במים" או בשאר משקים⁴⁴, והאש מביעה העלאה ממטה למעלה.

וכך גם מצד שני: ההמשכה מלמעלה למטה המתבטאת באכילת הקרבן ניכרת בקרבן פסח יותר מכל הקרבנות, שקרבן זה "לא בא מתחילתו אלא לאכילה"⁴⁵.

כדי ששלושה ענינים אלו יושגו, נדרש א) שבעת עשיית הפסח לא יהיה חמץ ברשות האדם; ב) שיהיה טהור; ג) שיימצא בעזרה:

חמץ מבטא התנשאות וגאוה⁴⁶. וכיון שעל בעל גאוה אומר הקדוש־ברוך־הוא "אין אני והוא יכולין לדור"⁴⁷, לכן ה"חמץ" הוא ההיפך מה"קירוב לה'" שבקרבן פסח.

טומאה, ובמיוחד טומאת מת – "טמא לנפש" – היא ההיפך מענין ההעלאה ממטה למעלה שבקרבן פסח. טומאה אינה נתפשת, אפילו בשכל האדם⁴⁸. בדבר שנטמא אין רואים שום שינוי בגשמיותו⁴⁹, כי הטומאה אינה קשורה ואינה ניכרת בגוף, אלא זהו שינוי ברוחניות, הקשור לנשמה⁵⁰ – היא יורדת. ולכן מפריעה הטומאה להעלאה מלמטה למעלה, שצריכה לרומם את היהודי מהעולם הגשמי לעולם הרוחני. ובמיוחד טומאת מת, שכל ענין המוות הוא ירידת הגוף מדרגתו בהיותו חי.

"היה חוץ לעזרה" – פרט זה קשור לגוף, שהרי דין זה חל אף כאשר היה לאדם רצון עז להיות בעזרה, ומצד 73נפשו הוא בתוך העזרה⁵¹, אך מצד הגוף הוא מחוץ לעזרה. זהו ההיפך מענין ההמשכה מלמעלה למטה של הפסח, המתבטאת באכילת הפסח כפשוטה – הפיכתו לחלק מבשר הגוף הגשמי.

טו. "חמצו קיים" – ניגוד לפסח בכללותו

זהו ההסבר האפשרי בפנימיות הענינים לכך שתקנת פסח שני למי שהיה "טמא לנפש או בדרך רחוקה" מופיעה בתורה שבכתב במפורש, ואילו למי שהיה "חמצו קיים", היתה אפשרית לפי התורה שבכתב בלבד המחשבה, שהוא אינו רשאי לעשות פסח שני, ויש צורך בפירוש רש"י, תורה שבעל־פה, כדי להבהיר שגם לגביו חלה התקנה של פסח שני:

כיון שחמץ הוא הניגוד לענין הפסח בכללותו, בשונה מטומאה ומדרך רחוקה הנוגדים רק לפרטים מסויימים בעניני קרבן הפסח – העלאה והמשכה, יוצא, שאי ביעור החמץ במזיד דומה לזדון בעשיית הפסח עצמה. ומי שלא הקריב קרבן פסח במזיד, אינו רשאי להקריב פסח שני, כפי שנתבאר לעיל בסעיף ג'.

יז. "אין דבר אבוד"

אך כל זאת מצד דרגה זו של תשובה, מהותו⁵² של פסח שני, כפי שהיא מופיעה בגלוי בתורה שבכתב, בחינת עשיה⁵³. אך התורה שבעל־פה, כפי שהיא מופיעה בסמיכות לתורה שבכתב – שזוהי מהות פירוש רש"י, המפרש את פשוטו של מקרא – אומרת, שגם מי שהיה מזיד לגבי החמץ, כיון שזדונו אינו בעשיית הפסח עצמה בכל זאת, רשאי להקריב פסח שני.

עד שבאה תורה שבעל־פה, כפי שהיא נעלית מתורה שבכתב, ופוסקת, לפחות לפי כמה פוסקים (כדלעיל בסעיף ג'^*) – מצד הענין של "ערבים עלי דברי סופרים..."⁵⁴, שאפילו מי שהזיד בעשיית הפסח עצמה, יכול להקריב פסח שני.

ויותר מכך: יש כלל⁵⁵, ש"האומר אחטא ואשוב... אין מספיקים בידו לעשות תשובה", כי "הואיל והתשובה גורמת לו לחטוא"⁵⁶, ויש לומר⁵⁷, שהדבר דומה לכלל "אין קטיגור נעשה סניגור"⁵⁸, 74אך בעניננו, ולדעת הפוסקים הנ"ל, איננו מוצאים בשום מקום, שאם מישהו לא הקריב את קרבן הפסח במועדו בזדון, והסתמך על פסח שני, שפסח שני לא יועיל לו⁵⁹.

דבר זה הוא בהתאם לאמרתו הידוע⁶⁰ של כ"ק מורי וחמי אדמו"ר ריי"צ, שמהותו של פסח שני היא: "עס איז ניטא קיין "פארפאלן", מען קען אלע מאל פאריכטן" (=אין דבר אבוד, אפשר תמיד לתקן).

(משיחת ש"פ בהעלותך ושלח תשכ"ו)