ספרי כ"ק אדמו"ר לקוטי שיחות כרך ח בהעלותך שיחה א

63

קובץ ה-PDF השיחה כולה מצוטט בעמוד אחד חיפוש חדש

מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.

שהדעה הראשונה קרובה יותר לפשוטו של מקרא, צריך היה רש"י להביא דעה זו?

ג. הדעה הראשונה קרובה יותר לפשט

השאלה אף קשה יותר: מעלת הדעה הראשונה על פני השניה אינה רק בהבנת המלים "דרך רחוקה", אלא גם לפי הדין "ועשה פסח לה' בחודש השני..." – לגבי מי שלא הקריב את הפסח במועדו הראשון, עקב היותו טמא או בדרך רחוקה:

אם במלים "בדרך רחוקה" הכוונה היא למקום שממנו אין אפשרות להגיע לעזרה במשך כל זמן השחיטה, מובן מדוע אומרת התורה שדוקא כאשר היה "טמא לנפש" או "בדרך רחוקה" הוא רשאי להקריב פסח שני, ואילו "והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה וחדל לעשות הפסח, ונכרתה הנפש ההיא מעמיה"¹¹, והוא אינו מקריב פסח שני¹²: כאשר אדם היה טהור וקרוב לעזרה, הוא מזיד. אך כאשר אדם לא הקריב פסח ראשון מחוסר אפשרות, בהיותו "טמא לנפש" או "בדרך רחוקה", הרי למרות שהיתה לו אפשרות להתחיל ללכת לעזרה לפני התחלת זמן השחיטה, בכל זאת כיון שבתחילת זמן השחיטה, כאשר מתחילה לחול החובה^* של הקרבת הפסח, הוא כבר לא היה יכול להגיע לעזרה¹³, הרי הוא אנוס, והתורה מאפשרת לו לעשות פסח שני.

אך אם משמעות המלים "דרך רחוקה" היא "חוץ לאסקופת העזרה", אין מובן: גם מי שהיה "בדרך רחוקה"

הערות

11. ט, יג.
12. ע"פ דרך ההלכה לדעת הרמב"ם, גם "האיש אשר הוא טהור ובדרך לא הי'", ואפילו כשהזיד בראשון, אף שחייב כרת על הראשון – יעשה את השני ויפטר מהכרת (פסחים צב, ב ואילך. רמב"ם שם רפ"ה). אבל בפשוטו של מקרא, הרי מפורש דהדין "ועשה פסח לה' בחדש השני גו'" הוא רק ל"טמא לנפש גו'", (אבל "האיש אשר הוא טהור גו'", דינו מפורש "ונכרתה גו' חטאו ישא" ואין לו תקנה. וגם ע"פ דרך ההלכה – לכמה דיעות כולל גם רש"י – הדין כן*).
*. ידועה השקו"ט בגדרי החיוב להכין מכשירי מצוה וכיו"ב, לפני זמן חיוב קיום המצוה – ראה שו"ע אדה"ז או"ח סרמ"ח סי"ג, שלפי דעה א' מותר לצאת בשיירא קודם ג' ימים לפני השבת, גם כשיודע בבירור גמור שבודראי יצטרך לחלל שבת אח"כ (והטעם: כי ג' ימים הראשונים שבשבוע אינם מתייחסים לשבת הבא שם סעיף ה'); וגם לפי דעה השני' שם שיש איסור בזה (וכן האיסור בג' ימים שלפני השבת – לד"ה), האיסור הוא רק מד"ס. וראה שד"ח אס"ד מע' יו"כ סי' א' סק"י – שקו"ט אם מותר (וצריך) להתענות בצום גדלי', באם א"א יהי' לו עי"ז להתענות ביו"כ שלאחריו. ושם (ד"ה אמנם נראה), שגם לדעה השני' הנ"ל מותר להתענות. עיי"ש.
13. ירושלמי שם ה"ב, וראה תוד"ה אלא (פסחים צג, א): "ואין לומר דס"ד דחייב כרת על מה שהרחיק עצמו". ובצל"ח שם, שרש"י ס"ל כן גם אליבא דרבי. וכ"פ הרמב"ם בסהמ"צ מ"ע נז. אבל באור חדש שם, שרש"י כתב כן אליבא דר"נ דוקא, אבל אליבא דרבי נפטר הוא מהכרת. וכ"ה ברמב"ם הל' ק"פ שם ה"ב. (ואף דבסה"מ שם כותב כנ"ל שלדעת רבי לא נפטר מחיוב כרת – עיין בביאור הרי"ף פערלא מ"ע נז (רמ, ג), שהרמב"ם חזר בו).
. רש"י פסחים צג, א – ד"ה תשלומין דראשון: "חייב כרת על הראשון ואפילו עשה את השני".

מצוטט בעמוד אחד

אגרות קודש 1

כרך כג ‹ ח'תתכט לקו"ש ח"ח ע' 63

עמודים המצטטים את אותם מקורות

הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד - קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 11 עמודים.