ר"ד יום ב' י"ד אייר, פסח שני, ה'תשי"ד.
בס"ד. ר"ד יום ב' י"ד אייר, פסח שני, ה'תשי"ד*.
בלתי מוגה
א. יום י"ד אייר נקרא בלשון חז"ל "פסח קטן"1 (או "פסחא זעירא"2). וטעם הדבר פשוט – דכיון שאינו נוהג אלא יום אחד, הרי הוא קטן מחג הפסח, שנוהג שבעה ימים. וכן משמע שגם בערכו קטן הוא לגבי חג הפסח.
אמנם, כבר נהגו כלל ישראל לקרוא את יום י"ד אייר בשם "פסח שני "3, שם המורה על חשיבותו בערך לפסח ראשון.
וכמובן גם ממ"ש אדמו"ר הזקן בלקו"ת ר"פ במדבר4 עה"פ5 "לחדש השני בשנה השנית", שענין זה הוא למעלה מיצי"מ שהיתה "בחודש הראשון"6. והטעם לזה – כיון שיצי"מ ענינה "סור מרע", והענין ד"שני" הוא "עשה טוב", והרי "סור מרע" הוא הכנה ל"עשה טוב" – כיון שכל בריאת העולם הוא בשביל הענין ד"עשה טוב", המשכת האורות למטה, אלא שמכיון שזקוקים לכלים נקיים וטהורים כו' – לכן צ"ל קודם "סור מרע", לנקות ולטהר את הכלים כדי שיוכלו לקבל האור כי טוב.
ב. וביאור הענין7:
בחג הפסח – ניתנו כל המדריגות בבת אחת, כיון שאז מאירה בלב כל ישראל אמונה פשוטה שלמעלה מטעם ודעת, ולכן נכללים בה כל המדריגות יחד. וזהו הטעם שחמץ שיש בו טעם ודעת – אסור בפסח, משא"כ מצה, שאין בה אלא "טעמא קלילא"8, ולכן נקראת "מיכלא דמהימנותא"9 – מצוה לאוכלה בפסח.
ולאחרי כן, הנה ע"י העבודה והטהרה בששת השבועות של ימיהספירה שבין חג הפסח לחג השבועות – באים לקבלת התורה, שבו מצוה להקריב שתי הלחם שצריכים להיות חמץ דוקא10, שאז נשלמת הדרגא העליונה בעבודה – להביא את הטעם והדעת בעבודת השי"ת. ובזה היא עיקר עבודת האדם בכל השנה11.
ובתוך ששה השבועות של ימי עבודת הספירה – ניתן ליחידים הענין ד"פסח שני ", שהוא מדריגה נעלית ביותר, "גבוה מעל גבוה"12, וגדול ערכו עד מאוד, למעלה גם מפסח ראשון.
וזהו הטעם שבפסח שני "חמץ ומצה עמו בבית "13:
פסח ראשון שצריך להיות נאכל "על השובע"14 – אף שמותר לאכול לפניו מאפה בצק, הרי זה צ"ל " שמורה " מחמץ. משא"כ פסח שני שגם הוא צריך להיות נאכל "על השובע" – מותר לאכול חמץ מקודם כדי לאכול את הפסח עם המצה על השובע.
והענין בזה – שבפסח שני רשאים ויכולים היחידים לכלול את הטו"ד (חמץ) בלמעלה מטו"ד (מצה).
– אמנם אין עדיין מצוה בחמץ, כיון שכלל ישראל לא הגיע עדיין למדריגה זו עד חג השבועות, אבל ליחידים יש רשות שיהי' חמץ ומצה עמו בבית.
וכל זה הוא מפני שבו ביום, שהוא אמצע עבודת הספירה, ניתן מלמעלה הכח והרשות ליחידים להגיע למדריגה "גבוה מעל גבוה" – לכלול את הטו"ד בלמעלה מטו"ד.
ולכן נקרא יום זה בשם "פסח שני " – שני לראשון – כיון שפסח ראשון הוא הכנה לפסח שני: בפסח ראשון – ניתנה מלמעלה לכל ישראל אמונה פשוטה בלי שום טו"ד, ובפסח שני – ניתן ליחידים הכח והזכות לכלול את הטו"ד עצמו באמונה פשוטה שלמעלה מטו"ד.
וכח זה – נפעל למעלה ע"י כלל ישראל , שהנהיגו ע"פ "מנהג ישראל תורה"15 לקרוא את יום י"ד אייר בשם "פסח שני ".
**********
הערות
- *. להרב רא"א הכהן יאָלעס.
- 1. חלה בסופו. ר"ה יח, סע"א (במשנה).
- 2. מגילת תענית פ"ב. הובא בחולין קכט, ב.
- 3. כך נקרא בכ"מ, מתחיל ממשנה פסחים צב, ב (ובגמרא שם צג, א), רמב"ם הל' ק"פ פ"ה, ועד לסידור רבינו הזקן (לפני ובא לציון גואל).
- 4. ג, א.
- 5. ר"פ במדבר.
- 6. מסעי לג, ג.
- 7. ראה גם שיחת ש"פ קדושים סי"ג-ד (לעיל ס"ע 249 ואילך). וש"נ.
- 8. ראה פסחים קיט, ב ("דלא נפיש טעמייהו").
- 9. זח"ב קפג, ב.
- 10. אמור כג, יז. מנחות נב, ב.
- 11. ראה גם לעיל ס"ע 249 ואילך. וש"נ.
- 12. קהלת ה, ז.
- 13. פסחים צה, רע"א (במשנה). הובא בפרש"י עה"ת בהעלותך ט, יו"ד.
- 14. שם ע, רע"א.
- 15. ראה תוד"ה נפסל – מנחות כ, ב. שו"ע אדה"ז או"ח סוסק"פ. סתל"ב סי"א. סתצ"ד סט"ז.
משנה תורה, הלכות קרבן פסח ה׳ - הטקסט מספריא
מי שהיה טמא בשעת שחיטת הפסח שאין שוחטין עליו או שהיה בדרך רחוקה או נאנס באונס אחר או ששגג ולא הקריב בראשון הרי זה מביא פסח בארבעה עשר לחדש השני בין הערבים ושחיטת פסח זה מצות עשה בפני עצמו ודוחה את השבת שאין השני תשלומין לראשון אלא רגל בפני עצמו לפיכך חייבין עליו כרת:
כיצד מי ששגג או נאנס ולא הקריב בראשון אם הזיד ולא הקריב בשני חייב כרת ואם שגג או נאנס אף בשני פטור הזיד ולא הקריב בראשון הרי זה מקריב בשני ואם לא הקריב בשני אף על פי ששגג הרי זה חייב כרת שהרי לא הקריב קרבן ה' במועדו והיה מזיד אבל מי שהיה טמא או בדרך רחוקה ולא עשה את הראשון אע"פ שהזיד בשני אינו חייב כרת שכבר נפטר בפסח ראשון מן הכרת:
ומי שהיה בדרך רחוקה ושחטו וזרקו עליו את הדם אע"פשבא לערב לא הורצה וחייב בפסח שני:
טמא שיכול ליטהר בפסח ראשון שלא טבל אלא ישב בטומאתו עד שעבר זמן הקרבן וכן ערל שלא מל עד שעבר זמן הקרבן הרי זה מזיד בראשון לפיכך אם לא עשה את השני אפילו בשגגה חייב כרת:
כשם שמילת עצמו מעכבתו מלעשות פסח כך מילת בניו הקטנים ומילת כל עבדיו בין גדולים בין קטנים מעכבת אותו שנאמר המול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו ואם שחט קודם שימול אותם הפסח פסול וכן טבילת אמהותיו לשם עבדות מעכבתו ודבר זה מפי הקבלה שהטבילה לשפחות כמילה לעבדים:
הקטן אין מילת עבדיו וטבילת שפחותיו מעכבתו מלהמנות על הפסח שנאמר וכל עבד איש להוציא את הקטן:
גר שנתגייר בין פסח ראשון לפסח שני וכן קטן שהגדיל בין שני פסחים חייבין לעשות פסח שני ואם שחטו עליו בראשון פטור:
נשים שנדחו לשני בין מפני האונס והשגגה בין מפני הטומאה ודרך רחוקה הרי פסח שני להם רשות רצו שוחטין רצו אין שוחטין לפיכך אין שוחטין עליהן בפני עצמן בשבת בפסח שני אבל אם היתה האשה אחת מבני חבורה מותר ואי זו היא דרך רחוקה חמשה עשר מיל חוץ לחומת ירושלים:
מי שהיה בינו ובין ירושלים יום ארבעה עשר עם עליית השמש חמשה עשר מיל או יתר הרי זה דרך רחוקה היה בינו ובינה פחות מזה אינו בדרך רחוקה מפני שהוא יכול להגיע לירושלים אחר חצות כשיהלך ברגליו בנחת הלך ולא הגיע מפני שעכבוהו הבהמות בדחקם או שהיה בירושלים וחיה חולה ברגליו ולא הגיע לעזרה עד שעבר זמן הקרבן הרי זה אנוס ואינו בדרך רחוקה מי שהיה חבוש חוץ לחומת ירושלים והבטיחוהו לצאת לערב שוחטין עליו וכשיצא לערב יאכל בד"א כשהיה חבוש ביד ישראל אבל אם היה חבוש ביד עכו"ם אין שוחטין עליו עד שיצא ואם שחטו עליו ויצא הרי זה אוכל ואם לא יצא פטור מלעשות פסח שני שהרי נשחט עליו וכן האונן והחולה והזקן שהם יכולין לאכול ששחטו עליהן ואחר שנזרק הדם נטמאו במת והרי אינן יכולין לאכול הרי אלו פטורין מלעשות פסח שני:
מנחות כ׳ ב - הטקסט מספריא
אַדְּרַבָּה: דָּם הֲוָה לֵיהּ לְרַבּוֹיֵי, שֶׁכֵּן מַתִּיר כְּמוֹתָהּ, נִפְסָל בִּשְׁקִיעַת הַחַמָּה כְּמוֹתָהּ! הָנָךְ נְפִישָׁן.
אָמַר מָר: שׁוֹמֵעַ אֲנִי אֲפִילּוּ עֵצִים וָדָם שֶׁנִּקְרְאוּ קׇרְבָּן. מַאן שָׁמְעַתְּ לֵיהּ דְּאָמַר עֵצִים אִיקְּרוֹ קׇרְבָּן? רַבִּי! לְרַבִּי מִבַּעְיָא בָּעוּ מֶלַח!
דְּתַנְיָא: ״קׇרְבַּן מִנְחָה״ – מְלַמֵּד שֶׁמִּתְנַדְּבִין עֵצִים, וְכַמָּה? שְׁנֵי גְּזִרִין, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״וְהַגּוֹרָלוֹת הִפַּלְנוּ עַל קֻרְבַּן הָעֵצִים״, רַבִּי אָמַר: עֵצִים קׇרְבַּן מִנְחָה הֵן, וּטְעוּנִין מֶלַח, וּטְעוּנִין הַגָּשָׁה.
וְאָמַר רָבָא: לְדִבְרֵי רַבִּי, עֵצִים טְעוּנִין קְמִיצָה. וְאָמַר רַב פָּפָּא: לְדִבְרֵי רַבִּי, עֵצִים צְרִיכִין עֵצִים.
סְמִי מִיכָּן עֵצִים, וְאֶלָּא קְרָא לְמַעוֹטֵי מַאי? אִי לְמַעוֹטֵי דָּם – מֵ״עַל מִנְחָתֶךָ״ נָפְקָא!
The Gemara rejects this proof: On the contrary, blood should be included in the requirement to have salt applied, since it renders the offering permitted to be sacrificed and eaten, as is so with regard to the handful, which renders the remainder of the meal offering permitted to be eaten. In addition, blood becomes invalid at sunset and can no longer be sprinkled on the altar, as is the halakha with regard to the handful of a meal offering, whereas the limbs of the burnt offering may be sacrificed at any point during the night. The Gemara responds: These characteristics shared by the meal offering and the limbs of the burnt offering are more than those shared by the blood and the meal offering.
§ The Gemara continues discussing the baraita: The Master said above: Had the verse stated only: And every offering you shall season with salt, I would derive that this applies to even the wood and the blood, which are also termed: An offering. Therefore, the verse states “and every meal offering of yours” (Leviticus 2:13), to teach that just as the meal offering is unique in that other items come as a requirement for it, so too, anything that is unique in that other items come as a requirement for it requires the application of salt. Therefore, the wood and the blood do not require salting, as in their case no other item is needed. The Gemara asks: Whom did you hear who says that the wood is termed an offering? It is Rabbi Yehuda HaNasi. But according to Rabbi Yehuda HaNasi, doesn’t the wood in fact require salting?
This is as it is taught in a baraita: The verse states: “And when one brings a meal offering [korban minḥa]” (Leviticus 2:1). The superfluous word korban teaches that one can voluntarily give wood as an offering for the altar. And how much wood must one bring if he does not specify an amount? Two logs. And the support for the fact that wood can be brought as a voluntary offering is from a verse, as the verse states: “And we cast lots for the wood offering” (Nehemiah 10:35). Rabbi Yehuda HaNasi says: This voluntary donation of wood is an offering like a meal offering, and therefore it requires salt and requires bringing to the corner of the altar, like a meal offering.
And Rava says: According to the statement of Rabbi Yehuda HaNasi, wood donated in this manner requires the removal of a handful, just as in the case of a meal offering, a portion of the wood must be removed and sacrificed separately. And Rav Pappa says that according to the statement of Rabbi Yehuda HaNasi, since it is an offering for the altar, the wood that is brought as an offering needs to be placed on other wood to burn, like any other offering that is burned on wood on the altar. Apparently, this means that Rabbi Yehuda HaNasi, who holds that the wood is termed an offering, also holds that it requires the application of salt, in contrast to the ruling in the baraita.
The Gemara responds: Remove wood from the baraita here, as it is not excluded by the term “and every meal offering of yours.” The Gemara asks: But then, the phrase in the verse “and every meal offering of yours” is to exclude what? If it serves to exclude blood, this is derived from the continuation of the verse, which states: “From your meal offering,” as explained in the continuation of the baraita.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד - קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 19 עמודים.
- אגרות קודש כרך כח י'תתכט חולין קכט, א
- אגרות קודש כרך ב שמו חולין קכט, א
- אגרות קודש כרך כד ט'רפט חולין קכט, ב
- לקוטי שיחות כרך לג בהעלותך שיחה א חולין קכט, ב
- לקוטי שיחות כרך לח הוספות חוקת חולין קכט, א
- לקוטי שיחות כרך ו הוספות - שיחות ומכתבים שיחה טו חולין קכט, ב
- לקוטי שיחות כרך יג הוספות - שיחות ומכתבים שיחה יא חולין קכט, א
- לקוטי שיחות כרך יח חוקת שיחה ב חולין קכט, ב
- כתר שם טוב הוספות קח פסחים צב, א
- לקוטי שיחות כרך לא משפטים שיחה ב פסחים צב, א
- לקוטי שיחות כרך ח בהעלותך שיחה א פסחים צב, ב ואילך
- לקוטי שיחות כרך יז קדושים שיחה ד פסחים צב, ב
- לקוטי שיחות כרך יז הוספות - שיחות ומכתבים שיחה יז פסחים צב, ב
- תורת מנחם ש"פ בשלח, י"א שבט, ה'תשכ"א מאותו ספר פסחים צב, א
- שולחן ערוך אורח חיים חלק ב הלכות שבת שלא דיני מילה בשבת ז פסחים צב, ע"א
- שולחן ערוך אורח חיים חלק ב הלכות עירובין שמז על איזה הוצאה חייב מן התורה ז פסחים צב, א
- שולחן ערוך קו"א חושן משפט הל' עוברי דרכים (ה) פסחים דף צ"ב א
- שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות שבת - ח"ו (סי' שכג-שדמ) שלא דיני מילה בשבת פסחים צב, א
- שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות שבת - ח"ז (סי' שמה-שסה) שמז על איזה הוצאה חייב מן התורה פסחים צב, א