73
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
נפשו הוא בתוך העזרה51, אך מצד הגוף הוא מחוץ לעזרה. זהו ההיפך מענין ההמשכה מלמעלה למטה של הפסח, המתבטאת באכילת הפסח כפשוטה – הפיכתו לחלק מבשר הגוף הגשמי.
טו. "חמצו קיים" – ניגוד לפסח בכללותו
זהו ההסבר האפשרי בפנימיות הענינים לכך שתקנת פסח שני למי שהיה "טמא לנפש או בדרך רחוקה" מופיעה בתורה שבכתב במפורש, ואילו למי שהיה "חמצו קיים", היתה אפשרית לפי התורה שבכתב בלבד המחשבה, שהוא אינו רשאי לעשות פסח שני, ויש צורך בפירוש רש"י, תורה שבעל־פה, כדי להבהיר שגם לגביו חלה התקנה של פסח שני:
כיון שחמץ הוא הניגוד לענין הפסח בכללותו, בשונה מטומאה ומדרך רחוקה הנוגדים רק לפרטים מסויימים בעניני קרבן הפסח – העלאה והמשכה, יוצא, שאי ביעור החמץ במזיד דומה לזדון בעשיית הפסח עצמה. ומי שלא הקריב קרבן פסח במזיד, אינו רשאי להקריב פסח שני, כפי שנתבאר לעיל בסעיף ג'.
יז. "אין דבר אבוד"
אך כל זאת מצד דרגה זו של תשובה, מהותו52 של פסח שני, כפי שהיא מופיעה בגלוי בתורה שבכתב, בחינת עשיה53. אך התורה שבעל־פה, כפי שהיא מופיעה בסמיכות לתורה שבכתב – שזוהי מהות פירוש רש"י, המפרש את פשוטו של מקרא – אומרת, שגם מי שהיה מזיד לגבי החמץ, כיון שזדונו אינו בעשיית הפסח עצמה בכל זאת, רשאי להקריב פסח שני.
עד שבאה תורה שבעל־פה, כפי שהיא נעלית מתורה שבכתב, ופוסקת, לפחות לפי כמה פוסקים (כדלעיל בסעיף ג'*) – מצד הענין של "ערבים עלי דברי סופרים..."54, שאפילו מי שהזיד בעשיית הפסח עצמה, יכול להקריב פסח שני.
ויותר מכך: יש כלל55, ש"האומר אחטא ואשוב... אין מספיקים בידו לעשות תשובה", כי "הואיל והתשובה גורמת לו לחטוא"56, ויש לומר57, שהדבר דומה לכלל "אין קטיגור נעשה סניגור"58,
הערות
- 51. כמאמר הבעש"ט (הובא בד"ה מים רבים תרל"ו פקי"ג. ד"ה רפאני חצר"ת פ"ה) שבמקום שרצונו של אדם שם הוא נמצא כולו.
- 52. שהרי זהו תוכן ביאור ענין פ"ש (ראה בפנים בסופו): עס איז ניטא קיין פארפאלן כו' (= אין דבר אבוד). ויש לקשר זה עם הביאור דפ"ש ענינו אתהפכא (אוה"ת בהעלותך ע' שסז־ח).
- 53. ראה תניא ספ"מ (בהגהה), אגה"ק סכ"ו (קמד, א) ובארוכה – לקו"ת ויקרא (ה, סע"א ואילך) שמקרא הוא בעשי'.
- *. ראה שם הערה 12.
- 54. ע"ז לה, א ופרש"י שם.
- 55. משנה יומא פה, ב.
- 56. אגה"ת פי"א.
- 57. ראה צפע"נ הל' יבום פ"ד ה"ב (לענין אחטא ויוה"כ מכפר).
- 58. וגם בענין יצי"מ (השייך לפסח – ראה לעיל שוה"ג להערה 19 שכללות החג דיצי"מ נקרא ע"ש הפסח – חג הפסח) מצינו כן, שאותם הרשעים שלא היו רוצים לצאת ממצרים, מתו בשלשת ימי אפלה (שמו"ר פי"ד, ג. רש"י שמות י, כב) – אף ששאר הרשעים, ואפילו עובדי ע"ז (ראה ילקוט ראובני שמות יד, כז. זח"ב קע, ב. תנחומא תשא יד) יצאו ממצרים (והרי הרצון לא לצאת ממצרים אינו בערך כלל לחטא ע"ז) – כי הרצון לא לצאת ממצרים הוא בענין זה עצמו ואין קטיגור נעשה סניגור.
תניא, אגרת התשובה י״א - הטקסט מספריא
וְאָמְנָם, לִהְיוֹת בְּלִבּוֹ הַהַכְנָעָה, הִיא בְּחִינַת תְּשׁוּבָה תַּתָּאָה כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, וְגַם הַשִּׂמְחָה בַּה׳, שְׁתֵּיהֶן בְּיַחַד – כְּבָר מִילְּתָא אֲמוּרָה בְּלִקּוּטֵי־אֲמָרִים סוֹף פֶּרֶק ל״ד, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזּוֹהַר הַקָּדוֹשׁ ״חֶדְוָה תְּקִיעָא בְּלִבַּאי מִסִּטְרָא דָא וְכוּ׳״. וּבְצֵירוּף עוֹד הָאֱמוּנָה וְהַבִּטָּחוֹן, לִהְיוֹת נָכוֹן לִבּוֹ בָּטוּחַ בַּה׳, כִּי חָפֵץ חֶסֶד הוּא, וְחַנּוּן וְרַחוּם וְרַב לִסְלוֹחַ, תֵּיכֶף וּמִיָּד שֶׁמְּבַקֵּשׁ מְחִילָה וּסְלִיחָה מֵאִתּוֹ יִתְבָּרֵךְ (״כְּרוֹב רַחֲמֶיךָ מְחֵה פְשָׁעָי״ ״כַּבְּסֵנִי טַהֲרֵנִי״, וְכָל עֲווֹנוֹתַי מְחֵה״ וְכוּ׳), בְּלִי שׁוּם סָפֵק וּסְפֵק סְפֵיקָא בָּעוֹלָם.
וּכְמוֹ שֶׁאָנוּ מְבָרְכִין בְּכָל תְּפִלַּת י״ח תֵּיכֶף שֶׁמְּבַקְשִׁים ״סְלַח לָנוּ כוּ׳״ – ״בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ חַנּוּן הַמַּרְבֶּה לִסְלוֹחַ״, וַהֲרֵי ״סְפֵק בְּרָכוֹת לְהָקֵל״, מִשּׁוּם חֲשַׁשׁ בְּרָכָה לְבַטָּלָה? אֶלָּא, אֵין כָּאן שׁוּם סָפֵק כְּלָל, מֵאַחַר שֶׁבִּקַּשְׁנוּ ״סְלַח לָנוּ״ ״מְחָל לָנוּ״, וְאִילּוּ לֹא הָיִינוּ חוֹזְרִים וְחוֹטְאִים – הָיִינוּ נִגְאָלִין מִיָּד, כְּמוֹ שֶׁאָנוּ מְבָרְכִין: ״בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ גּוֹאֵל יִשְׂרָאֵל״.
וַהֲרֵי אֲפִילוּ בְּמִדַּת בָּשָׂר וָדָם כֵּן, שֶׁצָּרִיךְ הָאָדָם לִמְחוֹל תֵּיכֶף וּמִיָּד שֶׁמְּבַקְשִׁים מִמֶּנּוּ מְחִילָה, וְלֹא יְהֵא אַכְזָרִי מִלִּמְחוֹל, וַאֲפִילוּ בְּקוֹטֵעַ יַד חֲבֵירוֹ, כִּדְאִיתָא בַּגְּמָרָא בְּסוֹף פֶּרֶק ח׳ דְּבָבָא קַמָּא:
וְאִם בִּיקֵּשׁ מִמֶּנּוּ ג׳ פְּעָמִים וְלֹא מָחַל לוֹ – שׁוּב אֵין צָרִיךְ לְבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ, וְהַגִּבְעוֹנִים שֶׁבִּיקֵּשׁ דָּוִד הַמֶּלֶךְ עָלָיו־הַשָּׁלוֹם מֵהֶם מְחִילָה בְּעַד שָׁאוּל שֶׁהֵמִית אֶת הַגִּבְעוֹנִים, וְלֹא רָצוּ לִמְחוֹל – גָּזַר דָּוִד עֲלֵיהֶם שֶׁלֹּא יָבֹאוּ בִּקְהַל ה׳, שֶׁהֵם רַחֲמָנִים וְכוּ׳, כִּדְאִיתָא בְּפֶרֶק ח׳ דִּיבָמוֹת.
וּבְמִדַּת הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה לְאֵין קֵץ.
וּמַה שֶּׁמְּשַׁבְּחִים וּמְבָרְכִים אֶת ה׳ ״חַנּוּן הַמַּרְבֶּה לִסְלוֹחַ״ – ״הַמַּרְבֶּה״ דַּיְיקָא, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּעֶזְרָא ״וְרַב לִסְלוֹחַ״, דְהַיְינוּ, שֶׁבְּמִדַּת בָּשָׂר וָדָם, אִם יֶחֱטָא אִישׁ לְאִישׁ וּבִיקֵּשׁ מִמֶּנּוּ מְחִילָה וּמָחַל לוֹ וְאַחַר כָּךְ חָזַר לְסוּרוֹ – קָשֶׁה מְאֹד שֶׁיִּמְחוֹל לוֹ שֵׁנִית, וּמִכָּל שֶׁכֵּן בִּשְׁלִישִׁית וּרְבִיעִית.
אֲבָל בְּמִדַּת הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא אֵין הֶפְרֵשׁ בֵּין פַּעַם אַחַת לְאֶלֶף פְּעָמִים, כִּי הַמְּחִילָה הִיא מִמִּדַּת הָרַחֲמִים, וּמִדּוֹתָיו הַקְּדוֹשׁוֹת אֵינָן בִּבְחִינַת גְּבוּל וְתַכְלִית, אֶלָּא בִּבְחִינַת אֵין־סוֹף, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב ״כִּי לֹא כָלוּ רַחֲמָיו״, וּלְגַבֵּי בְּחִינַת אֵין־סוֹף אֵין הֶפְרֵשׁ כְּלָל בֵּין מִסְפָּר קָטָן לְגָדוֹל, דְּ״כוּלָּא קַמֵּיהּ כְּלָא – מַמָּשׁ – חֲשִׁיב״, וּ״מַשְׁוֶה קָטָן וְגָדוֹל וְכוּ׳״.
וְלָכֵן ״מַעֲבִיר אַשְׁמוֹתֵינוּ בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה״, וְכָל הַחֲטָאִים שֶׁמִּתְוַודִּים בְּ״עַל חֵטְא״ מִדֵּי שָׁנָה, אַף שֶׁחָזַר וְעָבַר עֲלֵיהֶם – חוֹזֵר וּמִתְוַדֶּה עֲלֵיהֶם בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים בְּשָׁנָה הַבָּאָה, וְכֵן לְעוֹלָם. וּ״בְכָל שָׁנָה וְשָׁנָה״ לָאו דַּוְקָא, אֶלָּא כְּמוֹ כֵן בְּכָל יוֹם וָיוֹם ג׳ פְּעָמִים מְבָרְכִים: ״בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ חַנּוּן הַמַּרְבֶּה לִסְלוֹחַ״.
וּכְמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״תְּפִלָּה כְּנֶגֶד תְּמִידִין תִּקְּנוּהָ״, וְתָמִיד שֶׁל שַׁחַר הָיָה מְכַפֵּר עַל עֲבֵירוֹת הַלַּיְלָה, וְתָמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּייִם עַל שֶׁל יוֹם, וְכֵן מִדֵּי יוֹם בְּיוֹם לְעוֹלָם: אֶלָּא שֶׁיּוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר עַל עֲבֵירוֹת חֲמוּרוֹת, וְהַתָּמִיד, שֶׁהוּא קָרְבַּן עוֹלָה, מְכַפֵּר עַל מִצְוֹת עֲשֵׂה בִּלְבַד, וְכֵן הַתְּפִלָּה בִּזְמַן הַזֶּה עִם הַתְּשׁוּבָה, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל.
וְאֵין זֶה ״אֶחֱטָא וְאָשׁוּב״, כִּי הַיְינוּ דַוְקָא שֶׁבִּשְׁעַת הַחֵטְא הָיָה יָכוֹל לִכְבּוֹשׁ יִצְרוֹ, אֶלָּא שֶׁסּוֹמֵךְ בְּלִבּוֹ עַל הַתְּשׁוּבָה, וְלָכֵן, הוֹאִיל וְהַתְּשׁוּבָה גּוֹרֶמֶת לוֹ לַחֲטוֹא – ״אֵין מַסְפִּיקִין וְכוּ׳״. וְאַף גַּם זֹאת ״אֵין מַסְפִּיקִין״ דַּיְיקָא, אֲבָל אִם דָּחַק וְנִתְחַזֵּק וְנִתְגַּבֵּר עַל יִצְרוֹ וְעָשָׂה תְּשׁוּבָה – מְקַבְּלִין תְּשׁוּבָתוֹ.
אֲבָל אָנוּ שֶׁמְּבַקְשִׁים בְּכָל יוֹם: ״סְלַח לָנוּ״ – אָנוּ מַקְדִּימִין לְבַקֵּשׁ: ״וְהַחֲזִירֵנוּ בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵימָה לְפָנֶיךָ״, דְּהַיְינוּ שֶׁלֹּא נָשׁוּב עוֹד לְכִסְלָה, וְכֵן בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים מְבַקְשִׁים: ״יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ שֶׁלֹּא אֶחֱטָא עוֹד״ – מַסְפִּיקִין וּמַסְפִּיקִין, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״הַבָּא לִטַּהֵר מְסַיְּיעִין אוֹתוֹ״ – ״הַבָּא״ דַיְיקָא, מִיָּד שֶׁבָּא. וְאֵי לָזֹאת, גַּם הַסְּלִיחָה וְהַמְּחִילָה הִיא מִיָּד.
וּמַה שֶּׁכָּתוּב ״וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד״ – אֵין הַמְכֻוָּון לִהְיוֹת תָּמִיד עָצֵב נִבְזֶה חַס וְשָׁלוֹם, דְּהָא כְּתִיב בַּתְרֵיהּ: ״תַּשְׁמִיעֵנִי שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה וְגוֹ׳ וְרוּחַ נְדִיבָה תִסְמְכֵנִי וְגוֹ׳״, וּמִשּׁוּם שֶׁצָּרִיךְ לִהְיוֹת כָּל יָמָיו בִּתְשׁוּבָה עִילָּאָה, שֶׁהִיא בְּשִׂמְחָה רַבָּה כַּנִּזְכָּר לְעֵיל. אֶלָּא ״נֶגְדִּי״ דַיְיקָא, כְּמוֹ: ״וְאַתָּה תִּתְיַצֵּב מִנֶּגֶד״, ״מִנֶּגֶד סָבִיב לְאֹהֶל מוֹעֵד יַחֲנוּ״, וּפֵירֵשׁ רַשִׁ״י ״מֵרָחוֹק״. וְהַמְכֻוָּון, רַק לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ, וְלִהְיוֹת שְׁפַל רוּחַ בִּפְנֵי כָל הָאָדָם, כְּשֶׁיִּהְיֶה לְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינָיו שֶׁחָטָא נֶגֶד ה׳.
וְאַדְּרַבָּה, לְעִנְיַן הַשִּׂמְחָה יוֹעִיל זִכְרוֹן הַחֵטְא בְּיֶתֶר שְׂאֵת, בִּכְדֵי לְקַבֵּל בְּשִׂמְחָה כָּל הַמְּאוֹרָעוֹת הַמִּתְרַגְּשׁוֹת וּבָאוֹת, בֵּין מִן הַשָּׁמַיִם, בֵּין עַל־יְדֵי הַבְּרִיּוֹת, בְּדִיבּוּר אוֹ בְּמַעֲשֶׂה (וְזוֹ עֵצָה טוֹבָה לְהִנָּצֵל מִכַּעַס וְכָל מִינֵי קְפֵידָא וְכוּ׳). וּכְמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״הַנֶּעֱלָבִין וְאֵינָן עוֹלְבִין, שׁוֹמְעִין חֶרְפָּתָם וְאֵין מְשִׁיבִין, עוֹשִׂים מֵאַהֲבָה וּשְׂמֵחִים בְּיִסּוּרִים וְכוּ׳״, וְ״כָל הַמַּעֲבִיר עַל מִדּוֹתָיו – מַעֲבִירִים לוֹ עַל כָּל פְּשָׁעָיו״:
משנה תורה, הלכות יבום וחליצה ד׳:ב׳ - הטקסט מספריא
וצריכין הדיינין לקבוע מקום שישבו בו ואח"כ תחלוץ שם בפניהם שנאמר ועלתה יבמתו השערה אל הזקנים וגו'. לא נועדו ולא קבעו מקום אלא נקרו נקרה ונקראת היא והוא לפניהן וחלצו חליצתה כשרה.
שמות רבה י״ד:ג׳ - הטקסט מספריא
חשֶׁךְ לָמָּה הֵבִיא עֲלֵיהֶן, יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁאֵין לְפָנָיו מַשֹּׂוֹא פָנִים וְהוּא חוֹקֵר לֵב וּבֹחֵן כְּלָיוֹת, לְפִי שֶׁהָיוּ פּוֹשְׁעִים בְּיִשְׂרָאֵל שֶׁהָיָה לָהֶן פַּטְרוֹנִין מִן הַמִּצְרִיִּים וְהָיָה לָהֶן שָׁם עשֶׁר וְכָבוֹד וְלֹא הָיוּ רוֹצִים לָצֵאת, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אִם אָבִיא עֲלֵיהֶן מַכָּה בְּפַרְהֶסְיָא וְיָמוּתוּ, יֹאמְרוּ הַמִּצְרִיִּים כְּשֵׁם שֶׁעָבַר עָלֵינוּ כָּךְ עָבַר עֲלֵיהֶן, לְפִיכָךְ הֵבִיא עַל הַמִּצְרִיִּים אֶת הַחשֶׁךְ שְׁלשָׁה יָמִים כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ קוֹבְרִין מֵתֵיהֶם וְלֹא יִהְיוּ רוֹאִין אוֹתָן שׂוֹנְאֵיהֶם וְיִהְיוּ מְשַׁבְּחִין לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל כָּךְ. מַהוּ חשֶׁךְ אֲפֵלָה, אָמַר רַבִּי אַבְדִּימֵי דְמִן חֵיפָה, אוֹתוֹ חשֶׁךְ כָּפוּל וּמְכֻפָּל הָיָה, רַבּוֹתֵינוּ אָמְרוּ שִׁבְעָה יָמִים שֶׁל חשֶׁךְ הָיוּ, כֵּיצַד שְׁלשָׁה יָמִים הָרִאשׁוֹנִים מִי שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב וּבִקֵּשׁ לַעֲמֹד עוֹמֵד, וְהָעוֹמֵד בִּקֵּשׁ לֵישֵׁב יוֹשֵׁב, וְעַל אֵלּוּ הַיָּמִים נֶאֱמַר (שמות י, כב): וַיְהִי חשֶׁךְ אֲפֵלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁלשֶׁת יָמִים לֹא רָאוּ אִישׁ אֶת אָחִיו. שְׁלשָׁה יָמִים אֲחֵרִים מִי שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב לֹא הָיָה יָכוֹל לַעֲמֹד וְהָעוֹמֵד אֵינוֹ יָכוֹל לֵישֵׁב, וּמִי שֶׁהָיָה רוֹבֵץ אֵינוֹ יָכוֹל לִזְקֹף, עֲלֵיהֶן נֶאֱמַר (שמות י, כג): וְלֹא קָמוּ אִישׁ מִתַּחְתָּיו שְׁלשֶׁת יָמִים. וּבִשְׁלשֶׁת יְמֵי אֲפֵלָה נָתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרַיִם וְהִשְׁאִילוּם, שֶׁהָיָה יִשְׂרָאֵל נִכְנַס לְתוֹךְ בָּתֵּיהֶן שֶׁל מִצְרִים וְהָיוּ רוֹאִין בָּהֶן כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלוֹת, אִם הָיוּ אוֹמְרִים אֵין לָנוּ לְהַשְׁאִיל לָכֶם הָיוּ יִשְרָאֵל אוֹמְרִים לָהֶן הֲרֵי הוּא בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הָיוּ הַמִּצְרִיִּים אוֹמְרִים אִם הָיוּ אֵלּוּ רוֹצִים לְשַׁקֵּר בָּנוּ הָיוּ נוֹטְלִין אוֹתָן בִּימֵי הַחשֶׁךְ וְלֹא הָיִינוּ מַרְגִּישִׁין, שֶׁהֲרֵי רָאוּ אוֹתָן כְּבָר אַחַר שֶׁלֹא נָגְעוּ חוּץ מִדַּעְתֵּנוּ כְּמוֹ כֵן לֹא יַחֲזִיקוּ, וְהָיוּ מַשְׁאִילִין לָהֶן, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר (בראשית טו, יד): וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שמות י, כג): וּלְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר וגו', בְּאֶרֶץ גּשֶׁן לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא בְּמוֹשְׁבֹתָם, שֶׁכָּל מָקוֹם שֶׁהָיָה יְהוּדִי נִכְנַס הָיָה אוֹר נִכְנַס וּמֵאִיר לוֹ מַה שֶּׁבַּחָבִיּוֹת וּבַתֵּבוֹת וּבַמַּטְמוֹנִיּוֹת. וַעֲלֵיהֶם נֶאֱמַר (תהלים קיט, קה): נֵר לְרַגְלִי דְבָרֶךָ וגו'. הֲרֵי שִׁשָּׁה יָמִים שֶׁל חשֶׁךְ שֶׁהָיָה בְּמִצְרַיִם, וְהַשְּׁבִיעִי שֶׁל חשֶׁךְ, זֶה יוֹם חשֶׁךְ שֶׁל יָם, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יד, כ): וַיְהִי הֶעָנָן וְהַחשֶׁךְ וַיָּאֶר אֶת הַלָּיְלָה, כָּךְ הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוֹלֵחַ עָנָן וְחשֶׁךְ וּמַחְשִׁיךְ לְמִצְרַיִם וּמֵאִיר לְיִשְׂרָאֵל כְּשֵׁם שֶׁעָשָׂה לָהֶם בְּמִצְרַיִם, וְעַל זֶה נֶאֱמַר (תהלים כז, א): ה' אוֹרִי וְיִשְׁעִי וגו'. וְכֵן לֶעָתִיד לָבוֹא יָבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חשֶׁךְ, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה ס, ב): כִּי הִנֵּה הַחשֶׁךְ יְכַסֶּה אֶרֶץ וגו'.
רש"י על שמות י׳:כ״ב - הטקסט מספריא
שלשת ימים. שִׁלּוּשׁ שֶׁל יָמִים, טרציינ"א בְּלַעַז, וְכֵן שִׁבְעַת יָמִים בְּכָל מָקוֹם שטיי"נא שֶׁל יָמִים:
ויהי חשך אפלה: שלשת ימים. חֹשֶׁךְ שֶׁל אֹפֶל, שֶׁלֹּא רָאוּ אִישׁ אֶת אָחִיו אוֹתָן ג' יָמִים. וְעוֹד שְׁלוֹשֶׁת יָמִים אֲחֵרִים חֹשֶׁךְ מֻכְפָּל עַל זֶה, שֶׁלֹּא קָמוּ אִישׁ מִתַּחְתָּיו – יוֹשֵׁב אֵין יָכוֹל לַעֲמֹד, וְעוֹמֵד אֵין יָכוֹל לֵישֵׁב; וְלָמָּה הֵבִיא עֲלֵיהֶם חֹשֶׁךְ? שֶׁהָיוּ בְיִשְׂרָאֵל בְּאוֹתוֹ הַדּוֹר רְשָׁעִים וְלֹא הָיוּ רוֹצִים לָצֵאת, וּמֵתוּ בִשְׁלוֹשֶׁת יְמֵי אֲפֵלָה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִרְאוּ מִצְרִיִּים בְּמַפַּלְתָּם וְיֹאמְרוּ, אַף הֵם לוֹקִים כָּמוֹנוּ. וְעוֹד, שֶׁחִפְּשׂוּ יִשְׂרָאֵל וְרָאוּ אֶת כְּלֵיהֶם, וּכְשֶׁיָּצְאוּ וְהָיוּ שׁוֹאֲלִים מֵהֶן וְהָיוּ אוֹמְרִים אֵין בְּיָדֵנוּ כְלוּם, אוֹמֵר לוֹ, אֲנִי רְאִיתִיו בְּבֵיתְךָ, וּבְמָקוֹם פְּלוֹנִי הוּא (שמות רבה):
שלשת ימים denotes a triad of days. old French terziane; so, too, שבעת ימים everywhere it occurs denotes in old French a septaine of days (a period of seven days).
ויהי חשך אפלה … שלשת ימים — there was darkness of gloom when no man saw another during those three days, and there was moreover another period of three days’ darkness twice as thick as this when no man rose from his place: one who happened to be sitting when this second period of darkness began was unable to rise, and one who was then standing was unable to sit down. And why did He bring darkness upon them? Because there were wicked people amongst the Israelites of that generation who had no desire to leave Egypt, and these died during the three days of darkness so that the Egyptians might not see their destruction and say, “These, (the Israelites) too have been stricken as we have”. And a further reason is that the Israelites searched (the darkness came just in order that they might do this) and saw their (the Egyptians’) jewels, and when they were leaving Egypt and asked them for their jewels, and they replied, “We have none at all in our possession”, they answered them, “I have seen it in your house and it is in such and such a place” (cf. Midrash Tanchuma, Bo 1; Exodus Rabbah 14:3).
מדרש תנחומא, כי תשא י״ד - הטקסט מספריא
וַיִּתֵּן אֶל מֹשֶׁה כְּכַלֹּתוֹ. כָּךְ פָּתַח רַבִּי תַּנְחוּמָא בַּר אַבָּא, לְךָ אֲדֹנָי הַצְּדָקָה וְלָנוּ בֹּשֶׁת הַפָּנִים (דניאל ט, ז). אָמַר רַבִּי נְחֶמְיָה: אֲפִלּוּ בְּשָׁעָה שֶׁאָנוּ עוֹשִׂין צְדָקָה לְפָנֶיךָ, מַבִּיטִין אָנוּ בְּמַעֲשֵׂינוּ וְאָנוּ מִתְבַּיְשִׁין. אֵין לָנוּ שָׁעָה שֶׁאָנוּ בָּאִים בִּזְרוֹעַ אֶלָּא בִּשְׁעַת בִּעוּר מַעַשְׂרוֹתֵינוּ מִן הַבַּיִת, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי תְכַלּה לַעְשֵׂר אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ (דברים כו, יב), כָּל עִנְיַן אוֹתוֹ פָּרָשָׁה. הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם (דברים כו, טו).
אָמַר רַבִּי אֲלֶכְּסַנְדְּרִי: גָּדוֹל כֹּחָן שֶׁל בַּעֲלֵי מַעַשְׂרוֹת, שֶׁהוֹפְכִין אֶת הַקְּלָלָה לִבְרָכָה. שֶׁבְּכָל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ הַשְׁקָפָה, לְשׁוֹן צַעַר הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּשְׁקֵף עַל פְּנֵי סְדֹם (בראשית יט, כח) וַיַּשְׁקֵף ה' אֶל מַחֲנֵה מִצְרַיִם (שמות יד, כד). בְּעַד הַחַלּוֹן נִשְׁקְפָה וַתְּיַבֵּב (שופטים ה, כח), וַיַּשְׁקִיפוּ אֵלָיו שְׁנַיִם שְׁלֹשָׁה סָרִיסִים (מלכים ב ט, לב), כִּי בְּחַלּוֹן בֵּיתִי בְּעַד אֶשְׁנַבִּי נִשְׁקָפְתִּי וָאֵרֶא בַּפְּתָאיִם (משלי ז, ו-ז). וְהַשְּׁאָר כֻּלָּם פִּתְרוֹנָם לְשׁוֹן צַעַר, חוּץ מִזּוֹ, הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ וּבָרֵךְ (דברים כו, טו). וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁהוֹפְכִין קְלָלָה לִבְרָכָה.
אָמַר רַבִּי נְחֶמְיָה: אֲפִלּוּ בְּשָׁעָה שֶׁאָנוּ מַבִּיטִין בְּמַעֲשֵׂינוּ, יֵשׁ לָנוּ בֹּשֶׁת פָּנִים. בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם, אָדָם נוֹתֵן שָׂדֵהוּ לַאֲרִיסוּת, נוֹתֵן הַזֶּרַע וְהַפְּעֻלָּה וְחוֹלֵק עִמּוֹ בְּשָׁוֶה. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ (תהלים כד, א), וְהוּא מוֹרִיד הַטַּל וְהַמָּטָר, וְהוּא מְשַׁמֵּר הַכֹּל, וְאֵינוֹ מְבַקֵּשׁ אֶלָּא אֶחָד מֵעֲשָׂרָה מַעֲשֵׂר, וּתְרוּמָה אֶחָד מֵחֲמִשִּׁים, הֱוֵי, לְךָ אֲדֹנָי הַצְּדָקָה וְלָנוּ בֹּשֶׁת הַפָּנִים. רַבִּי יוֹסִי אוֹמֵר: יֵשׁ בּוּשָׁה גְּדוֹלָה מִזּוֹ, יִשְׂרָאֵל עוֹבְרִין בְּיַם סוּף וּפֶסֶל מִיכָה עוֹבֵר עִמָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְעָבַר בַּיָּם צָרָה (זכריה י, יא), וְהַיָּם נִקְרַע לִפְנֵיהֶם. הֱוֵי, לְךָ אֲדֹנָי הַצְּדָקָה וְלָנוּ בֹּשֶׁת הַפָּנִים.
אָמַר רַבִּי יוּדָן: כְּתִיב: וַיַּעֲלוּ בֵית יוֹסֵף גַּם הֵם בֵית אֵל וַה' עִמָּם (שופטים א, כב). הוֹלְכִין לַעֲבֹד עֲבוֹדָה זָרָה, וְאַתְּ אוֹמֵר וַה' עִמָּם. וְכִי יֵשׁ צְדָקָה גְּדוֹלָה מִזּוֹ. הֱוֵי, לְךָ אֲדֹנָי הַצְּדָקָה וְלָנוּ בֹּשֶׁת הַפָּנִים. כַּיּוֹצֵא בּוֹ: וְהֵמָּה לָקְחוּ אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה מִיכָה וְאֶת הַכֹּהֵן אֲשֶׁר הָיָה לוֹ וַיָּבֹאוּ עַל לַיִשׁ עַל עַם שֹׁקֵט וּבֹטֵחַ (שופטים יח, כז). וְהֵמָּה לָקְחוּ אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה מִיכָה, צַלְמָא. וְאֶת הַכֹּהֵן, כֻּמְרָא. וַיָּבוֹאוּ עַל לַיִשׁ, זוֹ פַּמְיַאס. עַל עַם שֹׁקֵט וּבֹטֵחַ, עוֹבְדִין עֲבוֹדָה זָרָה וְהִיא מַצְלְחָא בִּידֵיהוֹן, וְאַתְּ אָמַר עַל עַם שֹׁקֵט וּבֹטֵחַ. יֵשׁ צְדָקָה גְּדוֹלָה מִזּוֹ. הֱוֵי לְךָ אֲדֹנָי הַצְּדָקָה וְלָנוּ בֹּשֶׁת הַפָּנִים. אַתְּ מוֹצֵא, שֶׁבַּיּוֹם שֶׁעָשׂוּ יִשְׂרָאֵל אֶת הָעֵגֶל, בּוֹ בַּיּוֹם יָרַד לָהֶם אֶת הַמָּן וְנָטְלוּ מִמֶּנּוּ וְהִקְרִיבוּ מִמֶּנּוּ לִפְנֵי הָעֵגֶל, שֶׁנֶּאֱמַר: וְלַחְמִי אֲשֶׁר נָתַתִּי לָךְ סֹלֶת וָשֶׁמֶן וּדְבַשׁ הֶאֱכַלְתִּיךָ וּנְתַתִּיהוּ לִפְנֵיהֶם לְרֵיחַ נִיחֹחַ וַיֶּהִי וְגוֹ' (יחזקאל טז, יט). מַהוּ וַיֶּהִי? וְיָרַד לְמָחָר, כְּמָה דְּאַתְּ אֲמַר: וְהָיָה כָזֶה יוֹם מָחָר (ישעיה נו, יב). וְלֹא פָּסַק הַמָּן, הֱוֵי, לְךָ אֲדֹנָי הַצְּדָקָה וְלָנוּ בֹּשֶׁת הַפָּנִים. וְאַף עַל פִּי כֵן וּמַנְךָ לֹא מָנַעְתָּ מִפִּיהֶם (נחמיה ט, כ).
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מִי אָמַר הַפָּסוּק הַזֶּה? חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה אֲמָרוּהוּ. בְּשָׁעָה שֶׁעָלוּ מִן הַכִּבְשָׁן, נִתְכַּנְּסוּ כָּל אֻמּוֹת הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: וּמִתְכַּנְּשִׁין אֲחַשְׁדַּרְפְּנַיָּא סִגְנַיָּא וּפַחֲוָתָא וְהַדָּבְרֵי מַלְכָּא (דניאל ג, כז), וְעָמְדוּ וְרָקְקוּ לְיִשְׂרָאֵל בִּפְנֵיהֶם וְאָמְרוּ לָהֶם: אַתֶּם יְדַעְתֶּם שֶׁאֱלֹהֵיכֶם עוֹשֶׂה נִסִּים וְנִפְלָאוֹת כָּאֵלּוּ, וּגְרַמְתֶּם לְעַצְמְכֶם לְהַחֲרִיב אֶת בֵּיתוֹ. וְרָקְקוּ בִּפְנֵיהֶם עַד שֶׁעָשׂוּ כָּל גּוּפָם רֹק. וְהָיוּ חֲנַנְיָה וַחֲבֵרָיו מַגְבִּיהִים פְּנֵיהֶם לְמַעְלָה וְצִדְּקוּ אֶת הַדִּין, וְאָמְרוּ: לְךָ אֲדֹנָי הַצְּדָקָה וְלָנוּ בֹּשֶׁת הַפָּנִים.
דָּבָר אַחֵר, לְךָ אֲדֹנָי הַצְּדָקָה, אָמַר רַבִּי שְׁמוֹאֵל בַּר נַחְמָן, נָאֶה לַאֲבוֹתֵינוּ לְקַבֵּל אֶת הַתּוֹרָה וְלוֹמַר כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע, שֶׁמָּא נָאֶה לָהֶם לוֹמַר אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל.
אַתְּ מוֹצֵא כְּשֶׁיָּרַד מֹשֶׁה מִן הָהָר מַה כְּתִיב שָׁם? וַיִּשְׁמַע יְהוֹשֻׁעַ אֶת קוֹל הָעָם בְּרֵעֹה (שמות לב, יז). וַיֹּאמֶר אֶל מֹשֶׁה קוֹל מִלְחָמָה בַּמַּחֲנֶה. הֱשִׁיבוֹ: אֵין קוֹל עֲנוֹת גְּבוּרָה וְאֵין קוֹל עֲנוֹת חֲלוּשָׁה קוֹל עַנּוֹת אָנֹכִי שֹׁמֵעַ. מַהוּ קוֹל עַנּוֹת? קוֹל חֵרוּפִין וְגִדּוּפִין. וְכֵן כְּתִיב: וַיִּשְׁמַע יְהוֹשֻׁעַ אֶת קוֹל הָעָם בְּרֵעֹה.
וּבָאוּ אַנְשֵׁי כְּנֶסֶת הַגְּדוֹלָה וּפֵרְשׁוּהָ: אַף כִּי עָשׂוּ לָהֶם פֶּסֶל וּמַסֵּכָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, וַיַּעֲשׂוּ נֶאָצוֹת גְּדֹלוֹת (נחמיה ט, יח). וְכִי חִסֵּר הַמִּקְרָא כְּלוּם? וְלָמָּה הוֹסִיף הַמִּקְרָא וַיַּעֲשׂוּ נֶאָצוֹת גְּדֹלוֹת? שֶׁהָיוּ מְחָרְפִין וּמְגַדְּפִין כְּלַפֵּי עַצְמָן, שְׂבֵעִים מִן הַמָּן וּמַקְרִיבִין מִמֶּנּוּ לָעֵגֶל, מְחָרְפִין בְּכָל כֹּחָן בַּשְּׂחוֹק, וְאַחַר כָּל זֹאת, וּמַנְךָ לֹא מָנַעְתָּ מִפִּיהֶם. הֱוֵי לְךָ אֲדֹנָי הַצְּדָקָה. אָמַר רַבִּי לֵוִי: יִשְׂרָאֵל יוֹשְׁבִין לְמַטָּן וְחוֹרְטִין אֶת הָעֵגֶל, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּקַּח מִיָּדָם וַיָּצַר אוֹתוֹ בַּחֶרֶט. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמַעְלָה חוֹקֵק לוּחוֹת לִתֵּן לָהֶם דִּבְּרוֹת חַיִּים, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּתֵּן אֶל מֹשֶׁה כְּכַלֹּתוֹ.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.