שיחה א

854שיחה א

א. בסוף הפרשה הקודמת (פ' שמות) מסופר על שאלת משה רבנו להקב"ה: "למה הרעות לעם הזה וגו'". שאלתו הרועמת של משה היתה: כיצד יתכן שמשליחותו של הקב"ה – על ידי משה, ואודות גאולת מצרים – יצא ענין של "הרעות" – של רע, והרי השליחות היתה בענין גאולת מצרים, גאולה שכולה טוב¹; על ידי שליח – משה רבינו, שעליו נאמר: "ותרא אותו כי טוב הוא", כולו טוב, כבר משנולד היה רק טוב²; והמשלח הרי היה הקב"ה, "בכבודו ובעצמו" (כי מאחר שבני ישראל היו שקועים במצרים ב"מ"ט שערי טומאה"³, לא היתה גאולתם יכולה לבוא בסדר השתלשלות, מבחינה כזו של אלקות המלובשת בעולם (שבמילא יש שם מקום לקטרוגים של מדת הדין), והיתה צריכה הגאולה לבוא מהקב"ה בעצמו)⁴, שהוא הרי ודאי כולו טוב וחסד ("בחי' עתיק", "לית שמאלא בהאי עתיקא")⁵. משום כך מתעוררת השאלה, כיון שגם השליחות, גם השליח וכל שכן המשלח עצמו הם כולו טוב – כיצד יתכן שיצא מזה ענין של רע "הרעות"?

ועל כך בא המענה (בתחילת פרשתנו) מהקב"ה: "ויאמר אליו אני הוי', וארא אל אברהם וגו' ושמי הוי' לא נודעתי להם וגם הקמתי וגו'". הקב"ה ענה למשה, שאברהם יצחק ויעקב עברו נסיונות רבים ואף ע"פ כן לא הקשו קושיות, "חבל על דאבדין ולא משתכחין"⁶.

ואינו מובן כאן:

א) מדוע באמת, הקשה משה רבנו קושיא? הרי מדריגתו של משה רבנו היתה נעלית יותר משל האבות – שהרי היה "שביעי" (מאברהם אבינו), וחז"ל אומרים⁷: "כל השביעין חביבין", כי מדריגת השביעי נעלית יותר מהששה שלפניו – וכיון שהאבות לא שאלו, איך יתכן שמשה רבנו שאל "למה הרעות"?

ב) כיון שהקב"ה בתשובתו למשה, הדגיש את מעלת האבות שלא הקשו קושיות, הרי היה צריך להזכיר במקום "וארא גו' ואל יעקב", את השם 855"ישראל", שהוא שם המעלה המורה על מדריגה נעלית יותר מיעקב⁸.

ג) כל סיפורי התורה הם הוראה⁹ לכל אדם, ובודאי כן הוא בנוגע לסיפור שלפנינו – שהרי ידוע שהכתוב אינו מוציא מפיו דבר מגונה אפילו בגנות בהמה¹⁰, וודאי שכן הוא כשהנידון הוא, להבדיל, יהודי שהוא בחיר כל הנבראים, וכל שכן לגבי משה רבנו, המובחר מכל בני ישראל; ואעפ"כ לא נמנעה כאן התורה מלספר בענין שאינו בשבחו של משה רבנו, וברור איפוא שיש בזה הכרח גמור – לשמש הוראה לכל אדם בכל דור ודור: שההנהגה הרצויה לפני הקב"ה היא לבחור בדרך האבות, ולא לשאול קושיות.

לכאורה קשה ביותר להבין זאת: איך שייך שכל אדם, ובפרט בדור של "עקבתא דמשיחא", תהיה לו ברירה לבחור לעצמו אחת משתי דרכים, או את דרך האבות או את דרכו של משה רבינו? הן אמת, שאמרו חז"ל¹¹: "אין דור שאין בו כאברהם וכו' כיעקב ואין דור שאין בו כמשה", – אך הכוונה בזה היא ליחידי סגולה בלבד. אבל התורה הרי ניתנה לכולם, "תורה על הרוב תדבר", והוראות התורה מתחשבות (בעיקר) בתכונות של רוב ישראל. כיצד אם כן, אפשר לומר זאת לרוב ישראל, שלא יבחרו לעצמם את דרכו של משה רבנו (אלא את דרך האבות)?

ב. ההבדל בין האבות למשה רבנו הוא: מדריגת משה רבינו היא בבחינת חכמה (כמו שאמר משה רבנו על עצמו¹²: "ונחנו מה" – הוא השיג את מ"ה דחכמה), שלכן ניתנה על ידו התורה שהיא חכמתו של הקב"ה; ואילו בחינתם של האבות ביחס למשה – הוא מדות:

עבודת אברהם אבינו היתה בעיקר בקו החסד והאהבה. הוא עבד את השם מתוך אהבה, כמו שנאמר¹³: "אברהם אוהבי", וגם בהנהגתו עם אנשים, היה גומל חסד עם כולם, בין בגשמיות בין ברוחניות.

עבודת יצחק אבינו היתה בעיקר בקו הגבורה והיראה, כמו שנאמר¹⁴: "ופחד יצחק", שעבד את השם מתוך פחד ויראה. ולכן גם בעולם לא היה יכול לסבול כל רע, אפילו בדקות, שלכן כהו עיניו מעבודה זרה של נשי עשו, הוא לא היה יכול לסבול את עשן העבודה זרה של בנות כנען^*.

856ועבודת יעקב אבינו היתה, בעיקר, בקו התפארת, רחמים, הכלול מחסד וגבורה, לכן אמר¹⁴: "אלקי אבי אלקי אברהם ופחד יצחק היה לי", שמדתו כללה את שתי המדות, של אברהם ושל יצחק. לכן היו כל עניניו בשלימות, "מטתו שלימה"¹⁵, כי על ידי עבודה כזו המקיפה שתי מדות מנוגדות, אפשר לעבור את כל הקשיים והנסיונות – גם נסיונות של עשירות והרחבה אצל לבן (חסד), כמו שכתוב¹⁶: "ויפרוץ האיש מאד מאד"; גם נסיון של דוחק וצער (גבורה), כשעשו הלך כנגדו "וארבע מאות איש עמו" – ובכל זאת להשאר שלם, כמו שנאמר¹⁷: "ויבא יעקב שלם".

ג. אף שהאבות למדו תורה, כפי שאומרים חז"ל¹⁸ "שזימן הקב"ה לאברהם אבינו ב' כליותיו כשני חכמים והיו מבינות אותו ויועצות אותו ומלמדות אותו חכמה", גם אמרו חז"ל¹⁹: "מימיהן של אבותינו לא פרשה ישיבה מהם וכו' אברהם אבינו זקן ויושב בישיבה היה וכו' יצחק אבינו וכו' יעקב אבינו וכו'". לאידך, מצינו גם אצל משה רבנו עבודת המדות – בין בקו החסד, כמו שנאמר²⁰ "וירא בסבלותם" ובין בקו הגבורה, כמו שנאמר²¹: "ויאמר לרשע למה תכה רעך", – מכל מקום חלוקים האבות ומשה רבנו בעיקר ענינם: עיקר ענינו של משה רבינו הוא חכמה. הוא היה זה שנתן התורה לישראל ולכן נקראה על שמו: "זכרו תורת משה עבדי"²²; ועיקר ענינם של האבות הוא מדות וזהו גם תוארם – "אברהם אוהבי" וכו' – ואת הדרך הזו של עבודת השם במדות הורישו לכל ישראל²³.

ד. לפי זה שהאבות היה עיקר ענינם מדות, ומשה רבנו – חכמה, יובן הטעם מדוע משה רבנו, שהיה למעלה ממדרגת האבות שאל "למה הרעות" והאבות לא שאלו שאלות: אמנם היה משה רבנו בדרגה נעלית מהאבות, אבל דוקא משום כך עצמו, שעיקר ענינו היה חכמה ושכל, שאל את השאלה – כי טבע השכל הוא לרצות להבין כל דבר, ודבר שאין לו טעם ושכל, מפריע לו בהמשך עבודתו. זו היתה איפוא שאלת משה – הוא רצה 857מענה לשאלתו כדי שיוכל להמשיך בעבודתו – עבודת חכמה דקדושה.

ה. על זה באה התשובה מלמעלה: "וידבר אלוקים אל משה ויאמר אליו אני הוי' וגו' ושמי הוי' לא נודעתי להם" – לפני מתן תורה היה גילוי שם אלוקים ולא שם הוי', "ושמי הוי' לא נודעתי להם" ועתה במתן תורה – שהחל כבר עם בשורת הגאולה – בא הגילוי של שם הוי' "ויאמר אליו אני הוי'".

שם אלוקים מורה על אור מוגבל המתלבש בעולמות²⁴, אלוקים בגימט' הטבע²⁵, ומצד שם אלוקים כל דבר מוגבל בענינו שלו שבו הוא נבדל מדבר אחר, שלכן אלוקים הוא לשון רבים, כמו שנאמר²⁶ "אלוקים קדושים", כי מצד שם אלוקים ישנו ענין ה"רבים" בגלל השוני שביניהם. אבל שם הוי' מורה על למעלה מהגבלה והתחלקות, הוי' – הי' הוה ויהיה כאחד, כי זה הוא אור שהוא למעלה מעולמות. ואור זה נתגלה בעת מתן תורה, שלכן במתן תורה בטלה הגזירה²⁷ שהפרידה בין מעלה ומטה, שענינם בכוחות הנפש הוא שכל ומדות.

וזה אמר הקב"ה למשה רבינו, שעתה, כשנמצאים בעת הגאולה שהיא בזכות ולשם מתן תורה²⁸, הרי אפילו מי שעיקר ענינו הוא חכמה ושכל, צריך שיתכללו בו טבע המדות, ועליו לחדול משאלות.

ובזה יובן לשון הכתוב "וארא וגו' ואל יעקב" ולא שם המעלה "ישראל": הקב"ה דרש ממשה רבנו, מדריגת החכמה, שתהיה אצלו התכללות של טבע המדות, מדריגת המדות, באופן של קבלת עול של יעקב. ולא מדריגת ישראל "לי ראש"²⁹, אלא יעקב – "יו"ד עקב"³⁰, שיהיה אצלו החיבור של עליון ותחתון, רגל ועקב, שגם בשכלו וחכמתו תהיה תנועה של קבלת עול שברגל ועקב.

ו. עוד יש מעלה עיקרית נוספת בטבע המדות על טבע השכל, והקב"ה דרש ממשה רבינו, שלמרות היותו חכמה ושכל, תהיה בו גם מעלה זו של מדות:

כל כוח מכוחות הנפש המתלבשים 858בגוף האדם, יש לו אבר מיוחד המתאים לכוח המתלבש בו. לפיכך אפשר ללמוד ממבנה האברים המרכזיים בגוף, את מהות כוחות הנפש הכלליים המתלבשות בהם – שכל ומדות.

המוח והלב משפיעים על כל האברים. ברם יש ביניהם הבדל גדול: "לבא פליג לכל שייפין"³¹, הלב מחלק את חיותו והשפעתו לכל האברים, ואין מי שיפריע בעדו, מה שאין כן המוח, אף שהוא ראשון מ"תלת שליטין"³², משלושת האברים המרכזיים השולטים על כל הגוף – ישנו, "מיצר הגרון"³³ (המעבר הצר שבין הראש ללב), המעכב בעד המוח להשפיע על הלב (ורק לאחר שההשפעה באה אל הלב, היא מתחלקת "לכל שייפין"). מזה מובן גם לגבי כוחות הנפש – שכל ומדות: המדות תובעות עשיה בפועל ממש – אהבה מביאה ל"ועשה טוב" ויראה ל"סור מרע"³⁴; אבל השכל עצמו, מאחר שענינו להתאחד עם הענין שלומד, הרי, לא זו בלבד שאינו דורש מעשה בפועל ממש – אף שמבין כיצד צריך האדם להתנהג – אלא אדרבא, הפשטת השכל והתאחדותו עם עונג המושכל בו הוא שרוי, מעכבות בעדו מלהמשיך ולהוריד את ההבנה לידי פועל³⁵. כפי שאמר בן עזאי³⁶: "ומה אעשה שנפשי חשקה בתורה", שתענוגו בלימוד התורה הפריע לו לשאת אשה, אף שידע שהקב"ה "לשבת יצרה".

לכן הזהירו במיוחד חז"ל בנוגע ללימוד התורה: "כל האומר אין לי אלא תורה אפי' תורה אין לו"³⁷, כי בגלל טבע השכל להיות תמיד בתנועה של התבדלות יתכן עלול לומד התורה להסתפק בלימוד התורה בלבד, לכן אומרים לו, שעליו לעסוק גם בגמילות חסדים, הוא צריך לעמול נגד טבעו ולעסוק בעבודה בפועל.

ז. בגלל תכונת המדות, להביא לידי פועל ממש, נקראים אברהם יצחק ויעקב, שעיקר ענינם הוא מדות, בשם אבות (כמאמר רז"ל³⁸ "אין קוראין אבות אלא לשלשה"), כיון שבאים מהם תולדות.

והדבר מתבטא בשני סוגי ענינים:

א) לגבי עצמם הביאו המדות שלהם למעשים טובים בפועל ממש, כמאמר 859חז"ל³⁹: "תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים"; ב) הם עסקו גם עם הזולת, שזהו גם מובנו הפשוט של "אבות", שאת ענינם שלהם מורישים לבניהם ולבני־בניהם עד עולם.

ח. על פי זה יובן מה שרש"י כותב בתחילת הפרשה: "וארא, אל האבות" ושואלים על כך המפרשים: מה מוסיף כאן רש"י על הפסוק עצמו – "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב"? יש שרוצים לומר, שרש"י מקצר כאן בלשונו בחציו הראשון של הפסוק כי עיקר פירושו הוא על התיבות: "בא־ל שד־י ושמי הוי' לא נודעתי להם". אך אין זה מובן, כי רש"י היה יכול לפרש מיד את המשך הפסוק, ולא להביא כלל את התיבות הראשונות של הפסוק.

ובפרט לפי הידוע מהשל"ה, ועוד יותר, מאדמו"ר הזקן ורבותינו נשיאינו שלאחריו, שהפליגו בגודל הדיוק בכל תיבה ואות בפירוש רש"י – הרי ודאי דרוש ביאור: מה מוסיף כאן רש"י בתיבות "אל האבות"?

והפירוש בזה: רש"י רוצה להדגיש, שעיקר מעלת אברהם יצחק ויעקב הוא בכך שהם "אבות". אף שלכל אחד מהם היתה מעלתו המיוחדת של עבודתו, אברהם בחסד, יצחק בגבורה ויעקב בתפארת, ובכל אחד מהם היתה מדתו בתכלית השלימות ובלי גבול – עם כל זה לא זו היתה עיקר מעלתם, כי אם מה שהם – אבות. על דרך הנאמר באברהם, הראשון שבאבות⁴⁰: "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו וגו'", הקב"ה מחבב את אברהם, ולמה? כי מצוה הוא את בניו ואת ביתו אחריו, ואינו מזכיר את מעלת עבודתו הפרטית.

ואף שבפסוק לא נאמר מפורש תיבת "אבות", מפרש ומגלה זאת רש"י בפסוק: עיקר מעלת אברהם יצחק ויעקב – מדות, זהו מה שהם אבות, המביאים תולדות.

ט. בתביעת הקב"ה למשה רבינו, שגם אצלו יהיה טבע המדות, אף שענינו הוא חכמה ושכל, ישנם שני ענינים: א) שלא יתעוררו אצלו שאלות, כי אם יקבל כל דבר בקבלת עול, כאמור לעיל. ב) שיעמוד בתנועה של המשכה והשפעה למטה, כפי שמצינו שמשה רבינו התעסק לאחר מתן תורה בענינים שלמטה – אפילו יותר מהאבות. האבות אף שענינם הוא מדות, היו רועי צאן ובמדה מסויימת התנזרו מהעולם – אבל משה, ביאר את התורה "בשבעים לשון"⁴¹ לכל 860העולם. ובנוגע לישראל הרי היה: תאמר אלי שאהו בחיקך גו'⁴².

וזה הוא גם ענינם של שני הביטויים במדרש²⁷ בנוגע לחיבור מעלה ומטה שנוצר במתן תורה: א) "העליונים ירדו למטה" – כן הוא גם בעולם קטן זה האדם: שכל, שטבעו בהסתייגות והתעלות, ירד למטה להתעסק בפועל ממש. ב) "ותחתונים יעלו למעלה" – טבע ה"רגל", שהוא הנחות מכל אברי האדם ונשמע לקול הוראות הראש מבלי לשאול מדוע, יעלה גם אל הראש, העליון שבאדם עד שגם השכל יעשה הכל בקבלת עול מבלי לשאול מדוע.

י. וזוהי ההוראה לכל ישראל:

הרי מצויים כל מיני סוגים בישראל⁴³, מ"ראשיכם שבטיכם" עד "חוטב עציך ושואב מימך". נדרשים איפוא ה"עליונים", בעלי המדריגה הגבוהים, "ראשיכם שבטיכם", ש"ירדו למטה" לעסוק עם יהודים אחרים, אפילו עם אלו שהם "חוטב עציך ושואב מימך"; ומה"תחתונים", בעלי המדריגה הנחותים, דורשים ש"יעלו למעלה" – שילמדו תורה, לא רק תורה הנגלית, אלא גם פנימיות התורה, ותובעים מהם לא רק קיום מצוות סתם, כי אם בהידור דוקא. מכל אדם דורשים "כל חלב להוי'", שאת מיטב כוחותיו ימסור לקב"ה, שהתורה ומצוות שלו יהיו מן המובחר⁴⁴.

וגם מסוג של "ראשיכם שבטיכם" עצמו, שבכללות הם ה"יושבי אהל", דורשים את חיבור עליון ותחתון: להתעסק עם העולם, ושבשכלם תהיה תנועה של קבלת עול, כאמור לעיל.

והכוח לחבר שתי הקצוות של מעלה ומטה יש לכל אדם על ידי זה שהראה הקב"ה למשה רבינו "עד הים האחרון", ואמרו רז"ל⁴⁵: "עד היום האחרון", שראה את כל דורות בני ישראל עד ביאת המשיח – שכידוע, ש"מראות עיניהם של צדיקים"⁴⁶ פועלת ונותנת כוח – ועל ידי זה שמשה רבינו ראה את כל בני ישראל, גם את אלו של עקבתא דמשיחא, נתן להם הכח שיוכלו לחבר מעלה ומטה.

והנהגה זו (חיבור מוחין ומדות) מביאה את הגאולה, ואת כל ארבע לשונות של גאולה המנויות בהמשך הפרשה, וליציאה מכל המצרים וגבולים⁴⁷ עד ל"והבאתי אתכם אל 861הארץ" – כימי צאתך מארץ מצרים על ידי משיח צדקנו בקרוב ממש.

יא. ענין הנ"ל קשור גם עם ר"ח שבט. בעשתי עשר חדש באחד לחדש הואיל משה באר את התורה הזאת, ומבארים חז"ל⁴¹, שביום זה (ראש חדש שבט) תירגם משה רבינו את התורה לכל השבעים לשונות. ולכאורה לשם מה עשה זאת? הרי כל ישראל דיברו אז לשון קודש, והלכו לכבוש את שלושים ואחד המלכים מארץ ישראל, באופן של לא תחיה כל נשמה, ולשם מי היה צורך לתרגם את התורה? ואפילו אם היה בזה צורך, יכול היה לעשות זאת אחר ולא משה רבינו בעצמו, שכל רגע מזמנו מדוד היה, ועוד ביום כראש חדש שהוא נעלה מיום המעשה⁴⁸ עד שיש נהגו לא לעשות ביום זה מלאכה⁴⁹ ובפרט נשים⁵⁰.

לפני דור הפלגה דיברו כולם בלשון הקודש⁵¹. ורק מחטא דור הפלגה נוצר פירוד והתחלקות, "אשר לא ידע איש שפת רעהו", נוצרו שפות שונות, היפך של אחדות וקדושה, הוי' אחד. ישראל, "גוי אחד", ממשיכים, על ידי תורה אחת, את הוי' אחד גם "בארץ", שגם בארץ הגשמית נעשית אחדות. אבל על ידי זה שדור הפלגה מרד בהוי' אחד, נוצרה התחלקות ופירוד בעולם, וכתוצאה מכך יש שבעים לשון⁵¹.

וזוהי הכוונה בתירגום התורה על ידי משה רבינו מלשון קודש לשבעים לשון: הוא המשיך אחדות – לשון קודש, גם במקומות של פירוד – שבעים לשון, שגם שם יורגש הוי' אחד, על ידי תורה אחת⁵².

וזה היה מוכרח להעשות על ידי משה דוקא ולא על ידי אחר, משני טעמים:

א) כי זהו החידוש של מתן תורה, שתהיה ההתכללות של עליונים עם תחתונים (שלכן דרש הקב"ה ממשה רבינו שיהיה אצלו גם ענין האבות, התכללות של חכמה ושכל עם מדות). ולכן דוקא משה עצמו, שהוא המדריגה 862הגבוהה ביותר של חכמה ושכל, היה צריך להשפיל עצמו עד לשבעים לשון.

ב) רק משה רבינו יכול להמשיך אחדות הוי' עד למקום הפירוד, ולא אחר, כי לרדת "למטה מטה ביותר" – יכול רק מי שהוא עצמו "גבוה גבוה ביותר"⁵³. כידוע המשל, שכדי להסביר שכל לתלמיד גדול או בינוני, יכול גם חכם בינוני; אבל להסביר שכל עמוק מאד לתלמיד קטן ביותר, יש צורך בחכם גדול ביותר. חכם שאינו גדול בחכמה ביותר לא יצליח להקנות את השכל לתלמיד קטן, ואם ינסה לעשות זאת, יאבד עומק השכל בדיבורו. כך הוא גם בנמשל, רק משה רבנו היה יכול להעתיק ולהמשיך לשון הקודש במקום הפירוד של השבעים לשון⁵⁴.

יב. דובר מספר פעמים, שהטעם לכך שיום הראשון של החודש נקרא ראש חודש הוא משום שהיום כולל בתוכו את כל ימי החודש, כשם שראש האדם כולל בתוכו את החיות של כל אברי הגוף. היום העשירי של חודש שבט הוא יום ההילולא של כ"ק מו"ח אדמו"ר. שייכות מיוחדת בולטת בין יום העשירי בשבט ליום ראש חודש, בו העתיק משה רבינו, נשיא ישראל הראשון, את התורה מלשון קודש לשבעים לשון. "אתפשטותא דמשה בכל דרא"⁵⁵. נשיא דורנו, כ"ק מו"ח אדמו"ר, בעל ההילולא של יו"ד שבט, התעסק בענינים הכי עמוקים של גליא ופנימיות התורה ויחד עם זה היה "מעתיק" תורה, בין גליא ובין פנימיות, ל"שפות" שונות עד למטה ביותר – עבור תינוקות שנשבו וכו'.

והנהגה זו דרש הרבי גם מחסידיו ומקושריו, שגם אצלם תהיה ההתכללות של שתי הקצוות גם יחד: שיתייגעו בענינים העמוקים בנגלה וחסידות, ובה בשעה לא יסתגרו בד' אמותיהם, אלא יתעסקו עם העולם.

ובזכות ההנהגה שאינה מוגבלת בקו אחד בלבד, כי אם כוללת שני הקוים המנוגדים, יוציאנו הקב"ה ממיצר הגלות – שכל הגלויות נקראים מצרים⁵⁶, מלשון מיצר וגבול – ויביאנו "אל ארץ טובה ורחבה", על ידי משיח צדקנו, בקרוב ממש.

(משיחת ש"פ וארא, ר"ח שבט, תשכ"ב)