מח ב

אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים אני ה' אלקיכם. להבין הכפל למה כתיב ב"פ אני הוי' אלקיכם בראש הפסוק ובסופו. וגם מה ענין פסוק זה לק"ש שהרי אמירת פסוק זה הוא משום הזכרת יצ"מ שמ"ע להזכיר יצ"מ כמ"ש למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך והוא מצוה בפ"ע, ועוד דהל"ל פסוק למען תזכור כו', וגם להבין איזה שייכות יש לפסוק זה לפ' ציצית. הנה נודע שנשמות ישראל היו מקודם ששת ימי בראשית שהרי בעשרה מאמרות נברא העולם ובדבר ה' שמים נעשו בחינת דבור ורוח פיו ית' וישראל עלו במחשבה שהוא בחי' שלמעלה מבחינת דבור. אלא שירדו למטה בעוה"ז להתלבש בגוף ונפש הבהמית ע"י דבור ומאמר נעשה אדם. וירידה זו צורך עלייה היא. וצריך להבין מהו העלייה שתהיה אחר ירידה זו מימי שנותינו בעוה"ז כו' שתתעלה יותר ממה שהיתה כלולה במחשבה עילאה [ועמ"ש מזה ע"פ מי מנה עפר יעקב כו']. הנה כתיב לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל כי שרית עם אלקים כו' וגם הקב"ה אמר לו כן אח"כ במראה הנבואה. וענין ישראל הוא אותיות לי ראש שהם נעשים להקב"ה בחינת ראש כביכול. ולהבין בחי' ראש למעלה לגבי הקב"ה שאין לו דמות הגוף ח"ו [ועמ"ש ע"פ צאינה וראינה]. והנה נודע בספרי התנ"ך ובספרי הקבלה כי הרצון נק' ראש וגלגלת ומקרא מלא נאמר והיה על מצחו תמיד לרצון, פי' עד"מ מבשרי אחזה שיש באדם בחי' רצון ובחי' תענוג ושכל, והן פנימית הרצון שהרי הרצון מתעורר מחמת התענוג שלפי שיש לו תענוג מן הדבר ההוא על כן רוצה וחפץ הוא בכך או הרצון נמשך מחמת השכל שהוא ג"כ טעם לרצון שרוצה כן מפני שהשכל מחייב כן. והנה הרצון הוא בחינה המתגלה שמשיב לשואלו דבר כך אני רוצה ומצוה לזולתו לעשות רצונו אבל התענוג או השכל שמהם נמשך הרצון אינם מתגלים אלא כמוסים ונעלמים בתוך הרצון המעלימם ומכסה עליהם ולכן נק' הרצון גלגלתא שהרי זה דומה לעצם הגלגלת החופפת על המוח שבתוכה. וכמ"כ הנמשל למעלה דבחי' הרצון נק' גלגלתא דחפיא על מוחא שגילוי הרצון חופה על השכל הנעלם או התענוג של רצון זה שהם לאין קץ ותכלית ממש כנודע מענין וקדושים בכל יום יהללוך סלה שיש עליות אין קץ בהשגות כו' והם רק הארה בעלמא מבחי' חכמה עילאה וכמו שערה הנמשכת מן המוח וכטפה לגבי הים [אבל ח"ע הוא בחי' עדן עין לא ראתה כו' והאי עדן אתמשך מעדן עילאה סתימאה דכל סתימין כמ"ש באדר"ז (דר"צ ע"א) והוא סתום ונעלם ע"י שבחי' הגלגלתא חפיא על מוחא שהיא בחי' עדן עילאה סתימאה דכל סתימין. וזהו כענין שתוק כך עלה במחשבה. שבודאי יש טעם לדבר אלא שהטעם ההוא נעלם מאד ולא ניתן להשגה ולכן אמר להם שתוק כו' שא"א להתגלות רק הרצון שהוא בחי' גלגלתא אבל החכמה והטעם היא סתימאה ולא אתפתחא דהיינו שכמוסה בתוך גלגלתא כו' ועד"ז אפילו ברצון התחתון הנמשך מחכמה דאתפתחא מ"מ הרצון נמשך בגילוי משא"כ החכמה אינה מתגלה אלא בג"ע העליון וגם זה רק ע"י צמצוצים כנ"ל ולכן נק' הרצון גלגלתא ומצחא] וזהו מ"ש בזהר (ח"ג קכ"ט א') כתיב והיה על מצחו תמיד לרצון וגו' וההוא מצחא דאקרי רצון הוא גלוייא דכל רישא וגלגלתא, פי' גילוי הרצון נק' מצחא דהיינו כמו המצח שהוא פנוי משערות. [ועמ"ש מענין מצחא בביאור ע"פ צאינה וראינה], וישראל נק' לי ראש שהם הם המעוררים וממשיכים בחי' רצון העליון, כמארז"ל רפ"ק דברכות בשעה שישראל נכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ועונין יהא שמו הגדול מבורך הקב"ה מנענע ראשו. ראשו הוא בחי' רצון העליון [וע' בזהר ח"ג דרפ"ח סע"א וע"ב] והנענוע הוא מלמעלה למטה בחינת המשכה כלומר שממשיך בחי'