857
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
מענה לשאלתו כדי שיוכל להמשיך בעבודתו – עבודת חכמה דקדושה.
ה. על זה באה התשובה מלמעלה: "וידבר אלוקים אל משה ויאמר אליו אני הוי' וגו' ושמי הוי' לא נודעתי להם" – לפני מתן תורה היה גילוי שם אלוקים ולא שם הוי', "ושמי הוי' לא נודעתי להם" ועתה במתן תורה – שהחל כבר עם בשורת הגאולה – בא הגילוי של שם הוי' "ויאמר אליו אני הוי'".
שם אלוקים מורה על אור מוגבל המתלבש בעולמות24, אלוקים בגימט' הטבע25, ומצד שם אלוקים כל דבר מוגבל בענינו שלו שבו הוא נבדל מדבר אחר, שלכן אלוקים הוא לשון רבים, כמו שנאמר26 "אלוקים קדושים", כי מצד שם אלוקים ישנו ענין ה"רבים" בגלל השוני שביניהם. אבל שם הוי' מורה על למעלה מהגבלה והתחלקות, הוי' – הי' הוה ויהיה כאחד, כי זה הוא אור שהוא למעלה מעולמות. ואור זה נתגלה בעת מתן תורה, שלכן במתן תורה בטלה הגזירה27 שהפרידה בין מעלה ומטה, שענינם בכוחות הנפש הוא שכל ומדות.
וזה אמר הקב"ה למשה רבינו, שעתה, כשנמצאים בעת הגאולה שהיא בזכות ולשם מתן תורה28, הרי אפילו מי שעיקר ענינו הוא חכמה ושכל, צריך שיתכללו בו טבע המדות, ועליו לחדול משאלות.
ובזה יובן לשון הכתוב "וארא וגו' ואל יעקב" ולא שם המעלה "ישראל": הקב"ה דרש ממשה רבנו, מדריגת החכמה, שתהיה אצלו התכללות של טבע המדות, מדריגת המדות, באופן של קבלת עול של יעקב. ולא מדריגת ישראל "לי ראש"29, אלא יעקב – "יו"ד עקב"30, שיהיה אצלו החיבור של עליון ותחתון, רגל ועקב, שגם בשכלו וחכמתו תהיה תנועה של קבלת עול שברגל ועקב.
ו. עוד יש מעלה עיקרית נוספת בטבע המדות על טבע השכל, והקב"ה דרש ממשה רבינו, שלמרות היותו חכמה ושכל, תהיה בו גם מעלה זו של מדות:
כל כוח מכוחות הנפש המתלבשים
הערות
- 24. וכן שם שדי (שנראה בו להאבות) הוא אור מוגבל, כי ענינו – שאמרתי לעולמי די (ב"ר פמ"ו, ב).
- 25. פרדס שער יב, פ"ב. ובשל"ה שער האותיות אות קדושה בהגהה ד"ה והנה מוסיף על הראשונות (פט, א) משמע קצת שכן הוא בזוהר.
- 26. יהושע כד, כט.
- 27. ראה שמו"ר פי"ב, ג. וראה לעיל ע' 11 וע' 28.
- 28. שמו"ר פ"ג, ד (הובא בפרש"י שמות ג, יב).
- 29. לקו"ת שלח מח, ב.
- 30. תו"א ר"פ ויצא ובכ"מ.
בראשית רבה מ״ו:ב׳ - הטקסט מספריא
לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם (קהלת ג, א), זְמַן הָיָה לוֹ לְאַבְרָהָם אֵימָתַי שֶׁנִּתְּנָה לוֹ מִילָה, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית יז, כו): בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה נִמּוֹל אַבְרָהָם וְיִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ. זְמַן הָיָה לָהֶם לְבָנָיו שֶׁנִּמּוֹלוּ שְׁתֵּי פְּעָמִים, אֶחָד בְּמִצְרַיִם וְאֶחָד בַּמִּדְבָּר, שֶׁנֶּאֱמַר (יהושע ה, ה): כִּי מֻלִּים הָיוּ כָּל הָעָם הַיֹּצְאִים וגו', וְיִמּוֹל בֶּן אַרְבָּעִים וּשְׁמֹנֶה שָׁנָה כְּשֶׁהִכִּיר אֶת בּוֹרְאוֹ, אֶלָּא שֶׁלֹא לִנְעֹל דֶּלֶת בִּפְנֵי הַגֵּרִים. וְאִם תֹּאמַר הָיָה לוֹ לִמּוֹל בֶּן שְׁמֹנִים וַחֲמִשָּׁה שָׁנָה, בְּשָׁעָה שֶׁנִּדְבַּר עִמּוֹ בֵּין הַבְּתָרִים. אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיֵּצֵא יִצְחָק מִטִפָּה קְדוֹשָׁה. וְיִמּוֹל בֶּן שְׁמוֹנִים וְשִׁשָּׁה שָׁנִים בְּשָׁעָה שֶׁנּוֹלַד יִשְׁמָעֵאל. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ קִנָּמוֹן אֲנִי מַעֲמִיד בָּעוֹלָם, מַה קִּנָּמוֹן הַזֶּה כָּל זְמַן שֶׁאַתָּה מְזַבְּלוֹ וּמְעַדְרוֹ הוּא עוֹשֶׂה פֵּרוֹת, כָּךְ מִשֶּׁנִּצְרַר דָּמוֹ, מִשֶּׁבָּטַל יִצְרוֹ, מִשֶּׁבָּטְלָה תַּאֲוָתוֹ, מִשֶּׁנִּקְשַׁר דָּמוֹ, אָמַר אִם חֲבִיבָה הִיא הַמִּילָה מִפְּנֵי מָה לֹא נִתְּנָה לְאָדָם הָרִאשׁוֹן.
שמות רבה י״ב:ג׳ - הטקסט מספריא
וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה נְטֵה יָדְךָ עַל הַשָּׁמָיִם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים קלה, ו): כֹּל אֲשֶׁר חָפֵץ ה' עָשָׂה וגו', אָמַר דָּוִד אַף עַל פִּי שֶׁגָּזַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (תהלים קטו, טז): הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַה' וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם, מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לְמֶלֶךְ שֶׁגָּזַר וְאָמַר בְּנֵי רוֹמִי לֹא יֵרְדוּ לְסוּרְיָא וּבְנֵי סוּרְיָא לֹא יַעֲלוּ לְרוֹמִי, כָּךְ כְּשֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הָעוֹלָם גָּזַר וְאָמַר: הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַה' וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם, כְּשֶׁבִּקֵּשׁ לִתֵּן הַתּוֹרָה בִּטֵּל גְּזֵרָה רִאשׁוֹנָה וְאָמַר הַתַּחְתּוֹנִים יַעֲלוּ לָעֶלְיוֹנִים וְהָעֶלְיוֹנִים יֵרְדוּ לַתַּחְתּוֹנִים, וַאֲנִי הַמַּתְחִיל, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יט, כ): וַיֵּרֶד ה' עַל הַר סִינַי, וּכְתִיב (שמות כד, ט): וְאֶל משֶׁה אָמַר עֲלֵה אֶל ה', הֲרֵי כֹּל אֲשֶׁר חָפֵץ ה' עָשָׂה בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ וגו'. כְּמוֹ כֵן כְּשֶׁבִּקֵּשׁ אָמַר (בראשית א, ט): יִקָּווּ הַמַּיִם, וּכְשֶׁבִּקֵּשׁ עָשָׂה אֶת הַיַּבָּשָׁה יַם וּתְהוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (עמוס ה, ח, ט, ו): הַקּוֹרֵא לְמֵי הַיָּם, וְאוֹמֵר (בראשית ז, יא): בַּיּוֹם הַזֶּה נִבְקְעוּ כָּל מַעְיְנוֹת תְּהוֹם רַבָּה. וּכְשֶׁבִּקֵּשׁ עָשָׂה אֶת הַיָּם וּתְהוֹמוֹת יַבָּשָׁה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יד, כט): וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם, וְאוֹמֵר (תהלים קו, ט): וַיּוֹלִיכֵם בַּתְּהֹמוֹת כַּמִּדְבָּר. וְכֵן בְּמִצְרַיִם, בְּמשֶׁה שֶׁהָיָה בָּאָרֶץ, נָתַן לוֹ רְשׁוּת לִשְׁלֹט בְּמַעֲשֵׂה שָׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה נְטֵה יָדְךָ עַל הַשָּׁמַיִם וגו'. לָמָּה הֵבִיא עֲלֵיהֶם בָּרָד, לְפִי שֶׁשָֹּׂמוּ יִשְׂרָאֵל נוֹטְעֵי כְּרָמִים וְגַנּוֹת וּפַרְדֵּסִים וְאִילָנוֹת, לְפִיכָךְ הֵבִיא עֲלֵיהֶם בָּרָד וְשִׁבַּר אֶת הַכֹּל. עַל הָאָדָם וְעַל הַבְּהֵמָה, כֵּיוָן שֶׁרָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁלֹא שָׁמְעוּ לִדְבָרָיו מַה שֶּׁאָמַר לָהֶם (שמות ט, יט): שְׁלַח הָעֵז, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כְּדַי שֶׁיָּבוֹא הַבָּרָד עַל הַכֹּל.
שמות רבה ג׳:ד׳ - הטקסט מספריא
וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל הָאֱלֹהִים מִי אָנֹכִי, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהִשִֹּׂיא אֶת בִּתּוֹ, וּפָסַק לִתֵּן לָהּ מְדִינָה וְשִׁפְחָה אַחַת מַטְרוֹנִית, וְנָתַן לָהּ שִׁפְחָה כּוּשִׁית, אָמַר לוֹ חֲתָנוֹ לֹא שִׁפְחָה מַטְרוֹנִית פָּסַקְתָּ לִתֵּן לִי, כָּךְ אָמַר משֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רִבּוֹן הָעוֹלָמִים, כְּשֶׁיָּרַד יַעֲקֹב לְמִצְרַיִם לֹא כָּךְ אָמַרְתָּ לוֹ: (בראשית מו, ד): אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַּם עָלֹה, וְעַכְשָׁיו אַתָּה אוֹמֵר לִי: לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל פַּרְעֹה, לֹא אָנֹכִי הוּא שֶׁאָמַרְתָּ לוֹ: וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַּם עָלֹה. דָּבָר אַחֵר, מִי אָנֹכִי, רַבִּי נְהוֹרַאי אוֹמֵר, אָמַר משֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַתָּה אוֹמֵר לִי: לֵךְ וְהוֹצֵא אֶת יִשְׂרָאֵל, הֵיכָן אֲנִי מַשְׁכִּים בַּקַּיִץ מִפְּנֵי הַחַמָּה וּבַחֹרֶף מִפְּנֵי הַצִּנָּה, מִנַּיִן לִי לְסַפֵּק בְּמַאֲכָל וּבְמִשְׁתֶּה, כַּמָּה חַיּוֹת יֵשׁ בָּהֶן, כַּמָּה מְעֻבָּרוֹת יֵשׁ בָּהֶן, כַּמָּה תִּינוֹקוֹת יֵשׁ בָּהֶן, כַּמָּה מִינֵי מְזוֹנוֹת הִתְקַנְתָּ לָהֶם לְהַחַיּוֹת שֶׁבָּהֶן, כַּמָּה מִינֵי רִכּוּכִין הִתְקַנְתָּ לַמְעֻבָּרוֹת, כַּמָּה קְלָיוֹת וֶאֱגוֹזִים הִתְקַנְתָּ לַתִּינוֹקוֹת, וְהֵיכָן פֵּרוּשׁוֹ שֶׁל דָּבָר זֶה, בְּשִׁיר הַשִּׁירִים, שֶׁנֶּאֱמַר (שיר השירים א, ז): הַגִּידָה לִי שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מִן חֲרָרָה שֶׁהִיא יוֹצֵאת עִמָּהֶן מִמִּצְרַיִם, מַסְפִּיק לָהֶם שְׁלשִׁים יוֹם, אַתָּה יוֹדֵעַ אֵיךְ אֲנִי עָתִיד לְהַנְהִיגָם. דָּבָר אַחֵר, מִי אָנֹכִי, אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם הֵיאַךְ אֲנִי יָכוֹל לִכָּנֵס לִמְקוֹם לִסְטִים וְלִמְקוֹם הוֹרְגֵי נְפָשׁוֹת, הֱוֵי: מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה וגו', וְכִי אוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מַה זְּכוּת יֵשׁ בְּיָדָם שֶׁאוּכַל לְהוֹצִיאָם, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ, אֵין אוֹמֵר אֶהְיֶה עִמָּךְ אֶלָּא לְמִי שֶׁהוּא מִתְיָרֵא. וְזֶה לְךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ, וּבַדָּבָר הַזֶּה תִּהְיֶה נִכָּר שֶׁאַתָּה שְׁלוּחִי, לְפִי שֶׁאֶהְיֶה עִמְּךָ וְכָל מַה שֶּׁתִּרְצֶה אֶעֱשֶׂה אָנִי. בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה, מַה שֶּׁאָמַרְתָּ בְּאֵיזֶה זְכוּת אוֹצִיאֵם מִמִצְרַיִם, הֱוֵי יוֹדֵעַ שֶׁבִּזְכוּת הַתּוֹרָה שֶׁהֵן עֲתִידִים לְקַבֵּל עַל יָדְךָ בָּהָר הַזֶּה הֵם יוֹצְאִים מִשָּׁם. דָּבָר אַחֵר, הָאֱלֹהִים, מַהוּ שֶׁאָמַר לוֹ: כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ, אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, סִימָן לַגְּאֻלָּה הָרִאשׁוֹנָה שֶׁבְּאָנֹכִי יָרְדוּ יִשְׂרָאֵל לְמִצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית מו, ד): אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה, וּבְאָנֹכִי אֲנִי מַעֲלֶה אֶתְכֶם. וְסִימָן לַגְּאֻלָּה הָאַחֲרוֹנָה שֶׁבְּאָנֹכִי הֵם מִתְרַפְּאִין, וְהֵן עֲתִידִים לְהִגָּאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר (מלאכי ג, כג): הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֶת אֵלִיָּה הַנָּבִיא.
רש"י על שמות ג׳:י״ב - הטקסט מספריא
ויאמר כי אהיה עמך. הֱשִׁיבוֹ עַל רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן וְעַל אַחֲרוֹן אַחֲרוֹן; שֶׁאָמַרְתָּ מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה – לֹא שֶׁלְּךָ הִיא כִּי אִם מִשֶּׁלִּי, כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ – וזה הַמַּרְאֶה אֲשֶׁר רָאִיתָ בַּסְּנֶה לך האות כי אנכי שלחתיך, וּכְדַאי אֲנִי לְהַצִּיל, כַּאֲשֶׁר רָאִיתָ הַסְּנֶה עוֹשֶׁה שְׁלִיחוּתִי וְאֵינֶנּוּ אֻכָּל, כָּךְ תֵּלֵךְ בִּשְׁלִיחוּתִי וְאֵינְךָ נִזּוֹק; וְשֶׁשָּׁאַלְתָּ מַה זְּכוּת יֵשׁ לְיִשְׂרָאֵל שֶׁיֵּצְאוּ מִמִּצְרַיִם? דָּבָר גָּדוֹל יֵשׁ לִי עַל הוֹצָאָה זוֹ, שֶׁהֲרֵי עֲתִידִים לְקַבֵּל הַתּוֹרָה עַל הָהָר הַזֶּה לְסוֹף ג' חֳדָשִׁים שֶׁיֵּצְאוּ מִמִּצְרָיִם. דָּ"אַ: כי אהיה עמך, וזה שֶׁתַּצְלִיחַ בִּשְׁלִיחוּתְךָ לך האות עַל הַבְטָחָה אַחֶרֶת, שֶׁאֲנִי מַבְטִיחֲךָ שֶׁכְּשֶׁתּוֹצִיאֵם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אוֹתִי עַל הָהָר הַזֶּה, שֶׁתְּקַבְּלוּ הַתּוֹרָה עָלָיו, וְהִיא הַזְּכוּת הָעוֹמֶדֶת לְיִשְׂרָאֵל. וְדֻגְמַת לָשׁוֹן זֶה מָצִינוּ: "וְזֶה לְּךָ הָאוֹת אָכוֹל הַשָּׁנָה סָפִיחַ וְגוֹ'" (ישעיהו ל"ז), מַפָּלַת סַנְחֵרִיב תִּהְיֶה לְךָ אוֹת עַל הַבְטָחָה אַחֶרֶת, שֶׁאַרְצְכֶם חֲרֵבָה מִפֵּרוֹת וַאֲנִי אֲבָרֵךְ הַסְּפִיחִים:
ויאמר כי אהיה עמך AND HE SAID, BECAUSE I WILL BE WITH THEE — He answered his first question first and his last question last: as regards what thou hast said, “Who am I that I should go unto Pharaoh?” i. e. of what importance am I to speak with kings, I reply, it is not an undertaking of yours, but it is partly mine for “I” will be with thee”, וזה AND THIS — i. e. the sight which thou hast witnessed in the bush, לך האות כי אנכי שלחתיך SHALL BE A SIGN UNTO THEE, BECAUSE (כי) “I” HAVE SENT THEE and “I” am competent to save: just as thou hast seen the bush carrying out the mission I laid upon it and it was not consumed, so go thou too on the mission I entrust to thee and thou shalt suffer no harm. And as regards thy question: What merit have the Israelites that they should go forth from Egypt? — I reply that I have a great purpose in this, My bringing them forth, for they are destined to accept the Torah upon this mountain at the expiration of three months after they leave Egypt (cf. Exodus Rabbah 3:4). Another explanation is: כי אהיה עמך FOR I WILL BE WITH THEE and thou wilt therefore succeed, וזה AND THIS — viz., the fact that thou wilt succeed in thy mission לך האות WILL BE A SIGN UNTO THEE with respect to another promise: for I promise thee that when thou hast brought them forth from Egypt ye will serve Me upon this mountain — i. e. that ye will receive the Torah upon it. This is the merit which is an advocate for Israel. An exactly similar use of the word אות, where something that will happen in the future is to serve as an אות in regard to an event that will transpire in the more distant future we find elsewhere: (Isaiah 37:30.) “And this shall be a sign unto thee — for ye shall eat this year that which groweth of itself etc.” (the passage proceeds to state that after a few years the devastated land will have regained its former fertility) — this, i. e, the fall of Sennacherib promised in the preceding section of that chapter shall be a sign to thee in respect to another promise: for your land is now barren of fruits, but I will bless that which grows of itself and the land shall bring forth fruits in abundance.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.