854
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
שיחה א
א. בסוף הפרשה הקודמת (פ' שמות) מסופר על שאלת משה רבנו להקב"ה: "למה הרעות לעם הזה וגו'". שאלתו הרועמת של משה היתה: כיצד יתכן שמשליחותו של הקב"ה – על ידי משה, ואודות גאולת מצרים – יצא ענין של "הרעות" – של רע, והרי השליחות היתה בענין גאולת מצרים, גאולה שכולה טוב1; על ידי שליח – משה רבינו, שעליו נאמר: "ותרא אותו כי טוב הוא", כולו טוב, כבר משנולד היה רק טוב2; והמשלח הרי היה הקב"ה, "בכבודו ובעצמו" (כי מאחר שבני ישראל היו שקועים במצרים ב"מ"ט שערי טומאה"3, לא היתה גאולתם יכולה לבוא בסדר השתלשלות, מבחינה כזו של אלקות המלובשת בעולם (שבמילא יש שם מקום לקטרוגים של מדת הדין), והיתה צריכה הגאולה לבוא מהקב"ה בעצמו)4, שהוא הרי ודאי כולו טוב וחסד ("בחי' עתיק", "לית שמאלא בהאי עתיקא")5. משום כך מתעוררת השאלה, כיון שגם השליחות, גם השליח וכל שכן המשלח עצמו הם כולו טוב – כיצד יתכן שיצא מזה ענין של רע "הרעות"?
ועל כך בא המענה (בתחילת פרשתנו) מהקב"ה: "ויאמר אליו אני הוי', וארא אל אברהם וגו' ושמי הוי' לא נודעתי להם וגם הקמתי וגו'". הקב"ה ענה למשה, שאברהם יצחק ויעקב עברו נסיונות רבים ואף ע"פ כן לא הקשו קושיות, "חבל על דאבדין ולא משתכחין"6.
ואינו מובן כאן:
א) מדוע באמת, הקשה משה רבנו קושיא? הרי מדריגתו של משה רבנו היתה נעלית יותר משל האבות – שהרי היה "שביעי" (מאברהם אבינו), וחז"ל אומרים7: "כל השביעין חביבין", כי מדריגת השביעי נעלית יותר מהששה שלפניו – וכיון שהאבות לא שאלו, איך יתכן שמשה רבנו שאל "למה הרעות"?
ב) כיון שהקב"ה בתשובתו למשה, הדגיש את מעלת האבות שלא הקשו קושיות, הרי היה צריך להזכיר במקום "וארא גו' ואל יעקב", את השם
הערות
- 1. ראה תורה אור וארא (נו, סע"ד).
- 2. שמות ב, ב. סוטה יג, א. אור התורה שמות ע' ס ואילך.
- 3. ז"ח ר"פ יתרו.
- 4. ראה לקו"ת צו יב, ג.
- 5. זח"ג קכט, א. ועייג"כ שם רפט, א.
- 6. שמו"ר ו, ד. סנהדרין קיא, א. הובא ברש"י פרשתנו ו, ט.
- 7. ויק"ר פכ"ט, יא.
רש"י על שמות ו׳:ט׳ - הטקסט מספריא
ולא שמעו אל משה. לֹא קִבְּלוּ תַנְחוּמִין:
מקצר רוח. כָּל מִי שֶׁהוּא מֵצֵר, רוּחוֹ וּנְשִׁימָתוֹ קְצָרָה, וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהַאֲרִיךְ בִּנְשִׁימָתוֹ: קָרוֹב לְעִנְיָן זֶה שָׁמַעְתִּי בְּפָרָשָׁה זוֹ מֵרַבִּי בָּרוּךְ בְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, וְהֵבִיא לִי רְאָיָה מִמִּקְרָא זֶה, "בַּפַּעַם הַזֹּאת אוֹדִיעֵם אֶת יָדִי וְאֶת גְּבוּרָתִי וְיָדְעוּ כִּי שְׁמִי ה'" (ירמיהו ט"ז) – לָמַדְנוּ כְּשֶׁהַקָּבָּ"ה מְאַמֵּן אֶת דְּבָרָיו אֲפִלּוּ לְפֻרְעָנוּת מוֹדִיעַ שֶׁשְּׁמוֹ ה', וְכָל שֶׁכֵּן הַאֲמָנָה לְטוֹבָה. וְרַבּוֹתֵינוּ דְרָשׁוּהוּ לְעִנְיָן שֶׁל מַעְלָה, שֶׁאָמַר מֹשֶׁה לָמָה הֲרֵעֹתָה, אָמַר לוֹ הַקָּבָּ"ה "חֲבַל עַל דְּאָבְדִין וְלָא מִשְׁתַּכְּחִין" – יֵשׁ לִי לְהִתְאוֹנֵן עַל מִיתַת הָאָבוֹת, הַרְבֵּה פְּעָמִים נִגְלֵיתִי אֲלֵיהֶם בְּאֵל שַׁדַּי וְלֹא אָמְרוּ לִי מַה שִּׁמְךָ, וְאַתָּה אָמַרְתָּ מַה שְּׁמוֹ, מָה אֹמַר אֲלֵיהֶם:
וגם הקמתי וגו'. וּכְשֶׁבִּקֵּשׁ אַבְרָהָם לִקְבֹּר אֶת שָׂרָה לֹא מָצָא קֶבֶר עַד שֶׁקָּנָה בְדָמִים מְרֻבִּים, וְכֵן בְּיִצְחָק עִרְעֲרוּ עָלָיו עַל הַבְּאֵרוֹת אֲשֶׁר חָפַר, וְכֵן יַעֲקֹב וַיִּקֶן אֶת חֶלְקַת הַשָּׂדֶה, לִנְטוֹת אָהֳלוֹ, וְלֹא הִרְהֲרוּ אַחַר מִדּוֹתַי, וְאַתָּה אָמַרְתָּ לָמָה הֲרֵעֹתָה? וְאֵין הַמִּדְרָשׁ מִתְיַשֵּׁב אַחַר הַמִּקְרָא מִפְּנֵי כַמָּה דְבָרִים, אַחַת, שֶׁלֹּא נֶאֱמַר וּשְׁמִי ה' לֹא שָׁאֲלוּ לִי, וְאִם תֹּאמַר לֹא הוֹדִיעָם שֶׁכָּךְ שְׁמוֹ, הֲרֵי תְּחִלָּה כְּשֶׁנִּגְלָה לְאַבְרָהָם בֵּין הַבְּתָרִים נֶאֱמַר "אֲנִי ה' אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאוּר כַּשְׂדִים" (בראשית ט"ו), וְעוֹד הֵיאַךְ הַסְּמִיכָה נִמְשֶׁכֶת בִּדְבָרִים שֶׁהוּא סוֹמֵךְ לְכָאן וגם אני שמעתי וגו' לכן אמר לבני ישראל? לְכָךְ אֲנִי אוֹמֵר יִתְיַשֵּׁב הַמִּקְרָא עַל פְּשׁוּטוֹ, דִּבּוּר דָּבוּר עַל אָפְנָיו, וְהַדְּרָשָׁה תִדָּרֵשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר "הֲלוֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ נְאֻם ה' וּכְפַטִּישׁ יְפוֹצֵץ סָלַע" (ירמיהו כ"ג) – מִתְחַלֵּק לְכַמָּה נִיצוֹצוֹת (סנהדרין ל"ד):
ולא שמעו אל משה BUT THEY HEARKENED NOT TO MOSES — they did not accept his words of comfort.
מקצר רוח THROUGH ANGUISH (lit. shortness) OF SPIRIT — If one is in anguish his breath comes in short gasps and he cannot draw long breaths. In a somewhat similar manner to this I heard this section expounded by Rabbi Baruch the son of Rabbi Eliezer, and he cited the following verse to me in proof of his explanation: (Jeremiah 16:21) “This once will I cause them to know My hand and My might, and they shall know that My Name is the Lord”. Rabbi Baruch said: we may learn from this text that when the Holy One, blessed be He, fulfils His words, even when it is a matter of punishment, He makes it known that His Name is the Lord; and, of course, this is all the more so, when He fulfils His words in a matter of bestowing reward. — Our Rabbis explained it (this section) as having reference to what precedes it — that Moses said (5:22): “Wherefore hast thou done so evil [to this people]”. Whereupon God said to him, “Alas, for those that are gone (i. e. the patriarchs) and are no more to be found! I really have reason to deplore the death of the patriarchs. Many a time did I reveal Myself to them by the name ‘God Almighty’, and not once did they ask Me, What is Thy Name? (i. e. what is the name that describes Thy true essence); but thou hast at once said (Exodus 3:13) “[If they ask] ‘what is His name’, what shall I say unto them?!” (Exodus Rabbah 6:4; Sanhedrin 111a).
וגם הקמתי וגו׳ ALSO I SET UP [MY COVENANT WITH THEM TO GIVE THEM THE LAND OF CANAAN], and yet when Abraham wished to bury Sarah he could not obtain a grave until he purchased one at a high price. So, too, in the case of Isaac, people strove with him for possession of the wells which he had dug. Similarly, of Jacob it is stated, (Genesis 33:19) “He purchased a parcel of field,” in which to pitch his tent. Yet none of them criticised My dealings with them, whilst you say “Wherefore hast Thou done so evil [to this people!]” — But this Midrashic exposition does not fit in with the text for several reasons. Firstly, because Scripture does not state “And they did not ask of Me regarding my Name, the Lord”. And if you say in refutation of my objection that they did not mean that ושמי ה' לא נודעתי actually signifies that they did not ask what is My Name, but it means “He did not tell them that this was His Name and yet they did not ask Him what it was”, then I reply that these words cannot mean that He did not tell them His name, for at the very first when He revealed Himself to Abraham at the Covenant “between the pieces’’ it is said, (Genesis 15:7) “I am the Lord (אני ה׳) who brought thee out from Ur of the Chaldees”. Further (secondly), how does the context run on to the statements which Scripture places after the above verses, viz., “And I have also heard etc.” and “Wherefore say unto the children of Israel etc.”? Therefore I say: let Scripture be explained in its literal sense so that each statement fits into its proper setting, but the Midrashic exposition may also be given, if you like, as it is said (Jeremiah 23:29) “Is not my word like as fire, saith the Lord, and like a hammer which, by the force of its own blow, the rock at which it strikes shatters in pieces”.
ויקרא רבה כ״ט:י״א - הטקסט מספריא
כָּל הַשְּׁבִיעִין חֲבִיבִין לְעוֹלָם, לְמַעְלָן הַשְּׁבִיעִי חָבִיב, שָׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם וְרָקִיעַ וּשְׁחָקִים, זְבוּל וּמָעוֹן וַעֲרָבוֹת, וּכְתִיב (תהלים סח, ה): סֹלוּ לָרֹכֵב בָּעֲרָבוֹת בְּיָהּ שְׁמוֹ. בָּאֲרָצוֹת, שְׁבִיעִית חֲבִיבָה: אֶרֶץ, אֲדָמָה, אַרְקָא, גַּיְא, צִיָה, נְשִׁיָּה, תֵּבֵל. וּכְתִיב (תהלים ט, ט): וְהוּא יִשְׁפֹּט תֵּבֵל בְּצֶדֶק יָדִין לְאֻמִּים בְּמֵישָׁרִים. בַּדּוֹרוֹת שְׁבִיעִי חָבִיב: אָדָם, שֵׁת, אֱנוֹשׁ, קֵינָן, מַהַלַּלְאֵל, יֶרֶד, חֲנוֹךְ. וּכְתִיב (בראשית ה, כד): וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת הָאֱלֹהִים. בָּאָבוֹת שְׁבִיעִי חָבִיב: אַבְרָהָם, יִצְחָק וְיַעֲקֹב, לֵוִי, קְהָת, עַמְרָם, משֶׁה. וּכְתִיב (שמות יט, ג): וּמשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים. בְּבָנִים הַשְּׁבִיעִי חָבִיב, שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הימים א ב, טו): דָּוִיד [הוא] הַשְּׁבִעִי. בַּמְּלָכִים הַשְּׁבִיעִי חָבִיב: שָׁאוּל, אִישׁ בּשֶׁת, דָּוִד, שְׁלֹמֹה, רְחַבְעָם, אֲבִיָה, אָסָא. וּכְתִיב (דברי הימים ב יד, י): וַיִּקְרָא אָסָא אֶל ה'. בַּשָּׁנִים שְׁבִיעִי חָבִיב, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כג, יא): וְהַשְּׁבִיעִית תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ. בַּשְּׁמִטִּין שְׁבִיעִי חָבִיב, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כה, י): וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים. בַּיָּמִים שְׁבִיעִי חָבִיב, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ב, ג): וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי. בֶּחֳדָשִׁים שְׁבִיעִי חָבִיב, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כג, כד): בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ.
מצוטט בעמוד אחד
תורת מנחם 1
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.