855

"ישראל", שהוא שם המעלה המורה על מדריגה נעלית יותר מיעקב⁸.

ג) כל סיפורי התורה הם הוראה⁹ לכל אדם, ובודאי כן הוא בנוגע לסיפור שלפנינו – שהרי ידוע שהכתוב אינו מוציא מפיו דבר מגונה אפילו בגנות בהמה¹⁰, וודאי שכן הוא כשהנידון הוא, להבדיל, יהודי שהוא בחיר כל הנבראים, וכל שכן לגבי משה רבנו, המובחר מכל בני ישראל; ואעפ"כ לא נמנעה כאן התורה מלספר בענין שאינו בשבחו של משה רבנו, וברור איפוא שיש בזה הכרח גמור – לשמש הוראה לכל אדם בכל דור ודור: שההנהגה הרצויה לפני הקב"ה היא לבחור בדרך האבות, ולא לשאול קושיות.

לכאורה קשה ביותר להבין זאת: איך שייך שכל אדם, ובפרט בדור של "עקבתא דמשיחא", תהיה לו ברירה לבחור לעצמו אחת משתי דרכים, או את דרך האבות או את דרכו של משה רבינו? הן אמת, שאמרו חז"ל¹¹: "אין דור שאין בו כאברהם וכו' כיעקב ואין דור שאין בו כמשה", – אך הכוונה בזה היא ליחידי סגולה בלבד. אבל התורה הרי ניתנה לכולם, "תורה על הרוב תדבר", והוראות התורה מתחשבות (בעיקר) בתכונות של רוב ישראל. כיצד אם כן, אפשר לומר זאת לרוב ישראל, שלא יבחרו לעצמם את דרכו של משה רבנו (אלא את דרך האבות)?

ב. ההבדל בין האבות למשה רבנו הוא: מדריגת משה רבינו היא בבחינת חכמה (כמו שאמר משה רבנו על עצמו¹²: "ונחנו מה" – הוא השיג את מ"ה דחכמה), שלכן ניתנה על ידו התורה שהיא חכמתו של הקב"ה; ואילו בחינתם של האבות ביחס למשה – הוא מדות:

עבודת אברהם אבינו היתה בעיקר בקו החסד והאהבה. הוא עבד את השם מתוך אהבה, כמו שנאמר¹³: "אברהם אוהבי", וגם בהנהגתו עם אנשים, היה גומל חסד עם כולם, בין בגשמיות בין ברוחניות.

עבודת יצחק אבינו היתה בעיקר בקו הגבורה והיראה, כמו שנאמר¹⁴: "ופחד יצחק", שעבד את השם מתוך פחד ויראה. ולכן גם בעולם לא היה יכול לסבול כל רע, אפילו בדקות, שלכן כהו עיניו מעבודה זרה של נשי עשו, הוא לא היה יכול לסבול את עשן העבודה זרה של בנות כנען^*.