שיחה א

864שיחה א

א. כשמסר משה רבינו לפרעה את דברי הקב"ה, שיביא על מצרים את מכת בכורות, ציין גם את זמן הופעת המכה, בחצות – באמצע הלילה; (אלא, בגלל שאצטגניני פרעה עלולים לטעות בזמן המדויק, אמר¹ משה "כחצות הלילה וגו'", שזה יקרה בסביבות חצי הלילה לערך).

ואינו מובן: לשם מה בכלל היה צורך להודיע לפרעה את זמן התחלת מכת בכורות? הרי היה יכול לומר סתם – כבשאר מכות – שהקב"ה יביא את המכה על מצרים, מבלי לנקוב זמן. משמע מזה, שלמכת בכורות יש קשר מיוחד עם הזמן של חצות הלילה, עד כדי כך, שכדי למסור לפרעה על מכה זו היה הכרח להודיע את הזמן (רק משום "שמא יטעו אצטגניני פרעה", אמר משה "כחצות הלילה וגו'").

עוד מצינו במכת בכורות, שוני משאר המכות, א) במכה זו היו צריכים בני ישראל לעשות סימן מיוחד על בתיהם – בדם מילה ובדם קרבן פסח² "על שתי המזוזות ועל המשקוף" – כדי שהמכה הבאה על המצריים לא תזיק לבני ישראל. ב) הקב"ה ציוה³: "ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר", כי "מאחר שניתנה רשות למשחית אינו מבחין בין צדיקים לרשעים"⁴, וגם ישראל עלולים היו להפגע מן המכה.

ולכאורה: גם מהמכות האחרות לא סבלו בני ישראל. שכן המכות היו רק למצריים. ואם כן הרי גם בשאר המכות ניתנה רשות למשחית, ואף על פי כן לא נדרשו מבני ישראל זהירויות מיוחדות להגן עליהם מהמשחית – מדוע, איפוא, נצרכו לזה דוקא במכת בכורות? וכן מה הצורך בשני הדברים: א) לא תצאו גו'. ב) האות של דם מילה ופסח, ובמה מתבטא ההבדל ביניהם?

ב. ההבדל בין מכת בכורות לבין שאר המכות הוא:

שאר המכות לא היו כאלו שהם בגדר של "ניתנה רשות למשחית". היו אמנם מכות שפגעו לא רק בממונם של מצרים אלא גם בגופם – כמו למשל ערוב – אבל המשחית מוגבל היה בהן, ההשחתה באה באמצעות דבר מסויים ומוגבל⁵ (צפרדע כנים וכיו"ב) וניתנה 865לו הרשות להזיק או להרוג את המצריים רק באופנה הרגיל של המכה⁶. לכן אין זה בגדר של "ניתנה רשות למשחית". לא כן במכת בכורות שניתנה לו הרשות – ולא מצינו כל הגבלה באיזה אופן להרוג את בכורי מצרים. ולכן היו צריכים ישראל להזהר, כדי שלא יוזק אף להם.

הבדל עמוק יותר: מטרת המכות בעיקרה לא היתה כדי להכות את המצריים, מטרת המכות היו על מנת שידעו "כי אני הוי'", כמפורש בכמה מהמכות⁷: "בזאת תדע וגו'", "למען תדע וגו'", "בעבור תדע וגו'". משום כך לא היה צורך בהם עבור בני ישראל, שכן להם היתה כבר ידיעה באלקות⁸. ובזה עצמו נחלקת מכת בכורות מתשע המכות האחרות: באותן מכות לא נאבד המוכה לגמרי, וגם הוא עצמו הפיק תועלת מהידיעה. אבל במכת בכורות, נאמר ומת כל בכור גו'. מטרת מכת בכורות היתה גם להמית את בכורי מצרים, לאבדם לגמרי – ולא בכדי שהם עצמם ידעו על ידי כך "כי אני הוי'". לכן היה כאן צורך לשלול טענה אפשרית של מדת הדין: "מה נשתנו אלו מאלו", במה שונים – בנוגע לעונש (לא בנוגע לידיעה) – בני ישראל מבכורי מצרים, שהרי גם בני ישראל במצרים היו משוקעים בקליפה⁹, "אלו עובדי ע"ז וכו'"¹⁰; ולכן היה מקום, ששליח של מדת הדין, המשחית, לא יתן להבדיל בין המצריים לישראל.

(אף שנאמר¹¹: "ועברתי וגו' והכיתי כל בכור וגו' אעשה שפטים אני הוי'" – ודרשו חז"ל¹²: "אני ולא מלאך וכו' אני הוא ולא אחר", כי את מכת בכורות הביא הקב"ה בעצמו על מצרים, הרי בכל זאת, גם המשחית היה שם והיה יכול לקטרג¹³, ומשום זה היתה צריכה להיות הזהירות, שלא תהיה למשחית כל גישה).

ובזה היו שני ענינים: א) בארץ מצרים בכלל שבה "ניתנה רשות", ללא הגבלות – אינו מועיל האות, שכן "אינו מבחין כו'" – והעצה לזה היא רק "לא תצאו גו'". ב) בתוך בתי בני ישראל, ששם היתה ההגבלה של¹⁴ "ופסחתי עליכם" – הרי אין רשות למשחית – במילא אפשר שתהיה 866הבחנה, בין ישראל למצרים. והבחנה זו קשורה עם האות.

ג. אבל עדיין אינו מובן: כיון שהיה מקום לטענת מדת הדין, "מה נשתנו אלו מאלו", כיצד היה יכול ה"אות" להגן על ישראל מהטענה ומתוצאתה – מכת בכורות? והתשובה לכך היא, שמכת בכורות באה ממדריגה כזו באלקות – "הקב"ה בכבודו ובעצמו" – שהיא נעלית לגמרי מהשתלשלות, למעלה ממדת הדין ובמילא אין אז מקום כלל לטענות של מדת הדין. טענות שכליות יכולות לתפוס מקום במדריגות של סדר השתלשלות שהן מדודות ומוגבלות. אבל למעלה מסדר השתלשלות, כפי שהיה בשעת מכת בכורות, שם אין שייכות כלל טענות שכליות.

וזהו הביאור על כך שמכת בכורות היתה בחצות הלילה דוקא, שכן ברגע של חצות הלילה בדיוק מאיר האור שלמעלה מהשתלשלות, משום כך יכול רגע זה לחבר את שני חצאי הלילה – חסד וגבורה. חציו הראשון של הלילה הוא זמן של מדת הגבורה, ולכן אנו רואים, שמרגע לרגע, מחשיך יותר; ואילו בחציו השני של הלילה מאירה מדת החסד, ולכן מתחיל מאז להאיר יותר ויותר – ורגע זה של חצות מאחד את שני ההפכים של חסד וגבורה, כי בו מאיר האור שלמעלה מהשתלשלות. וכידוע, שהמחבר שני ענינים הפכיים חייב הוא עצמו להיות למעלה משתי ההגבלות¹⁵.

כלומר, בעת מכת בכורות האירה אהבתו העצמית של הקב"ה לישראל, אהבה כזו שמעבר מכל הטעמים ומכל החשבונות. ומצד אהבה עצמית זו, הרי אפילו כשהשכל שואל "מה נשתנו אלו מאלו", "הלא אח עשו ליעקב"¹⁶ – הם הרי שניהם שוים – אומר הקב"ה: "ואוהב את יעקב ואת עשו שנאתי", הוא אוהב את ישראל – משום שהם בניו, "בנים אתם לה' אלקיכם"¹⁷ ואהבת האב לבניו היא אהבה עצמית שאינה ניתנת לערעור ואינה יכולה להפגם על ידי טעם וטענה שכלי.

לפיכך היה צריך משה רבינו להזכיר לפרעה את מועד בוא מכת בכורות, "כחצות הלילה", כדי לרמוז לו שיהיה זה גילוי שלמעלה מהשתלשלות. שכן לולא הרמז בדבר האור הנעלה הזה לא היו פרעה וחרטומיו מסוגלים להאמין, שמכה שמטרתה היא לאבד את הקליפה, ובזמן ש"ניתנה רשות למשחית", לא תפגע בבני ישראל, על אף ש"לא 867נשתנו אלו מאלו". משום כך אמר משה רבינו "כחצות הלילה", שהוא כאמור רמז לאור – שלמעלה מהשתלשלות.

ד. אלא שאף על פי כן היה צורך שיהיה לישראל אות. והביאור בזה:

כל ההמשכות האלוקיות הבאות מלמעלה נמשכות רק על ידי עבודת האדם כאן למטה. גם הגילויים שלמעלה מהשתלשלות, עד לאהבה העצמית מהקב"ה לישראל, אינן יכולות לבוא ללא עבודה – אף שבהיותה אהבה עצמית הרי היא תמיד בשלימותה, יש צורך בעבודה למטה כדי שהאהבה תהיה בגילוי (ותהיה נקלטת בפנימיות) למטה. אך צריך שהעבודה תהיה מעין ההמשכה – עבודה שלמעלה מטעם ודעת, כלומר, למעלה מהשתלשלות הכחות הפנימיים של האדם.

על כן כלל האות על בתי ישראל בליל מכת בכורות – דם מילה ודם פסח, משום שהם מבטאים את הקשר של ישראל עם הקב"ה באופן של למעלה מטעם ודעת: כריתת ברית שבין ישראל עם הקב"ה על ידי מצות מילה היא קשר שלמעלה מהשכל (כפי שנראה מכך שהמצוה היא למול ילד יהודי לשמונה ימים כשהוא עדיין אינו בר־שכל כלל)¹⁸; כך גם המצוה של קרבן פסח היתה אז באופן של מסירות נפש, למעלה מטעם ודעת, שהרי הכבשים לקרבן פסח היו "תועבת מצרים", עבודה זרה של מצרים, ובני ישראל נטלו את הכבש, החזיקו בו ארבעה ימים לעיני המצריים, ואמרו בגלוי שהם הולכים לשחטו ולהקריבו לפני הקב"ה. אם כן הרי זו עבודה של מסירות נפש בפועל.

ועבודה זו של מסירות נפש בגילוי, למעלה מטעם ודעת של בני ישראל, עוררה והמשיכה גם מלמעלה בגלוי את האהבה העצמית שלמעלה מטעם ודעת, שהוא הגילוי של חצות הלילה.

ה. בזה גם תובן שייכותם של מאמרי חז"ל בדבר הענינים שבזכותם נגאלו בני ישראל ממצרים. פעם אומרים חז"ל¹⁹: "בזכות האמונה נגאלו אבותינו ממצרים" שהאמינו בבשורת הגאולה ("ויאמן העם וישמעו כי פקד ה'")²⁰, ופעם אומרים חז"ל²¹ שנגאלו בזכות שני הדמים, דם פסח ודם מילה, ("בדמיך חיי וגו'")²². שכן שני ענינים אלו, הן האמונה והן הדמים של פסח ומילה, הם נעלים מטעם ודעת.

868אמונה בכלל היא למעלה משכל ובפרט אמונת בני ישראל בגאולה בהיותם בגלות מצרים. שכן על פי טבע לא היתה אפשרות שבני ישראל יוכלו להגאל ממצרים, שהרי "לא היה עבד יכול לברוח ממצרים"²³ – וכל־שכן ששים רבוא. נוסף לכך נקל לשער כיצד שבורים היו בני ישראל מקושי הגלות והשעבוד בכללו, וביותר הדכאון והיסורים שגרמה גזירת פרעה על הילדים הקטנים (שטבע בני אדם הוא לוותר על הכל ובלבד שח"ו לא יוזקו צאצאיהם ובמיוחד ילדים קטנים). ועל אף היותם נאנקים ונדכאים בגלות הקשה של מצרים, האמינו בני ישראל באמונה פשוטה בבשורת הגאולה של משה רבינו, שהקב"ה יגאלם ויוציאם מהגלות.

אמונה פשוטה זו שלמעלה מטעם ודעת, עוררה גם למעלה את האהבה העצמית שלמעלה מטעם ודעת, אף שעל פי שכל היה מקום לטענה: "מה נשתנו אלו מאלו". אבל, כנ"ל, בכדי שהאהבה העצמית, שלמעלה מהשתלשלות, תתגלה ותפעול דרך סדר השתלשלות, עד שתביא בפועל ממש למטה את גאולת ישראל, היה צורך שגם אצל בני ישראל יתגלה הקשר העצמי שלהם עם הקב"ה ויפעול על הכוחות הפנימיים שלהם עד לענין של פועל. וזאת עשו בני ישראל על ידי עבודתם במצות פסח ומצות מילה – הקשר שלמעלה מהשכל עד לעשיה בפועל.

ו. על הפסוק "ויהי בחצי הלילה" מביא המכילתא שתי דעות: א) "יוצרו חלקו" (הבורא חילק את הלילה); ב) "יודע עתותיו ושעותיו הוא חלקו". ומבאר הרדב"ז²⁴ את ההבדל בין שתי הדעות: לפי הדעה הראשונה עצר הקב"ה שהוא בורא הלילה, לרגע קצר את הגלגל, וביטל את מציאות הזמן, וכך נתחלק, באופן ניכר, חציו הראשון של הלילה מחציו השני; לפי דעה שניה לא היה צורך כלל בנס, אלא שהקב"ה, שהוא "יודע עתותיו ושעותיו", צמצם וכוון את רגע חצות בדיוק – אף שאדם אינו יכול לעשות כן – ובאותו רגע בדיוק הכה את בכורי מצרים. מהו ההבדל בתוכן הפנימי בין שתי הדעות? וביחוד: לשם מה היה צורך בנס של "יוצרו חלקו"?

ז. ביאור שתי הדעות:

ברור הוא, שההמשכה בעת מכת בכורות באה מבחינה שהוא "למעלה מהשתלשלות", כאמור לעיל באריכות. אלא שהדיעות חלוקות, באיזה אופן ירדה ההמשכה למטה.

869להדעה ש"יוצרו חלקו", היתה גם למטה ההמשכה בגילוי באופן של למעלה מן הטבע ולמעלה מן הזמן, כי טבע וזמן אינם יכולים להיות "כלים" לאור כזה של למעלה מהשתלשלות, ולכן עצר הקב"ה את הגלגל וביטל את הזמן ואת הטבע. אך להדעה השניה, לא היה כאן ביטול הטבע, אלא שההמשכה שלמעלה מהשתלשלות נמשכה ונתגלתה בלבושי הטבע (על דרך מה שהיה בנס פורים). ובאופן השני ישנה מעלה מיוחדת, שהטבע עצמו התעלה – טבע נעשה כלי ללמעלה מן הטבע.

כיון ש"אלו ואלו דברי אלקים חיים", היו לגילוי של חצי הלילה שתי המעלות יחד (נעלה יותר מכפי שהיה בנס פורים): האור שלמעלה מהשתלשלות התלבש בטבע בפנימיות ("יודע עתותיו ושעותיו"), והאור האיר באמצעות הטבע בגילוי (יוצרו חלקו).

הטעם לזה הוא: מכת בכורות, המכה האחרונה, היתה תחילתה של יציאת מצרים. שתכליתה היא מתן תורה, כנאמר²⁵: "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה", וענין מתן תורה הרי הוא לחבר מעלה ומטה²⁶, חיבור אלקות שלמעלה מהטבע עם הטבע, ולכן גם בשעת מכת בכורות היה חיבור גלוי של מעלה עם מטה באמצעות שני הענינים – "יוצרו" ו"יודע עתותיו ושעותיו".

דבר זה נראה גם ביציאת מצרים בכלל: גם לאחר הגאולה ממצרים לא נתבטלה ארץ מצרים, והיא נותרה מלוכה גם אחר כך. ועם כל זה, בה בשעה שמצרים היתה בתקפה ו"לא היה עבד יכול לברוח ממצרים", יצאו ששים רבוא, מלבד הנשים והטף – והיה זה "ביד רמה".

ח. כאמור לעיל, בא הגילוי שלמעלה מהשתלשלות בעת יציאת מצרים על ידי דם מילה ודם פסח. כיון שבגילוי של חצות היתה בגלוי ההתכללות של מעלה ומטה, הכרח לומר, שגם עבודת האמונה ומסירות הנפש למעלה מטעם ודעת על ידי דם מילה ודם פסח היתה באופן כזה, שחדרה גם בכוחות הפנימיים, עד לענינים הנחותים ביותר²⁷, שלכן פעל הדבר גם למעלה, שהגילוי שלמעלה 870מהשתלשלות יחדור גם בלבושי הטבע.

ה"עבודה" של ברית מילה היא, כפי שדובר באריכות²⁸, לחדור בבשר הגשמי עד "יסוד סיומא דגופא"²⁹ ולחברו, כביכול, עם הקב"ה ב"ברית עולם", שלמעלה מטעם ודעת. ביותר היה ניכר קשר זה שלמעלה מטעם ודעת עם התחתון ביותר בעבודת דם הפסח; בני ישראל נטלו שה, דבר שהוא אפילו מחוץ לגוף האדם. "סיומא דגופא" הוא עדיין חלק מהאדם, אבל שה הוא מ"חלקו בעולם", ולמטה מזה, שכן את השה עשו המצריים לעבודה זרה שלהם, ובני ישראל עשוהו כלי אל המסירת־נפש שלמעלה מטעם ודעת.

לפיכך מצאנו בקרבן פסח שהוא שונה מכל שאר הקרבנות³⁰ בכך ש"לא בא מתחילתו אלא לאכילה". בכל הקרבנות, מצות אכילה שבהם היא מצוה נוספת על עיקר הקרבן. אבל בקרבן פסח כל ענינו הוא לשם אכילתו. זהו תוכנו של קרבן פסח, שגם בעניני אכילה, בהם שוה האדם לבהמה³¹ תבא לידי ביטוי האמונה ומסירת הנפש שלמעלה מטעם ודעת.

ט. דובר כמה פעמים³², שאמיתית ענין החרות הוא, שלא רק הנשמה בלבד תהא משוחררת מהגבלות הגוף ונפש הבהמית, כי אם גם הגוף ונפש הבהמית, וגם חלקו בעולם, חייבים להשתחרר מהענינים המסתירים על אלקות – וגם בהם יורגש גילוי הנשמה.

וההכנה לחירות האמיתית של הנשמה, הגוף ונפש הבהמית והחלק בעולם – היתה התגלות האמונה (גילוי הנשמה), שהתבטאה במילה (יסוד סיומא דגופא), וגם בשה, דבר שחוץ ממנו (חלקו בעולם)³³.

וכיון שהכח לרדת למטה ביותר בא 871מגבוה ביותר, מובן, שכמה שכוח המילה הוא נעלה ופועל גילוי אלקות גם בבשר הגשמי עד "יסוד סיומא דגופא" – הרי הכוח של קרבן פסח, הוא גבוה ממנו – בכך, שהוא ממשיך אלקות גם מחוץ לאדם, בחלקו בעולם. ודוקא בכך נשלמת אמיתית ענין החרות, וכאמור³⁴, שכל־זמן שה"רכוש גדול", חלקו בעולם, עדיין לא יצא ממצרים, הרי חסר בשלימות החירות.

ולכן מצינו, שדם מילה היתה הכנה לדם פסח, כמסופר במדרש³⁵, שבשעה שבני ישראל רצו לאכול את קרבן פסח אמר להם משה שתחילה עליהם למול עצמם ואז מלו עצמם. והכנה הרי היא בדרגא קטנה יותר מן הדבר עצמו.

י. כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות. הגאולה העתידה בקרוב תהיה דומה ליציאת מצרים. כשם שיציאת מצרים באה בזכות האמונה, שירדה ונתגלתה גם בכוחות פנימיים עד לכוחות הנחותים ביותר (מילה), וגם בענינים שהם מחוץ לאדם (פסח) – כך גם הגאולה העתידה תבוא בזכות האמונה; שמבלי הבט על גודל ההעלם וההסתר של הגלות יעוררו את האמונה הפשוטה בביאת המשיח, ש"הנה זה עומד אחר כתלנו"³⁶, שהנה הנה הוא בא. והאמונה לא תשאר בבחינת "מקיף", כי אם תתגלה בתוך הכוחות פנימיים, החל מכח הבנה והשגה, מדות, ועד להשפעה על כל הכוחות, אפילו הנחותים ביותר (מילה). וזה בא על ידי לימוד חסידות באופן של הבנה והשגה, חסידות חב"ד³⁷, שהיא מגלה את האמונה וממשיכה אותה גם בכוחות הפנימיים של חב"ד, עד להשפעה על כל הכוחות, לשנות טבע מדותיו. וזאת ממשיכים גם בחוצה (פסח), שהפצת המעינות חוצה, תביא – כהבטחת מלכא משיחא – את "אתי מר", בקרוב ממש. (מלוקט משיחות אחש"פ תשכ"א ותשכ"ב)