865

לו הרשות להזיק או להרוג את המצריים רק באופנה הרגיל של המכה⁶. לכן אין זה בגדר של "ניתנה רשות למשחית". לא כן במכת בכורות שניתנה לו הרשות – ולא מצינו כל הגבלה באיזה אופן להרוג את בכורי מצרים. ולכן היו צריכים ישראל להזהר, כדי שלא יוזק אף להם.

הבדל עמוק יותר: מטרת המכות בעיקרה לא היתה כדי להכות את המצריים, מטרת המכות היו על מנת שידעו "כי אני הוי'", כמפורש בכמה מהמכות⁷: "בזאת תדע וגו'", "למען תדע וגו'", "בעבור תדע וגו'". משום כך לא היה צורך בהם עבור בני ישראל, שכן להם היתה כבר ידיעה באלקות⁸. ובזה עצמו נחלקת מכת בכורות מתשע המכות האחרות: באותן מכות לא נאבד המוכה לגמרי, וגם הוא עצמו הפיק תועלת מהידיעה. אבל במכת בכורות, נאמר ומת כל בכור גו'. מטרת מכת בכורות היתה גם להמית את בכורי מצרים, לאבדם לגמרי – ולא בכדי שהם עצמם ידעו על ידי כך "כי אני הוי'". לכן היה כאן צורך לשלול טענה אפשרית של מדת הדין: "מה נשתנו אלו מאלו", במה שונים – בנוגע לעונש (לא בנוגע לידיעה) – בני ישראל מבכורי מצרים, שהרי גם בני ישראל במצרים היו משוקעים בקליפה⁹, "אלו עובדי ע"ז וכו'"¹⁰; ולכן היה מקום, ששליח של מדת הדין, המשחית, לא יתן להבדיל בין המצריים לישראל.

(אף שנאמר¹¹: "ועברתי וגו' והכיתי כל בכור וגו' אעשה שפטים אני הוי'" – ודרשו חז"ל¹²: "אני ולא מלאך וכו' אני הוא ולא אחר", כי את מכת בכורות הביא הקב"ה בעצמו על מצרים, הרי בכל זאת, גם המשחית היה שם והיה יכול לקטרג¹³, ומשום זה היתה צריכה להיות הזהירות, שלא תהיה למשחית כל גישה).

ובזה היו שני ענינים: א) בארץ מצרים בכלל שבה "ניתנה רשות", ללא הגבלות – אינו מועיל האות, שכן "אינו מבחין כו'" – והעצה לזה היא רק "לא תצאו גו'". ב) בתוך בתי בני ישראל, ששם היתה ההגבלה של¹⁴ "ופסחתי עליכם" – הרי אין רשות למשחית – במילא אפשר שתהיה