868
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
אמונה בכלל היא למעלה משכל ובפרט אמונת בני ישראל בגאולה בהיותם בגלות מצרים. שכן על פי טבע לא היתה אפשרות שבני ישראל יוכלו להגאל ממצרים, שהרי "לא היה עבד יכול לברוח ממצרים"23 – וכל־שכן ששים רבוא. נוסף לכך נקל לשער כיצד שבורים היו בני ישראל מקושי הגלות והשעבוד בכללו, וביותר הדכאון והיסורים שגרמה גזירת פרעה על הילדים הקטנים (שטבע בני אדם הוא לוותר על הכל ובלבד שח"ו לא יוזקו צאצאיהם ובמיוחד ילדים קטנים). ועל אף היותם נאנקים ונדכאים בגלות הקשה של מצרים, האמינו בני ישראל באמונה פשוטה בבשורת הגאולה של משה רבינו, שהקב"ה יגאלם ויוציאם מהגלות.
אמונה פשוטה זו שלמעלה מטעם ודעת, עוררה גם למעלה את האהבה העצמית שלמעלה מטעם ודעת, אף שעל פי שכל היה מקום לטענה: "מה נשתנו אלו מאלו". אבל, כנ"ל, בכדי שהאהבה העצמית, שלמעלה מהשתלשלות, תתגלה ותפעול דרך סדר השתלשלות, עד שתביא בפועל ממש למטה את גאולת ישראל, היה צורך שגם אצל בני ישראל יתגלה הקשר העצמי שלהם עם הקב"ה ויפעול על הכוחות הפנימיים שלהם עד לענין של פועל. וזאת עשו בני ישראל על ידי עבודתם במצות פסח ומצות מילה – הקשר שלמעלה מהשכל עד לעשיה בפועל.
ו. על הפסוק "ויהי בחצי הלילה" מביא המכילתא שתי דעות: א) "יוצרו חלקו" (הבורא חילק את הלילה); ב) "יודע עתותיו ושעותיו הוא חלקו". ומבאר הרדב"ז24 את ההבדל בין שתי הדעות: לפי הדעה הראשונה עצר הקב"ה שהוא בורא הלילה, לרגע קצר את הגלגל, וביטל את מציאות הזמן, וכך נתחלק, באופן ניכר, חציו הראשון של הלילה מחציו השני; לפי דעה שניה לא היה צורך כלל בנס, אלא שהקב"ה, שהוא "יודע עתותיו ושעותיו", צמצם וכוון את רגע חצות בדיוק – אף שאדם אינו יכול לעשות כן – ובאותו רגע בדיוק הכה את בכורי מצרים. מהו ההבדל בתוכן הפנימי בין שתי הדעות? וביחוד: לשם מה היה צורך בנס של "יוצרו חלקו"?
ז. ביאור שתי הדעות:
ברור הוא, שההמשכה בעת מכת בכורות באה מבחינה שהוא "למעלה מהשתלשלות", כאמור לעיל באריכות. אלא שהדיעות חלוקות, באיזה אופן ירדה ההמשכה למטה.
הערות
- 23. מכילתא שמות יח, יא. הובא ברש"י שם, ט.
- 24. שו"ת רדב"ז ח"א סי' תתי"ד.
רש"י על שמות י״ח:ט׳ - הטקסט מספריא
ויחד יתרו. וַיִּשְׂמַח יִתְרוֹ, זֶהוּ פְּשׁוּטוֹ. וּמִ"אַ נַעֲשָׂה בְשָׂרוֹ חִדּוּדִין חִדּוּדִין, מֵצֵר עַל אִבּוּד מִצְרַיִם, הַינוּ דְּאָמְרֵי אִינָשֵׁי "גִּיּוֹרָא עַד עֲשָׂרָה דָּרֵי לָא תְבַזֵּי אֲרַמָּאָה בְּאַפֵּיהּ":
על כל הטובה. טוֹבַת הַמָּן וְהַבְּאֵר וְהַתּוֹרָה, וְעַל כֻּלָּן אשר הצילו מיד מצרים; עַד עַכְשָׁו לֹא הָיָה עֶבֶד יָכוֹל לִבְרֹחַ מִמִּצְרַיִם, שֶׁהָיְתָה הָאָרֶץ מְסֻגֶּרֶת, וְאֵלּוּ יָצְאוּ שִׁשִּׁים רִבּוֹא (מכילתא):
ויחד יתרו AND JETHRO REJOICED — This is its literal meaning. A Midrashic comment is: his flesh became full of prickles (חדודין — his flesh crept with horror) — he felt grieved at the destruction of Egypt. That is what people say (what the common proverb says): A proselyte even though his heathen descent dates from as far back as the tenth generation, do not speak slightingly of an Aramean (any non-Jew) in his presence (Sanhedrin 94a).
על כל הטובה FOR ALL THE GOODNESS — the goodness in giving the Manna and the well and the Torah — and he rejoiced above all these (more especially), אשר הצילו מיד מצרים THAT HE HAD DELIVERED THEM OUT OF THE HAND OF EGYPT — Until now no slave had ever been able to escape from Egypt because that land was closely shut in on all sides, but these had gone forth six hundred thousand in number (cf. Mekhilta).
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.