שיחה א

852שיחה א

א. אחד הטעמים לכך שישנם צדיקים שיום הסתלקותם הוא יום שמחה – הוא משום שבשעת ההסתלקות נשלמת תכלית של ירידת הנשמה למטה¹.

כוונת ירידת הנשמה למטה הרי היא כמאמר²: "ירידה צורך עליה". על ידי עבודת הנשמה בלימוד התורה וקיום המצוות, בהיותה למטה בגוף הגשמי, היא מגיעה לדרגא נעלית יותר מאותה מדריגה בה היתה למעלה, בטרם ירדה למטה ("חצובות מתחת כסא הכבוד"³; "טהורה היא"⁴, ולמעלה מזה) – ועדיין אין זה מגיע לעילוי שמשיגה על ידי עבודתה למטה.

עלית הנשמה, באה כשמסיימת כל עבודתה שהיתה מוטלת עליה לעשות למטה. ולפיכך נחשבת הסתלקות הצדיקים לשמחה, כי הצדיקים הרי ודאי פעלו וסיימו כל עבודתם – ובשעת ההסתלקות, משיגים הם את העליה הגבוהה ביותר.

ולפי שבכל שנה חוזרים ונשנים אותם ענינים שהיו בפעם הראשונה⁵ – הרי בכל שנה, יום ההילולא של הצדיק הוא יום שמחה.

ב. שמחה הנגרמת מדבר חדש, שלא היה מעולם היא גדולה יותר משמחה הבאה מדבר שכבר היה. אף, שבכל פעם שדבר זה קורה, הוא מביא שמחה, כיון אבל, שאפילו ביום ההסתלקות ממש אין זה דבר חדש, אין בזה שמחה עצומה, כמו בענין חדש, הבא לראשונה.

רוב נשמות של דורות אלו אינן "נשמות חדשות". הם היו כבר פעם בעולם הזה. במילא, השמחה מהעליה שמתעלים בשעת ההסתלקות, אינה כה גדולה, משום שאינה באה אצלם לראשונה. הם כבר היו פעם למטה ונתעלו בעת הסתלקותם. הן אמת שבכל פעם עלית הנשמה היא באופן אחר, כיון אבל, שכללות ענין העליה היה כבר פעם אצלה, אין השמחה כה גדולה.

לא כן נשמתו של אדמו"ר הזקן שהיתה נשמה חדשה^*. לפני 852שאדמו"ר הזקן נולד, לא היתה נשמתו כלל בעולם הזה. במילא, בעת הסתלקותו של אדמו"ר הזקן היתה שמחה רבה מאד וגדולה מהשמחה שהיתה בעת הסתלקות הצדיקים שאצלם לא היה ענין נשמה חדשה, משום שזה היה ענין חדש, שאירע לראשונה.

כאמור לעיל, חוזרים ונשנים מידי שנה⁶ אותם ענינים שהיו בפעם הראשונה. בכל שנה – כשמגיע יום כ"ד טבת, יום פטירת אדמו"ר הזקן – מאיר ונמשך אותה שמחה גדולה (ובכל שנה – באופן נעלה יותר)⁷, שהיתה בשנת הסתלקותו (תקע"ג).

ג. בין שאר הענינים פועלת השמחה גם להסיר מדידות והגבלות, "שמחה פורץ גדר".

יתן הקב"ה, שכל אלו שיש להם שייכות לאדה"ז – בין אלו שיש להם אליו שייכות רוחנית, ש"הולכים באורחותיו", אם במעשה, אם בדיבור, אם במחשבה; בין אלו שמוצאם מגזע שלו, כי "האב זוכה לבן"⁸, ללא הבדל מהו מצבו של הבן, כי הרי בן הוא – שיוסרו אצלם כל המדידות והגבלות, שיומשך להם כל המצטרך להם, בין בגשמיות, בין ברוחניות, ושתהיה ההמשכה ללא כל מניעות, "עד מהרה ירוץ דברו"⁹.

יתן הקב"ה שיהיו "הולכים באורחותיו", במחשבה דיבור ומעשה עד בחיי היום יומיים; וביחוד – שילמדו תורת החסידות – שעל זה מסר אדה"ז את נפשו – ולהתנהג במנהגיה והדרכותיה.

(משיחת ש"פ וארא תשי"ז)

ד. אצל אדמו"ר הזקן היתה קופסת טבק מוכספת ללא מכסה. הסיבה לכך היתה, משום שהמכסה היה מבריק, ואדמו"ר הזקן השתמש בזה לכוין את התפילין שבראש, שיהיו מונחים במקום הנכון.

כאשר שוחחו על כך בנוכחות הצמח־צדק, נאמר שאדמו"ר הזקן שבר את מכסה הקופסא, אמר הצמח־צדק שענינו של הסבא לא היתה לשבור; הוא לא שבר, לא את עצמו ולא את הזולת. אלא מסתמא היה המכסה מחובר לקופסא על ידי חוט, והסבא הוציא את החוט המחבר.

אצל הצמח־צדק היה כל כך בטוח וברור שאדמו"ר הזקן לא שבר, עד 853שזה הביאו לומר בוודאות שאדמו"ר הזקן לא שבר אפילו דומם. אלא רק הוציא החוט המחבר.

כל הסיפורים שסיפרו לנו הם הוראה בעבודה.

ההוראה מהסיפור המובא לעיל היא:

יכול אדם לזכך עצמו על ידי עבודה שלא יצטרך לשבור כלל, לא את עצמו ולא את הזולת, גם לא את הדומם. וגם מבלי לשבור – אפשר לכוין את התפילין שבראש, שכוונת התפילין היא – שעבוד המוח והלב להקב"ה¹⁰.

בכדי לשעבד המוח והלב לאלקות, אין צריך דוקא לשבור. צריך רק להוציא את החוט המחבר המושך את נפש האלוקית אל הנפש הבהמית – פעמים מתחברת הנפש הבהמית אל הנפש האלקית ומפתה את האדם שיעשה באופן שונה מהשעבוד המוטל עליו, בטענה שזהו קדושה¹¹ – את החוט המחבר הזה צריך להוציא. יש לדעת בבירור מה בא מנפש האלוקית ומה בא מנפש הבהמית. וכשיש את הדעה הנכונה, "חרות מטפשא", אפשר לכוין את התפילין – שעבוד המוח והלב לאלקות, עד שאפילו עמי הארץ (שבתוך האדם וגם אלו הנמצאים בחלקו בעולם) יראו ממך¹².

(משיחת ליל ב' דחג הפסח תש"כ)