852

שיחה א

א. אחד הטעמים לכך שישנם צדיקים שיום הסתלקותם הוא יום שמחה – הוא משום שבשעת ההסתלקות נשלמת תכלית של ירידת הנשמה למטה¹.

כוונת ירידת הנשמה למטה הרי היא כמאמר²: "ירידה צורך עליה". על ידי עבודת הנשמה בלימוד התורה וקיום המצוות, בהיותה למטה בגוף הגשמי, היא מגיעה לדרגא נעלית יותר מאותה מדריגה בה היתה למעלה, בטרם ירדה למטה ("חצובות מתחת כסא הכבוד"³; "טהורה היא"⁴, ולמעלה מזה) – ועדיין אין זה מגיע לעילוי שמשיגה על ידי עבודתה למטה.

עלית הנשמה, באה כשמסיימת כל עבודתה שהיתה מוטלת עליה לעשות למטה. ולפיכך נחשבת הסתלקות הצדיקים לשמחה, כי הצדיקים הרי ודאי פעלו וסיימו כל עבודתם – ובשעת ההסתלקות, משיגים הם את העליה הגבוהה ביותר.

ולפי שבכל שנה חוזרים ונשנים אותם ענינים שהיו בפעם הראשונה⁵ – הרי בכל שנה, יום ההילולא של הצדיק הוא יום שמחה.

ב. שמחה הנגרמת מדבר חדש, שלא היה מעולם היא גדולה יותר משמחה הבאה מדבר שכבר היה. אף, שבכל פעם שדבר זה קורה, הוא מביא שמחה, כיון אבל, שאפילו ביום ההסתלקות ממש אין זה דבר חדש, אין בזה שמחה עצומה, כמו בענין חדש, הבא לראשונה.

רוב נשמות של דורות אלו אינן "נשמות חדשות". הם היו כבר פעם בעולם הזה. במילא, השמחה מהעליה שמתעלים בשעת ההסתלקות, אינה כה גדולה, משום שאינה באה אצלם לראשונה. הם כבר היו פעם למטה ונתעלו בעת הסתלקותם. הן אמת שבכל פעם עלית הנשמה היא באופן אחר, כיון אבל, שכללות ענין העליה היה כבר פעם אצלה, אין השמחה כה גדולה.

לא כן נשמתו של אדמו"ר הזקן שהיתה נשמה חדשה^*. לפני