ובכ"ז יובן שרש ענין השס"ה ל"ת

תנד, גביאור על התורה פ' פקודי¹⁴¹

ובכ"ז יובן שרש ענין השס"ה ל"ת שהוא דבר שנגד רצונו ית' כמו לא תאכל חלב ודם וכה"ג אעפ"י שאינו רק שב ואל תעשה לבד יש בזה שרש עליון יותר מן המ"ע, דהיינו ששרש הל"ת הוא למעלה מכל ההשתל' הבא בבחי' גילוי אור מן ההעלם מאין ליש בחו"ב כו' שאינו אלא אחר הצמצום והעלם דעצמות כנ"ל, אבל בבחי' העלם דעצמות ממש הוא שבא בלאו דל"ת דוקא, להיותו רק בבחי' שליל[ה] במה שהוא ית' מושלל ומופשט מכל דבר כזה¹⁴² המנגד אליו שע"כ ציוה עליה רק בל"ת שלא יהי' דבר זה פוגם ומסתיר לאור [ה]עצמ[ו]ת ממש כו' (וכמ"ש הפושעים בי בגופא דמלכא¹⁴³ ממש שהוא פנימי' דאור הכתר טרם שמתצמצם באור דחכ' כנ"ל). ונמצא שאין מקור¹⁴⁴ דעצמות בא שם בבחי' גילוי אור במ"ע כ"א בבחי' העלם שזהו [ב]העדר היפוכו לבד שהוא רק בחי' הביטול בטל רצונך¹⁴⁵ כו', שאינו רק שלא יהי' מסתיר ומנגד לקדושה האלקי' לבד בשב ואל תעשה כמו לא תלבש שעטנז¹⁴⁶ ולא תאכל חלב תנד, דודם וכה"ג, שאינו אצלו¹⁴⁷ מניעת המעשה הרע שלא יסתיר פנימי' ועצמי' שלו ויוכל לשכון בבחי' מ"ה דחכ' שהוא הביטול י"ה¹⁴⁸ דלאו דל"ת יותר מאור הנמשך במ"ע, מטעם הנ"ל שבדרך שלילה יוכל להיות מבחי' אור דעצמות יותר מבחי' [oldpage_תרנב] הגילוי מאין ליש דח"ע. וזהו משום דמלמעלה למטה הלאו קודם להן שהוא י"ה דל"ת שלמעלה מו"ה דמ"ע וע"כ א' על ל"ת הנסתרות לה' אלקינו מפני שהאור בא בדרך נסתר להיותו עדיין למעלה מההשתל' דחו"ב כנ"ל וד"ל [ב]ענין ישת חשך סתרו דברישא חשוכא כו'.

(וזהו בארץ לא זרועה¹⁴⁹ שלא דל"ת זרועה בארץ קודם לאור החסדים דמ"ע. וזהו ג"כ מ"ש ששם עלו שבטים שבטי י"ה¹⁵⁰ על הביטול רצון דל"ת דוקא ששרשם במקור די"ה טרם שמתצמצם אור הכתר בחו"ב אז נק' עלי' לשבטי י"ה דחו"ב שנק' נסתרות לה' אלקינו, ואח"כ עדות לישראל להמשיך שם הוי' במ"ע שזהו והנגלות לנו לשמור ולעשות שלמטה מן הנסתרות כי בחי' הנסתרות שהוא בבחי' מהו"ע ית' לא יוכל לבא למטה לשכון בבחי' כלי ממש כמו מ"ע אלא רק בבחי' השלילה לבד, והוא כמו במ"ה דחכ' מה פשפשת כו' והוא הלאו דל"ת שקודם להן דמ"ע כנ"ל וד"ל (או פי' עדות לישראל להודות לשם ה' היינו להודות בבחי' ביטול דמ"ה דחכ' טרם שבא[ה] מאין כענין מ"ה פשפשת כו' שע"י הל"ת דוקא נמשך בחי' הביטול והודיה דמ"ש¹⁵¹ ממש בהיות שאין מסתיר ומנגד כו' וד"ל (וכמ"ש במ"א ע"פ ולא תחללו את שם קדשי¹⁵² ונקדשתי [כו' דמיד שלא תחללו בחלל וחסרון ופגם דל"ת כנ"ל אזי ממילא ונקדשתי] בקדוש[ה] דמ"ע לפי שיש בכלל מאתים מנה¹⁵³ מטעם הנ"ל וד"ל). וזהו אחר שעלו שבטי י"ה למעלה ממקור ההשתל' דחו"ב כנ"ל אזי נק' עדות לישראל כו', פי' עדות הוא ע[ל] ד[בר] הנסתר ונעלם דוקא לזה צריך עדות עדים שיודעים מדבר זה הנסתר מעין כל, אבל בדבר הנגלה ונראה לעין כל א"צ עדות כלל, וכך יובן במ"ש כאן עדות לישראל להודות לשם ה' הנסתר ונעלם שהוא בחי' עה"ע עצמו כל¹⁵⁴ שנק' סדכ"ס דלית מחת"ב כלל וע"ז צריך עדות וישראל הם עדים ע"ז כמ"ש אתם עדי¹⁵⁵ כו' (כי ישראל עלו במח'¹⁵⁶ ס[תימאה] סדכ"ס כו'), והיינו על בחי' הנסתרות לה' אלקינו בחי' י"ה שהוא מלובש בלאו דל"ת דוקא כו', אבל בחי' הנגלות לנו ולבנינו כו' שהן המ"ע א"צ עדות כלל (ועכ"ז הרי המ"ע נק' עדות כמ"ש אלה העדות והחוקים¹⁵⁷ כו' וכתיב עדות ה' נאמנה¹⁵⁸ כו' כי מ"ע בו"ה הנגלות הן בחי' עדות על הנסתרות די"ה בל"ת כו').

תנה, אוזהו הטעם דשמי עם י"ה בגימ' שס"ה ל"ת שנק' שמי בעצם שהוא עיקר השם דהוי' שהוא בבחי' ההעלם והסתר דעצמות שקדם לבחי' אור דחכמה שנמשך אחר הצמצום כו', וזהו בחי' הלאו דל"ת שקדם להן דמ"ע מטעם הנ"ל, וזכרי עם ו"ה שזהו¹⁵⁹ בחי' הנגלות לנו כו' בתו"מ שאינו אלא זכרון שם העצמ[ו]ת ממש כו' כנ"ל בפי' קורא בשמותיו כו'. ולכך ע"י תו"מ הנגלות לנו נק' עדות לישראל על בחי' נסתרות לה' אלקינו שבשמי עם י"ה כו', כי העדות הוא בא בגילוי להעיד על בחי' ההעלם והנסתר כנ"ל וזהו דאורייתא סתים וגליא¹⁶⁰ כידוע וד"ל (וזהו שס"ה ל"ת הן שס"ה גידים¹⁶¹ שהן הצנורות הנעלמים שמחברים מבחי' המקיפים בעצם הנפש שעי"ז יוכל להיות אח"כ חיבור הצורה בחומר הגשמי שנק' או"כ שהן הרמ"ח מ"ע (ולכך א' תחלה סו"מ ואח"כ וע"ט¹⁶² דהא בהא תליא [כו']), וכמו הצורה המלובשת בחומר הוא רק מעין ודוגמא דעצמות הנפש הנעלם שם כמו ידים¹⁶³ ועורקים שמהציור דחומר יושג ויובן בהעלם כל מה שנעלם בעצמות כו' וכנ"ל בהבנת עצם השכל מן המשל שנק' חומר [ל]צורה [ה]נעלמת בו, לפי שהמשל מעין ודוגמא של העצמות כו'. אך אין זה [נק'] ידיעה והשגה שבדרך שלילה לבד אלא דוקא באיכות הפשטות צורה הרוחניות מן החומר המלבישו אעפ"י שנעשה בציור גשמי [כ]דוגמתו ממש כמו בצלם אדם בציור גופו כו', ויובן זה למעלה ג"כ בבחי' התלבשות אלקות בעולמות שמחיה את כולן מאין ליש בציור אדם באברים בעיני' ואודני' דשכינתא כו') ומחומר זה נראה הצורה כו' האלקית בבחי' כח הפועל בנפעל כצורה בחומר שאינו רק בדוגמא בעלמא לגבי עצמות אור המל' כמו שהוא באצי' ממש. אך מ"מ¹⁶⁴ אין ערוך לך¹⁶⁵ כו' שגם החיות אלקי שבעולמות אין לו ערוך כו' כידוע, הרי זהו מה שמשיגים הפלאות עיקר עצמות אור המל' שנק' סוכ"ע בפרט איך שהוא רק קדוש ומושלל מכל תואר המשכה להחיות בע"ג כמו חי ולא בחיים¹⁶⁶ כו', זהו כמו שמשיגים השלילה והפשטות דרוחני' על הגשם, והגם שנק' ידיעה במקצת בדרך שלילה לבד אך זהו גבוה יותר מהשגת המהות דממכ"ע וכמו"כ הוא בלבוש דמשל לנמשל ממ"ע ול"ת הנ"ל וד"ל.

ובזה יובן ג"כ הטעם במא' דכד אתכפי' סט"א דוקא אסתלק יקרא כו' הגם שאין כל מקור אחיזה ויניקה דחיצונים תופס מקום כלל כשממית בהיכל מלך כו'. אך הנה ידוע דשרש ההסתר וצמצום היותר אחרון דק"נ נק' חשך גמור הוא בצמצום הראשון שלפני ההשתל' דהיינו בבחי' חשך סתרו תנה, בשקדם לאור דחכ' הנ"ל כמ"ש ואלה המלכים¹⁶⁷ כו' לפני מלוך כו' כידוע, וע"כ בהיפוך החושך הגס דסט"א למטה נעשה כך בדוגמא למעלה בחושך והעלם העליון שנהפך הוא עצמו [ל]אור שזהו יתרון האור הרבה מגופו של אור הבא אחר החושך וצמצום. וז"ש דכד אתכפיא או אתהפכא כו' שזהו היפך חשוכא לנהורא ומרירו למיתקא¹⁶⁸ כמו ע"י תשובה אמיתי' שנהפך הרע עצמו לטוב, שעי"ז הקללה עצמה נהפך לברכה והמות עצמו נהפך לחיים כו', ע"כ אסתלק יקרא כו' שזה[ו] עילוי האור [ה]נק' יקרא דקוב"ה עצמו שזהו עה"ע במעלה ומדריגה יתירה שלא יוכל להיות ע"י ההשתל' כלל כמ"ש אפי' אור צח כו' משום דלמת"ב כלל כנ"ל. והיינו ענין הנ"ל בל"ת שגבוה ממ"ע שאין האור דח"ע¹⁶⁹ מגיע לשם כלל (וראי' לזה מן העוה"ב שגם שע"י מצות מעשיות דוקא בא השכר בעוה"ב כמ"ש כ"י יש להם¹⁷⁰ כו' לפי שכולם צדיקים במצות, אך עיקר [ה]עוה"ב הוא רק גילוי אור דע[צמו' א]א"ס ממש שלא ע"י העלם והסתר כלל וכלל וכמ"ש ולא יכנף עוד כו' (וכמו שלע"ל יוציא חמה מנרתקה¹⁷¹ [כו' והוא נרתק דשם אלקי' שמסתיר לשם הוי'] שהוא בחי' אלקי' דצמצום הראשון) וכתיב הנה אלקינו זה¹⁷² ממש, ואין זה רק ע"י [היפך] החושך גמור למטה ע"י תשומע"ט בעוה"ז באתכפיא ואתהפכא ולכך אמר דכל מאן דלא מהפך¹⁷³ חשוכא לנהורא בהאי עלמא דוקא לית לי' חולקא [בההוא עלמא] בעוה"ב אע"פ שיש בידו תו"מ הרבה וד"ל (ואע"פ שיזכה לגילוי רזין וסודות התורה בג"ע וכמו בימוהמ"ש שיתגלו כל טעמי תורה ומצות¹⁷⁴ כמו שהן למעלה ממש וכמ"ש ולא ילמדו כו' [oldpage_תרנג] כי כולם ידעו אותי¹⁷⁵ כו' אין זה מגיע רק בהעלם דח"ס חכ' שבכתר שנק' אור צח שיוכל לבוא לגילוי לנשמות ואמנם הרי אוכם הוא לגבי עה"ע עצמו שיתגלה בעוה"ב וד"ל).

ואחכ"ז יובן בדרך כלל ענין הפ' הזאת במ"ש אלה פקודי המשכן משכן העדות כו', דהנה מה שכפל לומר ב"פ משכן סתם ומשכן העדות זהו ענין ב' מדרגות הנ"ל בל"ת ומ"ע שהן הנסתרות והנגלות שבשם ה' כנ"ל. דמ"ש המשכן סתם זהו בחי' תו"מ הנגלות לנו ולבנינו כו' שהוא בו"ה דשם הוי' כנ"ל שנק' משכן סתם ע"ש בחי' גילוי שכינה בתחתונים דוקא בכל פרטי המצות ביחו"ע דקוב"ה ושכינתי' שבא למטה בארץ וכנ"ל בפי' שמות בארץ כו', ומ"ש משכן העדות זהו בחי' נסתרות די"ה שבלאו דל"ת כו' (כמשי"ת). והנה תחלה יש להבין ענין המשכן סתם מ"ש אלה פקודי המשכן מהו ענין אלה ל' רבים כו', דהנה כתי' שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה¹⁷⁶ [פי'] מי הוא בינה¹⁷⁷ תנה, גשנק' אם הבנים¹⁷⁸ שהוא השגת השכל שמוליד את המדות שהן ששה וכל א' כלול מוי"ו והיינו מספר אלה¹⁷⁹ סופ"ו¹⁸⁰ עולה ל"ו מספר אלה כידוע. וזהו מי ברא אלה בחי' ההשגה והתבוננות דבינה שנק' מי דקיימא לשאלה¹⁸¹ כמו מי הוא זה כו' הוא שברא והוליד לאל"ה שהן ו"ק דז"א כו', והוא מ"ש לך ה' הגדולה והגבורה¹⁸² כו' עד כי כל כו' שהוא בחי' יסוד¹⁸³ שהן ו' מדות עליונות דאצי' חג"ת נה"י שכולם בטלים ונכללים בבינה אימא עילאה¹⁸⁴ דאצי' שז"ש לך ה' לך הם מספר נש"ב¹⁸⁵, וע"כ אמר לך הוי' הגדולה כו' ולז"א שאו מרום כו' (שזהו פסיעה לבר שהוא רגל הקצר כו'¹⁸⁶ זעירא שבה' עילאה דבינה¹⁸⁷ דאצי' בהיותה בבחי' עיבור כמ"ש בזהר בלק ע"פ כי מראש צורים¹⁸⁸ כו'). וזהו אלה אותיות לאה¹⁸⁹ דלאה ילדה ו' בנים¹⁹⁰ והוא בחי' חיצוני' דבינה שנק' מל' דתבונה¹⁹¹ כו' ואח"כ אמר לך ה' הממלכה שהוא בנין המל' שה[י]א מדת המל' שכלולה בו"ק דז"א כו' ונבנית בבנין פרצוף בפ"ע כידוע בענין הנסירה¹⁹² כו', וזהו ואחר ילדה בת ושמה דינה¹⁹³ כו' שהוא בחי' מל'¹⁹⁴ שנק' אדנ"י¹⁹⁵ אותיות דינא¹⁹⁶ שנק' דינא דמלכותא¹⁹⁷ כו' הוא בחי' יחו"ת דבשכמל"ו¹⁹⁸ שנמשך מדלי"ת רבתי דאחד¹⁹⁹ כידוע וד"ל.

וביאור הענין יובן בכללות בבנין²⁰⁰ דתו"מ שמבואר למעלה בבחי' הנגלות לנו כו' שהן ו"ה דשם הוי' הוי"ו הוא בבחי' המדות שבתו' דאורייתא מח"ע נפקת היינו בחי' הוי"ו מדות דז"א הנ"ל כמ"ש להבדיל בין טמא לטהור²⁰¹ כו', ולכך נק' תורה ענין הוראה²⁰² להבדיל בין טו"ר בבחי' החכ' שבמדות והן שית[א] סדרי משנה²⁰³ בכלל סדר זרעים בבחי' החסד²⁰⁴ כו' (כמשי"ת). והמצות הן בבחי' ה' אחרונה דשם הוי' שנק' מצות המלך²⁰⁵ שבא בחי' אור דתורה להשפיע בכלים מכלים שונים כנ"ל בענין כי נר מצוה ותורה אור ומפני זה ת"ת כנגד כולן כו', וזהו [ו]התורה והמצוה שהוא יחוד זו"נ דאצי' שנק' יחוד קוב"ה ושכינתי'²⁰⁶ בכלל ובפרט בכל מצוה²⁰⁷ ומצוה כו' (והיינו ענין הנ"ל במי ברא אל"ה שהן הוי"ו מדות דז"א שנמשכים ומשפיעים לבחי' המל' ה' אחרונה שנק' דינא דמלכותא שז"ש לך ה' הממלכה כו' כנ"ל). וז"ש אלה פקודי המשכן פי' פקוד"י תנה, דכמו ענין פקיד"ה לתולדה וליחוד דו"נ כמ"ש חייב אדם לפקוד [את] אשתו²⁰⁸ כו', והוא ענין זכרון ופקידה דמשפיע למקבל כמו וה' פקד את שרה²⁰⁹ כו' ליתן לה הריון לטובה כו' שזהו פקידות עקרות, וכן בענין הגאולה אמר פקד פקדת"י אתכם²¹⁰ כו' וכה"ג. וכך יובן כאן ג"כ בדרך כלל במ"ש אלה פקודי המשכן שמשכן זה סתם הוא בחי' המל'²¹¹ משכן דלתתא בחי' ה' אחרונה דשם הוי' שמתייחדת בבעלה שהוא בוי"ו דמדות דז"א כנ"ל וד"ל בענין התו"מ, שהוא יחוד דזו"נ למעלה ולמעלה היינו יחוד קובה"ו בכנ"י ע"י המצות מעשיות בכל מצוה ומצוה בפרטיות כנ"ל. וזהו ענין הפקידה למשכן שהן כנ"י בבחי' מצות המלך לפקוד אותם דהיינו ביחוד ו"ה הנגלות לנו בתו"מ כנ"ל בענין לפקוד אשתו ממש ביחוד דו"נ כו', והמשפיע הוא בחי' המדות [דתו' שהן ו' מדות] דאצי' חג"ת נה"י כו' והן ששה סדרי משנה שכל סדר כלול מכל הי"ס²¹² סדר זרעים בבחי' החסד כלול מה"ס [כו' כ]ו' המדות שכאו"א כלול מו' שעולה מספר ל"ו שהוא גימ' דאלה, ולהיות השכינה שורה בישראל נק' משכן כמ"ש ושכנתי בתוכם ע"כ אמר אלה פקודי המשכן כלומר אלה הן בחי' הפקודים [ב]יחו"ע דו"ע²¹³ בתו"מ [הנגלות] כו' וד"ל²¹⁴ כי באלה דוקא שהן הו' מדות דתורה הנ"ל הן כל פקוד"י היחודים דמשכן שיפקוד לאשתו כו' וד"ל. וז"ש אלה ל' רבים כמו מי ברא אל"ה כי באמת רבים המה כל פרטי היחו"ע דו"ה דמצות בכמה אופנים ומדרגות שונים שהרי אנו אומרים על כל מצוה בפרט לשם יחוד²¹⁵ והן רמ"ח מ"ע ונחלקים לכמה מדרגות פרטיות כידוע וד"ל.

והנה כ"ז הוא בבחי' פקודי המשכן סתם כנ"ל שזהו בחי' ו"ה דתו"מ הנגלות לנו כו' ולכך אמר אלה פקודי כו', אלה משמע לנוכח כשבא הדבר בהתגלות ממש לעין כל רואה אז אומר אלה כלומר לנוכח אל"ה וכמו מי ברא אלה כו' שהן המדות הבאים בתולדה בגילוי מן ההעלם דבינה כו'. וכ"מ שנא' אלה ענינו הבא בגילוי לנוכח כו' (וכמו [ו]אלה המשפטים²¹⁶ כו' אלה תולדות נח²¹⁷ כו' אלה תולדות יעקב יוסף²¹⁸ וכה"ג ולע"ל א' הגדיל ה' לעשות עם אלה²¹⁹ כו' וזהו המשכן הידוע שהוא ה' תנו, אאחרונה הנ"ל. אבל מ"ש עוד משכן העדות אינו מדבר בבחי' ו"ה שבא בהתגלות שא"צ עדות כלל ע"ד הנגלה לעין כו', אלא מדבר בבחי' משכן דלעילא שהוא ביחו"ע דאו"א דאצי' שהן אותיות י"ה דהוי' שנק' נסתרות לה' אלקינו כו' משום שזהו בבחי' [ה]הסתר וההעלם דחו"ב מאין ליש בטרם שנולדו המדות שהוא ו' כנ"ל בפי' לך הוי' הגדולה כו', והוא כמו קודם שמ"י דבינה ברא אל"ה כנ"ל זהו שנק' משכן העדות לפי שע"ד הנסתר ונעלם צריך עדות כמ"ש עדות לישראל כו' לפי שעלו שבטי י"ה בשרשן במזלות דחו"ב כו'. והוא שרש הל"ת שהוא בחי' אור הנעלם שבעצמות הכתר שלא יוכל לבא למטה בבחי' כלים מכלים שונים בח"ע²²⁰ אלא רק בבחי' הביטול דמ"ה דחכ', והוא ענין השלילה מפני שמלמעלה [oldpage_תרנד] למטה הלאו קודם להן כו' והוא ענין הצמצום הראשון ישת חושך סתרו שלא יוכל להתצמצם כלל באו"כ וזהו שמי עם י"ה שס"ה ל"ת שלמעלה מו"ה דמ"ע כנ"ל וד"ל.

אך הנה עדיין י"ל בטעם שקוראין בשם משכן העדות, הנה לבד [זה] הטעם [לפי] שהעדות לא שייך רק בדבר הנסתר שהן י"ה שנק' נסתרות כנ"ל שאין זה מתיישב עדיין במשמעות הפשוט שאמר אלה פקודי המשכן משכן העדות [דמשמע] דאלה פקודי קאי על משכן העדות ג"כ מאחר שכוללם יחד ואמר [ה]משכן משכן העדות, משום דיחו"ע ויחו"ת שוין ממש משום²²⁰ דבחי' [ה]העלם ובחי' הגילוי שוין קמי' עצמות המאציל, וז"ש ביום ההוא יהי' ה' אחד ושמו אחד²²¹ וכמ"ש כגוונא דאינון מתייחדין לעילא²²² ביחו"ע דחו"ב אוף הכי כו', אך צ"ל עוד טעם שני למה נק' משכן העדות דוקא דעדות זה הוא מלשון עדי וקישוט וכמו ותבואי בעדי עדיים²²³ כו' וכמ["ש] ויתנצלו את עדיי"ם²²⁴ כו'. ותחלה י"ל פי' הפסוק רבבה כצמח השדה נתתיך ותרבי²²⁵ ותגדלי כו' דקאי זה בגלות מצרים שהיו בנ"י כצמח השדה שצומחים בלי שיעור כלל מצד כח הצומח שבארץ שהוא ר[ך כ]עפר תיחוח ביותר שאז יצמח בריבוי יותר (והוא [היפך ה]מדבר הקשה שאינו מצמיח²²⁶ כלום), כידוע שא"א להיות התהוות יש מיש כ"א יש מאין דוקא והוא בבחי' ביטול דיש וגסות לאין בהתכללות בכח הצומח תחלה ברקבון הגרעין בארץ²²⁷ (וכהפסד הזרע בקליטתו²²⁸ וכן באפרוח²²⁹ כידוע) (אז יומשך בו תנו, בכח הצומח להצמיחו בריבוי בכפלי כפליים כו'. וכן פי'²³⁰ הענין בגלות מצרים שהיו משועבדים שם בתכלית העבודה הקשה וימררו את חייהם²³¹ בשפלות ורוח נשברה ביותר עד שנעשה ביטול [ה]גסות הלב בתכלית ובא לבחי' אין ממש ע"י בחי' לב נשבר ונדכה²³² רק כעפר תיחוח כו', אז הי' ענין הצמיחה וריבוי בתולדתן עד שצמחו ורבו ביותר כצמח השדה בלי שיעור וכמ"ש [ו]כאשר יענו [אותו] כן ירבה²³³ כו' ויפרו וירבו ויעצמו במאד²³⁴ כו' עד שהגדילו יותר לזכות לקבלת התו' פב"פ. וזהו רבבה כצמח כו' ואח"כ ותרבי ותגדלי יותר כמ"ש גפן ממצרים תסיע²³⁵ כסו הרים צלה²³⁶ שזהו למעלה גם מן האבות שנק' הרים²³⁷ [כידוע] כמ"ש ושמי ה' לא נודעתי להם²³⁸ כמו במ"ת לכנ"י כו' וד"ל. ואח"כ ותבואי בעדי עדיים עדי זה הן הקישוטים שנק' עדי²³⁹ [ו]היינו ב' כתרים דנעשה ונשמע²⁴⁰ שנמשך לכאו"א מישראל (מבחי' עטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו זו מ"ת²⁴¹ כו') ע"י המלאכים עליונים להיות בבחי' עטרה ומקיף על [ה]ראש כאו"א כו', וכשחטאו בעגל נפסק מהם הכתרים ועדיים הללו כמ"ש ויתנצלו בנ"י את עדיים²⁴² מהר חורב וכידוע.

ולהבין ביאור ענין העטרה וכתר זה הנה זהו בחי' אור הכת"ר עצמו שהוא בחי' רצה"ע שנק' רדכ"ר²⁴³ כו' שלמעלה מן החכמה שבמוח כמ"ש כצנה רצון תעטרנו²⁴⁴ כו', ועטרה זו נעשי' מקישוטין הרבה בכמה מדרגות שונות זו מזו ובכללות זהו כמו ב' עטרות שעטרה לו אמו כו' שהן ב' מיני אבנים טובות כשהם וישפה שזה בהיר בעצם הווייתו²⁴⁵ וזה בהיר בזיכוך²⁴⁶ עפרותו עד שמתנוצץ בעין ונק' או"י ואו"ח²⁴⁷ כידוע. והיינו ענין הב' כתרים אחד כנגד נעשה בביטול הרצון לקעומ"ש לעשות רצונו כענין בטל רצונך מפני רצונו כדי שיעשה רצונו²⁴⁸ כו' וכנגד נשמע שהוא קבלת הרצה"ע דאהבה ורצון שמצד אה"ר העצמי' שבכנ"י מלמטה למעלה ע"כ זכו שיותן להם ב' כתרים עליונים, ועטרה שעטרה לו אמו (כמשי"ת²⁴⁹ משל למלך שעשה ג' עטרות²⁵⁰ ב' נתן לבניו כו') והוא בחי' אור הכת"ר הפנימי דרצה"ע שבו שורה אוא"ס ממש שנק' רדכ"ר שמתגלה בבחי' מקיף בעטרה וכתר ע"ג הראש דכאו"א מישראל והוא מ"ש אנכי הוי' אלקיך²⁵¹ אנכי מי שאנכי²⁵² כו' בחי' סדכ"ס דלא ידע לי' בר איהו²⁵³ כו'. והיינו בחי' הרצה"פ העצמי ממש שלמעלה גם תנו, גממקור השכל וטעם לרצון כו' וד"ל ואינו בא מוגבל בגילוי אור בכלי כלל ואין בחי' כלי לאור פשוט ועצמי כזה, רק שהוא בא בבחי' ההעלם דמקיף ששורה בעטרה וכתר שע"ג הראש מלמעלה דוקא שא"א שיומשך בגילוי אור ג"כ²⁵⁴ באור דח"ס שבמוח כנ"ל בענין והחכ' מאין כו'. וזהו ענין הקישוט והעדי שע"ג הראש שקיבלו בנ"י במ"ת כנ"ל ונק' ג"כ בחי' כתר תורה, פי' בחי' כתר ועטרה המקיף ע"ג הראש²⁵⁵ אור החכמה דתורה שגנוז ומלובש רק כעטרה²⁵⁶ ע"ג הראש דוקא לפי שזה בא מצד ביטול הרצון כענין בטל רצונך כו' למעלה מן הטעם לגמרי שא"א שיוגבל בחכמה כו' וד"ל. וזהו ותבואי בעדי עדיים דהיינו ב' כתרים דנעשה ונשמע נק' עדי[י'] והן מ"ע ומל"ת ששמעו במ"ת ואנכי ולא יהי' לך כוללים כל הרמ"ח מ"ע ושס"ה ל"ת, ואמנם עדי הכולל כל העדיי' הוא מבחי' רעדכ"ר שבעצמות אור הכתר שנק' רצה"פ זהו אינו בא בגילוי רק בבחי' ההעלם שבכתר שקודם לאור והוא בחי' חושך סתרו כו', והיינו בלאו דל"ת שקודם להן שנק' נסתרות להוי' אלקינו כו', והיינו בלאוין דל"ת שביו"ד הדברות כמו לא תרצח²⁵⁷ כו' ששרשן גבוה ממ"ע דכבד את אביך וזכור²⁵⁸ כו' מטעם הנ"ל וד"ל.

ובזה מתורץ ענין מ"ש אלה פקודי כו' גם על משכן העדות שנק' נסתרות שצריך עדות, דעדות זה ל' קישוט [הוא], וקישוטין הללו היינו ב' כתרים דנעשה ונשמע הנ"ל שבאים מקיום המצות בעומ"ש בביטול הרצון שזהו אלה פקודי המשכן סתם שהוא ו"ה הנגלות לנו לשמור ולעשות, וזהו הכתר דנעשה שמזה יבא ממילא הקישוט דאו"י במשכן העדות די"ה דהוי' כנגד נשמע שהוא בל"ת בלאו שקודם להן שעז"א עדות לישראל כו', ואין נק' עדות לשון עדי עדיים כ"א בי"ה בנסתרות שהוא בל"ת ששם בא מלמעלה למטה בבחי' ההעלם דכת"ר עצמו שהוא עטרה ע"ג הראש כו' וד"ל (וזהו שבע"ת גדולים מצדיקים גמורים²⁵⁹ ע"י ביטול הרצון הזר בלב נשבר מאד שנמשך על נשמתו מבחי' רעדכ"ר למחול ולסלוח העון עד שהקטיגור נעשה סניגור²⁶⁰ כו' וקללה עצמה נהפך לברכה כמו בקללות דבלעם שאמר ויהפוך ה'²⁶¹ כו' כי אהבך כו', וז"ש ברצות ה' דרכי איש²⁶² ע"י תשובה שלימה גם אויביו המקטרגים ישלימו עמו כו', וז"ש בזהר זכאה [oldpage_תרנה] ב"נ דקוב"ה אתרעי בי'²⁶³ בבחי' רדכ"ר כו' ונק' נערה אשר חפץ בה המלך²⁶⁴ כו' (וכמו נתן דצוציתא²⁶⁵ כו').

תנו, דאך במ"א מבואר להיפוך מכל הנ"ל (בפ' יתרו²⁶⁶ ) דמלמעלה למטה הן קודם ללאו וה[ו]א אנכי שרש רמ"ח מ"ע שקדם ללא יהי' לך שהוא שרש הל"ת ומלמטה למעלה לאו דסו"מ קודם להן דוע"ט דמ"ע כו' (משום דמן המשפיע אל המקבל הוא בא בבחי' מטול"מ מטי תחלה כמו ורוח אלקים מרחפת כו' נוגע ואינו נוגע²⁶⁸ כו', ומן המקבל אל המשפיע בחי' רצוא קודם לשוב²⁶⁷ וראי' מדפיק[ו] דלבא כו'²⁶⁹, ולכך ביטול רצון דסו"מ קודם כו' [ובכאן משמע להיפוך דבחי' אנוכי סדכ"ס שנק' רדכ"ר אינו בא רק בבחי' הלאו דל"ת שהוא בחי' ההעלם דכתר עצמו שקודם לאור כו']. אמנם באמת הכל ענין א' הוא דבבחי' או"ח הרצוא בביטול רצון זר כו' קודם והוא בחי' כת"ר דנעשה כו', ועי"ז נמשך מבחי' המקיף העליון ונעלם יותר דאנכי מי שאנכי הנ"ל שיאיר מהעלמו ודוקא בבחי' הביטול דלאו דל"ת כי לא יכילנו שום כלי דמ"ע כו'. וז"ש אנכי ולא כו' בדיבור א' נאמרו²⁷⁰ דמ"ש אנכי היינו רק במה שלא יהי' לך כו' בסומ"ר דל"ת ולא יוכל להתלבש בכלים דמ"ע כו' וכענין ולא תחללו כו' וממילא ונקדשתי²⁷¹ כו'. וזהו מפני שגילוי דאנכי סתימא דכ"ס בא בבחי' מטי ולא מטי שהוא בחי' מקיף דאו"ח שעיקר השראתו [רק] בהעלם וביטול הכלי כו' ומקיף כזה בא מצד עלי' דמקבל ברצוא קודם לשוב ו[הוא] כת"ר דנעשה כו', וזהו הטעם שע"י יחו"ת דוקא נעשה יחו"ע דמשכן העדות כו'.

והנה יש עוד פי' שלישי²⁷² בלשון עדי שהוא ענין נצחיי' כמו לעדי עד ימלוך²⁷³ כו' וכן אנו אומרים משובח ומפואר עדי עד²⁷⁴ כו', וכן א' כ"מ שנא' נצח סלה ועד²⁷⁵ אין לו הפסק כלל וכלל²⁷⁶, וכמו הכל ירוממוך סלה²⁷⁷ כו' שזהו בחי' השבח והתהילה ברוממות העצמו' דא"ס שאין לו שיעור כלל, כי יש בשבח ותהלה קץ וגבול כאשר המשובח הוא בבחי' גבול בחכמתו [א]ו גדולתו וחסדו וטובו וכה"ג שאז יכול להגיע לתכלית השבח ויופסק שלא יוכל לשבחו עוד ביתר מכפי מדתו כו', אבל ברוממות עצמות דא"ס שאין לו שיעור וסוף למעלה מעלה בהתנשאות עצמותו וגדולתו המתפשטת למטה עד אין תכלית שלגדולתו אין חקר²⁷⁸ למעלה ולמטה, וכן בחכ' העצמיות שנק' חכים ולא בחכ' ידיעא כלל דלתבונתו אין מספר²⁷⁹ כו' וכן במדותיו וחסדו כי לא תמו חסדיו²⁸⁰ כו' בבחי' א"ס ממש תנז, אע"כ נא' בו לו דומיה תהלה²⁸¹ כו' ו[כן] נק' נורא תהלות²⁸² כו' לפי שהוא אדון הנפלאות²⁸³ בבחי' סדכ"ס דלא ידיע לי' בר איהו כו', [ל]פי שאוא"ס אין לו שיעור למעלה בעילוי אחר עילוי כו' וגם למטה מטה כו' ע"כ גם אין לו הפסק בתשבחות כלל כי כל מה שאתה משבח יותר עדיין לא הגעת [גם] לחצי השבח לפי שאין לו הפסק ושיעור עד שדומיה תהלה. וזהו הטעם שנשמות הגבוהות כמשה ואהרן והאבות שנקראים קדושים²⁸⁴ גם עכשיו הן עולים תמיד בעילוי אחר עילוי בשבח דרוממות דא"ס בלי הפסק כלל וכמ"ש ילכו מחיל אל חיל²⁸⁵ כו' (עד שגם בעוה"ב שנק' מנוחה לחיי העולמים²⁸⁶ אין לת"ח מנוחה²⁸⁷ בעליות רבות מטעם הנ"ל). וזהו משובח ומפואר בלשון חסידיו ועבדיו חסידי[ו] הן הנשמות ועבדי[ו] הן המלאכים²⁸⁸ שמצמצם א"ע להיות מהולל בהם כפי מדריגתם לבד כו' עד שמשובח ומפואר [ל]מעלה עד אין קץ ושיעור²⁸⁹ בנשמות דוקא והוא עדי עד בבחי' נצחי[ו]' דא"ס שהוא שמו הגדול בבחי' מל' דא"ס (והוא לפי שהנשמות נק' מהלכים²⁹⁰ שיכולה לילך בעילוי אחר עילוי בבחי' נצחיות דא"ס ממש, וז"ש ירוממוך סלה בלי הפסק, משא"כ המלאכים לפי ששרשם מקו המדה²⁹¹ שבאורות וכלים דאבי"ע היינו ע"י האותיות שבבחי' מל' שלזה נק' עומדים בלי תוספת ומגרעת, אבל הנשמות שרשם בעצמות אור א"ס שלפני הצמצום דקו וחוט כו' כידוע וכמ"ש במ"א וד"ל (וזהו אינו בא רק ע"י בחי' כת"ר שנעשה מבחי' אור חוזר דבע"ת בסור מרע בלאו שקודם להן כו', עי"ז דוקא שעולים למעלה מעלה שהוא בחי' ההעלם דכת"ר עצמו שנק' שם סתימא דכל סתימין דלית מח' תפיסא בי' כלל, שם דוקא הוא נצחיות דעדי עד שהוא בעלי' דרוממות והעלם העצמות דא"ס שעולה באין שיעור למעלה שלא יוכל לבוא [ו]לשכון בשום כלי רק [ב]בחי' העדר וביטול דאין ומ"ה דחכ' כו') וד"ל.

והנה ²⁹² יש עוד פי' רביעי²⁹³ בעדי היפך מפי' הנצחיות הנ"ל, והוא מלשון הפסק²⁹⁴ ושעור דוקא כמו עד כאן תחום שבת²⁹⁵ וכה"ג שזהו ענין הגבול והשעור דוקא עד כאן ותו לא, וכמו עד ולא עד בכלל²⁹⁶ (וכן עד יעבור²⁹⁷ עד יקום גוי²⁹⁸ עד כי יבא שילה²⁹⁹ כו' שר"ל עד אותו הזמן כי עד זה הוא זמן המופסק וכן עד מקום פלוני, ויש בו ג"כ היפוכו שהוא ענין נצחי כמו מעולם ועד עולם³⁰⁰ וכן ימלוך לעולם ועד³⁰¹ ונצח סלה ועד אין לו הפסק כו'³⁰² ). אך עכ"ז יש לפרש בפי' זה דעד ענין הפסק תנז, בשהוא ענין וטעם א' עם פי' דעד לשון נצחיות דוקא בלי הפסק והא בהא תלי' גם ע"פ הפשוט, כי בטעם דעד דנצחיות הנ"ל היינו מה שא"א לגמור כל השבח לתכליתו כלל לפי שכל מה שתוכל [להביא ו]להכיל בדעת להודות ולשבח בגדלות א"ס ב"ה עדיין לא הגעת אפי' לחצי שבחו מטעם הנ"ל בענין [אמתת] דרוממות העצמות ד[א]א"ס שאין לו שעור למעלה כלל. א"כ בהכרח שצריך לבא לבחי' שתיקה לגמרי כמ"ש לך³⁰³ דומיה תהלה שזהו ענין ההפסק ע"כ ולא יותר³⁰⁴, לפי שגם אם תגיע לעלוי היותר גדול ברוממות ד[א]א"ס על כל השתלשלות דאבי"ע עדיין לא הגעת לסיפור חצי שבח עצמו כלל, עד שא"א להשיגו ולדבר בפה כלל מפני שלא תבא³⁰⁵ לאמתת אור עצמותו לעולם משום דלמתב"כ מפני שאין לו שעור למעלה כו' (גם בחי' העוה"ב אנו אומרים אין זולתך מלכנו לחיי העוה"ב). וא"כ זהו בעד כאן ולא יותר שהוא ההפסק מצד ההעלאה לאין שעור בא"ס שנמצא יש כאן דבר והיפוכו בנושא א', שהוא כמו ענין א' וטעם³⁰⁶ א' דהיינו שמשובח ומפואר עד"י ע"ד בבחי' נצחיות ד[א]א"ס וגם הרי הוא בבחי' ההפסק [ו]שתיקה מטעם זה עצמו וד"ל.

אך א"כ שיש הפסק ושתיקה איך אומר יהללוך סלה³⁰⁷ ועד וכן משובח עדי עד ממש וכמ"ש ילכו מחיל כו', הענין הוא דשניהם אמת שמהללים בעא"ע בלי הפסק כלל אך זהו עצמו נק' הפסק ושעור מאחר שלא יוכל להגיע לאמתת אור עצמותו ית' לעולם גם שהולכים ועולים תמיד ממדריגה למדריגה עליונה יותר ואין הפסק להילוכם כמ"ש יהללוך סלה וכן משובח עדי עד אבל זהו בעמידה והפסק מאחר שלא השיגו ובאו לאמתתו כו', וכמ"ש מי ימלל גבורות ה'³⁰⁸ ישמיע כל תהלתו ואין הכוונה מי ימלל שלא יוכל להביא בדבור לבד אלא שלא יוכל להשיג לעולם כל תהלתו האמיתית וכמ"ש נורא תהלות כו' (וכן מ"ש רבות עשית³⁰⁹ אתה ה' נפלאותיך ומחשבותיך אלינו כו' עצמו מספר בדבור לפי שלא יוכל להשיגו לעולם כנ"ל). ומ"ש דוד אמתך אלקי³¹⁰ היינו מה שמאיר מאמתתו בנשמתו כמו ואמת ה' לעולם³¹¹ ולא שיגיע למדת העצמות ממש דאין לו סוף ושעור כלל, ואע"פ שבהילוך הנשמות בהילול עולים בלי שעור והפסק שבבחי' נצחיות ממש מ"מ לא יעלו לעולם לאמתתו ית' (גם בעוה"ב כנ"ל), לפי שהעלי' שבלי גבול שלהם הוא גבול והפסק לגבי אמיתית דא"ס כמו שהוא בעצמו כו'. ויובן זה מנצחיות תנז, גהזמן שאין לו הפסק כמו ימלוך לעולם ועד כענין דוד מלך ישראל חי וקיים³¹², שזהו עליית המל' לע"ל שיאיר בבחי' הזמן דנוק'³¹³ מלך ימלוך³¹⁴ כו' מאור עצמות דא"ס שלמעלה מן הזמן לגמרי וכמאמר מי איכא זקנה קמי'³¹⁵ כו', ומה שנק' עתיק יומין³¹⁶ לפי שהוא מקור הראשון לזו"נ כו', עכ"ז לא יוכל בחי' נצחיות דזמן שבמל' להגיע לאמתת הא"ס כמו שהוא בעצמו נבדל בערך מחלקי הזמן גם מהיות מקור למקור לזמן בעש"נ³¹⁷ כו' ואע"פ שאומרים חי וקיים לעד³¹⁸ [שנאמר כי עמך מקו"ח³¹⁹ ] וכמו אין קצבה לשנותיך³²⁰ [כו'] אין זה במהו"ע ממש [וד"ל].

והנה כל הד' פירושים הנ"ל בעדי שהוא קישוט או עדות או הפסק ונצחית הכל עולה לענין א' להיות שמלובש בזה מבחי' עצמות אא"ס ב"ה שנק' סדכ"ס דלמתב"כ כו' בבחי' ההעלם ואין שבכתר דוקא כנ"ל. וזהו ותרבי ותגדלי בהגדלות קומה במוחין דחו"ב³²¹ ומדות פב"פ במ"ת, ועוד יותר שתבואי בעדי עדיים שהם בחי' מקיפים עליונים דפנימיות הכתר שנק' עדיים כנ"ל שהן ב' כתרים דנעשה ונשמע כו'. אך הנה מ"ש ותבואי בעדי עדיים לשון רבים עדיים הרבה וגם לשון יחיד עדי עדיים שיש עדיים רבים מאד, אך יש עדי א' שהוא מקור וראש לכל העדיים ונק' עדי כל העדיים כו'. הענין הוא כידוע שיש ג' כתרים³²² בכלל כתר תורה וכתר כהונה וכתר מל', כתר כהונה בקו הימין חח"נ ושרשו בחסד שבכתר וכתר מל' בגבו' דכתר בקו השמאל בג"ה וכתר תורה בדת"י³²³ בקו האמצעי ששרשו בת"ת דכתר והן בחי' חג"ת דע"י שרש הראשון דאבות³²⁴ כידוע בענין ה'³²⁶ דהגדול³²⁵ כו'. ואמנם כתר ש"ט דמשיח הוא העולה ע"ג כל הג' כתרים הנ"ל, וז"ש ישכיל עבדי³²⁷ וירום ונשא³²⁸ וגבה מאד והוא הנק' עדי עדיים. כי ג' כתרים הנ"ל מתחלקים לכמה מדריגות בעטרות ועדיים שונים וכמו כחתן יכהן פאר³²⁹ בחי' כתר תורה שהוא עטרה [ש]עטרה לו אמו כו' במ"ת ועטרה ונזר דכתר כהונה באהרן וכתר מל' בדוד, וכולם כלולים בישראל שנחלקו לג' כהנים ולוים וישראלים וקבלו הכל במ"ת באמרם נעשה ונשמע. אך כש"ט דמשיח הוא על גביהן, הוא בחי' עטרה שבכתר עצמו שלמעלה מהתחלקות עדיין בחג"ת דג' קוין דאצי' בתורה וכהונה ומל', והוא בחי' רעדכ"ר שבעצמות אא"ס ששורה בבחי' מקיף ועטרה ע"ג הראש והוא בחי' מקור וראש³³⁰ לכל העדיים דג' כתרים הנ"ל (וזהו [אינו] בא [רק] ע"י תשובה תנז, דדוקא שהוא בחי' או"ח לקדמותו ממש וכמ"ש אם ישראל עושין תשובה נגאלין³³¹ וגם משה לא זכה לתשובה³³² רק קודם מותו מפני שבאו"ח דתשובה יאיר מרעדכ"ר שאינו מוגבל בכלים דתומ"צ וכנ"ל בענין לאכפי' לס"א³³³ כו' דאסתלק יקרא [כו'] וע"כ נק' עדי עדיים כו').

והנה באמת יותר נכון לפרש בפי' עדי עדיים ולא שהוא ראש לכל עדיים כנ"ל, אלא כוונתו על ענין העליות דנשמות הקדושים שיהללוך בלי הפסק כלל לפי שאין שעור בעליות לעלות למעלה עד רום המעלות בעצמות אא"ס בעא"ע כמו ילכו מחיל אל חיל, ובכל עלי' זו למעלה מזו נמשך להם עדי ועטרה בראשם כמו צדיקים יושבין ועטרותיהם בראשיהם³³⁴ שהוא בחי' המקיף דרעדכ"ר הנ"ל כמו כצנה רצון תעטרנו וכן באור פניך כי רציתם³³⁵ כו' וכה"ג, לפי שהעליות הן הרבה מאד זו למעלה מזו עד אין שעור כנ"ל ע"כ גם העדיים שלהם הם הרבה מאד, והיינו פי' בעדי עדיים הרבה עד אין שעור מטעם הנ"ל וד"ל. וזה הפי' יותר נכון³³⁶ בפשט הכתוב בלשון עדי עדיים, ולא כפי' הא' ראש לכל העדיים שנותן קצבה ושעור עכ"פ לקרותו מקור לכל העדיים והוא בחי' הארת רעדכ"ר הנ"ל. אבל לפ"ז מטעם העליות רבות שעולים בלי שעור והפסק כלל הרי אין קצבה ושעור כלל לרבוי העדיים (וכמו ת' עלמין דכסופין דנהרין לצדיקיא כו' או ענין ש"י עולמות³³⁷ שהוא חצי כתר ויש בזה ג"כ קצבה ושעור, אמנם מ"ש ע"פ וקוי ה' יחליפו כח כו' שעתיד לעשות כנפים לנשמות³³⁸ הצדיקים ויהיו שטים ע"פ המים כו' שזהו העלי' עד אין שעור ממש וד"ל).

ועם כל הנ"ל יובן בתוס' ביאור בטעם שנק' משכן העדות והוא בחי' משכן העליון דבחי' חו"ב י"ה כו' שזהו מפני שכל העדיים והכתרים הנ"ל הוא בא ע"י בטול רצון זר במצות ל"ת שמזה נעשה שרש היחו"ע די"ה בבחי' ההעלם וההסתר שבאור הכתר עצמו כנ"ל וז"ש ותבואי בעדי עדיים כו', ע"כ נק' משכן העדות שכולל כל הד' פירושים הנ"ל עדות ממש ועדי וקישוט וגם לשון נצחיות והפסק מפני שהכל ענין וטעם א' כנ"ל. וזהו ג"כ ששם עלו שבטים שבטי י"ה דוקא ע"כ נעשה מזה בחי' עדות לישראל כו' ג"כ ע"ד הנ"ל בפי' עדי עדיים כו' (והיינו ג"כ ענין אלה פקודי המשכן דו"ה הנגלות לנו שנק' עדות על תנח, אהנסתרות דמשכן העליון דו"ה³³⁹ כו' דלפ"ז מה שנק' משכן³⁴⁰ העדות ע"פ ד' פירושים הנ"ל הכל הוא בא מיחוד דו"ה במשכן סתם שהן ב' כתרים דנעשה ונשמע (והוא כתר ש"ט דמשיח שעולה ע"ג ג' כתרים הנ"ל כמ"ש ואלה דברי דוד³⁴¹ האחרונים [נאום דוד] הקים ע"ל כו').

אשר פוקד ע"פ משה. הנה י"ל בזה שאמר אשר פוקד כו' אם קאי ארישא אלה פקודי המשכן סתם דוקא ולא אדסמיך לי' במשכן העדות א"כ [ל]מה צריך לכפול ולומר אשר פוקד הול"ל אלה פקודי המשכן של משה כו', אלא צ"ל דקאי אדסמיך לי' דוקא שהוא משכן העדות ולא על פקידה דאלה פקודי כו', כי הרי בפקידה דאלה פקודי שם מזכיר לשון רבים אלה פקודי לשון רבים דלשון אלה רבים הם שהם המדות שכלולים מוי"ו כנ"ל, ובמשכן העדות שהבדיל והפסיק [ב]הענין והכפיל³⁴² לומר עליו שם משכן העדות דוקא זהו בבחי' יחידה ע"כ עליו דוקא אמר³⁴³ אשר פוקד כו' לשון יחיד וד"ל.

וביאור הענין³⁴⁴, הנה יובן ע"פ הנ"ל בהפרש שבין בחי' ו"ה דתומ"צ הנגלות לנו כו' שהן אורות בכלים מכלים שונים לנסתרות די"ה ביחו"ע דחו"ב ששרשם מבחי' ההעלם שבכתר שא"א שיתלבש בכלי כלל רק בבחי' הבטול דמ"ה דחכ' כמו מה פשפשת כו', וכמו בלאו דל"ת שקודם להן שאינו מושג שם רק בדרך שלילה כו', אבל בהשגה ממש א"א להשיגו כלל שהרי נק' סדכ"ס דלמתב"כ [ו]נק' שכל הנעלם מכל רעיון ע"כ אינו יכול לשכון רק בבחי' הבטול דמ"ה דחכ'. [ו]זהו בחי' [ו]מדריגת משה שהי' בבחי' פנימיות דחכ' שנק' כח מ"ה בבטול עצמי ותמידי בבחי' אין ממש וכמ"ש ונחנו מ"ה³⁴⁵ מ"ה דחכ' בחי' נו"ה³⁴⁶ דאבא, וע"כ הי' משה שפל ועניו מכל האדם³⁴⁷ כו' שהי' בבחי' בטול במציאות כאלו אינו ממש וע"כ הי' נשמתו בחי' כלי לאור עצמות א"ס שנק' שושבינא דמלכא³⁴⁸ כמ"ש משה ידבר³⁴⁹ כו' (והוא לפי שאין בחי' העלם דעצמות שורה אלא על בחי' העדר ובטול הכלי דוקא, והוא כמו בבחי' השתחואה שהוא [בחי' ה]בטול בעצם מכל וכל וכמו שמצינו בר"ע שהי' כורע ומשתחוה בש"ע מאד עד שאדם מניחו בזויות זו³⁵⁰ ומוצאו בזו כו', וההשתחואה אינה רק מבחי' העדר הכלי וביטול בתכלית כו'). וע"כ הי' משה כבד פה³⁵¹ בדבור להיותו בחי' אין דחכ' כמו שהוא בהעלם טרם שיוכל לבא מאין ליש בהשגה [ב]דבור כידוע. וזהו אשר פוקד ע"פ משה דקאי אדסמיך לי' דוקא שהוא משכן העדות העליון דבחי' י"ה שנק' נסתרות שאין בחי' פקידה ויחוד תנח, בעליון זה אלא ע"י משה בחי' מ"ה בעצם כמו מה שמו³⁵² כו' מטעם הנ"ל. וז"ש אשר פוקד לשון יחיד ע"י משה לבדו משא"כ פקודי המשכן סתם שהוא יחוד דו"ה הנגלות לנו בתומ"צ בפו"מ זהו נעשה ע"י רבים שהן כנ"י בשרשם בוי"ו מדות דאצי' שכלול כאו"א מוי"ו שהוא גימ' אלה כו' וד"ל.

והנה מ"ש רבבה כצמח השדה נתתיך כו', זהו מדבר בשעה שהיו ישראל במצרים שהיו שם בבחי' קטנות מאד כצמ"ח השדה שה[י]א צמיחה שבקטנות כמו קטנות המדות אהוי"ר שנולדו ע"פ צמצום השכל שבמוח לפשע"ד בהשגות אלקות שמצומצם בכלי המוח כו', ואח"כ ותרבי ותגדלי כו', בחי' הגדלה זו היינו בבחי' מוחין דחו"ב שבמדות בבחי' גדלות דאור אבא שלמעלה מבחי' ההשגה דבינה והוא בחי' ראי' עין השכל כמו שהי' במ"ת שהי' בבחי' ראיית פב"פ, והיינו בחי' הבטול העצמי דבחי' מ"ה דחכ' בחי' משה הנ"ל שהוא הבטול מצד עצמות אא"ס שבכתר שא"א לבא בכלי השגה דלמתב"כ שזהו יחוד³⁵³ די"ה משכן העדות הנ"ל. ולפי שלא הי' בכח בנשמת[ם] להכיל ולהגיע למדריגה זו שיהי' בהם האה' ודביקות רק מצד עצמו' אא"ס בבטול עצמ[י] דמ"ה הנ"ל, ע"כ נצטוו לאכול מצה בז' ימי הפסח³⁵⁴ וזה הי' תחלת ההגדלה דמוחין דגדלות דאבא שהי' שלימותו במ"ת. ואע"פ שאמר בפע"ח שמצה הוא בבחי' קטנות דאבא³⁵⁵ ונק' לחם עוני³⁵⁶ כו' שהוא [ה]אמונה העצמי' כו', אך מ"מ שרשה הוא בבחי' פנימי' הבטול דכח מ"ה דחכ' כנ"ל רק שמתלבשת בבחי' קטנות דאמונה ונק' מיכלא דמהימנותא³⁵⁷ כמ"ש בזהר, וזהו כמו התינוק שיודע ומכיר את אביו ונמשך אחריו³⁵⁸ בלי טעם ודעת כלל כמ"ש במ"א. וזהו מצות יאכל את ז' הימים³⁵⁹ פי' ז' הימים הם ז' המדות שנולדים מבינה אם הבנים שיומשך בהם מבחי' הגדלות דמ"ה דחכ' והוא בחי' הבטול בעצם הנ"ל, וכבר נעשה הכנה זו דמצות מצה בז' ימי הפסח שזהו בחי' ההמשכה דמ"ה דחכ' בנש"י שעי"ז יוכלו אח"כ להיות כלים לקבלת התורה פב"פ בכל הכתרים הנ"ל שנק' עדי עדיים כו' שהוא מקור כל הכתרים שנק' רעדכ"ר או סדכ"ס כנ"ל. וז"ש מצות יאכל לשון מפעיל³⁶⁰ שיפעיל המשכ[ת] מ"ה דחכ' במדות כמו מאכיל לזולתו, כך יאכיל למדות מבחי' מ"ה דח"ע גם שהוא בקטנות עדיין אבל הרי יבא לבחי' גדלות החכ' במ"ת כו' והוא האמונה במהו"ע דוקא כמ"ש במ"א, ואח"כ יוכלו לקבל בחי' פנימיות ועצמיות [ד]אא"ס בי"ה שנק' נסתרות, וז"ש ותגדלי במצה שאכלו ז' הימים ואח"כ ותבואי בעדי עדיים במ"ת כו' וכנ"ל בטעם מ"ש משכן העדות אשר פוקד ע"פ משה דוקא וד"ל.

תנח, גוהנה כפי כל הנ"ל בפי' אלה פקודי המשכן משכן העדות דו"ה וי"ה דמ"ע ול"ת ויח"ת ויחו"ע כו' אשר פוקד ע"פ משה דוקא בחי' יחו"ע דמשכן העדות די"ה כו', כך ממש יובן בכל סדר התפלה בפסוד"ז עד ק"ש כו'. הנה ידוע דפסוק ראשון של ק"ש העיקר הוא בבחי' יחו"ע³⁶¹ די"ה חו"ב דאצי' שנק' נסתרות להוי' אלקינו כנ"ל שהוא משכן העדות כו' וכמ"ש שמע ישראל³⁶² ה' אלקינו שזהו י"ה דחו"ב דאצי' ה' אחד שם שורה מבחי' אח"פ ממש שנק' עה"ע סדכ"ס כנ"ל, ויחו"ע זה קודם לואהבת שאח"כ שמדבר בהתפעלות המדות אהוי"ר שנולדים מן השכל והטעם דוקא וז"ש ואהבת בכל לבבך³⁶³ כו' וזהו בחי' יחו"ת דבשכמל"ו שהוא נק' משכן סתם, והיינו מ"ש אלה פקודי המשכן ביחוד דו"ה בקבלת עומ"ש באהוי"ר בקיום תומ"צ הנגלות לנו כו' שזהו בחי' אלה כנ"ל וד"ל (ולפי שפ' שמע נאמרה מפי משה לישראל מלמעלה למטה ע"כ קדם יחו"ע ליחו"ת ובמעשה [ה]משכן שהוא בחי' העלא[ה ד]כנ"י [מלמטלמ"ע] לעשות כלים ליחו"ע הקדים יחו"ת ליחו"ע שז"ש אלה פקודי תחלה כו'). אך הנה קודם ק"ש וברכותיה תקנו אנשי כנה"ג לומר פסוד"ז³⁶⁴ בקול רם³⁶⁵ כמ"ש רוממות אל בגרונם³⁶⁶ כו' שהוא בחי' הכנה לק"ש, שאם לא הקדמת פסוד"ז א"א לכנ"י לבא לבחי' ומדריגת דיחו"ע דק"ש די"ה כנ"ל שהוא הוי' אלקינו שנק' נסתרות כנ"ל, והיינו כמ"ש אלה פקודי המשכן קודם משכן העדות כו'. דהנה ידוע דעיקר פסוד"ז הוא בשיר ורינה דוקא כמו שיר הלוים כו' ולכך נק' פסוד"ז, וזהו הכנה ליחו"ע דק"ש שע"י השיר והזמרה תחלה יוכלו להגיע ליחו"ע די"ה שבק"ש. וזה הי' עבודת הלוים בשיר כאשר נשאו את המשכן³⁶⁷ דכתיב ונשאו הלוים³⁶⁸ כו' והקימו את המשכן³⁶⁹ דנשיאת המשכן והקמתו הכל הי' ע"י הלוים דוקא, להיות שרשם בבחי' גבו'³⁷⁰ דקדושה בהעלאה ובטול והתכללות ברשפי אש התשוקה באלקים חיים (כמרכבה עליונה שנושאת הכסא כו'), ואח"כ היו מקימים המשכן להיות בו גילוי שכינה שיהי' נק' משכן העדות. וא"כ בחי' שיר הלוים בנשיאתם את המשכן הי' ענין הכנה לבחי' יחו"ע דמשכן העדות הנ"ל וכך הוא ממש בשיר וזמרה דפסוד"ז שהוא כשיר הלוים להיות מזה הכנה ליחו"ע דק"ש כנ"ל.

ויובן זה בהקדם תחלה ענין שיר הלוים שהי' כמו שיר המלאכים עליונים שבמרכבה והוא מ"ש בהן והחיות רו"ש כמראה הבזק³⁷¹ והוא כמו הלהב היוצא מן החרסים³⁷² תנח, דשעולה למעלה וחוזר ויורד ונכנס וחוזר ועולה כידוע, וכך הוא ברו"ש דמלאכים שעולה ויורד בתמידות אחר הרצוא שוב ואחר השוב רצוא כאור הנר שמתנענע בתמידות בבחי' עלי' וירידה בתמידות (שנק' או"ח ואו"י יחד כמו ב' דפיקות שבלב שהחיות עולה ומסתלק בדפיקו הא' בבחי' רצוא ומיד חוזר ונמשך בלב בבחי' שוב וההסתלקות הוא עיקר החיות שנמשך אח"כ (וכמו הנר שהסתלקות של האור למקורו הוא סיבת המשכתו להאיר בפתילה). וכך הוא בנר הוי' נשמת אדם³⁷³ שהוא בבחי' רו"ש כמלאכים מאחר שנק' נר הוי' ממש, והוא מה שנראה לעין שטבע הנשמה האלקית להיות בה בחי' ההסתלקות והתשוקה ליכלל באלקים חיים מקור האמיתי כמ"ש כי רוח האדם הוא עולה למעלה³⁷⁴ תמיד כו', ואח"כ מיד חוזר ונמשך הארת אור אלקי בנשמה בבחי' שוב והוא בחי' אה' [ה]עליונה שנמשכה על הנשמה להאירה ולהחיותה בחיות האלקי מחדש. וזהו ב' מיני התפעלות הנשמה באה' אלקי' א' בבחי' או"ח וכמו נכספה וגם כלתה נפשי³⁷⁵ צמאה לך נפשי³⁷⁶ כמה לך בשרי וכה"ג, וזה ימצא כל אדם בנפשו בכל עת מצוא שתכסוף מאד נפשו להתדבק באמת ביוצרה בכל לב בשר³⁷⁷ ורוח אייתי רוח³⁷⁸ כו' שמעורר וממשיך על נפשו אה"ר עליונה כמ"ש אהבת עולם אהבתיך³⁷⁹ ע"כ משכתיך חסד כו', והוא מ"ה שחפץ האדם בקרבת אלקים שיהי' בנפשו גלוי אלקות בתוס' מלמעלה למטה כמו שמבקשים והאר עינינו³⁸⁰ כידוע. וזהו בחי' רו"ש דנשמה בתמידות אחר רצוא שוב ואחר שוב רצוא והוא חדוה ומרירות יחד זע"ז כמו בכי' תק[י]עה בלבאי³⁸¹ מסט' דא וחדוה מסט' דא כידוע) (וכמו כל הלבבות יראוך³⁸² וכל קרב וכליות יזמרו לשמך יראה מבפנים וזמרה מבחוץ וכמ"ש במקום גילה שם תהא רעדה³⁸³ כו' וכה"ג) וכן חוזר חלילה בתמידות, וע"כ באופן עליות וירידות כזאת תוכל הנשמה לעלות בעא"ע כמו ילכו מחיל אל חיל (וכמו בשתים יעופף³⁸⁴ כו') עד רום המעלות כמו יהללוך סלה בלי הפסק כו' כנ"ל בענין משובח ומפואר עדי עד כו'. וזהו כל עיקר ענין מספר ימי האדם שניתן לו בכל יום לחדש אור חיות נשמתו בהתפעלות דרו"ש (שפלות בלב נשבר ושמחה תשועה³⁸⁵ והמשכת אלקות אהוי"ר כו' וכנ"ל) להעלותה [ב]מקורה שתהי' צרורה בצרור החיים את ה' ממש וד"ל.

והנה כך ממש הי' ענין עבודת הלוים בשיר וזמרה על הקרבן³⁸⁶ וכן כשהיו נושאין המשכן הי' בהתלהבות תנט, ארשפי אש התשוקה [ה]אלק[י]ת ליכלל באלקים חיים בבחי' גבו' דרו"ש כמלאכים וחיות הקדש שהן ברו"ש תמיד כנ"ל, וע"כ היו מגביהים ומרוממים ומנשאים למשכן שהוא השכינה למעלה מעלה והוא בחי' יחו"ע דחו"ב דאצי' להיות בבחי' משכן העדות דוקא כנ"ל וכמ"ש ויהי בנסוע כו'³⁸⁷ ויאמר משה קומה ה' כו' ובנחה יאמר שובה³⁸⁸ כו' ולפ"ע העלי' בנושאי המשכן (כמרכבה שנושאות ומנושאות³⁸⁹ כך ארון נושאיו נשא³⁹⁰ כמ"ש במ"א). וכך הוא ממש ענין פסוד"ז לפני ק"ש שהוא ענין הכנה לרומם את הנשמה אלקית ולהעלותה למעלה באופן שתוכל לייחד יחו"ע די"ה באמרו הוי' אלקינו ה' אחד אח"פ בחי' עה"ע סדכ"ס הנ"ל בפסוק ראשון הנ"ל שזהו בחי' משכן העדות אשר פוקד ע"פ משה דוקא כנ"ל וד"ל. וזהו ששם עלו שבטים שבטי י"ה ביחו"ע דחו"ב דאצי' ששם שורה מעצמות אא"ס שבכת"ר כנ"ל, עדות לישראל עדות על הנסתרות הללו, להודות לשם הוי' בב' מדריגות דאו"ח ואו"י הנ"ל מלמטה למעלה ומלמעלה למטה בחי' רו"ש הנ"ל. כי יש ב' הודיות ב' דפיקות³⁹¹ הנ"ל מלמטה למעלה כמו הפעם אודה את ה'³⁹² כו' והוא לשם הוי' דפנימי' אור הכתר בחכ' בחי' מ"ה דחכ', ומלמעלה למטה שנמשך לשם הוי' בחי' שוב שהן ו"ה הנגלות לנו בתומ"צ כו' וד"ל.

וזהו אשר פוקד ע"פ משה עבודת הלוים ביד איתמר בן אהרן הכהן, דהנה כל עיקר עבודת הלוים הי' רק לנשאות את המשכן שהוא לרוממו ולהעלותו (כמו מרכבה עליונה שנק' רוממי שדי³⁹³ ), וזהו ונשאו את המשכן³⁹⁴ וגם הקימו את המשכן כו'. והנה משמעות הפשוט בפשט הכתוב הזה במ"ש אשר פוקד ע"פ משה עבודת הלוים כו' שע"פ משה פוקד גם עבודת הלוים וקאי אדסמיך לי' וגם על שלאחריו וה"ק אלה פקודי המשכן אשר פוקד ע"פ משה משכן העדות וגם עבודת הלוים שעל שניהם אמר אשר פוקד ע"פ משה דוקא, ומ"ש עוד ביד איתמר זהו ענין שלישי בפ"ע שעבודת הלוים הי' ביד איתמר דוקא (כמשי"ת). ולפ"ז י"ל מה שייכות עבודת הלוים שגם זה הוא ע"פ משה דוקא שהוא בחי' מ"ה דחכ' דוקא כו'. אך הנה הענין הוא כי כמו שמשכן העדות יחוד עליון די"ה כנ"ל פוקד ע"פ משה דוקא מטעם הנ"ל כך גם עבודת הלוים בנשיאת המשכן והקמתו בבחי' רו"ש הי' ג"כ ע"י פקידה דמשה דוקא.

ותחלה יש להקדים שרש ענין אשר פקד פקד אותיות דפק³⁹⁵ והוא בחי' אחורים דאבא³⁹⁶ כמבואר בסה"ק בענין תנט, בהדפק שהוא באחורים דחכ' (דאדם א' דחכ' שורה בדם³⁹⁷ הוא הנפש³⁹⁸ דבינה³⁹⁹ והוא הדפק כמשי"ת) וכמו קול דודי דופק⁴⁰⁰. והענין הוא שאנו רואים שיש בדפק שביד [ענין] עליות וירידות שהוא הסתלקות והתפשטות בבחי' רו"ש כנ"ל, והוא מה שהחיות שבדם עולה בהסתלקות ויוצא בדפיקו הא' ומיד בדפיקו הב' חוזר החיות ונמשך בדם כי רוחניות החיות שבדם עולה ויורד בו ברו"ש שהן באין זה אחר זה בתמידות כמו הנשימה שברוח החיים שבלב שעולה ויורד בב' דפיקות בבחי' רו"ש, רק שזהו בבחי' פנימיות החיות רוחני שבלב וביד נרגש בדפק בגשמיות העלאה והמשכה זו בתמידות (וכמ"כ בנשימה שבחוטם אלא ששם ההמשכה קודם להעלאה שהוא בבחי' מול"מ כמ"ש במ"א לפי שהנשמה היא במוח ונק' משפיע ללב ורוח שבלב בחי' מקבל מנשמה שבמוח כו'). ושרש ענין הדפיקה הזה בא מבחי' ח[י]צוני' ואחורים דחכ' שבנפש שבא ומתלבש בדם הוא הנפש שהוא בחי' התפשטות החיות שנמשך בגוף מחלל השמאלי ששרשו ממוח בינה⁴⁰¹ שהוא חם ויבש⁴⁰² בבחי' גבו' דאימא⁴⁰³, וא' דאדם הוא כח רוחני דאור החכ' ששוכן בדם בבחי' העלם שהוא בחי' עלי' והסתלקות והוא שרש דפק שביד ברו"ש דוקא. וע"כ גם הדם המתפשט בשס"ה גידין יש בהן עלי' וירידה מלמעלה למטה ומלמטה למעלה בסיבוב הילוך הדמים, וגם יש בעצם החיות שבהן הסתלקות והתפשטות⁴⁰⁴ שהחיות הנעלם עולה ומסתלק בבחי' בטול [בכח ה]רוחני דחכ' שבחלל הימיני ועי"ז חוזר ונמשך מרוח דחכ' לדם שבחלל השמאלי שזהו יחוד דרוח ונפש כמ"ש במ"א (וראי' מענין הנגעים שהוא ע"י הסתלקות אור אבא וכמ"ש בזהר בענין הצרעת שהוא סגירו דנהורא עילאה⁴⁰⁵ דחכ' שהוא הסתלקות הא' מד"ם אז ממילא נעשה קלקול בדם הוא הנפש דבינה וז"ש אדם כי יהי'⁴⁰⁶ כו' כידוע). ואם לא העלאה ובטול היש לאין מדם הוא הנפש בשס"ה גידין אין המשכה מאין דחכ' ליש דבינה שהוא בחי' הגבו' שבדם שמתפשטים אח"כ להחיות כל הגוף, אך כ"ז נמשך רק מחצוניות ואחורים דחכ' בבינה וד"ל.

והדוגמא מכ"ז יובן ג"כ למעלה בבחי' רו"ש בשיר הלוים להיות ששרשם הוא בבחי' הגבו' עליונות דבינה כנ"ל וע"כ הי' עיקר עבודתם בשיר וזמרה בהעלאה דבחי' רצוא דוקא, כמו שיש בדם הוא הנפש ענין חיות שעולה ויורד בתמידות כו' כן הי' עבודת הלוים לנשאות המשכן בהעלאה והגבהה למעלה ע"י הבטול והסתלקות ברו"ש כמ"ש ועבד הלוי הוא⁴⁰⁷ כו' תנט, גכמ"ש בזהר, ועי"ז נמשך מבחי' אור אבא באימא שזהו בחי' שוב שהוא המשכה דמ"ה דחכ' מאין ליש כדוגמת דפק שהוא שם קפ"ד [מ]אחורים דאבא שזהו ענין קול דודי דופק כו', ונמצא שבעבודת הלוים בנשיאת המשכן והקמתו הי' בחי' יחו"ע די"ה שהן חו"ב דאצי' בבחי' פנימיות כמו שיש יחוד כזה בדפק בחצוניות. וז"ש אשר פקד ע"פ משה, פקד הוא בחי' פנימיות דדפק והוא בחי' פנימיות דאור אבא שזהו בחי' מ"ה דמשה ולכך אמר [אשר] פקד ע"פ מש"ה דוקא, וקאי גם על עבודת הלוים דגם שעבודתם הוא ברו"ש דחכ' בבינה בבחי' חצוניות דאדם א' ד"ם כנ"ל, מ"מ כמו שיחו"ע הפנימיות דאו"א במשכן העדות הוא ע"פ משה⁴⁰⁸ דוקא כך הוא בעבודת הלוים ג"כ כו' וד"ל.

וטעם הדברים הנה ידוע דעיקר העבודה בנשיאת המשכן הי' בבני קהת שנשאו את הארון שנאמר בהם עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו⁴⁰⁹ כו' שגם בחי' הכתפים שהוא אחורים דחכ'⁴¹⁰ שוה עם בחי' הפנימיות לפי שהארון הוא בבחי' הכת"ר⁴¹¹ עצמו כו' שזהו כמו לוחות הראשונות שמשני עבריהן היו כתובים⁴¹². ואע"פ שאמר בתורה שהיא כתובה פנים ואחור⁴¹³ ובפנימיות התורה אמר ארוכה מארץ מדה ורחבה⁴¹⁴ כו' ובחצוניות שבה ניתנה בגבול ושעור⁴¹⁵ דוקא, ועכ"ז בחי' החצוניות הנגלות לנו הוא כלי להחזיק כח הפנימיות הבלתי מוגבל משום דנובלות חכ' של מעלה⁴¹⁶ דתורה שבא בעה"ד לברר יש לה שרש עליון יותר גם מהפנימי' דח"ע דתורה וכמ"ש במ"א ע"פ חכמות בחוץ⁴¹⁷ כו'. ויובן מזה גם כאן בעבודת הלוים ברו"ש שהן אהוי"ר כללות [כל] המ"ע ול"ת שבתורה הנגלות לנו הגם שזהו בחי' אחורים דאו"א⁴¹⁸ בחי' דפ"ק אחורים דפקד⁴¹⁹ כו' שזהו אדם א' ד"ם כנ"ל, מ"מ אדרבה יש בחצוניות שרש עליון יותר מפנימי' היחו"ע דאו"א דפק"ד⁴²⁰ כו' מטעם הנ"ל במה שיש כח בחצוניות הכלים דתומ"צ להכיל כל הפנימיות דתורה שלא יכילנה ארץ ויש⁴²¹ ב' ההי"ן ה"א עלאה [ים] עלמא דאתכסי' וארץ עלמא⁴²³ דאתגלי'⁴²², והתורה הנגלית באה בארץ דוקא כמ"ש והארץ האירה מכבודו⁴²⁴ אין כבוד אלא תורה⁴²⁵ וכמ"ש לא בשמים היא⁴²⁶ ולא מעבר לים היא⁴²⁷ כו' וד"ל.

וראי' לזה הוא מה שמצינו שיש יתרון מעלה בתושבע"פ יותר מתושב"כ משום דבינה יתירה ניתנה באשה⁴²⁸ כו', וכך תנט, דהוא ג"כ בענין אדם א' ד"ם דאע"פ שהדפק הוא בחי' רו"ש דהיינו מאין [דחכ'] ליש דבינה כנ"ל זהו מצד דחכ' דא' משפיע לבינה שהוא ד"ם ויש כאן בטול היש לאין והמשכה מאין ליש, וגם זהו בב' מדריגות בחצוניות ופנימיות כנ"ל בענין דפק ופקד כו'. ואמנם באמת⁴²⁹ כ"ז דבחי' רו"ש הסתלקות והתפשטות לא שייך רק ביחוד דחו"ב שהוא א' ד"ם שהוא התלבשות דחכ' בדפק, אבל כשכבר נתפס אור החיות בדם הוא הנפש הרי אין כאן רק בחי' התפשטות לבד ולא בחי' הסתלקות כלל, והיינו ענין דם המתפשט בשס"ה גידין בסיבוב והילוך תמידי מלמעלה למטה ומלמטה למעלה שהוא עיקר המחי' לכל האברים שנאמר בו כי הדם הוא הנפש החיונית המחי' שאין בו בחי' הסתלקות כלל רק התפשטות בבחי' יש בלבד, רק ע"י בחי' הארת אור החכ' בדם⁴³⁰ נעשה בדם [ב]גידין שבו ענין הדפק כו' וד"ל. וכך יובן למעלה⁴³¹ שחצוניות תומ"צ הוא בבחי' התפשטות יש, למעלה מרו"ש דדפק דחכ' בחצוניות וגם בפנימיות [היחוד] דחו"ב, אך עתה אמר אשר פקד ע"פ משה דוקא יחו"ע דפנימיות דחו"ב דהיינו משכן העדות וגם עבודת הלוים בחיצוניות דרו"ש דדפק ויחדיו יהיו תמים⁴³² והיו לאחדים⁴³³ כמ"ש והי'⁴³⁴ כו' וכמ"ש קול דודי דופק כו', וזהו בכתף ישאו למהוי אחד באחד⁴³⁵ וזה א"א כ"א ע"י משה שהוא שם מ"ה מלגאו⁴³⁶ כו' ולכך לא נזכר אהרן ג"כ וד"ל.

ביד איתמר בן אהרן הנה באמת יש להפליא בזה דאם אהרן עצמו לא נזכר עם משה במ"ש אלה פקודי כו' רק אמר אשר פקד ע"פ משה לבדו ואיך אמר בעבודת הלוים ביד איתמר בן אהרן, ומבואר למעלה דפקד זה קאי [על] גם עבודת הלוים שלאחריו כנ"ל. אך הנה מבואר למעלה בענין פק"ד ודפ"ק שזהו שרש [ל]בחי' רו"ש דעבודת הלוים בשיר לנשאות את המשכן העליון והתחתון, והוא בחי' יחוד [יחו"ע] די"ה ע"י מצות ל"ת דלאו קודם להן [ויחו"ת] דמ"ע בו"ה שעל שניהם אמר קול דודי דופק כו' ששניהם שו[ים] פנימי' וחצוני' הכל פקד ע"פ משה כו', אך כ"ז הוא בבחי' רו"ש ברוחניות בלבד כמו בשיר הלוים באהוי"ר שבלב וכ"ש ביחוד עליון די"ה בחו"ב מאין ליש כו'. אמנם אין זה עיקר [ותכלית] הכוונה של עצמות א"ס ב"ה שנתאוה להיות לו דירה בתחתונים ודירה זו ענין השראה ומנוחה ולא רו"ש לבד, ואע"פ שעיקר גלוי המשכת החיות אלקי תס, אאינו בא רק ע"י רו"ש דחו"ב ומדות אהוי"ר שבלב שהן ב' מיני משכן הנ"ל, מ"מ גם לבחי' רו"ש זה צריך שיומשך בבחי' כלי מחזיק לאור זה שהוא יהי' כלי אל בחי' הבטול הזה דרו"ש בתמידות דוקא כמ"ש והחיות רו"ש כמראה הבזק שהוא כמו להב היוצא מן החרסית, הרי יש עכ"פ בחי' כלי שהוא החרסית שהלהב עולה ויורד בו וא"א שיהי' להם רו"ש בלי כלי שיאחז בו האור כו'. וכך הוא באור הנשמה האלקית שיש בה בחי' רו"ש בתמידות כמו אור הנר שהלהב עולה ויורד בתמידות כך נר הוי' נשמת אדם יש בה בחי' רו"ש באהוי"ר בתמידות כנ"ל, אך צ"ל בחי' כלי לרו"ש זה שהוא או"י ואו"ח שבה ובלי כלי לזה האור העולה ברו"ש לא נק' נשמת אדם כלל, שהרי אמר נר הוי' דוקא נשמת אדם כנר שהוא הכלי לאור שעולה ויורד בה כו' ואז נק' נשמת אדם לשון נשימה שהוא [ב]בחי' הסתלקות והתפשטות באף כמ"ש ויפח באפיו נ"ח⁴³⁷ כו', כמו שהדפק הוא ברו"ש בלב ובדם שביד כו'.

והנה עיקר כלי לזה לבחי' הנשימה שבנשמה [ה]אלקית הוא בחכ' שבתורה דוקא כידוע בשרש בחי' נר"נ דאדם דנפש בכבד ורוח חיים במדות שבלב בדפיקו דליבא ומשכן הנשמה הוא במוח דוקא והוא בבחי' החכ' שבמוח⁴³⁸ כידוע, ובחי' הכלי לאור דרו"ש דנשמה שבמוח הוא ענין הדבור בד"ת דוקא לפי שאין כלי המיוחד לרו"ש דחכ' שבנשמה אלא בדבור בד"ת בלבד וכמ"ש חיים הם למוצאיהם בפה⁴³⁹ דוקא וכמ"ש למען תהי' תורת ה' בפיך⁴⁴⁰ כו' דוקא, וכן כתיב [כי] לא על הלחם לבדו כו' כי על כל מוצא פי הוי' בד"ת⁴⁴¹ דוקא יחי' האדם שהוא הנשמה אלקית כמ"ש כי הוא חייך⁴⁴² ממש וכתיב כי אמרתך חייתני⁴⁴³ אמרתך בדבור בפה דוקא. וראי' לזה ממ"ש בפ' ק"ש ואהבת בכל לבבך שזהו בחי' רו"ש דאהוי"ר דואהבת [גימ'] ב"פ אור⁴⁴⁴ או"י ואו"ח, ואח"כ אמר והיו הדברים⁴⁴⁵ [כו'] ודברת בם⁴⁴⁶ כו' בדבור בד"ת דוקא מפני שזהו [עיקר] הכלי לרו"ש כנ"ל (לפי שמהבל הדבור בד"ת נעשה או"מ⁴⁴⁷ לנשמה בשרשה הראשון שהוא אותיות התורה שם⁴⁴⁸ כמו שהן למעלה שנק' שמותיו העצמים [ממש], כידוע דאורייתא סתים וגלי' [וקוב"ה סתים וגליא וכך ישראל דמתקשראן באורייתא בסתים וגליא] כמ"ש הנסתרות כו' והנגלות לנו היינו כמו שס"ר אותיות התורה⁴⁴⁹ בשרשן בעצמות [א]א"ס ממש בבחי' סדכ"ס הנ"ל נמשך או"מ להקיף לנשמות. וז"ש ואשים דברי בפיך⁴⁵⁰ דברי ממש ובצל ידי כסיתיך שהקב"ה יושב ושונה כנגדו שנאמר ה' צלך⁴⁵¹ כו' וע"כ על כל מוצא פי הוי' דד"ת באדם יחי' תס, בממנו בשרשו הראשון בבחי' מקיף דסתים דאורייתא, ולכך עיקר בחי' הכלי ושרש ומקור הנשמה שהוא בחי' הנשימה שבה ברו"ש ממקורה הוא דבור דד"ת דוקא כו', ולכך מצות ת"ת תמידית בשבתך כו' ובלכתך כו' כמ"ש בשכבך תשמור עליך⁴⁵² כו' וד"ל). ופי' ודברת בם לשון המשכה והנהגה⁴⁵³ שתמשיך בחי' רו"ש הזה דנשמה שבמוח ולב שבואהבת כו' בבחי' כלי שהן אותיות דתורה בדבור דוקא ובלי כלי זה אין קי[ו]ם כלל למציאות רו"ש דנשמה וד"ל.

ואמנם [הנה] זהו דוקא כאשר בחי' הדבור דד"ת הוא בתכלית בחי' הבטול האמיתי העצמי עד שאינו נראה לבחי' יש ודבר במהות בפ"ע כלל אז ראוי להיות בחי' כלי לביטול העצמ[י]ת דנשמה ברו"ש הנ"ל, והוא כאשר אין הדבור שלו בד"ת רק בחי' כלי בעלמא לדבר ה' זו הלכה או מקרא שאומר בפיו ולא כאומר דבר עצמו כלל, כמו תען לשוני אמרתיך⁴⁵⁴ כמו העונה אחר הקורא כך דבר ה' הוא [ש]מדבר כמ"ש ואשים דברי בפיך כו', כמו דבר ה' בפי הנביא או המלאך שאינו רק כלי מעבר לדבר ה' שמדבר בו ואז דוקא הדבור דד"ת נעשה בחי' כלי לרו"ש הנ"ל [וד"ל]. וז"ש [עבודת הלוים] ביד איתמר פי' עבודת הלוים בנשיאת המשכן בבחי' רו"ש דאהוי"ר שבלב ששרשו ברו"ש דנשמה במוח דחו"ב שנק' אדם א' ד"ם כנ"ל בפנימיות וחצוניות דשם הוי' כנ"ל, הנה כ"ז הוא ביד איתמר בן אהרן כו', הנה פי' איתמר⁴⁵⁵ כענין איתמר שבגמ' בלשון תרגום כך הוא בלה"ק מענין ולשון אתאמר⁴⁵⁶ שכבר אמור והיינו מצות ת"ת שאינו רק לדבר דבר ה' שכבר נאמר מפי ה' למשה וממשה לישראל כמ"ש ודברי אשר שמתי בפיך, אלא שאיתמר בלשון גמ' הוא בלשון תרגום ושם איתמר הוא בלה"ק שהוא בחי' כלי דבור דד"ת שהוא עיקר בחי' כלי ל[רצו"ש ד]נשמה ורוח שזהו כללות התומ"צ ברו"ש כנ"ל, ולכך אמר אשר פקד ע"פ משה גם עבודת הלוים ברו"ש שלהם שיהי' להם בחי' כלי וזהו⁴⁵⁷ בדבור דד"ת וז"ש ביד איתמר דוקא וד"ל.

אך הנה [עדיין] י"ל בזה דעכ"ז מה שייכות יש לומר דפקד ע"י משה גם עבודת הלוים ביד איתמר כו' אם עבודת הלוים עיקר הכלי שלהם ביד איתמר דוקא כנ"ל למה צריך לפקידה דמשה דוקא. ועוד עדיין לא מתורץ הקושי' דלעיל אם אהרן עצמו לא נזכר עם משה במ"ש אשר פקד כו' איך אומר ביד איתמר בן אהרן כו'. אך הנה יש להקדים עוד ענין א' בפי' איתמר בן אהרן⁴⁵⁸ דמשמעות איתמר זה ממילא⁴⁵⁹ ומאליו תס, גאיתמר⁴⁶⁰, ולא שהדבור ואמירה זו [היא] ברצון ובחירה רק ממילא [ומעצמו] איתמר כמו אז נדברו יראי ה'⁴⁶¹ שנדברו ז[ע]"ז ממילא שהדבור בא להם פתאום ממילא ומאליו בלתי רצון והכנה לזה הדבור ע"ז שייך נדברו לשון נפעל שנדבר הדבור ממילא, אבל אם הי' הדבור מכח האדם שמצד שכלו ורצונו מדבר אז שייך לשון מדברים או דוברים, אך לשון נדבר ענינו לשון נפעל שהדבור נפעל ונדבר ממילא ומאליו (וכך הוא בעצם כח הדבור באדם שנק' רוח ממללא⁴⁶² נפש המדברת⁴⁶³ בחי' מדבר שזהו ענין⁴⁶⁴ שלימות האדם נפש השכלית, אע"פ שנק' מדבר מ"מ ענינו שהדבור בא בנפש המדברת [מאליו ו]ממילא דוקא מכח קדמות השכל שלמעלה מגלוי אור השכל מן ההעלם, שמשם נמשך כח הדבור לצרף צרופי אותיות הדבור ממילא ומאליו בלתי בחירה ורצון באופן סדר [ה]צרופים כלל. כי מה שבא אור החכ' מאין ליש בהשגה בבינה זה[ו] הבא בדבור בסדר והדרגה שיודע ומכוון מה שמדבר ומכלכל דבריו במשפט השכל שבמוח בינה, אבל כח עצמיות השכל קודם שמשכיל [כל] שכל בגלוי שא"א שיבא בגלוי דחו"ב משם דוקא נמשך כח המדבר באדם שזהו דבור הבא ממילא בלי כוונה בשכל שבמוח כלל אלא נדבר מעצמו, כמו הטרוד מאד בעמקו של שכל שלומד שבא לבחי' האין דחכ' קודם שבאה לגלוי בהשגה אז מתרחשים שפתיו בחשאי⁴⁶⁵ ולא ירגיש כלל בדבור זה כי [יבא] דבור זה ממילא ומאליו מטעם הנ"ל כמ"ש במ"א ע"פ ומדברך נאוה⁴⁶⁶ כו', וזהו דבור דד"ת מאליו כנ"ל וד"ל).

וכך יש ג"כ בדבור דתפילה שנק' צלותא בלחש⁴⁶⁷ שהדבור יוצא מקירות הלב ממילא ומאליו בלי בחירה ורצון כמו וחנה מדברת על לבה⁴⁶⁸ כו', והוא מנקודת הרצון טרם שבא לגלוי בטעם וכוונה לרצון כו' [(וכמו⁴⁷² אדני ש"ת⁴⁷⁰ כו' אין מלה בלשוני⁴⁷¹ כו')⁴⁶⁹ ]. וכך הוא בפי' איתמר זה בלשון תרגום שהוא דבור הנדבר ונאמר ממילא ומאליו דוקא. וכמ"כ הוא מענין הדבור בד"ת שצ"ל בתכלית הבטול שבא מצד העדר הרגשה בעצמו מצד היותו בטל בתכלית לדבר ה' זו הלכה וכמו אדני שפתי כו' אין מלה כו' [עד] שנדבר ונאמר ממילא ומאליו בפיו, ואין דבור זה בא מצד עצמו כלל אלא נדבר בו דבר ה' מאליו וממילא כענין אז נדברו כו' וכמו תען לשוני אמרתיך כו' תען בלי בחירה ורצון אלא רק מאליו יבא בו דבור זה מפני שהקב"ה יושב ושונה כנגדו ואינו אלא כלי להכיל דבר ה' תס, דהמדבר בו ממילא כו'. וכדוגמא זו הי' בהרב ב"י שהי' המגיד מדבר בפיו למוד משניות עד שאמר אני המשנה המדברת בפיך⁴⁷³ לפי שהי' לימודו ע"ד הנ"ל רק כלי לדבר ה' זו המשנה המדברת בפיו וד"ל.

וזהו אשר פקד ע"פ משה עבודת הלוים ביד איתמר, דהנה שרש נשמת משה מבחי' פנימיות ומקור החכ' כמו שהיא בבחי' אין דכתר ממש כמ"ש בו מן המים משיתיהו⁴⁷⁴ וע"כ הי' ג"כ כבד פה ולשון⁴⁷⁵ שלא הי' יכול לבא בדבור בתושבע"פ ותושב"כ מטעם הנ"ל, ועכ"ז נאמר משה ידבר כו' דהיינו שהי' הדבור מדבר בו ממילא ומאליו מכח ומקור החכ' העצמיות שמשם נמשך אור דתורה מאין ליש כו'. וז"ש דשכינה מדברת מתוך גרונו של משה⁴⁷⁶ פי' שכינה הוא בחי' מל' שנק' דבור⁴⁷⁷ והוא בחי' ח"ת חכ' שבדבור [והיא] תושבע"פ מתניתא מלכתא⁴⁷⁸ והיתה מדברת בדבור הבא מאליו מתוך גרונו של משה כמו גם עכשיו בכל איש שיושב ושונה כו', כי הי' רק כלי לדבר ה' שבח"ע [ה]עצמ[י]ת ממש ע"כ הי' הדבור יוצא בגרונו ממילא כו' וד"ל. וז"ש אשר פקד פקידה זו בפנימיות ומקור החכ' שהוא שרש לרו"ש בדפק בחצוניות דחכ' בבינה ומדות שבלב שהוא עבודת הלוים ברו"ש כנ"ל. וזהו שפקד גם עבודת הלוים להיות בבחי' רו"ש בכלי [ה]דבור בד"ת ע"י משה דוקא לפי שהוא שרש [ה]ראשון לזה וכענין שכינה היתה מדברת כנ"ל וד"ל.

וזהו סדר פ' א' דק"ש בתחלה יחו"ע דהוי' אלקינו (ויחו"ת דבשכמל"ו ) ואח"כ בחי' רו"ש דואהבת ואח"כ ודברת בם שזהו בחי' הכלי לבחי' הבטול דרו"ש דחו"ב ומדות, שזהו בחי' איתמר הנ"ל שבידו דוקא ניתנו עבודת הלוים ע"פ משה דוקא כו' וד"ל. ואח"כ אמר וקשרתם לאות שהוקשו כל המצות לתפילין⁴⁷⁹ שזהו בחי' מעשה עצמה דמצות שהן בחי' כלים רבים לאור הקדושה [ה]אלק[י]ת דשם הוי' שהן מתחלקים באופנים שונים כמו ברמ"ח מ"ע ועכ"ז הגם שמתחלקים לפרטים רבים יש בכללותם יחד התכללות כמו כלי א' ממש וכמ"ש כי נר מצוה שכללות המצות נק' נר. וכמו שיש בפרט בכל מצוה המשכות אור הקדושה דשם הוי' בפרט ונק' מצות הוי' כך יש בכללותם יחד מקדושה הכללית דשם הוי' כמ"ש ועשיתם [את] כל מצותי⁴⁸⁰ והייתם קדושים, וכמו שיש בכל מצוה בפרט העלאה והמשכה תסא, איחד בבחי' רו"ש שהוא בחי' אהוי"ר שבה בקבלת עומ"ש באה' ורצון וביראה ובפחד. אך בחי' הכלי להחזיק לבחי' רו"ש זה זהו המצוה בעצמה שנק' נר כמ"ש כי נר מצוה כמו הנר הוא כלי לאור המתנענע כו', וכמו שכלי דבור בד"ת נק' כלי לבחי' רו"ש דחכ' שבמוח והיינו לאור דתורה כנ"ל בענין אשר פקד ונק' איתמר כו' ממילא כו' כענין שכינה מדברת כו' והוא שרש הדבור במקור החכ', כך יש בחי' כלי ממש במצוה בפו"מ לבחי' רו"ש דאהוי"ר שבלב. הגם שהוא עבודת הלוים להעלות השכינה ולהורידה ברו"ש ביחו"ע ג"כ שנק' י"ה משכן העדות שזהו הכלי דדבור דד"ת דאיתמר הנ"ל, מ"מ יש בחי' כלי במעשה המצות שנק' נר מצוה לאהוי"ר שבמעשה כמו נר הוי' נשמת אדם ברו"ש דנשמה הנ"ל רק שאינו בבחי' בטול כ"כ כדבור דד"ת כי הוא מלובש במעשה ממש. וז"ש כי קרוב אליך הדבר⁴⁸¹ בפיך זו תורה ובלבבך זו תשובה ומע"ט לעשותם⁴⁸² בפו"מ (ולפי שנתב"ס בסוף מעשה דוקא ע"כ גדול שרש דנר מצוה מנר הוי' נשמת אדם בדבור דד"ת, וע"כ אמרו הלומד ואינו עושה⁴⁸³ כו' אע"פ שתלמוד גדול כו'⁴⁸⁴ זיל בתר טעמא⁴⁸⁵ כו' [וד"ל]. וז"ש ראשית חכ' כו' שכל טוב לעושיהם ולא ללומדיהם⁴⁸⁶ אע"פ שעל מוצא פי הוי' שבתורה יחי' האדם לא המדרש עיקר⁴⁸⁷ [כו'], וז"ש נר מצוה דוקא אז תורה אור בדבור ברו"ש. וז"ש והי' אם שמוע⁴⁸⁸ לקבל עליו עול מצות ברו"ש כמ"ש לאה' את ה' ולעבדו דאהוי"ר זו במעשה עצמה שרשה עליון יותר מרו"ש דאהוי"ר תסא, בדואהבת ומרו"ש דדבור דחכ' דתורה ג"כ מטעם דנתב"ס דוקא וד"ל.

ונמצא [מ]ובן מכל הנ"ל בפסוק זה דאלה פקודי עד ביד איתמר שזהו ג"כ ענין סדר התפלה תחלה בפסד"ז שהוא בחי' רו"ש דלוים בנשיאת המשכן בעלי' וירידה כנ"ל וכן בשתים לפניה יוצר אור [שאו' ביראה] ואה"ע ו[אח"כ] בק"ש ענין היחו"ע דמשכן העדות די"ה ומשכן סתם ואח"כ ואהבת ודברת בם שזהו אשר פקד ע"פ משה עבודת הלוים ביד איתמר דוקא כנ"ל וד"ל. ומ"ש ביד איתמר בן אהרן אע"פ שלא הזכיר אהרן עם משה בתחלה, לפי שבחי' אהרן כה"ר העליון היינו כח [ה]אה"ר [ה]עליונה שלמעלה מן החכ' לגמרי שמושך האה["ר] בכנ"י וע"כ יש בו כח להמשיך לעשות כל סדר עבודה הזאת דלוים ברו"ש ביד איתמ"ר כו' שהוא רו"ש דדבור דחכ' שיהי' כלי לרו"ש דנשמה להעלותה למעלה כמ"ש באהרן בהעלותך את הנרות⁴⁸⁹ כמ"ש במ"א שהן נרות דנשמה⁴⁹⁰ שנק' נר הוי' ולכך דקדק לומר בן אהרן הכהן דוקא וד"ל.