[ואהבת את ה' אלקיך] ולהבין כו' מזה"פ כו'
תריט[ואהבת את ה' אלקיך] ולהבין כו' מזה"פ כו'
בס"ד פ' וירא
עשר ולא י"א כו' ענן סוכה כו' מזה"פ, החיצון כו' קטרת, ריח, צדקה - ב' קיצורים
וירא
ולהבין שרש ענין בחי' מזבח הפנימי1 שכל העבודה בקרבנות זהו רק יסוד לבחי' מזבח זו הפנימי, מהו מעלת מזבח זו שכל העבודה של מזבח החיצון הוא רק יסוד למזבח זו, הענין הוא שעל מזבח הפנימי היו מקטירין קטרת2, וצ"ל שרש ענין בחי' הקטרת שהם י"א סממני הקטרת3, שצ"ל מהו ענין מספר זה די"א שבקדושה הוא רק עשר לבד, ודוקא עשר כמ"ש בס"י עשר ולא תשע עשר ולא אחד תרכעשר4, ומדוע בקטרת מספר סממני הקטרת הם י"א דוקא. והענין הוא דבסט"א הוא י"א דוקא שז"ע שבסט"א הם י"א כתרין6 דמסאבותא5, שלכאו' מאין ניתוסף אצלם להיות י"א כתרין מה שבקדושה הוא רק עשר כתרין7, אך באמת כל המוסיף גורע8, והענין הוא שבקדושה הנה החיות שמחי' הע"ס הוא בתכלית היחוד עם הספירות9, וכמ"ש בת"ז במא' פתח אליהו וההוא נביעו איהו כנשמתא לגופא דאיהו חיים לגופא10 שבחי' נביעו זו11 לא נחשב בפ"ע כמו שבנפש האדם שהנשמה מחי' את הגוף, שעם היות שבעצם הנה הנשמה והגוף שני דברים <55>
הם שהם מרוחקי' זמ"ז בתכלית הריחוק עכ"ז כל עת וזמן שהנשמה מלובשת בגוף א"א לחשוב את הנשמה לדבר בפ"ע והגוף לדבר בפ"ע כ"א ששניהם נק' אדם12, משא"כ הגוף בפ"ע נק' גוף האדם כו', וכן הנשמה בפ"ע נק' נשמת האדם להורות שכל א' בפ"ע אינו דבר שלם ובהתכללותם יחד נק' אדם כו', ועד"ז יובן בבחי' אדם דאצי' שבחי' חסד דרועא ימינא זהו מבחי' גוף האדם וכן גבורה דרועא שמאלא ועד"ז נו"ה תרין שוקין13, והגם כי באמת אין לו דמות הגוף14 ולא גוף, אך באמת זהו שנא' ועל דמות הכסא15 דמות כמראה אדם, שענין כמראה אדם מובן פירושו שהוא כמראה אדם ולא אדם בפו"מ, וכן ענין אומרו דמות זהו ג"כ שאינו עצם כו', ובכלל קאי זה על בחי' רמ"ח פקודין שהן הן רמ"ח אברים דמלכא16, כמו שהאבר הוא כלי לגילוי חיות הנפש כן רמ"ח מ"ע הם פרטי כלים להשראת אוא"ס ב"ה כו', וזהו עד"מ בחי' גוף דאדם העליון, אבל החיות זהו ההוא נביעו שאיהו כנשמתא ענין אומרו כנשמתא הוא כדי לשלול שאינה כמו נשמתא ממש אלא שזהו כמו שהנשמה מחי' הגוף כן בחי' זו זהו מה שנמשך מבחי' והחכ' תחי'17 להחיות הע"ס דז"א שנק' בשם אדם18 כו', ועם היות שזהו אור וזהו כלי עכ"ז אין לחלק ביניהם כלל, והוא מפני שהכלי ג"כ בטל לאלקות וכמשנ"ת תרכאבד"ה להבין ענין מקיפים דבינה19 בענין איהו וגרמוהי20 שזהו בחי' הגבול שבא"ס, לכן האור והחיות הנמשך מאתו ית' מתאחד עמהם ביחוד גמור עד שהם ד"א ממש, והגם כי באמת איהו וחיוהי חד ואיהו וגרמוהי חד נא' ב"פ חד21 להורות שהיחוד שבחי' איהו אשר מתייחד עם בחי' חיוהי הוא חד בא"א ממש מכמו בחי' האיהו שמתייחד עם גרמוהי, וגם בחי' האיהו אינו בחי' ומדריגה זו עצמו דבחי' האיהו שמתייחד עם גרמוהי22 כו' כמ"ש מזה במ"א, עכ"ז חיוהי וגרמוהי שניהם קרוים שם אחד כמראה אדם כו', שזהו לפי שכלי המדות בטלים בתכלית לאוא"ס שלכן המשכת אוא"ס שנמשך בהם מתאחד עמהם בתכלית היחוד כו', ועוי"ל שענין יחוד חיות הקדושה בע"ס זהו עד"מ כמו יחוד הנפש עם עשר בחינותי' שכל ומדות, ולכן עשר ולא אחד עשר, ומשל זה הוא עיקר יותר, ועכ"ז לענין שלפנינו מובן יותר ממשל הגוף עם הנפש, ובאמת ענינם אחד הוא שהרי בענין ההפרש בין שכל ומדות, וג' לבושי' מחדו"מ נת' המשל ע"ז מההפרש בין גופין ללבושי' בד"ה אוא"ס למעלה עד אין קץ23, שעם היות שהגוף הוא ג"כ לבוש כו', עכ"ז בע"כ אתה חי24, וא"י לפושטו, ולכן אינו דומה ללבושי' הנ"ל שהם משל על בי"ע, משא"כ וכמה גופין תקינת לון25 זהו באצי' שההיא נביעא איהי כנשמתא לגופא כו', ואמנם בסט"א שנק' סט"א ע"ש בחי' הגסות והגסות26 שבהם שהם יש ודבר נפרד לגמרי, וכמו פרעה שא' לי יאורי ואני עשיתני26 שזהו תכלית ההסתר שעי"ז הוא הגסות שבהם עד שאמר מי הוי', לא ידעתי את הוי'27, והנה גם בחי' זו בהכרח שיומשך להם חיות מאוא"ס <56>
שאל"כ לא היו שום מציאות כלל, וכמ"ש ואתה מחי' את כולם28 אפי' סט"א וקלי' מגקה"ט לגמרי, רק שאם חיותם הי' נמשך להם בקירוב הי' נבלע בהם29 כמ"ש נבלע ישראל30 כו', ולכן בכדי שלא יובלע בהם חיות הקדושה עומד החיות המחי' אותם בבחי' מקיף מלמעלה ע"ג, וזהו מספר י"א כתרין שהוא בחי' יו"ד כתרין והי"א הוא בחי' מקיף דלבונה זכה שנק' בשם לבונה זכה ע"ש שהיא עדיין זכה לגמרי31 אלא שממנה נמשך חיות להיו"ד כתרין ולכן הם י"א, וזהו ג"כ ענין י"א ארורי'32 וי"א יריעות33, ושרש תרכבענין הקטרת הוא בכדי להעלות ולברר י"א כתרין דמסאבותא כו', והנה עבודת הקטרת הי' שהי' הכהן נוטל גחלים מע"ג המזבח34 ונתן את הקטרת ע"ג הגחלים35 עד שהי' מתמלא כל הבית כולו עשן36, והענין הוא כי הנה כל דבר מורכב מד"י37 ארמ"ע38, וע"י ששורף הדבר המעורב מד"י הנה ג"י אמ"ר יוצאין בעשן39 ויסוד העפר זהו האפר הנשאר כו' ונמצא מובן שהאפר מאילו ש"י שנעשה יסוד מזה"פ זהו מה שנשאר אחר כל בחי' הבירור דקרבנות שאחר שנשרף והג"י יצאו בעשן נשאר האפר וממנו הוא יסוד מזה"פ שעליו הקטירו קטרת שצ"ל שענין העשן מהקטרת זהו בירור היותר נעלה, ובעבודה ענין הקטרת41 הוא בחי' ההתקשרות כמ"ש בזהר על רשב"י בחד קטירא אתקטרנא42 כו' שהוא התקשרות גדולה וחזקה מאד כו', והתקשרות זו הוא בלתי הרגש כלל כ"א מעוצם הביטול40 הוא מקושר ודבוק בה' אחד כו', וע"י התקשרות כזו יוכל להעלות גם מבחי' י"א כתרין דמסאבותא ע"ד ומעין שיהי' לע"ל דכתי' ומעיין מבית ה' יוצא43 והשקה את נחל השטים כמשנ"ת מזה במ"א, ע' בלק"ת בד"ה ששים המה מלכות44, רק שזהו מלמטלמ"ע וזהו מלמעלמ"ט, ומבחי' ענן הקטרת45 זו נעשה מקיפי' דסוכה46 זכר לענני כבוד47 וכמ"ש פרש ענן למסך48, ופרוש עלינו סוכת שלומך49, וזהו אני לדודי ועלי תשוקתו פי' כשאני לדודי בבחי' התקשרות בחד קטירא אתקטרנא בי' אחידא51 כו' אז מאיר ומתגלה מלמעלה להיות עלי תשוקתו, פי' עלי הוא בבחי' מקיף50 והיינו מקיפי' דסוכה שנמשך מענן הקטרת הוא בחי' התשובה דיוכ"פ, וזהו שארז"ל במד"ר בד' תשוקות52, תשוקת הקב"ה על תרכגישראל, דהנה בענן הקטרת נא' כי בענן אראה53, ולא אמר מי הוא אשר נראה בענן אלא אראה שקאי על בחי' אוא"ס ב"ה עצמותו ומהותו, ומבחי' זו נשתוקק על ישראל להגלות על ישראל בחה"ס בבחי' מקיף מלמעלה, ולכן מצות סוכה צ"ל צלתה מרובה מחמתה54, שחמתה מרובה מצלתה פסולה55, כי חמה זהו מורה על בחי' תוקף החום מבחי' שלהובא דרחימותא57 שבחי' זו שייך בבחי' העבודה דקרבנות56, אבל סוכה זהו מה שמתברר מעשן הקטרת שבבחי'58 זו אינו שייך ההרגש דחמימות כ"א התקשרות ודביקות באוא"ס ב"ה לדבקה בו בלי שום הרגש כלל וכלל כ"א בבחי' ביטול לבד כו', ומבחי' מקיף זה שבסוכות מאיר בשמע"צ בבחי' פנימיות כו'.
קיצור. בקטרת י"א סממנין נגד י"א כתרין, שבקדושה יו"ד שהחיות מחי' אותם בפנימיות, <57>
משא"כ בסט"א בפנימיות הי' נבלע, ולכן מחי' בבחי' מקיף, וזהו מקיף דלבונה שהיא זכה עדיין כו', ומהענן של הקטרת נעשה המקיף דסוכה שהוא זכר לענני כבוד, ומה שבענן אראה מאיר בסוכות בבחי' מקיף, ולכן צ"ל צלתה מרובה בחי' ישת חשך סתרו59, ובשמע"צ מאיר בבחי' פנימיות כו'.
והנה בכדי להבין שרש ההפרש בין מזבח הפנימי למזבח החיצון, צ"ל שרש ההפרש בין קרבנות לעבודת הקטרת הקטורת, דהנה בזח"ב ס"פ60 ויקהל דרי"ט סע"א איתא וז"ל ת"ח מה בין צלותא לעובדא דקטרת צלותא אתקינו לה באתר דקורבנין61 דהוו עבדי ישראל, וכל אינון קורבין62 דהוו עבדין ישראל לאו אינון חשיבין כקטרת63, ותו כו'64 קטרת עביד יתיר מתקן65 וקשיר קשרין כו' דאעבר זוהמא ואדכי66 משכנא כו' ד' אתעביד ה'67 כו' סליק68 רעותא לאין סוף כו' עכ"ל. ובזהר"ק שם האריך בזה, ותוכן69 הענין כי המל' דעשיי' הוא70 בעמקי הקלי' כו' ומחי' אותם כו', ואין הבחי' זו יכולה לצאת מבין הקלי' עד שיבא זמן הכתוב בלע המות לנצח71 כו', והנה כ"ז שאין בחי' זו עולה למעלה, נראה ח"ו כמו בחי' תרכדפירוד ח"ו בקדושה72, וע"י הקטרת עולה כו', משא"כ בתפילה לעשות להעביר הזוהמא מבחי' זאת כו', ולכן אחר מעשה הקטרת אנו אומרים הודו כו' הודיעו בעמים כו' ע"ש. ובפי'73 קשיר קשרין שא' בזהר י"ל74 כי קשר הוא יסוד75 וה"ע היחוד עליון וההתחברות עד א"ס כמו מיסוד א"ק נמשך במל' דא"ק שהוא מל' דא"ס76 להיות מתחברת באצי' שנעשית עתיק לאצי'77, ועד"ז הוא בזו"נ דאצי' שבחי' המל' דאצי' נעשית עתיק לבריאה78, וכמ"ש במ"א ע"פ הזהר וישב דקפ"א סע"א80 בגין לקשרא קשרין לאנהרא81 נהורין79 כו', וע' בפרד"ס82 ערך קשר83, נמצא מובן איך ע"י הכנעת החיצוני' ואכפייא84 סט"א עי"ז דוקא אסתלק יקרא דקוב"ה, ועפ"ז יובן ג"כ ענין הנז' בזח"א פ' חיי שרה דקך"ב סע"א ד"א מלך דא אשה יראת ה'85 כו' עד דאתדכי ואתחבר לעילא כו', וז"ע קטרת שהוא לשון קשר86 כי כל קשר שבפסוק מתורגם בלשון קטר87 כו' וקשרתם אותם לאות88, מתרגמינן89 ותקטרון יתהון לאת90, ותקשור על ידו91, וקטירת92 על ידיה כו', ועם היות שבלשון תורה פי' קטרת היינו עשן כמ"ש עלה קיטור הארץ93 כקיטור הכבשן, ותרגומו תננא דארעא כתננא דכבשנא94 כו' עכ"ז י"ל דהא בהא תלי' כי עשן הקטרת ז"ע קשר והתחברות שעולה אתעדל"ת והוא העשן להתחבר ולהמשיך אתעדל"ע95, תרכהוכמו העשן העולה מהנר שכבה96 כשיקריב אותו סמוך לנר הדולק יגרום ירידת האש מהנר הדולק להדליק הנר שכבה כו', וע' בזח"א נח ד"ע ע"א גבי דהא לית תננא בלא אשא כמד"א97 וה"ס עשן כולו98 מפני אשר ירד עליו ה' באש, וזהו שנק' ג"כ קטרת לשון קשר כו'99. והיוצא מזה שבקטרת יש העלא' והמשכה שע"י העלאת העשן מלמטלמ"ע, עי"ז נמשך <58>
מלמעלמ"ט המשכת אוא"ס מלמעלה מהאצי' שיומשך באצי' וז"ע קשיר קשרין כו', ולשון קשרין שהוא ל' רבים י"ל שזהו ההתקשרות בי"ע באצי' ואצילות בלמעלה מאצי', ועכשיו בעבודה ענין בחי' הקטרת בכלל זהו בחי' ובכל100 מאדך101 שפי' רז"ל במשנה ספב"ת דברכות בכל ממונך102, והוא בחי' הצדקה שהפליגו רז"ל במאד מאד במעלת הצדקה ואמרו ששקולה כנגד כל המצות104 ובכל תלמוד ירושלמי106 ה"ה108 נק' בשם מצוה107 סתם105 כי כך הי' הרגל הלשון לקרוא צדקה בשם מצוה סתם מפני שהיא עיקר המצות מעשיות ועולה על כולנה103, וכמ"ש וצדקה תהי' לנו109 כי נשמור לעשות את כל המצוה, שנמשלו כל המצות במצות צדקה, וכלליות כל המצות ה"ה נתלבשו בעשיי' הגשמיות שהן הן כמו בחי' הקטרת שנעשית מסממנים שאין בהם טעם, ואינם ממין מאכל, ומהם נעשה בחי' ריח העולה למעלה לחזק את המוח ולהשיב את הנפש שראשית גילוי כלליות הנפש הוא במוחין שבראש ופעולת הריח היא שלא תהי' הנפש בבחי' הסתלקות מן המוחין, רק שתשוב ותתגלה מהעלם אל הגילוי, וכך הו"ע המצות שע"י נמשך בחי' ריח, כמ"ש וירח את ריח בגדיו תרכוויברכהו110, בגדיו הוא בחי'111 מעהמ"צ112 שנק' בגדיו ע"ש שמהמצות נעשי' לבושי' להנשמה113, וכן א' בזהר חמינא בריחא דלבושייכו114 דלא קריתון ק"ש, שהכיר הינוקא בבחי' הריח של הלבושי' דר"י ורי"ו115 שלא קראו ק"ש וכמשנ"ת מזה בד"ה וכל שיח השדה116 טרם יצמח, ושרש ענין מה שע"י מעהמ"צ נעשי' לבושי' להנשמה זהו מפני כי המצות בשרשן הם בחי' מקיפי' שהם בחי' רצה"ע שלמעלה מהחכ' וההשגה כו', כ"א בחי' ריח, וזהו דכתי' וריח שלמותיך כריח הלבנון117 פי' שריח הלבושי' דמעהמ"צ חשובים כ"כ כמו בחי' ריח הלבנון שהוא ריח דמס"נ שבאחד118, כמ"ש בהג"ה לד"ה בך"ה בכסליו שבת"א119, וכמ"ש בלק"ת ס"פ שלח בד"ה וישלח יהושע פ"ב בענין יריחו שנק' בחי' זו אריך אנפין כו', וזהו ג"כ ענין הקרבנות שנא' בהם לריח ניחוח120 כו'.
קיצור. שבזהר ס"פ ויקהל ובזהר"ק שם פי' שע"י התפלה הוא רק להעביר הזוהמא, וע"י הקטרת עולה מל' דעשיי' מהקלי', ופי' קשיר קשרין שז"ע חיבור בי"ע עם האצי' ואצי' עם בחי' שלמעלה מהאצי' מלמטלמ"ע ומלמעלמ"ט, ע"י העשן, ועכשיו בעבודה זהו בכל מאדך בכל ממונך צדקה ששקולה כו', והמצות הם בעשי' כמו הקטרת שהם מסממנים שאין בהם טעם, שהם מבחי' מקיפי' שלמעלה מהשגה, ונק' ריח שלמותיך כו'.
והנה פעולת הריח הגשמי הוא שלא תהי' הנפש בבחי' הסתלקות מן המוחין, רק שתשוב ותתגלה מהעלם אל הגילוי, וכן נת' במ"א בד"ה עולת תמיד121 שז"ע תרכזריח דקרבנות שלכן ביטל יוחנן כה"ג את המעוררי'122, שהיו אומרים עורה למה תישן123, דפי' וענין השינה הוא ע"ד מ"ש בת"ז וכד אנת תסתלק124 מנייהו125 אשתארון126 כגופא בלא נשמתא, וע"י <59>
ריח והעלאה דקרבנות הי' נמשך הגילוי, והיינו גילוי המוחין בז"א, ולכן ביטל המעוררי', וכן בנפש האלקי' ענין בחי' השינה הוא, אשר מחמת הקיטורי' העולים מנה"ב אין אור הנה"א מתגלה במוח, וז"ע טמטום המוח127 כו' שאין האלקות נתפס בו וכמ"ש בסש"ב128, וע"י ריח והעלאה מהתפלה שהיא במקום הקרבנות129 נמשך גילוי המוחין וכן בנפש כו', (ולפ"ז צ"ל שא"כ קרבנות וקטרת שוין, אמנם באמת אינו כן שיש יתרון גדול לקטרת על בחי' הקרבנות כמשית"ל130 ), ועד"ז בענין המצות שנק' ריח בגדיו, ממשיכי' גילוי אוא"ס ב"ה בחכ', וכן בנפש ע"י המעשה שמתקן מעשיו נעשו מוחו ולבו זכים אלף פעמים ככה כמ"ש בת"א ר"פ בראשית בד"ה השמים כסאי בפי' והארץ הדום רגלי שז"ע מ"ש וצדקה תרומם גוי132 ע"ש ובהגהות לשם131 באריכות, שענין הזכות זהו כמו שהריח משיב את הנפש שיאיר במוח ולב בבחי' גילוי הארת האור כו', ולכן על הצדקה שהיא כוללת כל המצות ונק' מצוה סתם כנ"ל נא' וצדקה תרומם גוי שמתרוממת ועולה למעלה מעלה, וז"ע בכל מאדך בכל ממונך, והרי באמת פי' בכל מאדך הוא ג"כ בחי' האהבה שבלי גבול, אלא שצ"ל דהא בהא תלי' כו'133.
וביאור הענין יובן מגודל מעלת הצדקה גם בפרט מלבד מה שהיא כוללת כלליות כל המצות, דהנה נת"ל134 שענין בחי' ירידת הנשמה בגוף שהירידה היא צורך עלי'135, שהוא בכדי להיות והרוח תשוב לבחי' האלקי' אשר נתנה136, וכמו לע"ל שיהי' בנתינה דכתי' ונתתי רוחי בכם וחייתם137 שיהיו חיים תרכחלעולם, וז"ע כ"י בתשובה138 כו', וענין עלי' זו בד"כ ז"ע בחי' לאשתאבא בגופא דמלכא139 שע"י התשובה תהי' בחי' השבת הנפש למעלה מבחי' מה שנש"י עלו במח'140, שהרי המח' היא רק מלבושי הנפש141, והעלי' לאשתאבא142 בגופא דמלכא גופא דוקא כו', ושעת הכושר בכל יום לבחי' עלי' זו הוא בק"ש באמרו אחד ואהבת, וכמבואר בספרים שצריך למס"נ באחד שאין הכוונה על בחי' ציור144 קדה"ש143 בפו"מ לבד, אלא הכוונה גם ברוחניות והוא ביטול להתכלל באור ה' אחד והוא בחי' ומדריגת יחידה שבנפש, וע"ז אמר דהע"ה וביקש מכפירים יחידתי145, כי הנה נודע ממארז"ל ה' שמות נקראו לה נרנח"י146, שה' שמות אלו הם היו147 מדריגות חלוקות בעבודת ה', שקריאת שם חיה הוא בחי' חכ'148 שבנפש וכמ"ש והחכ' תחי'149 ונשמה הוא בחי' בינה150 שהוא בחי' השגה כו', אבל בחי' יחידה שבנפש הוא בחי' הרצון פשוט שלמעלה מן החכ'151, ונק' יחידה ל' נקבה שמקבלת מיחיד152 כי הוא רק רצון פשוט לבחי' אוא"ס יחידו ש"ע, וכמ"ש מי לי בשמים153 ועמך לא חפצתי, וכמשנ"ת כמ"פ ששמים וארץ הם ג"ע העליון והתחתון154 ובכולם לא חפצתי כ"א ליכלל תרכטבעצמותו ית', ע"י בחי' ההתבוננות שיתבונן שכולם הם רק עמך בטל וטפל כו', ובחי' זו ישנה בכאו"א מישראל אפי' בפחותי הערך, כי כאו"א יש בו בטבעו בחי' מס"נ ורצון זה שלמעלה מהשכל וכמבואר בספרים שגם מי שאין לו אלא נפש, או נפש דנפש מ"מ גם בחי' יחידה כלולה בה, וע' בשעה"ק להרח"ו ז"ל ח"ג שע"ב155, <60>
וע' בסש"ב פ"ך156, אמנם הנה זלעו"ז עשה האלקי'157 שגם בסט"א יש בחי' יחידה158 זו שהוא בחי' רצון שלמעלה מהשכל והטעם, וע"כ יכול להיות באדם רצון חזק גם במילי דעלמא כענין בחי' רצון הנ"ל שבקדושה שהיא ג"כ למעלה מטו"ד אם ממשיך עליו עול ד"א יותר מדי כו', וע"ד שנת' בת"א פ' בשלח בד"ה לסוסתי159 וכשנעשה התקשרות לזה העולם כ"כ בחוזק עד שהוא בלי שכל כלל כו', ומקור בחי' זו נק' כפירים כי כחם רב ועצום ויש בהם תגבורת החיות כו', וע"ז התפלל דהמע"ה וביקש מכפירים יחידתי, והיינו להיות בחי' היחידה רק בקדושה לבד לבחי' יחידו של עולם, והוא בחי' ומדריגת אהבת בכל מאדך כי בכל נפשך כולל ד' בחי' נרנ"ח, ובחי' בכל מאדך הוא בחי' יחידה שבנפש כי מאד הוא בלי גבול כו', וזהו בחי' בכל מאדך שארז"ל בכל ממונך שלכאו' הוא פלא מהו ענין הממון לבחי' מאד שהוא בחי' ומדריגה היותר גבוה שבנפש בחי' יחידה כנ"ל, אלא הענין הוא כמ"ש צדקה תרומם גוי וחסד לאומים חטאת (משלי י"ד ל"ד) פי' חטאתם הוא הגורם, כי אין צדיק בארץ160 אשר יעשה טוב ולא יחטא, ועי"ז נמשך חסד שהוא השפעה לסט"א, כי ע"י כל חטא וחטא נעשה פגם בנפש ובמקור שורשה, לפי שמתלבשת בנה"ב, והיא שמורידה וממשיכה בעמקי הקליפות והבליות161 בחי' החיצוני' כו', אך הנה תרלהצדקה תרומם גוי, להיות בחי' גוי אחד בארץ, והיינו שגם נה"ב תתעלה ע"י הצדקה שאדם עושה שעי"ז היא נפרדת ונבדלת מן הרע הגמור, ומתרוממת גם היא להיות כל מדותי' ולבושיה לה' לבדו, והגם162 כי כל המצות הם בשביל בירור הנה"ב כמ"ש במ"א בענין לא ניתנו המצות אלא לצרף בהן את הבריות163 שקאי על נה"ב164, מ"מ אין165 לך מצוה שנפש החיונית מתלבשת בה כ"כ כמו מצות166 הצדקה, שבכל המצות אין מתלבש בהן רק כח אחד מנפש החיונית בשעת מעשה המצוה לבד, אבל בצדקה שאדם נותן מיגיע כפיו הרי כל כח נפשו החיוני' מלובשת167 בעשיית מלאכתו או עסק אחר שמשתכר168 בו מעות אלו, וכשנותנין169 לצדקה הרי כל נפשו החיונית עולה לה', וגם מי שאינו נהנה מיגיעו מ"מ הואיל שבמעות170 אלו הי' יכול171 לקנות חיי נפשו החיונית ה"ה172 נותן חיי נפשו לה', ולכן ארז"ל שמקרבת את הגאולה173 לפי שבצדקה אחת מעלה הרבה מנפש החיונית מה שלא הי' יכול להעלות ממנה כ"כ כחות בכמה174 מצות אחרות175, ועל בחי' השבת הנפש זו הפליגו רז"ל ואמרו במקום שבע"ת עומדי'176 צ"ג א"י לעמוד177 כי כל המדות דנה"ב בעצם מציאותן הן תקיפין וחזקים יותר מהמדות הקדושות דנה"א, וכמו בגשמיות הבהמות והחיות הם בעלי כח וגבורה יותר מהאדם178, שהטעם הוא לפי שבשרשם הן מבחי' היותר גבוה מאד נעלה בחי' יד החזקה179, רק שירדו ונפלו למטה מטה, ואמנם כד אתכפי' ואתהפכא מחשוכא לנהורא180 הרי נכלל בחי' תוקף זה בקדושה, וזו היא מעלת בע"ת שהוא בחילא יתיר181 כמ"ש במ"א, וזהו שביקש דהע"ה שינצל מכפירים יחידתי, שלהיות כי יש בחי' יחידה שהוא בחי' תוקף והתגברות <61>
הרצון שלמעלה מהטעם גם בסט"א, ונק' כפירים כמ"ש הכפירים תרלאשואגים לטרף182 שהוא התגברות החיות גבור כארי183 כו', ולזה ביקש דוד ואמר מכפירים יחידתי שתהי' יחידתי מקושר בקשר אמיץ וחזק להשי"ת לבדו, ולא תפול ח"ו בידי החיצוני' שנק' כפירים שהוא הארי' כמו שהוא בשה"כ, וזהו וצדקה תרומם גוי שיתהפכו המדות שבנה"ב לדבקה בו ית', והוא ע"י הצדקה כי במדה שאדם מודד184 בה מודדין לו שכמו שהוא מרחם על העני ונותן צדקה להחיות רוח שפלים185 ממתי רעב, כך למעלה מתגלגלים עליו רחמים רבים ממקור הרחמים האמיתים על נפשו לרוממה משפלותה וטומאתה וכמ"ש מחי' מתים186 ברחמים רבים187, שמאן דנפיל מדרגי' אקרי מית188 (וכמו העני שאין עני אלא בדעת189 חשוב כמת190 מחמת הנפילה) וע"י בחי' רחמים רבים נמשך בחי' תחה"מ כו'191.
הערות
עמוד תריט
- 1. ולהבין שרש ענין בחי' מזבח הפנימי : בס' התולדות של כ"ק אדמו"ר מהר"ש (קה"ת תש"ז ע' 53) נרשם אודות מאמר זה: עשר ולא י"א כו' ענן, סוכה כו' מזה"פ, החיצון כו' קטרת, ריח, צדקה — ב' קיצורים. להתחלת המאמר ראה תו"א תולדות כ, סע"ב ואילך. מאמר זה הובא בסה"מ מלוקט ב' ע' קכא־ ע' קכב־ ע' קכד. הנחת כ"ק אדמו"ר מהורש"ב מדרוש זה נדפסה לקמן (בחלק הנחותיו) ושם הפתיחה ואהבת את ה' אלקיך.
- 2. מזבח הפנימי היו מקטירין קטרת : ראה תצוה ל, א. ז. ח. סהמ"צ להרמב"ם מ"ע כח. רמב"ם הל' כלי המקדש פ"א, הי"א. הל' תמידין ומוספין רפ"ג.
- 3. י"א סממני הקטרת : ראה תשא ל, לד. כריתות ו, א.
- א. ויש להוסיף הנחה זו לרשימת מאמרי דא"ח של כ"ק אדמו"ר מהר"ש ש. ז.
- ב. רק שורות אחדות.
עמוד תרכ
- 4. בס"י עשר. . ולא אחד עשר : פ"א, מ"ד . זהר רע"מ תשא קפז, ב. פרדס שער עשר ולא תשע ש"א, פ"ו.
- 6. כתרין דמסאבותא : ראה זהר סבא משפטים צד, ב. שמיני מא, ב. אחרי ע, א. אד"ר נשא קמג, סע"א וריש ע"ב.
- 5. י"א כתרין דמסאבותא : ראה לקו"ת נשא כב, ד. שה"ש י, ב. לעיל ח"א (בחלק ההנחות) הנחה ד"ה תכון תפלתי קטורת לפניך הערה 125.
- 7. שבקדושה הוא רק עשר כתרין : הלשון כתרין על ספירות דקדושה — ראה זהר אחרי ע, א ובהגהות מהרח"ו אות ב.
- 8. כל המוסיף גורע : סנהדרין כט, סע"א. זהר פקודי רלג, ב.
- 9. שבקדושה הנה החיות. . הספירות : ראה תו"א שבהערה 1.
- 10. בת"ז. . וההוא נביעו. . דאיהו חיים לגופא : בהקדמה יז, א [ושם: דאיהי].
- 11. זו : בהמשך יונתי הנדפס: ליתא.
- 12. הנשמה והגוף. . ששניהם נק' אדם : ראה גם סה"מ תרל"ח ע' שכב ובהערה 64. סה"מ תרס"ח ע' רלד. פלח הרמון אמור ע' שטו.
- 13. חסד דרועא ימינא. . שמאלא. . שוקין : ת"ז בהקדמה שם.
- 14. אין לו דמות הגוף : ע"פ פיוט יגדל. ראה גם לעיל ח"א (בחלק המאמרים) מאמר ד"ה נעשה אדם ובהערה 31.
- 15. ועל דמות הכסא : יחזקאל א, כו.
- 16. רמ"ח פקודין שהן הן רמ"ח אברים דמלכא : ראה ת"ז ת"ל (עד, סע"א). תניא רפכ"ג. סידור שער החנוכה רפ, א. שע"ת עב, ג הערה 17.
- 17. והחכ' תחי' : נסמן לקמן בהערה 149.
- 18. דז"א שנק' בשם אדם : ראה ע"ח שער רפ"ח ניצוצין שי"ח, פ"ה. ראה גם ש"א לא, ב.
- ג. ושם: אחת עשרה. במהדורת מנטובא שכ"ב [שם, מ"ג]: אחד עשר.
עמוד תרכא
- 19. וכמשנ"ת בד"ה להבין ענין מקיפים דבינה : נדפס לעיל — ראה שם פ"ד.
- 20. איהו וגרמוהי : נסמן בהערה הבאה.
- 21. איהו וחיוהי. . וגרמוהי. . ב"פ חד : ראה ת"ז בהקדמה ג, ב. לעיל ח"א (בחלק המאמרים) המשך זאת חנוכת המזבח ובהערה 99.
- 22. וגם בחי' האיהו. . עם גרמוהי : ראה לעיל המשך יונתי פ"ט ופ"י.
- 23. בד"ה אוא"ס למעלה עד אין קץ : ראה אוה"ת על ענינים ע' קיג אילך (ובהנסמן בריש המאמר שם). ע' קמג ואילך.
- 24. בע"כ אתה חי : ראה אבות ספ"ד.
- 25. וכמה גופין תקינת לון : ת"ז בהקדמה שם.
- 26. הגסות והגסות : כ"ה גם בהמשך יונתי הנדפס.
- 26. לי יאורי ואני עשיתני : יחזקאל כט, ג.
- 27. מי הוי' לא ידעתי את הוי' : שמות ה, ב [בדילוג].
- 28. ואתה מחי' את כולם : נחמי' ט, ו.
- 29. חיותם הי'. . נבלע בהם : ראה גם לעיל ח"א (בחלק המאמרים) המשך זאת חנוכת המזבח פי"ז. וש"נ.
- 30. נבלע ישראל : הושע ח, ח.
- 31. לבונה זכה. . זכה לגמרי : ראה גם לעיל המשך זאת חנוכת המזבח שם ובהנסמן שם.
- 32. י"א ארורי' : תבוא כז, טו ואילך. ראה מאמרי אדה"ז תקס"ז ע' שלד. ע"ח שבהערה הבאה. הנסמן במאמרי אדה"א קונטרסים ע' שמב.
- 33. וי"א יריעות : ראה מאמרי אדה"ז שם. ע"ח שער המלכים שי"א, פ"י.
עמוד תרכב
- 34. הכהן נוטל גחלים מע"ג המזבח : ראה רמב"ם הל' תמידין ומוספין פ"ג, ה"ה.
- 35. ונתן את הקטרת ע"ג הגחלים : ראה שם ה"ז וה"ח שצובר את הגחלים ע"ג המזבח. . ומשליך הקטרת על האש.
- 36. ונתן את הקטרת ע"ג הגחלים. . כולו עשן : ראה רמב"ם הל' עבודת יוה"כ פ"ד, סה"א.
- 37. כל דבר מורכב מד"י : ראה רמב"ם רפ"ד מהל' יסוה"ת.
- 38. מד"י ארמ"ע : ראה שה"א סו, א ובהערה 17. סה"מ תרכ"ט ע' קעט. וש"נ. תרל"ח ע' תצא.
- 39. ג"י אמ"ר יוצאין בעשן : ראה גם אגה"ק סט"ו. סה"מ תרל"ח ע' רצו. וש"נ.
- 41. הקטרת. . ההתקשרות : ראה גם לקמן בפיסקא הבאה ובהערה 86 ואילך.
- 42. בחד קטירא אתקטרנא : ראה זהר אד"ז האזינו רפח, א. סידור ערב שבת קסג, א. שע"ת נד, ד ובהערה 44. לקמן הערה 51.
- 40. הקטרת. . בלתי הרגש. . הביטול : ראה סה"מ מלוקט ב' ע' קכא וע' קכב.
- 43. ומעיין מבית ה' יוצא : יואל ד, יח.
- 44. ומעיין. . בלק"ת בד"ה ששים המה מלכות : שה"ש לט, א ואילך.
- 45. ענן הקטרת : אחרי טז, יג.
- 46. ענן. . מקיפי' דסוכה : ראה גם עט"ר כח, א. לו, סע"א. תו"ח נח נח, א ובהערה 16. סה"מ מלוקט ב' ע' קכא. וש"נ. לעיל מאמר ד"ה סוכה שחמתה מרובה מצלתה על יד הערה 34.
- 47. דסוכה זכר לענני כבוד : ראה שו"ע אדה"ז הל' סוכה סתרכ"ה. סה"מ מלוקט שם. וש"נ.
- 48. פרש ענן למסך : תהלים קה, לט. ראה ב"ר פמ"ח, י.
- 49. ופרוש עלינו סוכת שלומך : נוסח ברכת השכיבנו.
- 51. בחד קטירא. . אחידא : ראה זהר אד"ז האזינו רפח, א. רצב, א. מאמרי אדה"א שמות ח"ב ע' שכט. וש"נ. תו"ח לך צו, א ובהערה 3. שער האמונה צח, ב. סה"מ מלוקט ג' ע' קנא ואילך.
- 50. אני לדודי ועלי תשוקתו. . מקיף : שה"ש ז, יא. ראה לקו"ת פ' ראה לד, ב. לעיל המשך יונתי רפי"ט ובהערה 435.
- 52. במד"ר בד' תשוקות : ראה ב"ר פ"כ, ז (הובא לעיל שם).
עמוד תרכג
- 53. כי בענן אראה : אחרי טז, ב. ראה גם מאמרי אדה"א דברים ח"ג ע' א'קלד. עט"ר ע' כט. מאמר ד"ה סוכה שחמתה מרובה מצלתה ב' דסוכות תשי"ד.
- 54. צלתה מרובה מחמתה : סוכה כב, א (במשנה). סה"מ מלוקט ב' ע' קכא. וש"נ.
- 55. שחמתה מרובה מצלתה פסולה : סוכה ב, א (במשנה).
- 57. שלהובא דרחימותא : זהר קדושים פד, א.
- 56. חמה. . החום. . העבודה דקרבנות : ראה גם לעיל מאמר ד"ה סוכה שחמתה מרובה מצלתה סוף פיסקא א. סה"מ מלוקט ב' ע' קכא וע' קכב.
- 58. שבבחי' : בהמשך יונתי הנדפס: שבחי'.
- 59. ישת חשך סתרו : תהלים יח, יב.
- 60. ס"פ : מכאן ועד התיבות דלקמן: ”קשר כו'" הוא לשון הצ"צ באוה"ת תולדות ח"א ע' קנב ואילך (בשינויים קלים).
- 61. דקורבנין : בזהר ואוה"ת: דקרבנין.
- 62. קורבין : בזהר: קרבנין. באוה"ת: קורבנין.
- 63. כקטרת : באוה"ת: כקטורת. בזהר: כבפנים.
- 64. כו' : וכ"ה באוה"ת. בהמשך יונתי הנדפס: כל.
- 65. מתקן : בזהר ובאוה"ת: מתקין.
- 66. ואדכי : שם: ואידכי.
- 67. ד' אתעביד ה' : זהר שם ע"ב (בין חצאי עיגול).
- 68. סליק : ב(זהר ו)אוה"ת: וכ(ו)לא סליק.
- 69. ותוכן : באוה"ת: ותוך.
- 70. הוא : באוה"ת ובהמשך יונתי הנדפס: היא. בזהר"ק: ליתא.
- 71. בלע המות לנצח : ישעי' כה, ח. בזהר"ק: ובלע.
עמוד תרכד
- 72. ח"ו כמו בחי'. . ח"ו בקדושה : בזהר"ק ובאוה"ת: ליתא. . בקדושה ח"ו.
- 73. ובפי' : בהמשך יונתי הנדפס מתחיל כאן קטע חדש.
- 74. שא' בזהר י"ל : באוה"ת: נלע"ד.
- 75. קשר הוא יסוד : ראה זהר לך פט, א. פרדס שבהערה 83. מאו"א מערכת קשר אות ה. וראה גם אגה"ק סט"ז (קכב, ב).
- 76. במל' דא"ק שהוא מל' דא"ס : ראה גם תו"א שמות נה, א. תו"ח בשלח ח"א רה, ב. אוה"ת תולדות ח"א כאן ע' קנב.
- 77. במל' דא"ק. . שנעשית עתיק לאצי' : ראה ע"ח שער סדר אצי' ש"ג, פ"ב. לקו"ת מסעי צה, ב. אוה"ת בלק ע' תתקסג.
- 78. המל' דאצי' נעשית עתיק לבריאה : ראה ע"ח שער העקודים ש"ו, פ"ב.
- 80. סע"א : וכן צ"ל באוה"ת תולדות ח"א כאן ע' קנב.
- 81. לאנהרא : בזהר ובאוה"ת: ולאנהרא.
- 79. וכמ"ש במ"א. . נהורין : ראה ביאוה"ז להצ"צ כרך א ע' קכ ואילך.
- 82. בפרד"ס : כ"ה בכ"מ — ראה סה"מ תרל"ח ע' קט הערה 293.
- 83. בפרד"ס ערך קשר : שער עה"כ שכ"ג, פי"ט.
- 84. ואכפייא : בהמשך יונתי הנדפס ובאוה"ת: ואתכפייא.
- 85. אשה יראת ה' : משלי לא, ל.
- 86. קטרת שהוא לשון קשר : ראה בחיי שמיני י, א: ולשון קטרת התקשרות. זהר שמיני לז, ב. לקו"ת נשא כב, ד. תו"ח תרומה ח"ב שו, א ובהערה 71. סה"מ תרל"ח ע' מו. וש"נ. סה"מ מלוקט ב' ע' קכב. לעיל מאמר ד"ה סוכה שחמתה מרובה מצלתה על יד הערה 30.
- 87. קטר : בהמשך יונתי הנדפס: קטרת.
- 88. וקשרתם אותם לאות : עקב יא, יח.
- 89. וקשרתם אותם לאות מתרגמינן : באוה"ת: וקשרתם לאות על ידיך — ואתחנן ו, ח. וראה הערה הבאה.
- 90. ותקטרון יתהון לאת : באוה"ת: ותקטרינון יתהון לאת — חיבור התרגום דואתחנן ועקב. ראה הערות שלפנ"ז.
- 91. ותקשור על ידו : וישב לח, כח. באוה"ת: ותקשור שני על ידו [ובוישב שם: ידו שני]. פסוק זה הובא גם בבחיי שבהערה 86.
- 92. וקטירת : בתרגום־ בבחיי ובאוה"ת: וקטרת.
- 93. עלה קיטור הארץ : וירא יט, כח. ראה גם תו"א מג"א צד, א.
- 94. דכבשנא : באוה"ת: דכבשונא. בתרגום: דאתונא.
- 95. אתעדל"ת. . אתעדל"ע : ראה זהר לך פח, א. מאמר ד"ה לרוקע נדפס במאמרי אדה"ז תקס"ב ח"א ע' קצד [ובמקביליו ובהנסמן במ"מ לשם]. מאמרי אדה"א דברים ח"א ע' קצח. וש"נ. תו"ח שמות ח"א מא, א ובהערה 189.
עמוד תרכה
- 96. העשן העולה מהנר שכבה : ראה גם לעיל ח"א (בחלק המאמרים) המשך זאת חנוכת המזבח ובהערה 478.
- 97. כמד"א : באוה"ת: כמ"ד. בזהר: כמה דכתיב.
- 98. וה"ס עשן כולו : יתרו יט, יח.
- 99. קשר כו' : ע"כ הוא לשון הצ"צ באוה"ת תולדות ח"א ע' קנב ואילך (בשינויים קלים). ראה לעיל הערה 60.
- 100. ובכל מאדך : ואתחנן ו, ה.
- 101. ובכל מאדך. . הו"ע המצות : ראה תו"א וישב כט, ג בשינויים והוספות.
- 102. במשנה ספב"ת דברכות בכל ממונך : ברכות נד, א. ראה גם לקו"ת פ' ראה כה, א ואילך . מאמרי אדה"ז תק"ע ע' קכח. סהמ"צ להצ"צ קלט, ב. ש"א יא, א ובהנסמן במ"מ לשם. אוה"ת חנוכה ח"ב ע' 572 . לקמן מאמר ד"ה עשה צדקה ומשפט על יד הערה 20. (לקמן בחלק הנחות כ"ק אדמו"ר מהורש"ב) בהנחה כאן על יד הערה 5. ד"ה עשה צדקה ומשפט על יד הערה 25. סביבות הערה 128. פלח הרמון בחוקותי ע' תפא.
- 104. הצדקה. . ששקולה כנגד כל המצות : ב"ב ט, א.
- 106. ובכל תלמוד ירושלמי : מובא גם בסידור שער התפלה יט, ב.
- 108. ה"ה : בתניא: היא.
- 107. ובכל תלמוד ירושלמי. . בשם מצוה סתם : ראה פאה פ"ח, ה"ח. לקו"ת פ' ראה כג, ג. תניא מ"מ הגהות והע"ק שם.
- 105. הצדקה. . ששקולה כנגד. . מצוה סתם : ראה גם אג"ק מאת כ"ק אדמו"ר ח"ד ע' תיג.
- 103. שהפליגו. . כולנה : לשון אדה"ז בתניא פל"ז מח, ב.
- 109. וצדקה תהי' לנו : ואתחנן ו, כה. ראה גם לעיל המשך יונתי הערה 27.
- ד. הועתק לקמן בפיסקא וביאור הענין.
- ה. הועתק בסוף פיסקא הבאה.
עמוד תרכו
- 110. וירח את ריח בגדיו ויברכהו : תולדות כז, כז.
- 111. בגדיו הוא בחי' מעהמ"צ : מכאן עד להלן התיבות: ”תלי' כו'" (שבסוף פיסקא הבאה על יד הערה 133) — ללא הקיצור — ראה אוה"ת חנוכה ח"ב ע' 572 בשינויים והוספות.
- 112. בגדיו. . מעהמ"צ : ראה לקו"ת מסעי פט, ב. שה"ש לב, ב. לג, ב. ש"א יא, ב. סידור שער התפלה כז, ב. כח, ד. מאמרי אדה"א דרושי חתונה ח"א ע' קכא. לקמן מאמר ד"ה עשה צדקה ומשפט על יד הערה 22. ו(בחלק הנחות כ"ק אדמו"ר מהורש"ב) בהנחה שם על יד הערה 27.
- 113. שמהמצות נעשי' לבושי' להנשמה : ראה תניא פ"ה. אגה"ק סכ"ט. תו"א מקץ לב, ד. לקו"ת שה"ש טז, רע"ג. (לקמן בחלק הנחות כ"ק אדמו"ר מהורש"ב) הנחה ד"ה יונתי בחגוי הסלע ובהערה 33.
- 114. חמינא בריחא דלבושייכו : ראה זהר בלק קפו, א.
- 115. דר"י ורי"ו : בזהר: ר' יצחק ור' יהודה. במאמר שבהערה שלאח"ז על יד הערה 16: רי"ה ור' יוסי. ראה גם סה"מ תרכ"ט ע' רנד. מאמרי אדה"א שמות ח"א ע' דש. וש"נ. דברים ח"ג ע' תשמט. וש"נ. תו"ח שמות ח"א מו, ג. וש"נ. סה"מ עטר"ת ע' תסג. תרפ"ח ע' קמד.
- 116. וכמשנ"ת מזה בד"ה וכל שיח השדה : בראשית ב, ה [בדילוג]. ראה גם לעיל מאמר ד"ה זה ובהנסמן בריש המאמר שם.
- 117. וריח שלמותיך כריח הלבנון : שה"ש ד, יא [ושם: לבנון].
- 118. דמס"נ שבאחד : ראה זהר רע"מ משפטים קיט, א. צו לג, א. מאמרי אדה"א דברים ח"ב ע' תו. וש"נ. שמות ח"א ע' רעח ואילך. הנחות תקע"ז ע' שא.
- 119. בהג"ה לד"ה בך"ה בבסליו שבת"א : ראה אוה"ת חנוכה ח"ב ע' רפא.
- 120. לריח ניחוח : ויקרא ד, לא.
- 121. פעולת הריח. . בד"ה עולת תמיד : ראה אוה"ת פינחס כרך ו ע' א'תתקלא.
עמוד תרכז
- 122. ביטל יוחנן כה"ג את המעוררי' : ראה סוטה מז, סע"א. מח, א.
- 123. עורה למה תישן : תהלים מד, כד.
- 124. וכד אנת תסתלק : ראה ת"ז בהקדמה יז, ב. תו"א מקץ לו, רע"ג. סידור ערב שבת קסד, סע"ב ואילך. אוה"ת וירא כרך ד ע' תשמב ואילך [והוספות בכרך ז ע' תתשצג ואילך]. שעה"י קל, סע"א. לקמן מאמר ד"ה והנה כובע על יד הערה 103. (בחלק הנחות כ"ק אדמו"ר מהורש"ב) הנחה ד"ה למה קדמה שמע לוהי' אם שמוע על יד הערה 44.
- 125. מנייהו : גי' אדה"ז בסידורו.
- 126. אשתארון : בהמשך יונתי הנדפס: אשתארן. בת"ז ובאוה"ת: אשתארו.
- 127. טמטום המוח : ראה גם לעיל ח"א (בחלק המאמרים) המשך זאת חנוכת המזבח ובהערה 343.
- 128. טמטום המוח. . בסש"ב : ראה תניא פכ"ט ובשיעורים בספר התניא ע' 330 הערה 3.
- 129. מהתפלה שהיא במקום הקרבנות : ברכות כו, א-ב. ראה מאמרי אדה"א ויקרא ח"א ע' ד. וש"נ. אוה"ת תשא ע' א'תתפג.
- 130. כמשית"ל : בהמשך יונתי הנדפס: כמשנת"ל.
- 132. וצדקה תרומם גוי : משלי יד, לד [ושם: צדקה — ראה גם לעיל ח"א (בחלק המאמרים) מאמר ד"ה סמכוני באשישות ובהערה 66].
- 131. נעשו מוחו. . בת"א. . ובהגהות לשם : בראשית א, ב. סה"מ תרל"ח ע' רלב ואילך. וש"נ.
- 133. תלי' כו' : ע"כ מאוה"ת חנוכה — ראה לעיל הערה 111.
- 134. נת"ל : ראה לעיל המשך יונתי פט"ו. רפכ"ב.
- 135. שהירידה היא צורך עלי' : ראה הנסמן באוה"ת עקב ע' תפא.
- 136. והרוח תשוב. . נתנה : ע"פ קהלת יב ז.
- 137. ונתתי רוחי בכם וחייתם : יחזקאל לז, יד.
- ו. וכ"ה בפיסקא הבאה מלקו"ת פ' ראה כה, א.
עמוד תרכח
- 138. כ"י בתשובה : ראה גם לעיל המשך יונתי פי"ט. וש"נ.
- 139. לאשתאבא בגופא דמלכא : זהר ויחי ריז, ב. ראה גם לעיל ח"א (בחלק המאמרים) מאמר ד"ה סמכוני באשישות ובהערה 51.
- 140. שנש"י עלו במח' : ראה ב"ר פ"א, ד. לקו"ת בחוקותי מז, א. שה"ש טז, ד. יט, ב. יז, ד. יח, ב. שע"ת קטו, ב. תו"ח שמות ח"א לב, ב ובהערה 248.
- 141. המח'. . מלבושי הנפש : תניא פ"ד.
- 142. לאשתאבא : מכאן ועד התיבות מחי' מתים (להלן על יד הערה 186) הוא לשון הלקו"ת פ' ראה כה, א ואילך בשינויים והוספות.
- 144. ציור : בהמשך יונתי הנדפס: ציוי. בלקו"ת כבפנים.
- 143. למס"נ באחד. . בחי' ציור קדה"ש : ראה (בנוסף ללקו"ת ) מאמרי אדה"ז תק"ע ע' קכז ושם: בפ"מ בלבד לכומר וחרב בידו.
- 145. מכפירים יחידתי : תהלים לה, יז.
- 146. ה' שמות נקראו לה נרנח"י : ראה ב"ר פי"ד, ט. הנסמן במאמרי אדה"א דברים ח"ב ע' תכח.
- 147. היו : בהמשך יונתי הנדפס: ה'.
- 148. חיה הוא בחי' חכ' : ראה ע"ח שער דרושי אבי"ע שמ"ב, פ"ז. לקו"ת ומקבילו במאמרי אדה"ז תק"ע כאן. מאמרי אדה"א דברים ח"ב (כאן) ע' תכח (בשם הזהר). וש"נ. סה"מ תרל"ח ע' רפא. וש"נ.
- 149. והחכ' תחי' : קהלת ז, יב [ושם: החכמה — ראה לעיל ח"א (בחלק המאמרים) המשך מצה זו הערה 292].
- 150. ונשמה הוא בחי' בינה : ראה גם לקו"ת־ מאמרי אדה"ז תק"ע־ מאמרי אדה"א דברים ח"ב (כאן). וש"נ. תו"ח תצוה ח"ב שמט, ג. וש"נ.
- 151. יחידה. . הרצון פשוט שלמעלה מן החכ' : ראה גם לקו"ת וסה"מ שבהערה שלפנ"ז. סה"מ תרס"ח ע' רנב (ושם: כדמשמע בשער הקדו' להרח"ו). מאמר ד"ה משכני ליל א' דשבועות תשח"י.
- 152. יחידה שמקבלת מיחיד : ראה ע"ח שער דרושי אבי"ע שמ"ב, פ"א. דרושים שבהערה שלפנ"ז. מאמרי אדה"א קונטרסים ע' שצא. וש"נ. (לקמן בחלק הנחות כ"ק אדמו"ר מהורש"ב) הנחה ד"ה ובחודש השביעי הב' על יד הערה 78. (בחלק ההנחות) הנחה ד"ה יפה שעה אחת הב' על יד הערה 85.
- 153. מי לי בשמים : תהלים עג, כה. ראה גם לעיל המשך יונתי ובהערה 546.
- 154. ששמים וארץ הם ג"ע העליון והתחתון : ראה גם לקו"ת ומקבילו במאמרי אדה"ז תק"ע כאן. (לקמן בחלק הנחות כ"ק אדמו"ר מהורש"ב) הנחה ד"ה גל נעול קרוב לסופו. (בחלק ההנחות) הנחה ד"ה וביום הביכורים על יד הערה 93. ד"ה ויאמר משה על יד הערה 72. סה"מ תרל"ח ע' מו. וש"נ.
- ז. הועתק גם באוה"ת תרומה ע' א'שסח.
- ח. מקביל ללקו"ת הנ"ל.
עמוד תרכט
- 155. שגם. . נפש או נפש דנפש. . יחידה. . בשעה"ק להרח"ו ז"ל ח"ג שע"ב : וכ"ה בלקו"ת פ' ראה כאן כה, א [ושם: בש"ק ] ובסה"מ תרס"ח הנ"ל. ראה גם (לקמן בחלק ההנחות) הנחה ד"ה שובה ישראל הב' קרוב לסופו. תו"ח בשלח ח"א קפ, ד. וש"נ. משפטים ח"ב רצג, ד.
- 156. וע' בסש"ב פ"ך : כ"ה גם בהמשך יונתי הנדפס.
- 157. זלעו"ז עשה האלקי' : קהלת ז, יד. ראה גם סה"מ תרל"ח ע' קלד.
- 158. שגם בסט"א יש בחי' יחידה : ראה (בנוסף ללקו"ת ומאמרי אדה"ז תק"ע כאן) לקו"ת תצא לז, ג. שע"ת נד, ג. סה"מ תרנ"ה ע' קעז ואילך. תרס"ח ע' רנב ואילך. מאמר ד"ה משכני ליל א' דשבועות תשח"י.
- 159. בת"א פ' בשלח בד"ה לסוסתי : סד, א.
- 160. כי אין צדיק בארץ : קהלת ז, כ [בדילוג].
- 161. והבליות : בהמשך יונתי הנדפס: והכליות. בלקו"ת: והיכלות.
- ט. יש לפענחו א) בשער הקדושה. בשערי הקדושה. שער הקדושה — כ"ה בתניא פ"א. תו"א בא ס, ב. לקו"ת תצא לז, ד [ושם לו, ד: בשער הקדושה והנבואה]. ראה הערות ותיקונים לתניא שם: בשערי. תניא מהדו"ק ע' טז ובהערה 41. תניא מ"מ הגהות והע"ק שם הערה 69. ברשימת דפוסי הספר (שמופיע בס' טמירין ח"ב בסופו ירושלים שבספר הכוונות קארעץ תקמ"ד נדפס הספר בשם שער הקדושה. וכן נדפס הספר בשם: שערי הקדושה [גם לפני הדפסת התניא]. וראה גם קובץ אהלי תורה ש"פ שמות תשנ"ח גליון פז ע' 18 הערה 1.
- י. וכ"ה בהקדמת הרח"ו שם: וקראתיו שערי קדושה. לקו"ת ויקרא ד, ג. צו ח, ד. במדבר ב, ב. שלח מד, סע"ב1. מסעי צה, א. צה, ב. פ' ראה כז, א. שה"ש יח, ד. כח, ג. 1)וכנראה שכצ"ל במפתח שמות ספרים ואנשים בסו"ס לקו"ת בערכו.
עמוד תרל
- 162. והגם. . הנפש זו : בלקו"ת כאן ליתא.
- 163. לא ניתנו המצות. . את הבריות : ראה תנחומא שמיני ז-ח. ב"ר רפמ"ד.
- 164. הבריות שקאי על נה"ב : ראה לעיל המשך יונתי ספ"ח. וש"נ.
- 165. אין. . אחרות : לשון אדה"ז בתניא פל"ז (בשינויים קלים).
- 166. כמו מצות : שם: כבמצות.
- 167. מלובשת : שם: מלובש
- 168. שמשתכר : שם: שנשתכר.
- 169. וכשנותנין : שם ובהמשך יונתי הנדפס: וכשנותנן.
- 170. שבמעות : בתניא: ובמעות.
- 171. יכול : בהמשך יונתי הנדפס: יכולים. בתניא כבפנים.
- 172. ה"ה : בתניא: הרי
- 173. שמקרבת את הגאולה : ב"ב י, א.
- 174. כחות בכמה : בתניא: כחות ובחי' בכמה.
- 175. מצות אחרות : שם: מצות מעשיות אחרות.
- 176. במקום שבע"ת עומדי' : ראה ברכות לד, ב. לקו"ש נצבים כרך יד ע' 361 וע' 363. תו"ח שמות ח"א מא, א. וש"נ. סה"מ מלוקט ד' ס"ע יח.
- 177. לעמוד : בהמשך יונתי הנדפס ניתוסף: כו'. ולהעיר שגם בלקו"ת כאן נמצאת תיבה זו, אלא ששם לא העתיק התיבות שלפנ"ז: צ"ג א"י לעמוד.
- 178. הבהמות. . בעלי כח. . יותר מהאדם : ראה גם (בנוסף לקו"ת כאן) לקו"ת שה"ש לה, סע"א ואילך.
- 179. יד החזקה : בא יג, ט. ראה גם מאו"א מערכת יד אות ה.
- 180. כד אתכפי' ואתהפכא מחשוכא לנהורא : ראה זהר בהקדמה ד, א. סה"מ תרכ"ט ע' פח ואילך. וש"נ. מאמר ד"ה זאת חוקת התורה ש"פ פרה תשכ"ו.
- 181. בחילא יתיר : ראה זהר ח"ש קכט, ב. אגה"ת פ"ח. מאמרי אדה"א בראשית ע' קעב. וש"נ. תו"ח שמות ח"א לז, א. וש"נ.
עמוד תרלא
- 182. הכפירים שואגים לטרף : תהלים קד, כא.
- 183. גבור כארי : אבות פ"ה, מ"כ.
- 184. במדה שאדם מודד : סוטה ח, ב במשנה.
- 185. להחיות רוח שפלים : ישעי' נז, טו. ראה גם סה"מ תרל"ג ח"ב ע' תסה ובהנסמן שם.
- 186. מחי' מתים : ע"כ הוא לשון הלקו"ת — ראה לעיל הערה 142.
- 187. מחי' מתים ברחמים רבים : נוסח שמו"ע.
- 188. שמאן דנפיל מדרגי' אקרי מית : ראה זהר אד"ר נשא קלה, ב. מאמרי אדה"א דברים ח"ד ע' תתצד. וש"נ.
- 189. שאין עני אלא בדעת : ראה כתובות סח, א. נדרים מא, א.
- 190. עני. . חשוב כמת : נדרים סד, ב. זהר רע"מ משפטים קיט, א. רש"י שמות ד, יט.
- 191. כו' : בהמשך יונתי הנדפס: כנ"ל.
ספר המצוות, מצוות עשה כ״ח - הטקסט מספריא
היא שצוה הכהנים להקטיר קטרת בכל יום פעמים על מזבח הזהב והוא אמרו יתברך והקטיר עליו אהרן קטרת סמים בבקר בבקר בהיטיבו את הנרות. וכבר התבארו משפטי מצוה זו ומעשה הקטרת בכל יום בתחלת כריתות ובמקומות ממסכת תמיד. (ואתה תצוה, תמידין ומוספין פרק ג'):
משנה תורה, הלכות כלי המקדש והעובדין בו א׳:י״א - הטקסט מספריא
אין מושחין את המלך אלא על גבי המעיין ואין מושחין מלך בן מלך שהמלכות ירושה למלך לעולם שנאמר הוא ובניו בקרב ישראל ואם היתה שם מחלוקת מושחין אותו כדי לסלק המחלוקת ולהודיע לכל שזהו מלך לבדו כמו שמשחו שלמה מפני מחלוקת אדוניהו ויואש מפני עתליה ויהואחז מפני יהויקים אחיו וזה שמשח אלישע ליהוא לא בשמן המשחה משחו אלא בשמן אפרסמון ודבר זה מסורת ביד החכמים:
משנה תורה, הלכות תמידים ומוספין ג׳ - הטקסט מספריא
מצות עשה להקטיר הקטורת על מזבח הזהב שבהיכל פעמים בכל יום בבקר ובין הערבים שנאמר והקטיר עליו אהרן קטורת סמים לא הקטירו בבקר יקטירנו בין הערבים אפילו היו מזידין ואין מחנכין מזבח הזהב אלא בקטורת של בין הערבים:
כמה מקטירין ממנה בכל יום משקל מאה דינרין חמשים בבוקר וחמשים בין הערבים מזבח שנעקר מקטירין הקטורת במקומו וקטרת שפקעה מעל המזבח אפילו קרטין שבה אין מחזירין אותן:
בעת שמקטירין הקטורת בהיכל בכל יום פורשין כל העם מן ההיכל ומבין האולם ולמזבח לא יהיה שם אדם עד שיצא זה שהקטיר הקטרת וכן בשעה שיכנס בדם חטאות הנעשות בפנים פורשים הכל מבין האולם ולמזבח עד שיצא שנאמר וכל אדם לא יהיה באהל מועד בבואו לכפר בקודש וגו' בנין אב לכל כפרה שבקודש שלא יהא שם אדם:
כיצד סדר הקטרת הקטורת בכל יום מי שזכה בדישון המזבח הפנימי נכנס בכלי קודש וטני היה שמו ושל זהב היה ומחזיק קביים וחצי מניח הטני בארץ לפניו וחופן בידיו האפר והפחם שבתוך המזבח ונותן לתוך הטני ובאחרונה מכבד את השאר לתוכו ומניחו שם בהיכל ויוצא ומי שזכה בקטורת נוטל כלי מלא קטורת גדוש וכסוי היה לו ובזך היה שמו ונותן הבזך בתוך כלי אחר וכף היה שמו ומכסה את הכף בבגד קטן ואוחז הכף בידו ונכנס עמו אחד במחתה של אש בידו:
וכיצד חותה זה שזכה במחתה לוקח מחתה של כסף ועולה לראש המזבח ומפנה את הגחלים אילך ואילך ונוטל מן הגחלים שנתאכלו במערכה שניה ויורד ומערן לתוך מחתה של זהב אם נתפזרו מן הגחלים כמו קב או פחות מכבדן לאמה ובשבת כופה עליהן הפסכתר ואם נתפזר יתר על קב חוזר וחותה:
שלשה דברים היה הפסכתר משמש כופין אותו על הגחלים ועל השרץ בשבת ומורידין בו את הדשן מעל המזבח:
ומקדים לפניהם זה שדשן המזבח הפנימי ונוטל הטני שבו דשון המזבח ומשתחוה ויוצא וזה שבידו המחתה צובר את הגחלים על גבי המזבח הפנימי ומרדדן בשולי המחתה ומשתחוה ויוצא וזה שבידו הכף נוטל את הבזך מתוך הכף ונותנו לאוהבו או לקרובו ורואה אם נתפזר מן הקטורת מעט בכף אוהבו או קרובו נותן לו לתוך חפניו זה שנתפזר עם הקטורת שבבזך ומשתחוה ויוצא:
ואומרין לזה המקטיר הזהר שלא תתחיל מלפניך שלא תכוה ומתחיל ומשליך הקטורת על האש בנחת כמי שמרקד סולת עד שתתרדד על כל האש:
ואין המקטיר מקטיר עד שהממונה אומר לו הקטר ואם כהן גדול הוא אומר לו הממונה אישי כהן גדול הקטר ואחר שאומר יפרשו כל העם ויקטיר המקטיר וישתחוה ויצא:
דישון המנורה והטבת הנרות בבוקר ובין הערבים מצות עשה שנאמר יערוך אותו אהרן ובניו והדלקת הנרות דוחה את השבת ואת הטומאה כקרבנות שקבוע להן זמן שנאמר להעלות נר תמיד:
וכמה שמן הוא נותן לכל נר חצי לוג שמן שנאמר מערב עד בקר תן לו כמדה שיהיה דולק מערב עד בקר ואין מחנכין את המנורה אלא בהדלקת שבעה נרותיה בין הערבים:
מהו דישון המנורה כל נר שכבה מסיר הפתילה וכל השמן שבנר ומקנחו ונותן בו פתילה אחרת ושמן אחר במידה והוא חצי לוג וזה שהסיר משליכו במקום הדשן אצל המזבח עם דישון המזבח הפנימי והחיצון ומדליק נר שכבה והדלקת הנרות היא הטבתם ונר שמצאו שלא כבה מתקנו:
נר מערבי שכבה אין מדליקין אותו אחר דשונו אלא ממזבח החיצון אבל שאר הנרות כל נר שכבה מהן מדליקו מנר חבירו:
וכיצד מדליקו מושך הפתילה עד שמדליקה ומחזירה לפי שהנרות קבועים במנורה ואינו יכול להדליק בנר אחר משום בזיון:
כל הפתילות שאסור להדליק בהן בשבת אסור להדליק בהן במקדש במנורה שנאמר להעלות נר תמיד שתהא שלהבת עולה מאליה:
לא היה מטיב כל הנרות בפעם אחת אלא מטיב חמשה נרות ומפסיק ועושין עבודה אחרת ואחר כך נכנס ומטיב השנים כדי להרגיש את כל העזרה:
כל נר שכבה מדליקין אותו מנר אחר מהן כמו שביארנו וכיצד סדר ההטבה זה שזכה בדישון המנורה נכנס וכלי בידו וכוז שמו ושל זהב היה דומה לקיתון גדול מדשן בו את הפתילות שכבו ואת השמן הנשאר בנר והטיב חמשה נרות ומניח הכוז שם לפני המנורה על מעלה שנייה משלש מעלות שלפניה ויוצא ואח"כ נכנס ומטיב שני הנרות ונוטל הכוז בידו ומשתחוה ויוצא:
חביתי כהן גדול מצות עשה להקריבן בכל יום מחצה בבקר עם תמיד של שחר ומחצה בין הערבים עם תמיד על בין הערבים ולישתן ואפייתן דוחין את השבת ואת הטומאה ככל קרבן שקבוע לו זמן שנאמר תופיני שתהא נאה ולא תאפה מבערב ועוד אם תאפה מבערב תפסל בלינה שהמרחשת מכלי הקדש היא כמו שביארנו:
טחינת סולתן והרקדן בחוץ ואינן דוחין את השבת:
כהן שהקריב מחצה בשחרית ומת או נטמא או נולד לו מום ומינו כהן אחר תחתיו לא יביא חצי עשרון מביתו ולא חצי עשרון של ראשון אלא מביא עשרון שלם וחוצהו ומקריב מחצה ומחצה אבד:
נמצאו שני חצאים קריבין ושני חצאין אובדין ואלו שני החצאין האובדים מניחין אותן עד שתעובר צורתן ויוצאין לבית השריפה וכן אם אבד או נטמא החצי של בין הערבים והיכן שורפין אותן בעזרה:
מת כהן גדול בשחרית אחר שהקריב חצי העשרון ולא מינו כהן אחר מביאין היורשין עשרון שלם עבור כפרתו ועושין אותו חביתין ושלימה היתה קריבה מת כהן גדול קודם שיקריבו בבקר ולא מינו כהן אחר מקריבין אותו עשרון שלם בבקר ועשרון שלם בין הערבים ואין כופלין שמנה ולבונתה אף על פי שנכפלה הסלת אלא מפרישין להם שלשה לוגי שמן וקומץ לבונה לוג ומחצה שמן וחצי קומץ לבונה לעשרון של בקר ולוג ומחצה שמן וחצי קומץ לבונה לעשרון של בין הערבים:
תניא, ליקוטי אמרים כ״ג - הטקסט מספריא
וְעִם כָּל הַנִּזְכָּר לְעֵיל, יוּבַן וִיבוֹאַר הֵיטֵב בְּתוֹסֶפֶת בֵּיאוּר מַה שֶּׁאָמְרוּ בַּזֹּהַר דְּ״אוֹרַיְיתָא וְקוּדְשָׁא־בְּרִיךְ־הוּא כּוּלָּא חַד״, וּבַתִּיקוּנִים פֵּירְשׁוּ דְּ״רַמַ״ח פִּיקּוּדִין אִינּוּן רַמַ״ח אֵבָרִין דְּמַלְכָּא״.
לְפִי שֶׁהַמִּצְוֹת הֵן פְּנִימִיּוּת רָצוֹן הָעֶלְיוֹן וְחֶפְצוֹ הָאֲמִיתִּי, הַמְלוּבָּשׁ בְּכָל הָעוֹלָמוֹת הָעֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים לְהַחֲיוֹתָם, כִּי כָּל חַיּוּתָם וְשִׁפְעָם תָּלוּי בְּמַעֲשֵׂה הַמִּצְוֹת שֶׁל הַתַּחְתּוֹנִים, כַּנּוֹדָע.
וְנִמְצָא שֶׁמַּעֲשֵׂה הַמִּצְוֹת וְקִיּוּמָן הוּא לְבוּשׁ הַפְּנִימִי לִפְנִימִית רָצוֹן הָעֶלְיוֹן, שֶׁמִּמַּעֲשֶׂה זֶה נִמְשָׁךְ אוֹר וְחַיּוּת רָצוֹן הָעֶלְיוֹן לְהִתְלַבֵּשׁ בָּעוֹלָמוֹת.
וְלָכֵן נִקְרָאִים ״אֵבְרֵי דְמַלְכָּא״, דֶּרֶךְ מָשָׁל; כְּמוֹ שֶׁאֵבְרֵי גּוּף הָאָדָם הֵם לְבוּשׁ לְנַפְשׁוֹ וּבְטֵלִים לְגַמְרֵי אֵלֶיהָ מִכֹּל וָכֹל, כִּי מִיָּד שֶׁעוֹלֶה בִּרְצוֹנוֹ שֶׁל אָדָם לִפְשׁוֹט יָדוֹ אוֹ רַגְלוֹ, הֵן נִשְׁמָעוֹת לִרְצוֹנוֹ תֵּכֶף וּמִיָּד בְּלִי שׁוּם צִוּוּי וַאֲמִירָה לָהֶן, וּבְלִי שׁוּם שְׁהִיָּיה כְּלָל, אֶלָּא כְּרֶגַע מַמָּשׁ כְּשֶׁעָלָה בִּרְצוֹנוֹ, כָּךְ דֶּרֶךְ מָשָׁל, הַחַיּוּת שֶׁל מַעֲשֵׂה הַמִּצְוֹת וְקִיּוּמָן, הוּא בָּטֵל לְגַמְרֵי לְגַבֵּי רָצוֹן הָעֶלְיוֹן הַמְלוּבָּשׁ בּוֹ, וְנַעֲשֶׂה לוֹ מַמָּשׁ כְּגוּף לִנְשָׁמָה.
וְכֵן הַלְּבוּשׁ הַחִיצוֹן שֶׁל נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית שֶׁבָּאָדָם הַמְקַיֵּם וְעוֹשֶׂה הַמִּצְוָה, שֶׁהוּא כֹּחַ וּבְחִינַת הַמַּעֲשֶׂה שֶׁלָּהּ, הוּא מִתְלַבֵּשׁ בַּחַיּוּת שֶׁל מַעֲשֵׂה הַמִּצְוָה, וְנַעֲשֶׂה גַּם כֵּן כְּגוּף לִנְשָׁמָה לָרָצוֹן הָעֶלְיוֹן וּבָטֵל אֵלָיו לְגַמְרֵי.
וְעַל כֵּן, גַּם אֵבְרֵי גּוּף הָאָדָם הַמְקַיְּימִים הַמִּצְוָה, שֶׁכֹּחַ וּבְחִינַת הַמַּעֲשֶׂה שֶׁל נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית מְלוּבָּשׁ בָּהֶם בִּשְׁעַת מַעֲשֵׂה וְקִיּוּם הַמִּצְוָה, הֵם נַעֲשׂוּ מֶרְכָּבָה מַמָּשׁ לָרָצוֹן הָעֶלְיוֹן, כְּגוֹן: הַיָּד הַמְחַלֶּקֶת צְדָקָה לַעֲנִיִּים, אוֹ עוֹשָׂה מִצְוָה אַחֶרֶת, וְרַגְלַיִם הַמְהַלְּכוֹת לִדְבַר מִצְוָה, וְכֵן הַפֶּה וְלָשׁוֹן שֶׁמְּדַבְּרִים דִּבְרֵי תוֹרָה, וְהַמּוֹחַ שֶׁמְּהַרְהֵר בְּדִבְרֵי תוֹרָה וְיִרְאַת שָׁמַיִם וּבִגְדוּלַּת ה׳ בָּרוּךְ־הוּא.
וְזֶהוּ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״הָאָבוֹת הֵן הֵן הַמֶּרְכָּבָה״, שֶׁכָּל אֵבְרֵיהֶם כּוּלָּם הָיוּ קְדוֹשִׁים וּמוּבְדָּלִים מֵעִנְיְינֵי עוֹלָם הַזֶּה, וְלֹא נַעֲשׂוּ מֶרְכָּבָה, רַק לָרָצוֹן הָעֶלְיוֹן לְבַדּוֹ כָּל יְמֵיהֶם:
אַךְ הַמַּחֲשָׁבָה וְהַהִרְהוּר בְּדִבְרֵי תוֹרָה שֶׁבַּמּוֹחַ, וְכֹחַ הַדִּבּוּר בְּדִבְרֵי תוֹרָה שֶׁבַּפֶּה, שֶׁהֵם לְבוּשִׁים הַפְּנִימִים שֶׁל נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית, וְכָל שֶׁכֵּן נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית עַצְמָהּ הַמְלוּבֶּשֶׁת בָּהֶם, כּוּלָּם מְיוּחָדִים מַמָּשׁ בְּיִחוּד גָּמוּר בָּרָצוֹן הָעֶלְיוֹן, וְלֹא מֶרְכָּבָה לְבַד, כִּי רָצוֹן הָעֶלְיוֹן הוּא הוּא הַדְּבַר הֲלָכָה עַצְמָהּ שֶׁמְּהַרְהֵר וּמְדַבֵּר בָּהּ, שֶׁכָּל הַהֲלָכוֹת הֵן פְּרָטֵי הַמְשָׁכוֹת פְּנִימִיּוּת רָצוֹן הָעֶלְיוֹן עַצְמוֹ, שֶׁכָּךְ עָלָה בִּרְצוֹנוֹ יִתְבָּרֵךְ, שֶׁדָּבָר זֶה מוּתָּר אוֹ כָּשֵׁר אוֹ פָּטוּר אוֹ זַכַּאי אוֹ לְהֵפֶךְ; וְכֵן כָּל צֵרוּפֵי אוֹתִיּוֹת תּוֹרָה־נְבִיאִים־כְּתוּבִים הֵן הַמְשָׁכַת רְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ הַמְיוּחָדוֹת בְּאֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא בְּתַכְלִית הַיִּחוּד, שֶׁהוּא הַיּוֹדֵעַ וְהוּא הַמַּדָּע כוּ׳.
וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב דְּ״אוֹרַיְיתָא וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא – כּוּלָּא חַד״, וְלֹא ״אֵבָרִין דְּמַלְכָּא״ לְחוּד כְּפִיקּוּדִין.
וּמֵאַחַר שֶׁרָצוֹן הָעֶלְיוֹן הַמְיוּחָד בְּאֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא בְּתַכְלִית הַיִּחוּד, הוּא בְּגִילּוּי לְגַמְרֵי, וְלֹא בְּהֶסְתֵּר פָּנִים כְּלָל וּכְלָל, בַּנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית וּלְבוּשֶׁיהָ הַפְּנִימִים, שֶׁהֵם מַחֲשַׁבְתָּהּ וְדִבּוּרָהּ, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה שֶׁהָאָדָם עוֹסֵק בְּדִבְרֵי תוֹרָה, הֲרֵי גַּם הַנֶּפֶשׁ וּלְבוּשֶׁיהָ אֵלּוּ – מְיוּחָדִים מַמָּשׁ בְּאֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא בְּאוֹתָהּ שָׁעָה בְּתַכְלִית הַיִּחוּד, כְּיִחוּד דִּבּוּרוֹ וּמַחֲשַׁבְתּוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא בְּמַהוּתוֹ וְעַצְמוּתוֹ כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, כִּי אֵין שׁוּם דָּבָר נִפְרָד, כִּי אִם בְּהֶסְתֵּר פָּנִים כַּנִּזְכָּר לְעֵיל.
וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁיִּחוּדָם הוּא בְּיֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עֹז מִיִּחוּד אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא בְּעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים, מֵאַחַר שֶׁרָצוֹן הָעֶלְיוֹן הוּא בְּגִילּוּי מַמָּשׁ בַּנֶּפֶשׁ וּלְבוּשֶׁיהָ הָעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה, שֶׁהֲרֵי הוּא הוּא הַתּוֹרָה עַצְמָהּ, וְכָל הָעוֹלָמוֹת הָעֶלְיוֹנִים מְקַבְּלִים חַיּוּתָם מֵאוֹר וְחַיּוּת הַנִּמְשָׁךְ מֵהַתּוֹרָה, שֶׁהִיא רְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ יִתְבָּרֵךְ, כְּדִכְתִיב: ״כּוּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ״, וְאִם כֵּן, הַחָכְמָה – שֶׁהִיא הַתּוֹרָה – לְמַעְלָה מִכּוּלָּם, וְהִיא הִיא רְצוֹנוֹ יִתְבָּרֵךְ הַנִּקְרָא ״סוֹבֵב כָּל עָלְמִין״, שֶׁהִיא בְּחִינַת מַה שֶּׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהִתְלַבֵּשׁ בְּתוֹךְ עָלְמִין, רַק מְחַיֶּה וּמֵאִיר לְמַעְלָה בִּבְחִינַת מַקִּיף, וְהִיא הִיא הַמִּתְלַבֶּשֶׁת בַּנֶּפֶשׁ וּלְבוּשֶׁיהָ בִּבְחִינַת גִּילּוּי מַמָּשׁ – כְּשֶׁעוֹסְקִים בְּדִבְרֵי תוֹרָה, ״וְאַף־עַל־גַּב דְּאִיהוּ לָא חָזֵי כוּ׳״ [וּמִשּׁוּם הָכֵי יָכוֹל לִסְבּוֹל, מִשּׁוּם דְּלָא חָזֵי, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בָּעֶלְיוֹנִים].
וּבָזֶה יוּבַן לָמָּה גָּדְלָה מְאֹד מַעֲלַת הָעֵסֶק בַּתּוֹרָה יוֹתֵר מִכָּל הַמִּצְוֹת, וַאֲפִילוּ מִתְּפִלָּה – שֶׁהִיא יִחוּד עוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים [וְהָא דְּמִי שֶׁאֵין תּוֹרָתוֹ אוּמָנוּתוֹ צָרִיךְ לְהַפְסִיק, הַיְינוּ מֵאַחַר דְּמַפְסִיק וּמְבַטֵּל בְּלָאו הָכֵי].
וּמִזֶּה יוּכַל הַמַּשְׂכִּיל לְהַמְשִׁיךְ עָלָיו יִרְאָה גְדוֹלָה בְּעָסְקוֹ בַּתּוֹרָה, כְּשֶׁיִּתְבּוֹנֵן אֵיךְ שֶׁנַּפְשׁוֹ וּלְבוּשֶׁיהָ שֶׁבְּמוֹחוֹ וּבְפִיו, הֵם מְיוּחָדִים מַמָּשׁ בְּתַכְלִית הַיִּחוּד בָּרָצוֹן הָעֶלְיוֹן וְאוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא מַמָּשׁ הַמִּתְגַּלֶּה בָּהֶם, מַה שֶּׁכָּל הָעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים – כְּלָא חֲשִׁיבֵי קַמֵּיהּ וּכְאַיִן וָאֶפֶס מַמָּשׁ, עַד שֶׁאֵינוֹ מִתְלַבֵּשׁ בְּתוֹכָם מַמָּשׁ, אֶלָּא, סוֹבֵב כָּל עָלְמִין, בִּבְחִינַת מַקִּיף – לְהַחֲיוֹתָם עִיקַּר חַיּוּתָם, רַק אֵיזוֹ הֶאָרָה מִתְלַבֶּשֶׁת בְּתוֹכָם, מַה שֶּׁיְּכוֹלִים לִסְבּוֹל, שֶׁלֹּא יִתְבַּטְּלוּ בִּמְצִיאוּת לְגַמְרֵי.
וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב: ״וַיְצַוֵּנוּ ה׳ אֶת כָּל הַחוּקִּים הָאֵלֶּה לְיִרְאָה אֶת ה׳ וְגוֹ׳״ [וְעַל יִרְאָה גְדוֹלָה זוֹ אָמְרוּ: ״אִם אֵין חָכְמָה, אֵין יִרְאָה״, וְהַתּוֹרָה נִקְרֵאת אֶצְלָהּ ״תַּרְעָא לְדַרְתָּא״, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר], אֶלָּא, דְּלָאו כָּל מוֹחָא סָבִיל דָּא – יִרְאָה כָּזוֹ. אַךְ גַּם מַאן דְּלָא סָבִיל מוֹחוֹ כְּלָל יִרְאָה זוֹ, לֹא מִינָּהּ וְלֹא מִקְצָתָהּ, מִפְּנֵי פְּחִיתוּת עֵרֶךְ נַפְשׁוֹ בְּשָׁרְשָׁהּ וּמְקוֹרָהּ – בְּמַדְרֵגוֹת תַּחְתּוֹנוֹת דְּעֶשֶׂר סְפִירוֹת דַּעֲשִׂיָּה, אֵין יִרְאָה זוֹ מְעַכֶּבֶת בּוֹ לְמַעֲשֶׂה, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן:
משנה אבות ד׳ - הטקסט מספריא
בן זומא אומר איזהו חכם. הלומד מכל אדם. שנאמר (תהלים קיט, צט) מכל מלמדי השכלתי. איזהו גבור הכובש את יצרו שנאמר (משלי טז, לב) טוב ארך אפים מגבור ומושל ברוחו מלוכד עיר. איזהו עשיר. השמח בחלקו. שנאמר (תהלים קכח, ב) יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך. אשריך בעולם הזה. וטוב לך לעולם הבא. איזהו מכובד. המכבד את הבריות. שנאמר (שמואל א' ב, ל) כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו:
בן עזאי אומר הוי רץ למצוה קלה כבחמורה. ובורח מן העבירה. שמצוה גוררת מצוה. ועבירה גוררת עבירה. ששכר מצוה. מצוה. ושכר עבירה עבירה:
הוא היה אומר אל תהי בז לכל אדם. ואל תהי מפליג. לכל דבר. שאין לך אדם שאין לו שעה. ואין לך דבר שאין לו מקום:
רבי לויטס איש יבנה אומר מאד מאד הוי שפל רוח. שתקות אנוש רמה. רבי יוחנן בן ברוקא אומר כל המחלל שם שמים בסתר נפרעין ממנו בגלוי. אחד שוגג ואחד מזיד. בחלול השם:
רבי ישמעאל בנו אומר הלומד על מנת ללמד מספיקין בידו ללמוד וללמד. והלומד על מנת לעשות. מספיקין בידו ללמוד וללמד. לשמור ולעשות. רבי צדוק אומר אל תעשם עטרה להתגדל בהם. ולא קרדום לחפור בהם. וכך היה הלל אומר. ודישתמש בתגא חלף. הא למדת כל הנהנה מדברי תורה. נוטל חייו מן העולם:
רבי יוסי אומר כל המכבד את התורה. גופו מכובד על הבריות. וכל המחלל את התורה. גופו מחולל על הבריות:
רבי ישמעאל בנו אומר החושך עצמו מן הדין. פורק ממנו איבה. וגזל. ושבועת שוא. והגס לבו בהוראה. שוטה רשע. וגס רוח:
הוא היה אומר אל תהי דן יחידי. שאין דן יחידי אלא אחד. ואל תאמר קבלו דעתי. שהן רשאין ולא אתה:
רבי יונתן אומר כל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר. וכל המבטל את התורה מעושר. סופו לבטלה מעוני:
רבי מאיר אומר הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה. והוי שפל רוח בפני כל אדם ואם בטלת מן התורה. יש לך בטלים הרבה כנגדך. ואם עמלת בתורה. יש לו שכר הרבה ליתן לך:
רבי אליעזר בן יעקב אומר העושה מצוה אחת קונה לו פרקליט אחד. והעובר עבירה אחת קונה לו קטיגור אחד. תשובה ומעשים טובים כתריס בפני הפורענות. רבי יוחנן הסנדלר אומר כל כנסיה שהיא לשם שמים סופה להתקיים. ושאינה לשם שמים. אין סופה להתקיים:
רבי אלעזר בן שמוע אומר יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך. וכבוד חבירך כמורא רבך. ומורא רבך כמורא שמים:
רבי יהודה אומר הוי זהיר בתלמוד ששגגת תלמוד עולה זדון. רבי שמעון אומר שלשה כתרים הם. כתר תורה. וכתר כהונה. וכתר מלכות. וכתר שם טוב. עולה על גביהן:
רבי נהוראי אומר הוי גולה למקום תורה ואל תאמר שהיא תבוא אחריך. שחביריך יקיימוה בידך. ואל בינתך אל תשען:
רבי ינאי אומר אין בידינו לא משלות הרשעים. ואף לא מיסורי הצדיקים. רבי מתיא בן חרש אומר הוי מקדים בשלום כל אדם. והוי זנב לאריות. ואל תהי ראש לשועלים.
רבי יעקב אומר העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא. התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין:
הוא היה אומר יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא. ויפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה:
רבי שמעון בן אלעזר אומר אל תרצה את חבירך בשעת כעסו. ואל תנחמנו בשעה שמתו מוטל לפניו. ואל תשאל לו בשעת נדרו. ואל תשתדל לראותו בשעת קלקלתו:
שמואל הקטן אומר (משלי כד, יז) בנפול אויבך אל תשמח ובכשלו אל יגל לבך פן יראה ה' ורע בעיניו והשיב מעליו אפו:
אלישע בן אבויה אומר הלומד ילד למה הוא דומה. לדיו כתובה על נייר חדש והלומד זקן למה הוא דומה. לדיו כתובה על נייר מחוק. רבי יוסי ברבי יהודה איש כפר הבבלי אומר. הלומד מן הקטנים למה הוא דומה. לאוכל ענבים קהות ושותה יין מגתו. והלומד מן הזקנים למה הוא דומה. לאוכל ענבים בשולות ושותה יין ישן. רבי אומר אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו. יש קנקן חדש מלא ישן וישן שאפילו חדש אין בו:
רבי אליעזר הקפר אומר הקנאה והתאוה והכבוד. מוציאין את האדם מן העולם:
הוא היה אומר הילודים למות. והמתים להחיות והחיים לידון. לידע להודיע. ולהודע. שהוא אל. הוא היוצר הוא הבורא. הוא המבין. הוא הדיין. הוא עד. הוא בעל דין. והוא עתיד לדון ברוך הוא שאין לפניו לא עולה ולא שכחה. ולא משוא פנים. ולא מקח שוחד שהכל שלו. ודע שהכל לפי החשבון. ואל יבטיחך יצרך שהשאול בית מנוס לך. שעל כרחך אתה נוצר. ועל כרחך אתה נולד. ועל כרחך אתה חי ועל כרחך אתה מת. ועל כרחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון. לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא:
משנה תורה, הלכות תמידים ומוספין ג׳:ה׳ - הטקסט מספריא
וכיצד חותה זה שזכה במחתה לוקח מחתה של כסף ועולה לראש המזבח ומפנה את הגחלים אילך ואילך ונוטל מן הגחלים שנתאכלו במערכה שניה ויורד ומערן לתוך מחתה של זהב אם נתפזרו מן הגחלים כמו קב או פחות מכבדן לאמה ובשבת כופה עליהן הפסכתר ואם נתפזר יתר על קב חוזר וחותה:
משנה תורה, הלכות עבודת יום הכפורים ד׳ - הטקסט מספריא
סדר כל המעשים שביום זה כך הוא:כחצות הלילה מפיסין לתרומת הדשן ומסדרין את המערכה ומדשנין את המזבח כדרך שעושין בכל יום על הסדר שביארנו עד שיגיעו לשחיטת התמיד כשיגיעו לשחוט את התמיד פורסין סדין של בוץ בין כהן גדול ובין העם ולמה של בוץ כדי שיכיר שעבודת היום בבגדי בוץ ופושט בגדי חול וטובל ולובש בגדי זהב ומקדש ידיו ורגליו ושוחט בתמיד רוב שנים ומניח אחר לגמור השחיטה ומקבל הדם וזורקו על המזבח כמצותו ואח"כ נכנס להיכל ומקטיר קטורת של שחר ומטיב את הנרות ומקטיר איברי התמיד והחביתין והנסכים ככל סדר התמיד של כל יום שביארנו ואחר התמיד מקריב הפר ושבעת הכבשים של מוסף היום ואחר כך מקדש ידיו ורגליו ופושט בגדי זהב וטובל ולובש בגדי לבן ומקדש ידיו ורגליו ובא לו אצל פרו ופרו היה עומד בין האולם ולמזבח ראשו לדרום ופניו למערב והכהן עומד במזרח ופניו למערב וסומך שתי ידיו על ראש הפר ומתודה וכך היה אומר אנא השם חטאתי עויתי פשעתי לפניך אני וביתי אנא השם כפר נא לחטאים ולעונות ולפשעים שחטאתי ושעויתי ושפשעתי לפניך אני וביתי ככתוב בתורת משה עבדך לאמר כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו:ואח"כ מגריל על שני השעירים וקושר לשון של זהורית בראש המשתלח ומעמידו כנגד בית שלוחו ולנשחט כנגד בית שחיטתו ובא לו אצל פרו שנייה וסומך שתי ידיו על ראשו ומתודה וידוי שני וכך הוא אומר אנא השם חטאתי עויתי פשעתי לפניך אני וביתי ובני אהרן עם קדושיך אנא השם כפר נא לחטאים ולעונות ולפשעים שחטאתי ושעויתי ושפשעתי לפניך אני וביתי ובני אהרן עם קדושיך ככתוב בתורת משה עבדך כי ביום הזה וגו' ואחר כך שוחט את הפר ומקבל את דמו ונותנו למי שהוא מנדנדו שלא יקרש (ומניחה) על הרובד הרביעי של היכל מבחוץ ונוטל את המחתה וחותה בה אש מעל המזבח מן הסמוך למערב שנאמר מעל המזבח מלפני ה' ויורד ומניחה על הרובד שבעזרה ומוציאין לו את הכף וכלי מלא קטרת דקה מן הדקה וחופן ממנה מלא חפניו לא מחוקות ולא גדושות אלא טפופות הגדול לפי גדלו והקטן לפי קוטנו ונותן לתוך הכף:כבר ביארנו שהולכה בשמאל פוסלת בדם הקדשים ושאר העבודות ולפיכך היו מן הדין שיוליך המחתה בשמאלו וכף הקטורת בימינו אבל מפני כובד המחתה ועוד שהיא חמה אינו יכול לסובלה בשמאלו עד הארון לפיכך נוטל המחתה בימינו וכף הקטורת בשמאלו ומהלך בהיכל עד שהוא מגיע לקדש הקדשים מצא הפרוכת פרופה נכנס לקדש הקדשים עד שהוא מגיע לארון הגיע לארון נותן המחתה בין שני הבדים ובבית שני שלא היה ארון היה מניחה על אבן השתייה ואוחז שפת הכף בראשי אצבעותיו או בשיניו ומערה הקטורת בגודלו לתוך חפניו עד שמחזירה למלוא חפניו כשהיתה וזו היא עבודה קשה שבמקדש וצובר את הקטרת על גבי הגחלים בידו לפנים במחתה כדי שתהיה הקטורת קרוב לארון ורחוקה מפניו שלא יכוה וממתין שם עד שיתמלא הבית עשן ויצא והוא מהלך אחורנית מעט מעט פניו לקדש ואחוריו להיכל עד שיצא מן הפרוכת ומתפלל שם בהיכל אחר שיצא תפלה קצרה שלא להבעית את העם שמא יאמרו מת בהיכל וכך היה מתפלל יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שאם תהיה שנה זו שחונה תהיה גשומה ולא יסור שבט מבית יהודה ולא יהיו עמך בית ישראל צריכין לפרנסה ואל תכנס לפניך תפלת עוברי דרכים:
בשעת הקטרת הקטורת בקדש הקדשים כל העם פורשים מן ההיכל בלבד ואינן פורשים מבין האולם ולמזבח שאין פורשים מבין האולם ולמזבח אלא בשעת הקטרה בהיכל בכל יום ובשעת מתן דמים בהיכל כמו שביארנו בהלכות תמידין ואח"כ נוטל דם הפר מזה שהוא מנדנדו ונכנס בו לקדש הקדשים ומזה ממנו שם שמונה הזיות בין בדי הארון ויוצא ומניחו בהיכל על כן הזהב שהיה שם ואחר כך יוצא מן ההיכל ושוחט את השעיר ומקבל את דמו ונכנס בו לקדש הקדשים ומזה ממנו שם שמונה הזיות בין בדי הארון ויוצא ומניחו על כן הזהב שני שבהיכל ואחר כך נוטל דם הפר מעל הכן ומזה ממנו על הפרוכת כנגד הארון שמונה הזיות ומניח דם הפר ונוטל דם השעיר ומזה ממנו על הפרוכת כנגד הארון שמונה הזיות ואח"כ מערה דם הפר לתוך דם השעיר ומחזיר הכל למזרק שהיה בו דם הפר כדי שיתערבו יפה יפה ועומד לפנים ממזבח הזהב בין המזבח והמנורה ומתחיל להזות מדם התערובת על קרנות מזבח הזהב והוא מסבב והולך ומזה על הקרנות מבחוץ ומתחיל מקרן מזרחית צפונית לצפונית מערבית למערבית דרומית לדרומית מזרחית ועל כולן הוא נותן מלמטן למעלן חוץ מן האחרונה שהיתה לפניו שהוא נותן מלמעלן למטן כדי שלא יתלכלכו כליו וחותה הגחלים והאפר שבמזבח הזהב הילך והילך עד שמגלה זהבו ומזה מדם התערובת על טהרו של מזבח שבע פעמים בצד הדרום במקום ששלמו מתנות קרנותיו ויוצא ושופך שירי הדם על יסוד מערבי של מזבח החיצון:ואחר כך בא אצל שעיר המשתלח וסומך שתי ידיו על ראשו ומתודה וכך הוא אומר אנא השם חטאו עוו ופשעו לפניך עמך בית ישראל אנא השם כפר נא לחטאים ולעונות ולפשעים שחטאו ושעוו ושפשעו לפניך עמך בית ישראל ככתוב בתורת משה עבדך כי ביום הזה יכפר עליכם וגו' ואח"כ משלח את השעיר למדבר ומוציא אימורי פר ושעיר שהכניס דמן לפנים ונותנן בכלי ומשלח השאר לבית הדשן לשריפה ויוצא לעזרת הנשים וקורא שם אחר שיגיע השעיר למדבר ואחר כך מקדש ופושט בגדי לבן וטובל ולובש בגדי זהב ומקדש ידיו ורגליו ועושה השעיר הנעשה בחוץ שהוא מכלל קרבנות מוסף היום ומקריב אילו ואיל העם שנאמר ויצא ועשה את עולתו ואת עולת העם ומקטיר האימורין של פר ושעיר הנשרפין ומקריב תמיד של בין הערבים ואחר כך מקדש ידיו ורגליו ופושט בגדי זהב וטובל ולובש בגדי לבן ומקדש ונכנס לקדש הקדשים ומוציא את הכף ואת המחתה ואח"כ מקדש ופושט בגדי לבן וטובל ולובש בגדי זהב ומקדש ומקטיר קטרת של בין הערבים ומטיב את הנרות של בין הערבים כשאר הימים ואחר כך מקדש ידיו ורגליו ופושט בגדי זהב ולובש בגדי עצמו ויוצא לביתו וכל העם מלוין אותו עד ביתו ויום טוב היה עושה על שיצא בשלום מן הקדש:
בראשית רבה מ״ח:י׳ - הטקסט מספריא
וַיֹּאמַר אֲדֹנָי אִם נָא מָצָאתִי חֵן (בראשית יח, ג), תָּנֵי רַבִּי חִיָּא לַגָּדוֹל שֶׁבָּהֶן אָמַר זֶה מִיכָאֵל. (בראשית יח, ד): יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם, רַבִּי אֶלְעָזָר בְּשֵׁם רַבִּי סִימָאי אָמַר, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם אַתָּה אָמַרְתָּ יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם, חַיֶּיךָ שֶׁאֲנִי פּוֹרֵעַ לְבָנֶיךָ בַּמִּדְבָּר וּבַיִּשּׁוּב וּלְעָתִיד לָבוֹא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (במדבר כא, יז): אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת עֲלִי בְאֵר עֱנוּ לָהּ, הֲרֵי בַּמִּדְבָּר. בְּאֶרֶץ כְּנַעַן מִנְיַן, (דברים ח, ז): אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר. לֶעָתִיד לָבוֹא מִנַּיִן, תַּלְמוּד לוֹמַר (זכריה יד, ח): בַּיּוֹם הַהוּא יֵצְאוּ מַיִם חַיִּים מִיְרוּשָׁלָיִם. אַתָּה אָמַרְתָּ וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם, חַיֶּיךָ, שֶׁאֲנִי פּוֹרֵעַ לְבָנֶיךָ בַּמִּדְבָּר, וּבַיִּשּׁוּב, וְלֶעָתִיד לָבוֹא. בַּמִּדְבָּר מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל טז, ט): וָאֶרְחָצֵךְ בַּמַּיִם. בַּיִּשּׁוּב מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה א, טז): רַחֲצוּ הִזַּכּוּ. לֶעָתִיד לָבוֹא מִנַיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה ד, ד): אִם רָחַץ ה' אֵת צֹאַת בְּנוֹת צִיּוֹן. אַתָּה אָמַרְתָּ וְהִשָּׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ, חַיֶּיךָ שֶׁאֲנִי פּוֹרֵעַ לְבָנֶיךָ בַּמִּדְבָּר וכו', שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קה, לט): פָּרַשׂ עָנָן לְמָסָךְ, הֲרֵי בַּמִּדְבָּר. בָּאָרֶץ מִנַּיִן (ויקרא כג, מב): בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים. לֶעָתִיד לָבוֹא מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה ד, ו): וְסֻכָּה תִּהְיֶה לְצֵל יוֹמָם מֵחֹרֶב, אַתָּה אָמַרְתָּ וְאֶקְחָה פַּת לֶחֶם, חַיֶּיךָ שֶׁאֲנִי פּוֹרֵעַ לְבָנֶיךָ וכו', (שמות טז, ד): וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם, הֲרֵי בַּמִּדְבָּר. בָּאָרֶץ מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ח, ח): אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה. לֶעָתִיד לָבוֹא מִנַּיִן (תהלים עב, טז): יְהִי פִסַּת בַּר בָּאָרֶץ. כָּךְ כְּתִיב (בראשית יח, ז): וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם, חַיֶּיךָ שֶׁאֲנִי פּוֹרֵעַ לְבָנֶיךָ וכו' (במדבר יא, לא): וְרוּחַ נָסַע מֵאֵת ה' וַיָּגָז שַׂלְוִים מִן הַיָּם, הֲרֵי בַּמִּדְבָּר. בָּאָרֶץ מִנַיִן (במדבר לב, א): וּמִקְנֶה רַב הָיָה לִבְנֵי רְאוּבֵן. לֶעָתִיד לָבוֹא מִנַיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה ז, כא): וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יְחַיֶּה אִישׁ וגו'. כָּךְ כְּתִיב (בראשית יח, ח): וְהוּא עֹמֵד עֲלֵיהֶם, חַיֶּיךָ שֶׁאֲנִי פּוֹרֵעַ לְבָנֶיךָ וכו' (שמות יג, כא): וַה' הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ, הֲרֵי בַּמִּדְבָּר. בָּאָרֶץ מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים פב, א): אֱלֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל. לֶעָתִיד לָבוֹא מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (מיכה ב, יג): עָלָה הַפֹּרֵץ לִפְנֵיהֶם.
בראשית רבה כ׳:ז׳ - הטקסט מספריא
וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ (בראשית ג, טז), אַרְבַּע תְּשׁוּקוֹת הֵן, אֵין תְּשׁוּקָתָהּ שֶׁל אִשָּׁה אֶלָּא לְאִישָׁהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ. אֵין תְּשׁוּקָתוֹ שֶׁל יֵצֶר הָרָע אֶלָּא עַל קַיִן וַחֲבֵרָיו, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ד, ז): וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ. אֵין תְּשׁוּקָתָן שֶׁל גְּשָׁמִים אֶלָּא עַל הָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים סה, י): פָּקַדְתָּ הָאָרֶץ וַתְּשֹׁקְקֶהָ, וְאֵין תְּשׁוּקָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶלָּא עַל יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר (שיר השירים ז, יא): וְעָלַי תְּשׁוּקָתוֹ. דָּבָר אַחֵר, תְּשׁוּקָתוֹ, תַּשִּׁים אָנוּ, וַאֲפִלּוּ שֶׁאָנוּ תַּשִּׁים אָנוּ מְקַוִּים לִתְשׁוּעָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּמְיַחֲדִים שְׁמוֹ בְּכָל יוֹם. דָּבָר אַחֵר, וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ, בְּשָׁעָה שֶׁהָאִשָּׁה יוֹשֶׁבֶת עַל הַמַּשְׁבֵּר, הִיא אוֹמֶרֶת עוֹד אֵינִי נִזְקֶקֶת לְבַעֲלִי מֵעַתָּה, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר לָהּ תָּשׁוּבִי לִתְשׁוּקָתֵךְ, תָּשׁוּבִי לִתְשׁוּקַת אִישֵׁךְ. רַבִּי בֶּרֶכְיָה וְרַבִּי סִימוֹן בְּשֵׁם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי אָמְרוּ לְפִי שֶׁרִפְרְפָה בְּלִבָּהּ לְפִיכָךְ תָּבִיא קָרְבָּן מְרוּפְרָף, שְׁתֵּי תֹרִים שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה. (בראשית ג, טז): וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי יָכוֹל מֶמְשָׁלָה מִכָּל צַד, תַּלְמוּד לוֹמַר (דברים כד, ו): לֹא יַחֲבֹל רֵחַיִם וָרָכֶב. מַעֲשֶׂה בְּאִשָּׁה אַחַת מִשֶּׁל בֵּית טְבַרְיָנוּס שֶׁהָיְתָה נְשׂוּאָה לְלִסְטִים אֶחָד, וְהָיָה בַּעֲלָהּ מְצַעֲרָהּ, שָׁמְעוּ חֲכָמִים וּבָאוּ אֶצְלָהּ לְהוֹכִיחוֹ, כֵּיוָן שֶׁבָּאתָה לִפְנֵי חֲכָמִים הוֹצִיאָה לִפְנֵיהֶם מְנוֹרָה שֶׁל זָהָב וְנֵר שֶׁל חֶרֶס עַל גַּבָּהּ, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ.
תניא, ליקוטי אמרים ה׳ - הטקסט מספריא
וּלְתוֹסֶפֶת בֵּיאוּר, בַּאֵר הֵיטֵב לְשׁוֹן ״תְּפִיסָא״ שֶׁאָמַר אֵלִיָּהוּ: ״לֵית מַחֲשָׁבָה תְּפִיסָא בָךְ כוּ׳״.
הִנֵּה, כָּל שֵׂכֶל כְּשֶׁמַּשְׂכִּיל וּמַשִּׂיג בְּשִׂכְלוֹ אֵיזֶה מוּשְׂכָּל, הֲרֵי הַשֵּׂכֶל תּוֹפֵס אֶת הַמּוּשְׂכָּל וּמַקִּיפוֹ בְּשִׂכְלוֹ, וְהַמּוּשְׂכָּל נִתְפָּס וּמוּקָּף וּמְלוּבָּשׁ בְּתוֹךְ הַשֵּׂכֶל שֶׁהִשִּׂיגוֹ וְהִשְׂכִּילוֹ.
וְגַם הַשֵּׂכֶל מְלוּבָּשׁ בַּמּוּשְׂכָּל בְּשָׁעָה שֶׁמַּשִּׂיגוֹ וְתוֹפְסוֹ בְּשִׂכְלוֹ. דֶּרֶךְ מָשָׁל: כְּשֶׁאָדָם מֵבִין וּמַשִּׂיג אֵיזוֹ הֲלָכָה בְּמִשְׁנָה אוֹ בִּגְמָרָא לַאֲשׁוּרָהּ עַל בּוּרְיָהּ הֲרֵי שִׂכְלוֹ תּוֹפֵס וּמַקִּיף אוֹתָהּ, וְגַם שִׂכְלוֹ מְלוּבָּשׁ בָּהּ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה.
וְהִנֵּה, הֲלָכָה זוֹ, הִיא חָכְמָתוֹ וּרְצוֹנוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, שֶׁעָלָה בִּרְצוֹנוֹ, שֶׁכְּשֶׁיִּטְעוֹן רְאוּבֵן כָּךְ וְכָךְ דֶּרֶךְ מָשָׁל וְשִׁמְעוֹן כָּךְ וְכָךְ – יִהְיֶה הַפְּסַק בֵּינֵיהֶם כָּךְ וְכָךְ.
וְאַף אִם לֹא הָיָה וְלֹא יִהְיֶה הַדָּבָר הַזֶּה לְעוֹלָם, לָבֹא לְמִשְׁפָּט עַל טְעָנוֹת וּתְבִיעוֹת אֵלּוּ, מִכָּל מָקוֹם, מֵאַחַר שֶׁכָּךְ עָלָה בִּרְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, שֶׁאִם יִטְעוֹן זֶה כָּךְ וְזֶה כָּךְ, יִהְיֶה הַפְּסַק כָּךְ, הֲרֵי כְּשֶׁאָדָם יוֹדֵעַ וּמַשִּׂיג בְּשִׂכְלוֹ פְּסַק זֶה כַּהֲלָכָה הָעֲרוּכָה בְּמִשְׁנָה אוֹ גְּמָרָא אוֹ פּוֹסְקִים, הֲרֵי זֶה מַשִּׂיג וְתוֹפֵס וּמַקִּיף בְּשִׂכְלוֹ רְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, דְּלֵית מַחֲשָׁבָה תְּפִיסָא בֵּיהּ וְלֹא בִּרְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ, כִּי אִם בְּהִתְלַבְּשׁוּתָם בַּהֲלָכוֹת הָעֲרוּכוֹת לְפָנֵינוּ, וְגַם שִׂכְלוֹ מְלוּבָּשׁ בָּהֶם.
וְהוּא יִחוּד נִפְלָא שֶׁאֵין יִחוּד כָּמוֹהוּ וְלֹא כְּעֶרְכּוֹ נִמְצָא כְּלָל בְּגַשְׁמִיּוּת, לִהְיוֹת לַאֲחָדִים וּמְיוּחָדִים מַמָּשׁ מִכָּל צַד וּפִנָּה.
וְזֹאת מַעֲלָה יְתֵרָה גְּדוֹלָה וְנִפְלָאָה לְאֵין קֵץ אֲשֶׁר בְּמִצְוַת יְדִיעַת הַתּוֹרָה וְהַשָּׂגָתָהּ עַל כָּל הַמִּצְוֹת מַעֲשִׂיּוֹת, וַאֲפִילוּ עַל מִצְוֹת הַתְּלוּיוֹת בְּדִבּוּר, וַאֲפִילוּ עַל מִצְוַת תַּלְמוּד תּוֹרָה שֶׁבְּדִבּוּר.
כִּי עַל יְדֵי כָּל הַמִּצְוֹת שֶׁבְּדִבּוּר וּמַעֲשֶׂה, הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא מַלְבִּישׁ אֶת הַנֶּפֶשׁ, וּמַקִּיפָהּ אוֹר ה׳ מֵרֹאשָׁהּ וְעַד רַגְלָהּ, וּבִידִיעַת הַתּוֹרָה, מִלְּבַד שֶׁהַשֵּׂכֶל מְלוּבָּשׁ בְּחָכְמַת ה׳, הִנֵּה גַּם חָכְמַת ה׳ בְּקִרְבּוֹ – מַה שֶּׁהַשֵּׂכֶל מַשִּׂיג וְתוֹפֵס וּמַקִּיף בְּשִׂכְלוֹ מַה שֶּׁאֶפְשָׁר לוֹ לִתְפּוֹס וּלְהַשִּׂיג מִידִיעַת הַתּוֹרָה, אִישׁ כְּפִי שִׂכְלוֹ וְכֹחַ יְדִיעָתוֹ וְהַשָּׂגָתוֹ בִּפְשַׁט־רֶמֶז־דְּרוּשׁ־סוֹד.
וּלְפִי שֶׁבִּידִיעַת הַתּוֹרָה, הַתּוֹרָה מְלוּבֶּשֶׁת בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם וְשִׂכְלוֹ וּמוּקֶּפֶת בְּתוֹכָם, לָכֵן נִקְרֵאת בְּשֵׁם ״לֶחֶם״ וּ״מְזוֹן הַנֶּפֶשׁ״.
כִּי כְּמוֹ שֶׁהַלֶּחֶם הַגַּשְׁמִי זָן אֶת הַגּוּף כְּשֶׁמַּכְנִיסוֹ בְּתוֹכוֹ וְקִרְבּוֹ מַמָּשׁ, וְנֶהְפָּךְ שָׁם לִהְיוֹת דָּם וּבָשָׂר כִּבְשָׂרוֹ, וַאֲזַי יִחְיֶה וְיִתְקַיֵּם, כָּךְ בִּידִיעַת הַתּוֹרָה וְהַשָּׂגָתָהּ בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם שֶׁלּוֹמְדָהּ הֵיטֵב בְּעִיּוּן שִׂכְלוֹ עַד שֶׁנִּתְפֶּסֶת בְּשִׂכְלוֹ וּמִתְאַחֶדֶת עִמּוֹ וְהָיוּ לַאֲחָדִים – נַעֲשָׂה מָזוֹן לַנֶּפֶשׁ וְחַיִּים בְּקִרְבָּהּ, מֵחַיֵּי הַחַיִּים אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא הַמְלוּבָּשׁ בְּחָכְמָתוֹ וְתוֹרָתוֹ שֶׁבְּקִרְבָּהּ.
וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב: ״וְתוֹרָתְךָ בְּתוֹךְ מֵעָי״, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּ״עֵץ חַיִּים״ שַׁעַר מ״ד פֶּרֶק ג׳, שֶׁלְּבוּשֵׁי הַנְּשָׁמוֹת בְּגַן עֵדֶן הֵן הַמִּצְוֹת, וְהַתּוֹרָה הִיא הַמָּזוֹן לַנְּשָׁמוֹת שֶׁעָסְקוּ בָּעוֹלָם הַזֶּה בַּתּוֹרָה לִשְׁמָהּ, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר וַיַּקְהֵל דַּף ר״י.
וְ״לִשְׁמָהּ״, הַיְינוּ כְּדֵי לְקַשֵּׁר נַפְשׁוֹ לַה׳ עַל יְדֵי הַשָּׂגַת הַתּוֹרָה, אִישׁ כְּפִי שִׂכְלוֹ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בִּ״פְרִי עֵץ חַיִּים״.
[וְהַמָּזוֹן הִיא בְּחִינַת אוֹר פְּנִימִי, וְהַלְּבוּשִׁים בְּחִינַת מַקִּיפִים. וְלָכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה, שֶׁתַּלְמוּד תּוֹרָה שָׁקוּל כְּנֶגֶד כָּל הַמִּצְוֹת, לְפִי שֶׁהַמִּצְוֹת הֵן לְבוּשִׁים לְבַד, וְהַתּוֹרָה הִיא מָזוֹן וְגַם לְבוּשׁ לַנֶּפֶשׁ הַמַּשְׂכֶּלֶת, שֶׁמִּתְלַבֵּשׁ בָּהּ בְּעִיּוּנָהּ וְלִמּוּדָהּ, וְכָל שֶׁכֵּן כְּשֶׁמּוֹצִיא בְּפִיו בְּדִבּוּר, שֶׁהֶבֶל הַדִּבּוּר נַעֲשֶׂה בְּחִינַת אוֹר מַקִּיף, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בִּ״פְרִי עֵץ חַיִּים״]:
בראשית רבה א׳:ד׳ - הטקסט מספריא
בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים, שִׁשָּׁה דְבָרִים קָדְמוּ לִבְרִיאַת הָעוֹלָם, יֵשׁ מֵהֶן שֶׁנִּבְרְאוּ, וְיֵשׁ מֵהֶן שֶׁעָלוּ בַּמַּחֲשָׁבָה לְהִבָּרְאוֹת. הַתּוֹרָה וְהַכִּסֵּא הַכָּבוֹד, נִבְרְאוּ. תּוֹרָה מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ח, כב): ה' קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ. כִּסֵּא הַכָּבוֹד מִנַּיִן, דִּכְתִיב (תהלים צג, ב): נָכוֹן כִּסְאֲךָ מֵאָז וגו'. הָאָבוֹת וְיִשְׂרָאֵל וּבֵית הַמִּקְדָּשׁ וּשְׁמוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ, עָלוּ בַּמַּחֲשָׁבָה לְהִבָּרְאוֹת, הָאָבוֹת מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (הושע ט, י): כַּעֲנָבִים בַּמִּדְבָּר וגו'. יִשְׂרָאֵל מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים עד, ב): זְכֹר עֲדָתְךָ קָנִיתָ קֶדֶם. בֵּית הַמִּקְדָּשׁ מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה יז, יב): כִּסֵּא כָבוֹד מָרוֹם מֵרִאשׁוֹן וגו'. שְׁמוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים עב, יז): יְהִי שְׁמוֹ לְעוֹלָם וגו'. רַבִּי אַהֲבָה בְּרַבִּי זְעִירָא אָמַר אַף הַתְּשׁוּבָה, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים צ, ב): בְּטֶרֶם הָרִים יֻלָּדוּ, וְאוֹתָהּ הַשָּׁעָה תָּשֵׁב אֱנוֹשׁ עַד דַּכָּא וגו', אֲבָל אֵינִי יוֹדֵעַ אֵיזֶה מֵהֶם קֹדֶם, אִם הַתּוֹרָה קָדְמָה לְכִסֵּא הַכָּבוֹד וְאִם כִּסֵּא הַכָּבוֹד קֹדֶם לַתּוֹרָה, אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא הַתּוֹרָה קָדְמָה לְכִסֵּא הַכָּבוֹד, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ח, כב): ה' קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ וגו', קוֹדֵם לְאוֹתוֹ שֶׁכָּתוּב בּוֹ (תהלים צג, ב): נָכוֹן כִּסְאֲךָ מֵאָז. רַבִּי הוּנָא וְרַבִּי יִרְמְיָה בְּשֵׁם רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַבִּי יִצְחָק אָמְרוּ, מַחְשַׁבְתָּן שֶׁל יִשְׂרָאֵל קָדְמָה לְכָל דָּבָר, מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה נָשׂוּי לְמַטְרוֹנָה אַחַת, וְלֹא הָיָה לוֹ מִמֶּנָּה בֵּן, פַּעַם אַחַת נִמְצָא הַמֶּלֶךְ עוֹבֵר בַּשּׁוּק, אָמַר טְלוּ מִילָנִין וְקַלְמִין זוֹ לִבְנִי, וְהָיוּ הַכֹּל אוֹמְרִין, בֵּן אֵין לוֹ וְהוּא אוֹמֵר טְלוּ מִילָנִין וְקַלְמִין זוֹ לִבְנִי, חָזְרוּ וְאָמְרוּ הַמֶּלֶךְ אַסְטְרוֹלוֹגוּס גָּדוֹל הוּא, אִלּוּלֵי שֶׁצָּפָה הַמֶּלֶךְ שֶׁהוּא עָתִיד לְהַעֲמִיד מִמֶּנָּה בֵּן לֹא הָיָה אוֹמֵר טְלוּ מִילָנִין וְקַלְמִין לִבְנִי. כָּךְ אִלּוּלֵי שֶׁצָּפָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁאַחַר עֶשְׂרִים וְשִׁשָּׁה דּוֹרוֹת יִשְׂרָאֵל עֲתִידִין לְקַבֵּל אֶת הַתּוֹרָה, לֹא הָיָה כּוֹתֵב בַּתּוֹרָה צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. אָמַר רַבִּי בַּנָאי, הָעוֹלָם וּמְלוֹאוֹ לֹא נִבְרָא אֶלָּא בִּזְכוּת הַתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ג, יט): ה' בְּחָכְמָה יָסַד אֶרֶץ וגו'. רַבִּי בֶּרֶכְיָה אָמַר בִּזְכוּת משֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לג, כא): וַיַּרְא רֵאשִׁית לוֹ. רַב הוּנָא בְּשֵׁם רַב מַתְנָה אָמַר, בִּזְכוּת שְׁלשָׁה דְּבָרִים נִבְרָא הָעוֹלָם, בִּזְכוּת חַלָּה, וּבִזְכוּת מַעַשְׂרוֹת, וּבִזְכוּת בִּכּוּרִים, וּמַה טַּעַם, בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים, וְאֵין רֵאשִׁית אֶלָא חַלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר טו, כ): רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵיכֶם, אֵין רֵאשִׁית אֶלָּא מַעַשְׂרוֹת, הֵיךְ דְּאַתְּ אָמַר (דברים יח, ד): רֵאשִׁית דְּגָנְךָ, וְאֵין רֵאשִׁית אֶלָּא בִּכּוּרִים, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כג, יט): רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ וגו'.
תניא, ליקוטי אמרים ד׳ - הטקסט מספריא
וְעוֹד יֵשׁ לְכָל נֶפֶשׁ אֱלֹהִית שְׁלֹשָׁה לְבוּשִׁים, שֶׁהֵם מַחֲשָׁבָה דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה שֶׁל תַּרְיַ״ג מִצְוֹת הַתּוֹרָה; שֶׁכְּשֶׁהָאָדָם מְקַיֵּים בְּמַעֲשֶׂה כָּל מִצְוֹת מַעֲשִׂיּוֹת, וּבְדִבּוּר הוּא עוֹסֵק בְּפֵירוּשׁ כָּל תַּרְיַ״ג מִצְוֹת וְהִלְכוֹתֵיהֶן, וּבְמַחֲשָׁבָה הוּא מַשִּׂיג כָּל מַה שֶּׁאֶפְשָׁר לוֹ לְהַשִּׂיג בִּפְשַׁט־רֶמֶז־דְּרוּשׁ־סוֹד הַתּוֹרָה – הֲרֵי כְּלָלוּת תַּרְיַ״ג אֵבְרֵי נַפְשׁוֹ מְלוּבָּשִׁים בְּתַרְיַ״ג מִצְוֹת הַתּוֹרָה.
וּבִפְרָטוּת, בְּחִינוֹת חָכְמָה־בִּינָה־דַּעַת שֶׁבְּנַפְשׁוֹ, מְלוּבָּשׁוֹת בְּהַשָּׂגַת הַתּוֹרָה שֶׁהוּא מַשִּׂיג בִּפְשַׁט־רֶמֶז־דְּרוּשׁ־סוֹד כְּפִי יְכוֹלֶת הַשָּׂגָתוֹ וְשֹׁרֶשׁ נַפְשׁוֹ לְמַעְלָה; וְהַמִּדּוֹת, שֶׁהֵן יִרְאָה וְאַהֲבָה וְעַנְפֵיהֶן וְתוֹלְדוֹתֵיהֶן – מְלוּבָּשׁוֹת בְּקִיּוּם הַמִּצְוֹת בְּמַעֲשֶׂה וּבְדִבּוּר, שֶׁהוּא תַּלְמוּד תּוֹרָה שֶׁכְּנֶגֶד כּוּלָּן.
כִּי הָאַהֲבָה הִיא שֹׁרֶשׁ כָּל רַמַ״ח מִצְוֹת עֲשֵׂה, וּמִמֶּנָּה הֵן נִמְשָׁכוֹת, וּבִלְעָדָהּ אֵין לָהֶן קִיּוּם אֲמִתִּי, כִּי הַמְּקַיְּמָן בֶּאֱמֶת הוּא הָאוֹהֵב אֶת שֵׁם ה׳ וְחָפֵץ לְדָבְקָה בּוֹ בֶּאֱמֶת, וְאִי אֶפְשָׁר לְדָבְקָה בּוֹ בֶּאֱמֶת, כִּי אִם בְּקִיּוּם רַמַ״ח פְּקוּדִין, שֶׁהֵם רַמַ״ח אֵבָרִין דְּמַלְכָּא כִּבְיָכוֹל, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּמָקוֹם אַחֵר. וְהַיִּרְאָה הִיא שֹׁרֶשׁ לְשַׁסַ״ה לֹא תַעֲשֶׂה, כִּי יָרֵא לִמְרוֹד בְּמֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא.
אוֹ יִרְאָה פְּנִימִית מִזּוֹ, שֶׁמִּתְבּוֹשֵׁשׁ מִגְּדוּלָּתוֹ, לַמְרוֹת עֵינֵי כְבוֹדוֹ וְלַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינָיו, כָּל תּוֹעֲבַת ה׳ אֲשֶׁר שָׂנֵא, הֵם הַקְּלִיפּוֹת וְסִטְרָא אָחֳרָא, אֲשֶׁר יְנִיקָתָם מֵהָאָדָם הַתַּחְתּוֹן וַאֲחִיזָתָם בּוֹ הוּא בְּשַׁסַ״ה מִצְוֹת לֹא תַעֲשֶׂה.
וְהִנֵּה, שְׁלֹשָׁה לְבוּשִׁים אֵלּוּ מֵהַתּוֹרָה וּמִצְוֹתֶיהָ, אַף שֶׁנִּקְרָאִים לְבוּשִׁים לְנֶפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה עִם כָּל זֶה, גָּבְהָה וְגָדְלָה מַעֲלָתָם לְאֵין קֵץ וְסוֹף עַל מַעֲלַת נֶפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה עַצְמָן, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר, דְּאוֹרַיְיתָא וְקוּדְשָׁא־בְּרִיךְ־הוּא כּוּלָּא חַד, פֵּירוּשׁ: דְּאוֹרַיְיתָא, הִיא חָכְמָתוֹ וּרְצוֹנוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, וְהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ – כּוּלָּא חַד, כִּי הוּא הַיּוֹדֵעַ וְהוּא הַמַּדָּע וְכוּ׳, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל בְּשֵׁם הָרַמְבַּ״ם.
וְאַף דְּהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא נִקְרָא ״אֵין סוֹף״, וְלִגְדוּלָּתוֹ אֵין חֵקֶר, וְלֵית מַחֲשָׁבָה תְּפִיסָא בֵיהּ כְּלָל, וְכֵן בִּרְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ, כְּדִכְתִיב: ״אֵין חֵקֶר לִתְבוּנָתוֹ״, וּכְתִיב: ״הַחֵקֶר אֱלוֹהַּ תִּמְצָא״, וּכְתִיב: ״כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם״.
הִנֵּה עַל זֶה אָמְרוּ: ״בְּמָקוֹם שֶׁאַתָּה מוֹצֵא גְּדוּלָּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, שָׁם אַתָּה מוֹצֵא עַנְוְתָנוּתוֹ״, וְצִמְצֵם הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא רְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ בְּתַרְיַ״ג מִצְוֹת הַתּוֹרָה וּבְהִלְכוֹתֵיהֶן, וּבְצֵרוּפֵי אוֹתִיּוֹת תּוֹרָה־נְבִיאִים־כְּתוּבִים, וּדְרָשׁוֹתֵיהֶן שֶׁבְּאַגָּדוֹת וּמִדְרְשֵׁי חֲכָמֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה.
בִּכְדֵי שֶׁכָּל הַנְּשָׁמָה אוֹ רוּחַ וָנֶפֶשׁ שֶׁבְּגוּף הָאָדָם, תּוּכַל לְהַשִּׂיגָן בְּדַעְתָּהּ, וּלְקַיְּימָן – כָּל מַה שֶּׁאֶפְשָׁר לְקַיֵּים מֵהֶן בְּמַעֲשֶׂה דִּבּוּר וּמַחֲשָׁבָה, וְעַל יְדֵי זֶה תִּתְלַבֵּשׁ בְּכָל עֶשֶׂר בְּחִינוֹתֶיהָ בִּשְׁלֹשָׁה לְבוּשִׁים אֵלּוּ.
וְלָכֵן נִמְשְׁלָה הַתּוֹרָה לְמַיִם; מַה מַּיִם יוֹרְדִים מִמָּקוֹם גָּבוֹהַּ לְמָקוֹם נָמוּךְ, כָּךְ הַתּוֹרָה יָרְדָה מִמְּקוֹם כְּבוֹדָהּ, שֶׁהִיא רְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ יִתְבָּרֵךְ, וְאוֹרַיְיתָא וְקוּדְשָׁא־בְּרִיךְ־הוּא כּוּלָּא חַד, וְלֵית מַחֲשָׁבָה תְּפִיסָא בֵיהּ כְּלָל.
וּמִשָּׁם נָסְעָה וְיָרְדָה בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגוֹת, מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה, בְּהִשְׁתַּלְשְׁלוּת הָעוֹלָמוֹת, עַד שֶׁנִּתְלַבְּשָׁה בִּדְבָרִים גַּשְׁמִיִּים וְעִנְיְינֵי עוֹלָם הַזֶּה, שֶׁהֵן רוֹב מִצְוֹת הַתּוֹרָה כְּכוּלָּם וְהִלְכוֹתֵיהֶן, וּבְצֵרוּפֵי אוֹתִיּוֹת גַּשְׁמִיּוֹת בִּדְיוֹ עַל הַסֵּפֶר, עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה סְפָרִים שֶׁבְּתוֹרָה נְבִיאִים וּכְתוּבִים. כְּדֵי שֶׁתְּהֵא כָּל מַחֲשָׁבָה תְּפִיסָא בָּהֶן, וַאֲפִילוּ בְּחִינַת דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה, שֶׁלְּמַטָּה מִמַּדְרֵגַת מַחֲשָׁבָה, תְּפִיסָא בָּהֶן וּמִתְלַבֶּשֶׁת בָּהֶן.
וּמֵאַחַר שֶׁהַתּוֹרָה וּמִצְוֹתֶיהָ מַלְבִּישִׁים כָּל עֶשֶׂר בְּחִינוֹת הַנֶּפֶשׁ וְכָל תַּרְיַ״ג אֵבָרֶיהָ מֵרֹאשָׁהּ וְעַד רַגְלָהּ, הֲרֵי כּוּלָּהּ צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים אֶת ה׳ מַמָּשׁ, וְאוֹר ה׳ מַמָּשׁ מַקִּיפָהּ וּמַלְבִּישָׁהּ מֵרֹאשָׁהּ וְעַד רַגְלָהּ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״צוּרִי אֶחֱסֶה בּוֹ״, וּכְתִיב: ״כַּצִּנָּה רָצוֹן תַּעְטְרֶנּוּ״, שֶׁהוּא רְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ יִתְבָּרֵךְ הַמְלוּבָּשִׁים בְּתוֹרָתוֹ וּמִצְוֹתֶיהָ.
וְלָכֵן אָמְרוּ: ״יָפָה שָׁעָה אַחַת בִּתְשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים בָּעוֹלָם הַזֶּה מִכָּל חַיֵּי עוֹלָם הַבָּא״, כִּי עוֹלָם הַבָּא הוּא שֶׁנֶּהֱנִין מִזִּיו הַשְּׁכִינָה, שֶׁהוּא תַּעֲנוּג הַהַשָּׂגָה, וְאִי אֶפְשָׁר לְשׁוּם נִבְרָא, אֲפִילוּ מֵהָעֶלְיוֹנִים, לְהַשִּׂיג, כִּי אִם אֵיזוֹ הֶאָרָה מֵאוֹר ה׳, וְלָכֵן נִקְרָא בְּשֵׁם ״זִיו הַשְּׁכִינָה״; אֲבָל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ – לֵית מַחֲשָׁבָה תְּפִיסָא בֵיהּ כְּלָל, כִּי אִם כַּאֲשֶׁר תְּפִיסָא וּמִתְלַבֶּשֶׁת בַּתּוֹרָה וּמִצְוֹתֶיהָ, אֲזַי הִיא תְּפִיסָא וּמִתְלַבֶּשֶׁת בְּהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא מַמָּשׁ, דְּאוֹרַיְיתָא וְקוּדְשָׁא־בְּרִיךְ־הוּא כּוּלָּא חַד.
וְאַף שֶׁהַתּוֹרָה נִתְלַבְּשָׁה בִּדְבָרִים תַּחְתּוֹנִים גַּשְׁמִיִּים – הֲרֵי זֶה כִּמְחַבֵּק אֶת הַמֶּלֶךְ דֶּרֶךְ מָשָׁל, שֶׁאֵין הֶפְרֵשׁ בְּמַעֲלַת הִתְקָרְבוּתוֹ וּדְבֵיקוּתוֹ בַּמֶּלֶךְ, בֵּין מְחַבְּקוֹ כְּשֶׁהוּא לָבוּשׁ לְבוּשׁ אֶחָד בֵּין שֶׁהוּא לָבוּשׁ כַּמָּה לְבוּשִׁים, מֵאַחַר שֶׁגּוּף הַמֶּלֶךְ בְּתוֹכָם.
וְכֵן אִם הַמֶּלֶךְ מְחַבְּקוֹ בִּזְרוֹעוֹ, גַּם שֶׁהִיא מְלוּבֶּשֶׁת תּוֹךְ מַלְבּוּשָׁיו, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״וִימִינוֹ תְחַבְּקֵנִי״, שֶׁהִיא הַתּוֹרָה שֶׁנִּתְּנָה מִיָּמִין, שֶׁהִיא בְּחִינַת חֶסֶד וּמַיִם:
בראשית רבה י״ד:ט׳ - הטקסט מספריא
חֲמִשָּׁה שֵׁמוֹת נִקְרְאוּ לָהּ: נֶפֶשׁ, רוּחַ, נְשָׁמָה, יְחִידָה, חַיָּה. נֶפֶשׁ, זֶה הַדָּם, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יב, כג): כִּי הַדָּם הוּא הַנֶּפֶשׁ. רוּחַ, שֶׁהִיא עוֹלָה וְיוֹרֶדֶת, שֶׁנֶּאֱמַר (קהלת ג, כא): מִי יוֹדֵעַ רוּחַ בְּנֵי אָדָם הָעוֹלָה הִיא לְמַעְלָה. נְשָׁמָה, זוֹ הָאוֹפִיָּא, דִּבְרִיָּתָא אָמְרִין הָאוֹפִיתָא טָבָא. חַיָּה, שֶׁכָּל הָאֵבָרִים מֵתִים וְהִיא חַיָּה בַּגּוּף. יְחִידָה, שֶׁכָּל הָאֵבָרִים מִשְׁנַיִם שְׁנַיִם, וְהִיא יְחִידָה בַּגּוּף. הֲדָא הוּא דִכְתִיב (איוב לד, יד): אִם יָשִׂים אֵלָיו לִבּוֹ רוּחוֹ וְנִשְׁמָתוֹ אֵלָיו יֶאֱסֹף, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בַּר נְחֶמְיָה וְרַבָּנָן, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בַּר נְחֶמְיָה אָמַר אִם יָשִׂים אֱלֹהִים לִבּוֹ עַל הָאָדָם הַזֶּה, רוּחוֹ כְּבָר הָיָה בְּיָדוֹ (שנאמר): וְנִשְׁמָתוֹ אֵלָיו יֶאֱסֹף בְּגוּפוֹ כְּבָר יִגְוַע כָּל אָדָם, אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁאָדָם יָשֵׁן, נְשָׁמָה מְחַמֶּמֶת אֶת הַגּוּף שֶׁלֹא יִצְטַנֵּן וְיָמוּת. רַבָּנָן אוֹמְרִים אִם יָשִׂים אֱלֹהִים לִבּוֹ לָאָדָם הַזֶּה רוּחוֹ כְּבָר הוּא בְּיָדוֹ וְנִשְׁמָתוֹ אֵלָיו יֶאֱסֹף לְמַעְלָה כְּבָר יִגְוַע כָּל אָדָם יַחַד, אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁאָדָם יָשֵׁן נְשָׁמָה מְחַמֶּמֶת הַגּוּף שֶׁלֹא יִצְטַנֵּן וְיָמוּת, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (משלי כ, כז): נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם. רַבִּי בִּיסְנִי וְרַבִּי אַחָא וְרַבִּי יוֹחָנָן בְּשֵׁם רַבִּי מֵאִיר אוֹמְרִים, הַנְּשָׁמָה הַזּוֹ מְמַלְּאָה אֶת כָּל הַגּוּף, וּבְשָׁעָה שֶׁאָדָם יָשֵׁן הִיא עוֹלָה וְשׁוֹאֶבֶת לוֹ חַיִּים מִלְּמַעְלָה. רַבִּי לֵוִי בְּשֵׁם רַבִּי חֲנִינָא אָמַר, עַל כָּל נְשִׁימָה וּנְשִׁימָה שֶׁאָדָם נוֹשֵׁם צָרִיךְ לְקַלֵּס לַבּוֹרֵא, מַה טַּעַם (תהלים קנ, ו): כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ, כָּל הַנְּשִׁימָה תְּהַלֵּל יָהּ.
תניא, ליקוטי אמרים א׳ - הטקסט מספריא
תַּנְיָא [בְּסוֹף פֶּרֶק ג׳ דְּנִדָּה]: ״מַשְׁבִּיעִים אוֹתוֹ, תְּהִי צַדִּיק וְאַל תְּהִי רָשָׁע. וַאֲפִילוּ כָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ אוֹמְרִים לְךָ צַדִּיק אַתָּה – הֱיֵה בְעֵינֶיךָ כְּרָשָׁע״.
וְצָרִיךְ לְהָבִין, דְּהָא תְּנַן [אָבוֹת פֶּרֶק ב׳]: ״וְאַל תְּהִי רָשָׁע בִּפְנֵי עַצְמֶךָ״.
וְגַם, אִם יִהְיֶה בְעֵינָיו כְּרָשָׁע – יֵרַע לְבָבוֹ וְיִהְיֶה עָצֵב, וְלֹא יוּכַל לַעֲבוֹד ה׳ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב, וְאִם לֹא יֵרַע לְבָבוֹ כְּלָל מִזֶּה, יָכוֹל לָבוֹא לִידֵי קַלּוּת, חַס וְשָׁלוֹם.
אַךְ הָעִנְיָן, כִּי הִנֵּה מָצִינוּ בַּגְּמָרָא ה׳ חֲלוּקּוֹת: צַדִּיק וְטוֹב לוֹ, צַדִּיק וְרַע לוֹ, רָשָׁע וְטוֹב לוֹ, רָשָׁע וְרַע לוֹ, וּבֵינוֹנִי.
וּפֵירְשׁוּ בַּגְּמָרָא: ״צַדִּיק וְטוֹב לוֹ – צַדִּיק גָּמוּר, צַדִּיק וְרַע לוֹ – צַדִּיק שֶׁאֵינוֹ גָמוּר״. וּבְרַעְיָא מְהֵימְנָא פָּרָשַׁת מִשְׁפָּטִים פֵּירַשׁ: צַדִּיק וְרַע לוֹ – שֶׁהָרָע שֶׁבּוֹ כָּפוּף לַטּוֹב וְכוּ׳, וּבַגְּמָרָא סוֹף פֶּרֶק ט׳ דִּבְרָכוֹת: ״צַדִּיקִים – יֵצֶר טוֹב שׁוֹפְטָן כוּ׳, רְשָׁעִים – יֵצֶר הָרָע שׁוֹפְטָן, בֵּינוֹנִים – זֶה וָזֶה שׁוֹפְטָן וְכוּ׳. אָמַר רַבָּה: כְּגוֹן אֲנָא בֵּינוֹנִי. אָמַר לֵיהּ אַבַּיֵּי: לֹא שָׁבִיק מַר חַיֵּי לְכָל בִּרְיָּה וְכוּ׳״.
וּלְהָבִין כָּל זֶה בַּאֵר הֵיטֵב, וְגַם לְהָבִין מַה שֶּׁאָמַר אִיּוֹב [בָּבָא בַּתְרָא פֶּרֶק א׳]: ״רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, בָּרָאתָ צַדִּיקִים בָּרָאתָ רְשָׁעִים כוּ׳״, וְהָא ‘צַדִּיק׳ וְ׳רָשָׁע׳ לֹא קָאָמַר!
וְגַם לְהָבִין מַהוּת מַדְרֵגַת הַבֵּינוֹנִי, שֶׁבְּוַדַּאי אֵינוֹ מֶחֱצָה זְכֻיּוֹת וּמֶחֱצָה עֲוֹנוֹת, שֶׁאִם כֵּן, אֵיךְ טָעָה רַבָּה בְּעַצְמוֹ לוֹמַר שֶׁהוּא בֵּינוֹנִי, וְנוֹדָע דְּלָא פָסִיק פּוּמֵיהּ מִגִּירְסָא, עַד שֶׁאֲפִילוּ מַלְאַךְ הַמָּוֶת לֹא הָיָה יָכוֹל לִשְׁלוֹט בּוֹ, וְאֵיךְ הָיָה יָכוֹל לִטְעוֹת בְּמֶחֱצָה עֲוֹנוֹת חַס וְשָׁלוֹם?
וְעוֹד, שֶׁהֲרֵי בְּשָׁעָה שֶׁעוֹשֶׂה עֲוֹנוֹת נִקְרָא רָשָׁע גָּמוּר [וְאִם אַחַר־כָּךְ עָשָׂה תְּשׁוּבָה – נִקְרָא צַדִּיק גָּמוּר], וַאֲפִילוּ הָעוֹבֵר עַל אִיסּוּר קַל שֶׁל דִּבְרֵי סוֹפְרִים – מִקְרֵי רָשָׁע, כִּדְאִיתָא בְּפֶרֶק ב׳ דִּיבָמוֹת וּבְפֶרֶק קַמָּא דְנִדָּה.
וַאֲפִילוּ מִי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ לִמְחוֹת וְלֹא מִיחָה נִקְרָא רָשָׁע [בְּפֶרֶק ו׳ דִּשְׁבוּעוֹת].
וְכָל שֶׁכֵּן וְקַל וָחֹמֶר, בִּמְבַטֵּל אֵיזוֹ מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ לְקַיְּימָהּ, כְּמוֹ כָּל שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ לַעֲסוֹק בַּתּוֹרָה וְאֵינוֹ עוֹסֵק, שֶׁעָלָיו דָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״כִּי דְּבַר ה׳ בָּזָה וְגוֹ׳ הִכָּרֵת תִּכָּרֵת וְגוֹ׳״. וּפְשִׁיטָא דְּמִקְרֵי רָשָׁע טְפֵי מֵעוֹבֵר אִיסּוּר דְּרַבָּנָן.
וְאִם כֵּן, עַל כָּרְחֲךָ הַבֵּינוֹנִי אֵין בּוֹ אֲפִילוּ עֲוֹן בִּיטּוּל תּוֹרָה, וּמִשּׁוּם הָכֵי טָעָה רַבָּה בְּעַצְמוֹ לוֹמַר שֶׁהוּא בֵּינוֹנִי
הגהה
וּמַה שֶּׁכָּתוּב בַּזֹּהַר חֵלֶק ג׳ דַּף רל״א: כָּל שֶׁמְּמוּﬠָטִין ﬠֲוֹנוֹתָיו וְכוּ׳, הִיא שְׁאֵלַת רַב הַמְנוּנָא לְאֵלִיָּהוּ, אֲבָל לְפִי תְּשׁוּבַת אֵלִיָּהוּ שָׁם, פֵּירוּשׁ ״צַדִּיק וְרַע לוֹ״ הוּא כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּרַﬠְיָא מְהֵימְנָא פָּרָשָׁה מִשְׁפָּטִים דִּלְﬠֵיל. וְשִׁבְﬠִים פָּנִים לַתּוֹרָה:
וְהָא דְּאָמְרִינָן בְּעָלְמָא, דְּמֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה מִקְרֵי בֵּינוֹנִי, וְרוֹב זְכֻיּוֹת מִקְרֵי צַדִּיק, הוּא שֵׁם הַמּוּשְׁאָל לְעִנְיַן שָׂכָר וְעוֹנֶשׁ, לְפִי שֶׁנִּדּוֹן אַחַר רוּבּוֹ, וּמִקְרֵי צַדִּיק בְּדִינוֹ מֵאַחַר שֶׁזּוֹכֶה בַּדִּין, אֲבָל לְעִנְיַן אֲמִיתַּת שֵׁם הַתּוֹאַר וְהַמַּעֲלָה שֶׁל מַעֲלַת וּמַדְרֵגוֹת חֲלוּקוֹת צַדִּיקִים וּבֵינוֹנִים, אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״צַדִּיקִים יֵצֶר טוֹב שׁוֹפְטָן, שֶׁנֶּאֱמַר: וְלִבִּי חָלַל בְּקִרְבִּי״ – שֶׁאֵין לוֹ יֵצֶר הָרָע, כִּי הֲרָגוֹ בְּתַעֲנִית; אֲבָל כָּל מִי שֶׁלֹּא הִגִּיעַ לְמַדְרֵגָה זוֹ, אַף שֶׁזְּכֻיוֹתָיו מְרוּבִּים עַל עֲוֹנוֹתָיו – אֵינוֹ בְּמַעֲלַת וּמַדְרֵגַת צַדִּיק כְּלָל.
וְלָכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה בַּמִּדְרָשׁ: ״רָאָה הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא בַּצַּדִּיקִים שֶׁהֵם מוּעָטִים – עָמַד וּשְׁתָלָן בְּכָל דּוֹר וָדוֹר וְכוּ׳, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם״:
אַךְ בֵּיאוּר הָעִנְיָן, עַל פִּי מַה שֶּׁכָּתַב הָרַב חַיִּים וִיטַאל זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה בְּשַׁעַר הַקְּדוּשָּׁה [וּבְעֵץ חַיִּים שַׁעַר נ׳ פֶּרֶק ב׳], דִּלְכָל אִישׁ יִשְׂרָאֵל, אֶחָד צַדִּיק וְאֶחָד רָשָׁע, יֵשׁ שְׁתֵּי נְשָׁמוֹת, דִכְתִיב: ״וּנְשָׁמוֹת אֲנִי עָשִׂיתִי״, שֶׁהֵן שְׁתֵּי נְפָשׁוֹת –נֶפֶשׁ אַחַת מִצַּד הַקְּלִיפָּה וְסִטְרָא אָחֳרָא, וְהִיא הַמִּתְלַבֶּשֶׁת בְּדַם הָאָדָם לְהַחֲיוֹת הַגּוּף, וּכְדִכְתִיב: ״כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִיא״, וּמִמֶּנָּה בָּאוֹת כָּל הַמִּדּוֹת רָעוֹת, מֵאַרְבַּע יְסוֹדוֹת רָעִים שֶׁבָּהּ, דְּהַיְינוּ: כַּעַס וְגַאֲוָה – מִיסוֹד הָאֵשׁ שֶׁנִּגְבָּהּ לְמַעְלָה, וְתַאֲוַת הַתַּעֲנוּגִים – מִיסוֹד הַמַּיִם, כִּי הַמַּיִם מַצְמִיחִים כָּל מִינֵי תַּעֲנוּג, וְהוֹלֵלוּת וְלֵיצָנוּת וְהִתְפָּאֲרוּת וּדְבָרִים בְּטֵלִים – מִיסוֹד הָרוּחַ, וְעַצְלוּת וְעַצְבוּת – מִיסוֹד הֶעָפָר.
וְגַם מִדּוֹת טוֹבוֹת שֶׁבְּטֶבַע כָּל יִשְׂרָאֵל בְּתוֹלְדוֹתָם, כְּמוֹ רַחֲמָנוּת וּגְמִילוּת חֲסָדִים – בָּאוֹת מִמֶּנָּה.
כִּי בְּיִשְׂרָאֵל נֶפֶשׁ זוֹ דִּקְלִיפָּה, הִיא מִקְּלִיפַּת נוֹגַהּ, שֶׁיֵּשׁ בָּהּ גַּם כֵּן טוֹב, וְהִיא מִסּוֹד ״עֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע״:
מַה שֶּׁאֵין כֵּן נַפְשׁוֹת אוּמּוֹת הָעוֹלָם, הֵן מִשְּׁאָר קְלִיפּוֹת טְמֵאוֹת, שֶׁאֵין בָּהֶן טוֹב כְּלָל, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּעֵץ חַיִּים שַׁעַר מ״ט פֶּרֶק ג׳. וְכָל טִיבוּ דְּעָבְדִין הָאוּמּוֹת לְגַרְמַיְיהוּ עָבְדִין, וְכִדְאִיתָא בַּגְּמָרָא עַל פָּסוּק: ״וְחֶסֶד לְאוּמִּים חַטָּאת״ –שֶׁכָּל צְדָקָה וָחֶסֶד שֶׁאוּמּוֹת הָעוֹלָם עוֹשִׂין, אֵינָן אֶלָּא לְהִתְיַיהֵר כוּ׳:
מדרש תנחומא, שמיני ז׳ - הטקסט מספריא
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵאמֹר, זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ. יְלַמְּדֵנוּ רַבֵּנוּ, כַּמָּה בְּהֵמוֹת טְהוֹרוֹת יֵשׁ בָּעוֹלָם. כָּךְ שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ, עֶשֶׂר בְּהֵמוֹת הֵן, אַיָּל וּצְבִי וְיַחְמוּר וְאַקּוֹ וְדִישׁוֹן וּתְאוֹ וָזָמֶר (דברים יד, ה), שׁוֹר שֵׂה כְשָׂבִים וְשֵׂה עִזִּים (דברים יד, ד). יוֹתֵר מֵאֵלֶּה אֵין בָּעוֹלָם. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, הִזָּהֲרוּ עַצְמְכֶם שֶׁלֹּא לְשַׁקֵּץ אֶת עַצְמְכֶם בִּבְהֵמָה טְמֵאָה וּבְשֶׁרֶץ טָמֵא. כָּךְ אָמַר דָּוִד, הָאֵל תָּמִים דַּרְכּוֹ אִמְרַת ה' צְרוּפָה (תהלים יח, לא), בִּשְׁבִיל לְצָרֵף בְּרִיּוֹתָיו. אָמַר לוֹ: רַבִּי, מָה אִכְפַּת לוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁיֹּאכְלוּ יִשְׂרָאֵל בְּלֹא שְׁחִיטָה, שֶׁיְּהֵא יִשְׂרָאֵל נוֹחֵר וְאוֹכֵל וְשׁוֹחֵט מִן הַצַּוָּאר מִן הַיֶּרֶךְ. תֵּדַע, שֶׁלֹּא נִצְטַוָּה הַשְּׁחִיטָה הַזּוֹ אֶלָּא כְּדֵי לְצָרֵף אֶת יִשְׂרָאֵל, כִּי לֶעָתִיד לָבֹא עוֹשֶׂה סְעוּדָה לַצַּדִּיקִים מִן הַבְּהֵמָה וְלִוְיָתָן וְאֵין שָׁם שְׁחִיטָה. תֵּדַע לְךָ, לִוְיָתָן בְּרִיָּה מְשֻׁנָּה הוּא, וְהַמַּלְאָכִים יָגוּרוּ מִמֶּנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: מִשֵּׂתוֹ יָגוּרוּ אֵלִים (איוב מא, יז). וְאִם הֵם זוֹרְקִין עָלָיו כַּמָּה רְמָחִים שֶׁל בַּרְזֶל, כְּתֶבֶן הוּא חוֹשְׁבָן, שֶׁנֶּאֱמַר: יַחְשֹׁב לְתֶבֶן בַּרְזֶל (איוב מא, יט). וְכֵן בְּהֵמוֹת שָׂדַי קָשֶׁה, שֶׁהוּא רוֹבֵץ עַל אֶלֶף הָרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: בְּהֵמוֹת בְּהַרְרֵי אֶלֶף (תהלים נ, י). וְהֵיכָן הֵן נִשְׁחָטִין. אֶלָּא זֶה לָזֶה מִזְדַּוְגִין שְׁנֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: אֶחָד בָּאֶחָד יִגָּשׁוּ (איוב מא, ח). בְּהֵמוֹת יִגַּשׁ בַּלִּוְיָתָן וְאוֹחֵז בְּקַרְנָיו וּבוֹקֵעַ. וְלִוְיָתָן הֵפֶךְ יִהְיֶה מִיתָתוֹ, שֶׁמַּכֶּה אוֹתוֹ בִּזְנָבוֹ וְהוֹרְגוֹ, וְהַצַּדִּיקִים הוֹלְכִין וְנוֹטְלִין מָנוֹת מָנוֹת. מִכָּאן שְׁחִיטָה. אֶלָּא בִּשְׁבִיל לִבְדֹּק וּלְצָרֵף אֶת יִשְׂרָאֵל.
משנה אבות ה׳:כ׳ - הטקסט מספריא
יהודה בן תימא אומר הוי עז כנמר. וקל כנשר. ורץ כצבי. וגבור כארי. לעשות רצון אביך שבשמים. הוא היה אומר עז פנים לגיהנם. ובשת פנים לגן עדן. יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתבנה עירך במהרה בימינו ותן חלקנו בתורתך.
רש"י על שמות ד׳:י״ט - הטקסט מספריא
כי מתו כל האנשים. מִי הֵם? דָּתָן וַאֲבִירָם; חַיִּים הָיוּ, אֶלָּא שֶׁיָּרְדוּ מִנִּכְסֵיהֶם וְהֶעָנִי חָשׁוּב כַּמֵּת:
FOR ALL THE MEN ARE DEAD — Who were these men? Dathan and Abiram: Really they were still alive, but they had come down in the world, having lost their property, and a poverty-stricken man may well be regarded as dead (Nedarim 64b).
מצוטט ב־10 עמודים
תורת מנחם 1
- סו - שנת תשל"ב - חלק ראשון ‹ שבת חול המועד סוכות (בבוקר לפני התפלה), ה'תשל"ב סה"מ תר"ם ח"ב ס"ע תריט
תורת שמואל ספרי כ"ק אדמו"ר מהר"ש נ"ע 9
- תרמ"א ‹ מאמרים ‹ וידעת היום ‹ קכב סה"מ תר"ם ח"ב ע' תרכד
- תרמ"א ‹ מאמרים ‹ וידעת היום ‹ קכה סה"מ תר"ם ח"ב ע' תרכח
- תרמ"א ‹ מאמרים ‹ מגילה נקראת ‹ קלו סה"מ תר"ם ח"ב ע' תרכד
- תרמ"א ‹ מאמרים ‹ רני ושמחי ‹ שלג סה"מ תר"מ ח"ב ע' תרכח
- תרמ"א ‹ מאמרים ‹ ושאבתם מים בששון ‹ שנה סה"מ תר"ם ח"ב ע' תרכב
- תרמ"א ‹ מאמרים ‹ ושאבתם מים בששון ‹ שעב סה"מ תר"ם ח"ב ע' תרכד
- תרמ"א ‹ הנחות כ"ק אדמו"ר מהורש"ב ‹ כי תשא ‹ תנ סה"מ תר"ם ח"ב ע' תרכד
- תרמ"א ‹ הנחות כ"ק אדמו"ר מהורש"ב ‹ כי תשא ‹ תנב סה"מ תר"ם ח"ב ע' תרכח
- תרמ"א ‹ הנחות כ"ק אדמו"ר מהורש"ב ‹ כי תשא ‹ תנג סה"מ תר"ם ח"ב ע' תרכח

