ויאמר כו' לך לך כו'
תריאויאמר כו' לך לך כו'
בס"ד, פ' לך
להקדיש בפה כו' הזיית הדם ממכ"ע, אפר סוכ"ע כו' תרומת הדשן, תיקון חצות כו' ד' שליבות - ב' קיצורים
לך
ויאמר ה' אל אברם לך לך1 כו' אל הארץ אשר אראך2, ובבואו לארץ כנען אז בנה מזבחות, ובמד"ר לך ספל"ט ג' מזבחות בנה אברהם ע"ש. והא' בנה בבואו עד מקום שכם, ואח"כ כשהעתיק משם ההרה בנה עוד מזבח הב' רק שבבנין מזבח הא' נא' לה' הנראה אליו3, וכשהעתיק ההרה נא' ויבן מזבח לה'4, ולא א' לה' הנראה כ"א לה' סתם, ובבנין המזבח כשהעקיד את יצחק בנו, לא אמר כלל לש' הוי' כ"א ויבן שם אברהם את המזבח5 בה' הידיעה, ובכלל בכל פרשת העקדה לא נז' ש' הוי' עד לאחר שהעקיד את יצחק בנו ע"ג המזבח כו', ואז ויקרא אליו מלאך ה'6 ומנע אותו וא"ל אל תשלח ידך אל הנער7 ואל תעש לו מאומה כו', ואילו של יצחק8 לא ראה עד לאחר שהעקיד את יצחק9 להקריבו קרבן, וכמארז"ל בפדר"א שפשט האיל את ידו10 בטליתו של אברהם וכמשנ"ת מזה בד"ה שובה ישראל11, ואז מאפר של אילו של יצחק נעשה יסוד על מזבח הפנימי12 שאחר מ"ת יקטירו קטרת עליו. והנה נת"ל13 בענין הקרבנות שע"י הקרבת הקרבנות נעשה ריח ניחוח לה'14, ואמנם לבחי' שם אלקי' אינו מועיל הקרבן15 כמ"ש בזהר, כ"א זבחי אלקים רוח נשברה16, לב נשבר ונדכה17 זה גם ש' אלקי' לא תבזה כו'.
תריבולהבין כ"ז צריך להקדים תחלה18 סדר ֶ העלאת הקרבן שהאיש המקריב אותו צריך להקדישו בפה19 דוקא, ואח"כ שוחטין אותו כו' ומעלה אותו הכהן ע"ג המזבח, והענין הוא בהיות ידוע שבהמה בגימ' ב"ן20 שהוא בחי' ש' ב"ן המתברר והמברר הוא האדם שאדם בגימ' מ"ה21 שזהו בדוגמא כמו שהוא למעלה שמ"ה מברר ב"ן22, ולכן צריך האדם להקדישו בפה ולומר ה"ז עולה וה"ז קרבן, והיינו כי עם היות שרש הבהמה גבוה מאד נעלה בבחי' התהו שקדם במעלה על בחי' התיקון23 כו' כנ"ל, עכ"ז עצם בחי' הבהמה בנפילתה למטה ה"ה גשמיות ונפלה וירדה כ"כ עד שנעשית בהמה בחי' בע"ח שהוא פחות במעלה נגד מין המדבר עד שלצורך אכילת מין המדבר הותר שחיטת24 ונחירת בע"ח25 כו', ולכן בכדי להעלותה מגשמיותה צריך האדם שהוא בחיר הנבראי'26 והוא בגימ' מ"ה להמשיך עליו אור מקיף בכדי שהמקיף יעלה אותה שתוכל להתעלות ע"י הכהן לשרש שרשה ושתוכלל באש שלמעלה בבחי' ארי' דאכיל קרבנן27 שהוא בחי' ימין מקרבת28 ואגב ז"ע לאכללא שמאלא בימינא29 כו', וע' במ"א בענין ואם האכל יאכל30 בשתי אכילות הכתוב מדבר שהוא אכילת מזבח ואכילת כהנים שכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים31 שאכילת כהנים ז"ע אכילת אדם שמעורר אכילת אדם העליון שגבוה יותר מאכילת מזבח כמש"ש באריכות, ע' בהג"ה לד"ה מזמור לתודה, וקרבנות שהם נשרפי' כמו תריגפרים הנשרפי' ושעירי' הנשרפים33 וכל העולות34 נכללים הכל באש שלמעלה, וצ"ל ענין בחי' עלייתם ע"י האש, והענין הוא ע"פ מה שנודע ששרש כל הנפשות הוא מבחי' ממכ"ע אפי' נה"א שבאדם, וכ"ש כל נפשות הבע"ח וכן נפשות הצומח ודומם שכולם יש להם חיות המחי' אותם, ואמנם גוף הבע"ח וכן גוף הדומם וצומח זה א"א שיתהוה מבחי' ממכ"ע בדרך עו"ע36 שאם הי' <51>
רבבות מדרגות השתלשלות לא הי' מתהוה בחי' התהוות הגשמיות מהרוחני' עד שגם החוקרי' כתבו שהתהוות הגשמיות מהרוחניות37 אין לך בריאה יש מאין גדול מזה אלא שהם מדמים רק שנברא יש מאין שמבחי' רוחני' זו עצמה המחי' נברא זה נעשה בדרך יש מאין גם גופו הגשמי אשר באמת לא כן הוא שאין בכח בחי' אין זה להוות גשם הגוף, אלא שזהו מבחי' אוא"ס הסוכ"ע35 הכל יכול וגשמיות ורוחניות שוין ממש לפניו כו', וע"כ בכחו הא"ס ברא גשם של כל נברא כו', ולכן סדר עלייתו שמתעלה אחר שהקדיש אותו המקדש באו"מ שלו ע"י דבורו כנ"ל תחילה צריכין לשחוט אותו דהיינו להוציא חיותו שהדם הוא הנפש38, ולהיות כי זהו מבחי' ממכ"ע דהיינו הכלי שבו הי' מלובש כח הנפש מבחי' ממכ"ע נצטוינו שיזרוק הכהן הזאות ממנו בדרך היקף להעלותו לבחי' סוכ"ע, וזהו דקדוק לשון חז"ל עלה בכבש ופנה לסובב39, והעיקר בקרבנות הוא בחי' הדם והגוף שהוא מבחי' סוכ"ע, ואמנם כשנבין בפרטיות בחי' פרטי הגוף שמה שמתגדל ומתרבה בשרו וחלבו וריבוי דמו בזה יש כח בחי' ממכ"ע ג"כ שאם לא הי' חי לא הי' מתגדל בשרו, שהרי כשאינו בשלימות בבריאותו מתנונה והולך, שנמצא כל בחי' גידול בשרו יש בזה תערובות חלק חיות נפשו המחי' אותו, ולכן גם לאחר ששחטו אותו ופסקו חיותו עכ"ז נשאר מה שכבר נתגדל בעודו בחיים, וגם בחי' ציור אבריו והתכללותו בשר גידי' ועצמות ועור החופה אותם זהו כדוגמת בחי' התיקון, אלא שבכלליות ציורו נשתנה הבהמה להיות ראשו וזנבו שוה40 להורות על שרשו שהוא מבחי' עיגולים דתהו, ואינו כמו האדם שמהלך בקומה זקופה דוגמת בחי' יושר דתיקון אלא כדוגמת בחי' העיגולי' דתהו, אך פרטי תרידכל הציור שבו זהו כדוגמת בחי' התיקון שהרי בתהו לא הי' התכללות כלל, ולכן צריכים לשרוף אותן שיתבטל צורתה41 לגמרי ולא ישאר ממנה כ"א האפר שזהו כמו בתחילת ברייתה שהכל הי' מן העפר42, והארץ שרשה מכח הא"ס הסוכ"ע, ולכן במח' ארץ קדמה לשמים43 כו', להיותה מבחי' ומדריגה היותר עליון שבתהו שקדם לבחי' התיקון, ולכן כאשר נתבטל לגמרי מכל וכל ולא נשאר כ"א בחי' שרשו האמיתי שהוא האפר שזהו מבחי' העפר שממנו נוצר גופו כו' אז יוכל בחי' אפר זה להיות יסוד על בחי' מזבח הפנימי שענין בחי' העבודה בבחי' מזבח הפנימי הוא ענין יותר נעלה שלא בערך נגד בחי' העבודה דזבח והקרבת הקרבנות כמשי"ת44. ועכ"ז הוא יסוד לבחי' מזבח הפנימי כו', שלבא לבחי' זו א"א כ"א ע"י קדימת זביחת הזבח כו'.
קיצור. וסדר העלאת הקרבן תחלה צריך האדם להמשיך עליו או"מ ע"י שמקדישה בפה ואח"כ הזיית הדם שבו הנפש ממכ"ע, והאפר עיקר בחי' סוכ"ע, והוא היסוד לבחי' מזה"פ כמשי"ת.
<52>
והנה אילו ש"י לא ראה אברהם עד שהעקיד את יצחק בנו ע"ג המזבח ממעל לעצים אז כאשר א"ל המלאך בשם ה' אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה אז וישא אברהם את עיניו וירא את האיל45, וכמשנ"ת לעיל46 שהאיל הי' נאחז בסבך עד שפשט ידו בטליתו של אברהם כמשנ"ת שם, והענין הוא ג"כ בעבודה שכשהי' האדם47 מביא עולתו הי' צ"ל הקרבת נפשו לה' שתעלה לה' ע"י הקרבת קרבן זה ושיעלה נפשו בעילוי אחר עילוי לבא לדבקה בה' אחד וז"ע סמיכת ידו על ראש העולה48 שסומכה ונשען שע"י קיום מצותו49 ית' שציונו להקריב עולה וזבח וע"י שרוצה בכל לבו להתקרב אליו ית' עי"ז יתעלה נפשו בעילוי אחר עילוי, וכשם שע"י הקרבן מתקרבי' כל הכחות והשמות50 למעלה כו' מחמת עוצם הגילוי מבחי' אורות דתהו כנ"ל כן יתקרב נפשו לבוא לדבקה בו ית' כו', ועכשיו תפלה במקום קרבנות51 תקנו52, ותיקנו לומר תחלה פ' הקרבנות תרה"ד וקרבן התמיד ושארי קרבנות צבור וקרבן יחיד53 בכדי שיתעלה נפשו, ובעבודה ענין תרה"ד הוא בחי' תרטושפלות והכנעת החומר54 בתיקון חצות זמן תרומת הדשן55 ולהיות בבחי' מרירות על עוצם ריחוקו, ומ"מ יתרחק מן העצבות כ"א בבחי' מרירות56 לבד, כי העצבות זהו אסקופה הנדרסת57 לכל העוונות כו' כ"א מרירות לבד שעי"ז נמשך התעוררות רח"ר על נפשו הנדכאה מחמת ריחוקה כו', ושוב באמרו פ' הקרבנות הנה ארז"ל כל העוסק בתורת עולה58 כאלו הקריב עולה שברוחניות מתעלה נפשו עד שמודה לה' ואו' הודו לה' קראו בשמו59, ולכאו' גם בקומו משנתו אומר מודה אני60, אך הענין הוא שמודה אני צ"ל גם קודם שנטל ידיו מפני שאין בהם הזכרת השם61 כלל, אלא שההודאה שאו' מודה אני הוא שאיננו נפרד מאחדותו ויחודו, שענין הודאה זו הוא שמודה שכן הוא הגם שאינו62 מבין כלל, שהוא הודאה כלליות, והודאה זו פעולתה הוא להורות שאינו נפרד כלל, רק מפני העדר ידיעתו לגמרי הוא מודה שכן הוא ולכן אומר לפניך שכולל כל פרטי פרטיות אבל הוא אינו פורט אותם מפני העדר ידיעתו עדיין שהרי הוא כקטן שנולד דמי63 ויותר מזה כמו שכעת נברא ונוצר מחדש, ואין שום נברא שיודע עדיין לאמן אותו כו' שהרי זולתו ג"כ נברא ונוצר מחדש כעת, ולכן התחדשות זו הוא יותר חדש מקטן שנולד שיש מי שיאמן אותו ויגדלו ויעשה לו הצריך לו, משא"כ בקומו בבקר כשמתחיל להאיר ה"ז כמו תחילת ברה"ע וכל מין האנושי נברא ונוצר מחדש, רק מפני שנוצר בדעת אומר מודה אני לפניך בכלל היינו שאינו נפרד כו', אבל מה שאו' אח"כ הודו להוי' קראו בשמו הנה הוא פורט שבשם הוי' לעוצם קדושתו א"א להיות בו השגה כ"א הודאה שמודה על האמת שכן הוא מאחר שההשגה מושלל ממנו לכן מודה הוא וא"כ הודאה זו קרובה <53>
להשגה שגם מה שא"א להשיג בו זהו ג"כ להשגה תחשב64 כו', וגם כי ע"י הודאה תרטזזו ממשיך ש' הוי', קראו בשמו פי' שבבחי' ש' דהוי'65 הוא בחי' מל'64 שהש' הוא אד'66 או68 אלקי'67 זה יכולים לקרות כו', ונמצא כי זהו השגה כמו שהוא באמת לאמיתו, והיינו אחר שכבר בירך ח"י ברכות דברכת השחר69 ועל כל פרטי החיות ודברים הנצרכים לו בירך את השם הגם שאינו מבין פרטיות ש' הוי' כו', אמנם זה יודע שפי' הוי' הוא ל' מהוה70, וע"כ על מה שהוא מחי' אותו מחדש וא"ת מחי' אלא מהוה71 ע"ש מברך72 את הוי' המהוהו כו', ואח"כ אומר פ' הקרבנות ונשלמה פרים שפתינו73 וכל העוסק בתורת עולה כאלו הקריב עולה שנעשה קרוב מעט עכ"פ בל"א74 נענטער, ואז יוכל לומר שבש' הוי' לא שייך רק בחי' הודאה לבד, ובשמו יפעול הקריאה מפני שזהו בחי' כח הפועל בנפעל75, ואז מתחיל לעלות בסולם, וכמ"ש סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה76, פי' השמימה כי בשמים וארץ יש ב' בחי' כמ"ש האזינו השמים ותשמע הארץ77, וישעי' אמר שמעו שמים78 והאזיני ארץ, שנת' במ"א שנבואת ישעי' הי' בבריאה79, אך כל נבואה שרשה מאצי'80 א"כ תריזשו"א שא' ישעי' זהו זו"נ דאצי'81 שהמדות מקיפי' את הדבור82 כמו שמים שמקיפי' את הארץ כו', אבל משה א' השמים והארץ בה' הידיעה להיות ששמים וארץ שא' זהו חו"ב82 שכמו המדה מקפת הדבור כן הבינה נק' ארץ83, רק שהיא ארץ עילאה, והחכ' הוא שמים84, שמים הוא אש ומים, מים הוא בחי' חכ'86 והחכ' יש בה קצת דין כמ"ש החייט87 זהו אות א' מתיבת אש88 כו', וגם שמים הוא שם מים85 שקאי על מי החכ' כו', ויש עוד בחי' הגבוה מב' בחי' שמים אלו והוא בחי' שמי השמים שזהו בחי' הכתר89 שכולל כלליות הכל כו', וכאן בסולם הנ"ל דתפלה אמר וראשו מגיע השמימה שכולל כל בחי' שמים אפי' בחי' שמי השמים ג"כ וכמ"ש במ"א בענין מי יעלה לנו השמימה90 בד"ה בעצם היום הזה91, רק תחילתו הוא מוצב ארצה שמתחיל מדברים תחתונים שבברכת השחר מברך שלא עשני כו' עבד ואשה כו', וכנודע מענין ד' שליבות שבסולם שהוא עד ב"ש, וב"ש עד בק"ש93 ובק"ש וק"ש, ותפלה92, שכאשר מבין שבש' הוי' שייך רק הודאה לבד ושעי"ז ממשיכי' אז94 מתחיל לזמר עריצים95 ולהכרית כל החוחים והקוצים המונעי' ומעכבי' כמו שכורתים בגן את תריחהזמורות שנתקלקלו בכדי שהעצים החיים יצמחו בטוב יותר, וכן הוא באדם שנמשל לעץ כמ"ש כי האדם עץ השדה96 צריך להכרית כל החוחים והקוצים המונעים ומעכבים את גידול וצמיחת האילן שאינו יכול לעלות הגבה למעלה כו', ושוב מתבונן בבק"ש בבחי' ביטול המלאכים איך שהם בטלים בתכלית השרפי' אומרים קדוש ג"פ97 עד שמזכירים את הוי' כו' והאופנים מתנשאי' לעומתם ואו' ברוך98 וכמשנ"ת במ"א ההפרש שביניהם שהשרפים רוצים להתעלות והאופנים רוצים שיומשך להם99 המשכת אלקות, וע"י הרעש שלהם ממשיכי' ממקומו ממקורו <54>
ושרשו100 ע"י הרעש ותי' ברוך כבוד ה' ממקומו ר"ת בכי"ם101 שהוא הבכי' על העדר ההשגה, וכ"ז מפני כי בכאו"א מישראל יש ב' נפשות102 נה"א ונה"ב, הנה"א היא חלק אלק' ממעל103, והנה"ב היא משמרי האופנים104, ועיקר ירידת הנשמה בגוף הוא בשביל בירור נה"ב105 שגם הוא יבא לדבקה בו, והוא מהתהו שקדם לתיקון כמו הבהמה הגשמי' רק שנה"ב שבאדם הוא מפני שור שבפני אדם106 או מפני אדם שבפני שור107 ולכן108 ע"י ההקרבה שמקריבין הנה"ב לשרשה ומקורה נמשך בחי' אורות דתהו בכלים דתיקון כו', ולכן כאשר רואה שרשו ומקורו בטל לאלקות עי"ז פועל בו ג"כ הביטול כו', ולכן אח"כ באמרו ק"ש בא לבחי' מס"נ באחד109 ובשכמל"ו שהם ב' בחי' הביטול דנה"א ונה"ב110 כו', עד שאח"כ יוכל להמשיך בשמ"ע בח"י ברכאן דצלותא111 המשכת אלקות באמרו בא"ה שיתברך ויומשך כל צרכי האדם בי"ב אמצעית שאדם שואל בהם צרכיו כו', ע"י שמקדים תחלה ג' ברכות ראשוני'112, תריטובכלל הוא בחי' היחוד עליון עד שבשים שלום נמשך הטפה113 כנודע כו', וכלליות ענין התפלה היא במקום תמידין114 שהוא במקום קרבן צבור שעולה ונכלל כו' כנ"ל באריכות, כ"ה עכשיו העבודה שבלב זו תפלה115 להעלות נפשו הבהמית שתוכלל למעלה מעלה כמו הקרבן, וה"ז נעשה ג"כ יסוד על מזבח הפנימי, והיינו שהאפר116 דנפשו הבהמית פי' מה שמבטל נפשו מכל וכל עד שנעשה בבחי' עפר ואפר ממש, וזהו שאומרים אחר סיום שמ"ע ונפשי כעפר117 לכל תהי' שזהו בחי' העפר דוגמת האפר דאיל של יצחק, כך ע"י שנשרף נפשו בשלהובא דרחימותא118 נעשה יסוד על מזבח הפנימי כו'.
קיצור. שעכשיו תפלה כנגד תמידין, תרה"ד ז"ע תיקון חצות, ובתפלה ד' שליבות לעלות עד השמימה גם בחי' שמי השמים בכלל עד שאו' ונפשי כעפר לכל תהי' שזהו בחי' האפר דאילו ש"י שהוא יסוד מזה"פ.
הערות
עמוד תריא
- 1. ויאמר ה' אל אברם לך לך : אודות מאמר זה רשם כ"ק אדמו"ר בספר התולדות של כ"ק אדמו"ר מהר"ש (קה"ת תש"ז ע' 53): להקדיש בפה כו' הזיית הדם ממכ"ע, אפר סוכ"ע כו' תרומת הדשן, תיקון חצות כו' ד' שליבות — ב' קיצורים. להתחלת המאמר ראה זהר לך פ, א. ראה גם לקמן מאמר ד"ה ויבן מזבח לה' הנראה אליו. אוה"ת לך כרך ד ע' 1368. ע' 1376 ואילך. סה"מ תרל"ג ח"א ע' רצג ואילך. וש"נ. ראה גם בענין המזבחות לקו"ש לך כרך ל ע' 36 ואילך. חלק הפתיחא עד פיסקא ועפ"ז יובן — ראה לקמן הערה 18 — לא נמצא בהמשך יונתי הנדפס. מאמר זה כנראה הובא בסה"מ תרמ"ד ע' רמט ושם: בד"ה ביום השמיני עצרת (מ"א) ממאמר ד"ה יונתי (מ"ם) בענין הודו לה' — וכנראה כוונתו למאמר דידן ראה לקמן הערה *64. הנחת* כ"ק אדמו"ר מהורש"ב מדרוש זה נדפס לקמן (בחלק הנחותיו).
- 2. ויאמר.. לך לך. . אראך : לך יב, א.
- 3. והא' בנה. . שכם. . לה' הנראה אליו : שם יב, ו-ז.
- 4. ההרה בנה. . ויבן מזבח לה' : לך שם ח [ושם: ויבן שם מזבח]. [ועד"ז במזבח הג' שבב"ר שם — לך יג, יח].
- 5. ויבן שם אברהם את המזבח : וירא כב, ט.
- 6. ויקרא אליו מלאך ה' : שם כב, יא.
- 7. אל תשלח ידך אל הנער : וירא שם יב.
- 8. ואילו של יצחק : ראה פדר"א רפי"ט. תויו"ט אבות פ"ה, מ"ו.
- 9. ואילו של יצחק. . שהעקיד את יצחק : וירא שם, יג.
- 10. בפדר"א שפשט האיל את ידו : ספל"א. ראה בהערה שלאח"ז.
- 11. בד"ה שובה ישראל : נדפס לעיל — ראה שם על יד ובהערות 24 ואילך.
- 12. מאפר. . יסוד על מזבח הפנימי : ראה שם ובהערות 12-14.
- 13. נת"ל : במאמר ד"ה ביום השמיני עצרת.
- 14. ריח ניחוח לה' : ויקרא א, ט. ראה גם לקו"ש ויקרא כרך לב ע' 1 ואילך.
- 15. שם אלקי' אינו מועיל הקרבן : ראה זהר משפטים דק"ח ע"א. ויקרא ה, א. לעיל מאמר ד"ה ביום השמיני עצרת ובהערה 17.
- 16. זבחי אלקים רוח נשברה : תהלים נא, יט. ראה גם אגה"ת פ"ז. תניא פי"ז.
- 17. ונדכה : ראה גם לעיל המשך יונתי ובהערה 553.
עמוד תריב
- 18. ולהבין כ"ז צריך להקדים תחלה : מכאן נמצא גם בהמשך יונתי הנדפס ושם הפתיחה: ועפ"ז יובן.
- 19. הקרבן. . להקדישו בפה : ראה רש"י ותוס' מעילה ח, א (במשנה). (לקמן בחלק הנחות כ"ק אדמו"ר מהורש"ב) בהנחה כאן על יד הערה 23 ואילך. לקו"ת מטות פג, ב. מאמרי אדה"ז תקס"ד ע' קצה. תקס"ז ע' רפט. ע' רצא ואילך. ע' רצט. סה"מ תרכ"ט ע' שסא. מאמר ד"ה להבין מ"ש בר"ה זה היום תחלת מעשיך נצו"י תשי"ג. לקו"ש נצבים כרך יט ע' 532. לקולו"י אגרות ע' שא וע' דש ואילך.
- 20. שבהמה בגימ' ב"ן : ראה תניא ספמ"ו. מאמרי אדה"א ויקרא ח"א ע' ד. וש"נ.
- 21. שאדם בגימ' מ"ה : ראה ע"ח שער התיקון ש"י, פ"ג. לקו"ת ושער הפסוקים להאריז"ל בראשית ג, כ. מאמרי אדה"ז על פרשיות התורה ח"ב ע' תקסז ובהנסמן במ"מ לשם. תו"ח בראשית ט, א הערה 14.
- 22. שמ"ה מברר ב"ן : ראה ע"ח שער טנת"א ש"ה, פ"א. מאמרי אדה"א דברים ח"א ע' ה. וש"נ. ח"ב ע' תקעג ואילך. ח"ד ע' א'ריג ואילך.
- 23. התהו שקדם במעלה על בחי' התיקון : ראה לעיל מאמר ד"ה ביום השמיני עצרת ובהערה 51.
- 24. שלצורך אכילת. . הותר שחיטת. . בע"ח : פ' ראה יב, כא. סהמ"צ להרמב"ם מ"ע קמו. רמב"ם הל' שחיטה רפ"א.
- 25. הותר. . ונחירת בע"ח : נח ט, ג-ד. חולין יז, א. לג, א.
- 26. האדם שהוא בחיר הנבראי' : ראה גם עבודת הקודש חלק התכלית פ"ב — פ"ו. לעיל ח"א (בחלק המאמרים) המשך זאת חנוכת המזבח פט"ו. וש"נ.
- 27. ארי' דאכיל קרבנן : ראה זהר בהקדמה ו, ב. מאמרי אדה"א ויקרא ח"ב ע' תקלא. וש"נ. שה"א עט, ב הערה 13. לעיל ח"א (בחלק המאמרים) המשך זאת חנוכת המזבח פ"ה.
- 28. ימין מקרבת : סוטה מז, א.
- 29. לאכללא שמאלא בימינא : ראה זהר ר"פ קרח.
- 30. ואם האכל יאכל : צו ז, יח. זבחים יג, ב. ראה לקו"ת צו ז, ד ואילך. לעיל ח"א (בחלק המאמרים) המשך זאת חנוכת המזבח פ"ז. וש"נ.
- 31. שכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים : פסחים נט, ב. רמב"ם הל' מעשה הקרבנות פ"י, ה"א. לעיל שם. וש"נ. 32)בהג"ה לד"ה מזמור לתורה: אוה"ת תהלים כרך ב ע' תתקפו בשולי היריעה. ראה גם (לקמן בחלק הנחות כ"ק אדמו"ר מהורש"ב) בהנחה כאן על יד הערה 47.
עמוד תריג
- 33. פרים הנשרפי' ושעירי' הנשרפים : לשון המשנה זבחים מז, סע"א.
- 34. וכל העולות : ויקרא א, ט. רמב"ם הל' מעשה הקרבנות רפ"ו.
- 36. עו"ע : ראה גם רמב"ם הל' יסוה"ת פ"ב, ה"ו. לקו"ת ברכה צה, ב (הנזכר בספרים). שה"ש א, ב (כמ"ש בספרים).
- 37. החוקרי' כתבו שהתהוות הגשמיות מהרוחניות : ראה עקרים מ"א, פכ"ג. מ"ד, פ"ג. תו"א מג"א צ, ב. לקו"ת פ' ראה כ, ד. לעיל ח"א (בחלק המאמרים) המשך זאת חנוכת המזבח פ"ד. וש"נ.
- 35. כל הנפשות. . ממכ"ע. . גוף. . אוא"ס הסוכ"ע : ראה לעיל מאמר ד"ה ולקחתם לכם רפ"ג. ד"ה סוכה שחמתה מרובה מצלתה ובהערה 25.
- 38. שהדם הוא הנפש : פ' ראה יב, כג.
- 39. עלה בכבש ופנה לסובב : זבחים נג, רע"א במשנה. ראה גם מאמרי אדה"ז הנחות הר"פ ס"ע נד בשם מורי [ הה"מ ]. לקו"ת פינחס עח, סע"ד. סה"מ תרכ"ט ע' קיז. (לקמן בחלק הנחות כ"ק אדמו"ר מהורש"ב) בהנחה כאן על יד הערה 60.
- 40. הבהמה להיות ראשו וזנבו שוה : ראה גם לעיל המשך יונתי פ"ד. וש"נ.
- א. מובא גם באוה"ת יתרו ע' תתסג. ביאוה"ז להצ"צ כרך א ע' תסט.
עמוד תריד
- 41. צורתה : בהמשך יונתי הנדפס: צורתן.
- 42. שהכל הי' מן העפר : קהלת ג, כ.
- 43. ארץ קדמה לשמים : חגיגה יב, א.
- 44. מזבח הפנימי. . דזבח והקרבת הקרבנות כמשי"ת : ראה לקמן מאמר ד"ה ולהבין שרש ענין בחי' מזבח הפנימי.
- 45. וישא אברהם. . וירא את האיל : וירא כב, יג [ושם: והנה איל].
- 46. וכמשנ"ת לעיל : ראה מאמר ד"ה שובה ישראל.
- 47. שכשהי' האדם : בהמשך יונתי הנדפס: שכשהאדם הי'.
- 48. סמיכת ידו על ראש העולה : ויקרא א, ד. ראה גם לעיל ח"א (בחלק המאמרים) מאמר ד"ה סמוכים לעד פ"ג.
- 49. מצותו : בהמשך יונתי הנדפס: מצותיו.
- 50. הקרבן מתקרבי' כל הכחות והשמות : נסמן לעיל מאמר ד"ה ביום השמיני עצרת הערה 19.
- 51. יתקרב. . תקנו : בהמשך יונתי הנדפס: מתקרב. . תקנום.
- 52. תפלה במקום קרבנות תקנו : ברכות כו, א-ב. ראה מאמרי אדה"א ויקרא ח"א ע' ד. וש"נ. אוה"ת תשא ע' א'תתפג.
- 53. תחלה פ' הקרבנות. . וקרבן יחיד : ראה גם שו"ע אדה"ז מהדו"ת הלכות השכמת הבוקר ס"א, ס"י. (מהדו"ק) הלכות הנהגות אדם בבקר ס"א, סי"א ואילך. הל' ברכות השחר סמ"ח, ס"א וס"ב. ס"נ, ס"א. סידור אדה"ז במקומו.
עמוד תרטו
- 54. תרה"ד. . שפלות והכנעת החומר : ראה גם לקו"ת סוכות עט, ב. סה"מ תרכ"ט ע' קסו. וש"נ. (לקמן בחלק הנחות כ"ק אדמו"ר מהורש"ב) בהנחה כאן על יד הערה 75.
- 55. בתיקון חצות זמן תרומת הדשן : ועד"ז בסה"ש תש"ג ע' 126. לקמן בהנחה כאן על יד הערה 74. חצות זמן תרומת הדשן — ראה יומא כ, א. כב, א. כז, ב תוד"ה איכא. לג, א תוד"ה אביי. שו"ע אדה"ז (מהדו"ק) שם סי"ג בסופו. ראה גם לקמן בהנחה כאן על יד הערה 73 [בחצות לילה]. סה"מ תרל"ב ח"ב ע' תרו [אחר חצות]. סה"מ תרל"ג ח"ב ע' תקעג [בחצות לילה]. תרכ"ט שם [בחצות לילה].
- 56. העצבות. . מרירות : ראה תניא פל"א.
- 57. אסקופה הנדרסת : ערובין צח, א. ראה גם מאמרי אדה"א נ"ך ע' לא ואילך. וש"נ.
- 58. כל העוסק בתורת עולה : ראה מנחות קי, א. לקו"ש מסעי כרך יח ע' 413. וש"נ. ערב פסח כרך לב ע' 37. וש"נ.
- 59. הודו לה' קראו בשמו : דהי"א טז, ח. ראה גם המשך תער"ב ח"א ע' תריט. מאמר ד"ה אני לדודי תשט"ו.
- 60. בקומו משנתו אומר מודה אני : ראה שו"ע אדה"ז חאו"ח מהדו"ק ס"א, ס"ה. מהדו"ת ס"א, ס"ו. סידור אדה"ז במקומו (נדפס גם בהוספות למהדורת שו"ע קה"ת). ראה גם המשך תער"ב שם. ד"ה אני לדודי שם.
- 61. שמודה אני. . קודם שנטל ידיו. . הזכרת השם : ראה שו"ע וסידור שם. מכתב כ"ח תשרי תשט"ו (אג"ק כ"ק אדמו"ר ח"י ע' כג). ראה גם המשך תער"ב ח"ב ע' תתד.
- 62. שאינו : בהמשך יונתי הנדפס: שאיננו.
- 63. כקטן שנולד דמי : ע"פ יבמות כב, א.
- 64. מה שא"א להשיג. . להשגה תחשב : מ"ש במ"א דבינה עד הוד אתפשטית א"כ צ"ל דגם בבחי' הוד שבהוד מאיר בחי' בינה, י"ל דזה שמשיג שהדבר מופלא ואינו מושג אצלו ה"ז ג"כ קצת השגה כמ"ש במ"א בד"ה ביום השמיני עצרת (מ"א) ממאמר ד"ה יונתי (מ"ם) בענין הודו לה' באופן הא' נר"ל שכן כוונתו יעו"ש — סה"מ תרמ"ד ע' רמט.
- ב. נדפס גם בסה"מ תרל"ג ח"ב ע' תקעג.
- ג. כנראה כוונתו למאמר דידן.
עמוד תרטז
- 65. דהוי' : בהמשך יונתי הנדפס: הוי'.
- 64. קראו בשמו. . בחי' מל' : ראה מאמרי אדה"ז הקצרים ע' רצז. אוה"ת סידור ע' ט וע' יב. ראה גם ד"ה אני לדודי שם.
- 66. מל'. . אד' : ראה זהר ויקרא יא, א. מאמרי אדה"א בראשית ע' קצז. וש"נ. תו"ח נח סד, ג הערה 44.
- 68. אד' או אלקי' : ראה לקו"ת ש"ש סה, ד (ומציין למ"ח). סה"מ תרכ"ז ע' מב. וש"נ. המשך תער"ב ח"א ע' תריט.
- 67. מל'. . או אלקי' : ראה זהר בראשית כב, א. אחרי סה, א. תו"ח וארא ח"א עה, ב הערה 202.
- 69. ח"י ברכות דברכת השחר : ראה גם לעיל המשך יונתי הערה 595.
- 70. הוי' הוא ל' מהוה : ראה גם לעיל מאמר ד"ה ביום השמיני עצרת ובהערה 11.
- 71. וא"ת מחי' אלא מהוה : ראה שער היחוה"א פ"ב ובמ"מ, הגהות והע"ק שם. הערה בסה"מ תש"ד ע' 20.
- 72. ע"ש מברך : כ"ה גם בהמשך יונתי הנדפס.
- 73. ונשלמה פרים שפתינו : הושע יד, ג.
- 74. בל"א : בלשון אידיש. ראה שיחת ליל הושע"ר תשנ"ב אות ג (שיחות קודש ע' 165 ואילך). ליל שמח"ת קודם הקפות תשנ"ב — סה"ש תשנ"ב ח"א ע' 38 בשולי הגליון להערה 20. לקו"ש משפטים כרך כא ע' 448 הערה 15.
- 75. כח הפועל בנפעל : בלקו"ת שלח מז, א: בספרים. ראה הנסמן במ"מ לשם. ספר הישר (לר"ת ) סוף ש"ג.
- 76. סולם מוצב ארצה. . השמימה : ויצא כח, יב.
- 77. האזינו השמים ותשמע הארץ : האזינו לב, א. ראה גם (לקמן בחלק הנחות כ"ק אדמו"ר מהורש"ב) בהנחה כאן על יד הערה 102. לעיל ח"א (בחלק הנחות כ"ק אדמו"ר מהורש"ב) הנחה ד"ה גדולה מילה על יד הערה 6 ואילך.
- 78. וישעי' אמר שמעו שמים : ישעי' א, ב.
- 79. שנבואת ישעי' הי' בבריאה : ראה לקו"ת להאריז"ל ישעי' פ"ו. לקוטי הש"ס להנ"ל יבמות מט, ב ד"ה מנשה. תו"ח בא ח"א קיד, סע"ג. וש"נ. סה"מ תרמ"ז ע' קלו. ע' קמב. סה"מ ליקוט ח"ג (מאמר ד"ה בגמ' יבמות. . ע"פ ואראה תרמ"ט) ע' ו.
- 80. כל נבואה שרשה מאצי' : ראה גם לעיל ח"א (בחלק הנחות כ"ק אדמו"ר מהורש"ב) הנחה ד"ה משה קבל תורה מסיני בסופה. וש"נ.
עמוד תריז
- 81. שו"א. . זו"נ דאצי' : ראה מאמרי אדה"ז תקס"ג ח"א ע' יב. אוה"ת לך כרך ד ס"ע תשכה ואילך . מאמרי אדמו"ר הצ"צ הנחות תרי"ד ע' ג. סה"מ תרכ"ו ע' כז. תרל"ח ע' קעז. וש"נ. (ע' שפד. הנחות שבהערה 77).
- 82. שהמדות מקיפי' את הדיבור : ראה גם מאמרי אדמו"ר הצ"צ הנחות תרי"ד ע' ג. סה"מ תרכ"ו ס"ע כו ואילך. תרל"ח ע' שפד.
- 82. ששמים וארץ. . חו"ב : ראה מאמרי אדה"ז תקס"ג שם ע' יג ואילך. אוה"ת לך־ מאמרי אדמו"ר הצ"צ־ סה"מ תרכ"ו הנ"ל. סה"מ תרל"ח ע' שפד. הנחות שבהערה 77. המשך תער"ב ח"א ע' רסד.
- 83. הבינה נק' ארץ : ראה (בנוסף להערה שלפנ"ז) לעיל ח"א (בחלק המאמרים) המשך מצה זו ובהערה 291.
- 84. והחכ' הוא שמים : ראה (בנוסף להערה 82) אוה"ת לך הנ"ל ע' 1450 ואילך.
- 86. מים הוא בחי' חכ' : ראה תניא פ"ג ובמ"מ הגהות והע"ק שם. תו"ח בשלח ח"א קמג, ב ובהערה 91.
- 87. והחכ'. . דין כמ"ש החייט : ראה תו"א בראשית ה, ד. לעיל ח"א (בחלק הנחות כ"ק אדמו"ר מהורש"ב) הנחה ד"ה כי הנה יוצר הרים ובהערה 37.
- 88. אות א' מתיבת אש : ראה גם לעיל ח"א (בחלק המאמרים) המשך מצה זו ובהערה 1038.
- 85. שמים הוא אש ומים. . שם מים : ראה חגיגה יב, סע"א. רש"י בראשית א, ח.
- 89. שמי השמים. . הכתר : ראה מאמרי אדה"ז תקס"ג שם ע' יד. אוה"ת לך שם ס"ע תשכו. מאמרי אדמו"ר הצ"צ הנחות תרי"ד ע' ד . ראה גם (לקמן בחלק הנחות כ"ק אדמו"ר מהורש"ב) בהנחה כאן על יד הערה 116. סה"מ תרכ"ו שם. ראה גם הגהת ר' הלל בפלח הרמון תזריע ריש ע' קנו.
- 90. מי יעלה לנו השמימה : נצבים ל, יב.
- 91. בד"ה בעצם היום הזה : ראה אוה"ת שם. (לקמן בחלק הנחות כ"ק אדמו"ר מהורש"ב) בהנחה כאן על יד הערה 100. לעיל ח"א (בחלק הנחות כ"ק אדמו"ר מהורש"ב) הנחה ד"ה גדולה מילה על יד הערה 22.
- 93. בק"ש : ברכות ק"ש.
- 92. ד' שליבות שבסולם. . ותפלה : ראה לקו"ת בשלח ב, ב. (לקמן בחלק הנחות כ"ק אדמו"ר מהורש"ב) בהנחה כאן ובהערות 117-118.
- 94. ממשיכי' אז : כ"ה גם בהמשך יונתי הנדפס.
- 95. לזמר עריצים : ע"פ ישעי' כה, ה. ראה גם לעיל ח"א (בחלק הנחות כ"ק אדמו"ר מהורש"ב) הנחה ד"ה בן פורת יוסף הא' ובהערה 33.
- ד. אלא ששם מפרש זה על מה שאמר משה (האזינו השמים ותשמע הארץ) ומציין לזח"ג ואתחנן דרס"ג ע"א.
- ה. ושם: הן לה' אלוקינו השמי' ושמי השמי' — עקב י, יד [ושם: אלקיך].
עמוד תריח
- 96. כי האדם עץ השדה : פ' שופטים כ, יט.
- 97. השרפי' אומרים קדוש ג"פ : ישעי' ו, ג. ברכת יוצר. ראה חולין צא, ב. ובתוד"ה ברוך (שם צב, רע"א).
- 98. והאופנים. . ברוך : יחזקאל ג, יב. ברכת יוצר. ראה חולין צב, רע"א ובתוד"ה ברוך. ראה גם סה"מ תרל"ד ע' רנד.
- 99. ההפרש שביניהם שהשרפים. . להתעלות והאופנים. . שיומשך להם : ראה לעיל ח"א (בחלק המאמרים) המשך זאת חנוכת המזבח פ"ג.
- 100. ממקומו ממקורו ושרשו : ראה גם לעיל המשך זאת חנוכת המזבח שם ספ"ז ובהערה 126.
- 101. ברוך כבוד ה' ממקומו ר"ת בכי"ם : ראה ע"ח שער הכללים פ"ב. כנפי יונה ח"ב ס"ב. עשרה מאמרות הובא בשל"ה תורה שבכתב צאן יוסף ש, ב. עמה"מ שער קרית ארבע שי"ד, פ"ה (פב, א).
- 102. ב' נפשות : ראה תניא פ"א.
- 103. הנה"א היא חלק אלק' ממעל : ראה איוב לא, ב. תניא רפ"ב. לעיל ח"א (בחלק המאמרים) המשך מצה זו הערה 395.
- 104. והנה"ב היא משמרי האופנים : ראה לקו"ת ויקרא ב, ב. האזינו עד, ג.
- 105. ועיקר ירידת הנשמה. . בירור נה"ב : ראה תניא פל"ז. תו"א וישב כט, ב. לקו"ת האזינו עד, ג.
- 106. שנה"ב שבאדם. . מפני שור שבפני אדם : ראה גם מאמרי אדה"א דברים ח"ד ע' א'רז. וראה גם סה"מ תרכ"ט ע' קכח.
- 107. שנה"ב שבאדם. . מפני אדם שבפני שור : ראה גם שערי אורה ח, א הערה 15. סה"מ תרל"ח ע' לט. וש"נ.
- 108. ולכן. . ולכן : בהמשך יונתי הנדפס: לכן. . לכן.
- 109. מס"נ באחד : ראה זהר רע"מ משפטים קיט, א. צו לג, א. מאמרי אדה"א דברים ח"ב ע' תו. וש"נ. שמות ח"א ע' רעח ואילך. הנחות תקע"ז ע' שא.
- 110. מס"נ באחד ובשכמל"ו. . דנה"א ונה"ב : ראה סה"מ תרכ"ט ע' רז ואילך ובהנסמן בריש המאמר שם.
- 111. ח"י ברכאן דצלותא : זהר בראשית כו, א.
- 112. ראשוני' : בהמשך יונתי הנדפס: ראשונות.
עמוד תריט
- 113. שבשים שלום נמשך הטפה : ראה פע"ח שער העמידה ש"ט, פ"כ.
- 114. התפלה היא במקום תמידין : ראה ברכות כו, ב. לקו"ת פינחס עז, ג.
- 115. העבודה שבלב זו תפלה : ראה ספרי (ופרש"י) עקב יא, יג. תענית ב, סע"א. רמב"ם ריש הלכות תפלה. אוה"ת עקב ע' תרח.
- 116. שהאפר : בהמשך יונתי הנדפס: שהעפר.
- 117. שאומרים אחר סיום שמו"ע : ראה (לקמן בחלק הנחות כ"ק אדמו"ר מהורש"ב) בהנחה כאן על יד הערה 135 ואילך.
- 118. בשלהובא דרחימותא : זהר קדושים פד, א.
משנה אבות ה׳:ו׳ - הטקסט מספריא
עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות ואלו הן. פי הארץ. ופי הבאר. ופי האתון. והקשת והמן והמטה. והשמיר והכתב והמכתב והלוחות. ויש אומרים אף המזיקין. וקבורתו של משה ואילו של אברהם אבינו. ויש אומרים אף צבת בצבת עשויה:
תניא, אגרת התשובה ז׳ - הטקסט מספריא
וְאוּלָם, דֶּרֶךְ הָאֱמֶת וְהַיָּשָׁר לִבְחִינַת תְּשׁוּבָה תַּתָּאָה, הֵ״א תַּתָּאָה הַנִּזְכֶּרֶת לְעֵיל – הֵם ב׳ דְּבָרִים דֶּרֶךְ כְּלָל.
הָאֶחָד, הוּא לְעוֹרֵר רַחֲמִים הָעֶלְיוֹנִים מִמְּקוֹר הָרַחֲמִים עַל נִשְׁמָתוֹ וְנַפְשׁוֹ הָאֱלֹקִית, שֶׁנָּפְלָה ״מֵאִיגְּרָא רָמָה״ – חַיֵּי הַחַיִּים בָּרוּךְ־הוּא לְ״בִירָא עֲמִיקְתָּא״, הֵן הֵיכְלוֹת הַטּוּמְאָה וְהַסִּטְרָא אָחֳרָא, וְעַל מְקוֹרָהּ בִּמְקוֹר הַחַיִּים, הוּא שֵׁם הַוָיָ׳ בָּרוּךְ־הוּא; וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״וְיָשׁוֹב אֶל הַוָיָ׳ וִירַחֲמֵהוּ״, פֵּירוּשׁ, לְעוֹרֵר רַחֲמִים עַל הַשְׁפָּעַת שֵׁם הַוָיָ׳ בָּרוּךְ־הוּא, שֶׁנִּשְׁתַּלְשְׁלָה וְיָרְדָה תּוֹךְ הֵיכְלוֹת הַסִּטְרָא אָחֳרָא הַטְּמֵאִים לְהַחֲיוֹתָם, עַל־יְדֵי מַעֲשֵׂה אֱנוֹשׁ וְתַחְבּוּלוֹתָיו, וּמַחְשְׁבוֹתָיו הָרָעוֹת; וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״מֶלֶךְ אָסוּר בָּרְהָטִים״ – בִּרְהִיטֵי מוֹחָא וְכוּ׳ הִיא בְּחִינַת גָּלוּת הַשְּׁכִינָה, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל.
וּזְמַן הַמְסוּגָּל לָזֶה, הוּא בְּתִיקּוּן חֲצוֹת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּסִּידּוּר בְּהֶעָרָה, עַיֵּין שָׁם בַּאֲרִיכוּת. וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב שָׁם: ״נָפְלָה עֲטֶרֶת רֹאשֵׁינוּ, אוֹי נָא לָנוּ כִּי חָטָאנוּ״.
וְלָכֵן נִקְרָא הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא ״מֶלֶךְ עָלוּב״ בְּפִרְקֵי הֵיכָלוֹת, כְּמוֹ שֶׁכָּתַב הָרַמַ״ק זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, כִּי אֵין לְךָ עֶלְבּוֹן גָּדוֹל מִזֶּה, וּבִפְרָט כַּאֲשֶׁר יִתְבּוֹנֵן הַמַּשְׂכִּיל בִּגְדוּלַּת אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, מְמַלֵּא כָּל עָלְמִין וְסוֹבֵב כָּל עָלְמִין, כָּל אֶחָד וְאֶחָד לְפִי שִׁיעוּר שִׂכְלוֹ וַהֲבָנָתוֹ, יִתְמַרְמֵר עַל זֶה מְאֹד מְאֹד.
וְהַב׳, לְבַטֵּשׁ וּלְהַכְנִיעַ הַקְּלִיפָּה וְסִטְרָא אָחֳרָא, אֲשֶׁר כָּל חַיּוּתָהּ הִיא רַק בְּחִינַת גַּסּוּת וְהַגְבָּהָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״אִם תַּגְבִּיהַּ כַּנֶּשֶׁר וְגוֹ׳״, וְהַבִּיטּוּשׁ וְהַהַכְנָעָה עַד עָפָר מַמָּשׁ – זוֹהִי מִיתָתָהּ וּבִיטּוּלָהּ.
וְהַיְינוּ, עַל־יְדֵי ״לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה״, וְלִהְיוֹת ״נִבְזֶה בְעֵינָיו נִמְאָס״ וְכוּ׳, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזּוֹהַר הַקָּדוֹשׁ עַל פָּסוּק: ״זִבְחֵי אֱלֹקִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה, לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה וְכוּ׳״, כִּי כָּל קָרְבָּן מִן הַבְּהֵמָה – הוּא לְשֵׁם הַוָיָ׳, הִיא מִדַּת הָרַחֲמִים, אֲבָל לְשֵׁם אֱלֹקִים, הִיא מִדַּת הַדִּין – אֵין מַקְרִיבִין קָרְבַּן בְּהֵמָה, כִּי אִם לְשַׁבֵּר וּלְהַעֲבִיר רוּחַ הַטּוּמְאָה וְהַסִּטְרָא אָחֳרָא, וְזֶהוּ ״רוּחַ נִשְׁבָּרָה״.
וְהַאֵיךְ נִשְׁבְּרָה רוּחַ הַסִּטְרָא אָחֳרָא? כְּשֶׁהַ״לֵּב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה״ וְכוּ׳.
וְהַאֵיךְ נִשְׁבָּר הַלֵּב וְנִדְכֶּה? הִנֵּה, מְעַט מִזְּעֵיר הוּא עַל־יְדֵי סִיגּוּפִים וְתַעֲנִיּוֹת, בְּדוֹרוֹתֵינוּ אֵלֶּה שֶׁאֵין לָנוּ כֹּחַ לְהִתְעַנּוֹת הַרְבֵּה כְּדָוִד הַמֶּלֶךְ, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה עַל פָּסוּק: ״וְלִבִּי חָלַל בְּקִרְבִּי״ – שֶׁ״הֲרָגוֹ בְּתַעֲנִית״.
אַךְ עִיקַּר הַכְנָעַת הַלֵּב, לִהְיוֹת נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה וְהַעֲבָרַת רוּחַ הַטּוּמְאָה וְסִטְרָא אָחֳרָא, הוּא לִהְיוֹת מִ״מָּארֵי דְּחוּשְׁבָּנָא״ בְּעוֹמֶק הַדַּעַת, לְהַעֲמִיק דַּעְתּוֹ וּבִינָתוֹ שָׁעָה אַחַת בְּכָל יוֹם אוֹ לַיְלָה לִפְנֵי תִּיקּוּן־חֲצוֹת, לְהִתְבּוֹנֵן בְּמַה שֶּׁפָּעַל וְעָשָׂה בַּחֲטָאָיו בְּחִינַת גָּלוּת הַשְּׁכִינָה כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, וְגָרַם לַעֲקוֹר נִשְׁמָתוֹ וְנַפְשׁוֹ הָאֱלֹקִית מֵחַיֵּי הַחַיִּים בָּרוּךְ־הוּא, וְהוֹרִידָהּ לִמְקוֹם הַטּוּמְאָה וְהַמָּוֶת, הֵן הֵיכְלוֹת הַסִּטְרָא אָחֳרָא, וְנַעֲשֵׂית בִּבְחִינַת מֶרְכָּבָה אֲלֵיהֶם לְקַבֵּל מֵהֶם שֶׁפַע וְחַיּוּת לְהַשְׁפִּיעַ לְגוּפוֹ, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל.
וְזֶהוּ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״רְשָׁעִים בְּחַיֵּיהֶם קְרוּיִים מֵתִים״, כְּלוֹמַר, שֶׁחַיֵּיהֶם נִמְשָׁכִים מִמְּקוֹם הַמָּוֶת וְהַטּוּמְאָה, (וְכֵן מַה שֶּׁכָּתוּב: ״לֹא הַמֵּתִים יְהַלְלוּ וְגוֹ׳״, אֵינוֹ כְּ״לוֹעֵג לָרָשׁ״ חַס וְשָׁלוֹם אֶלָּא הַכַּוָּונָה עַל הָרְשָׁעִים שֶׁבְּחַיֵּיהֶם קְרוּיִים מֵתִים, שֶׁמְּבַלְבְּלִים אוֹתָם בְּמַחֲשָׁבוֹת זָרוֹת בְּעוֹדָם בְּרִשְׁעָם וְאֵינָם חֲפֵיצִים בִּתְשׁוּבָה, כַּנּוֹדָע).
וְאַף מִי שֶׁלֹּא עָבַר עַל עֲוֹן כָּרֵת, וְגַם לֹא עַל עֲוֹן מִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם שֶׁהוּא הוֹצָאַת זֶרַע לְבַטָּלָה וּכְהַאי גַּוְנָא, אֶלָּא שְׁאָר עֲבֵירוֹת קַלּוֹת, אַף־עַל־פִּי־כֵן, מֵאַחַר שֶׁהֵן פּוֹגְמִים בַּנְּשָׁמָה וְנֶפֶשׁ הָאֱלֹקִית, וְכִמְשַׁל פְּגִימַת וּפְסִיקַת חֲבָלִים דַּקִּים כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, הֲרֵי בְּרִיבּוּי הַחֲטָאִים יָכוֹל לִהְיוֹת פְּגַם כְּמוֹ בְּלָאו אֶחָד שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כָּרֵת אוֹ מִיתָה, וַאֲפִילוּ בִּכְפִילַת חֵטְא אֶחָד פְּעָמִים רַבּוֹת מְאֹד.
כְּמוֹ שֶׁהִמְשִׁיל הַנָּבִיא הַחֲטָאִים לְעָנָן הַמַּאֲפִיל אוֹר הַשֶּׁמֶשׁ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״מָחִיתִי כָעָב פְּשָׁעֶיךָ״ – הֵם עֲבֵירוֹת חֲמוּרוֹת, [הַמַּבְדִּילִים] בֵּין פְּנִימִית הַשְׁפָּעַת שֵׁם הַוָיָ׳ בָּרוּךְ־הוּא לַנֶּפֶשׁ הָאֱלֹקִית, כְּהַבְדָּלַת עָנָן עָב וְחָשׁוּךְ, הַמַּבְדִּיל בֵּין הַשֶּׁמֶשׁ לָאָרֶץ וְלַדָּרִים עָלֶיהָ עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל: וְכֶעָנָן חַטֹּאתֶיךָ הֵן ״עֲבֵירוֹת קַלּוֹת שֶׁאָדָם דָּשׁ בַּעֲקֵבָיו״, הַמַּבְדִּילִים כְּהַבְדָּלַת עָנָן קַל וְקָלוּשׁ עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל.
וְהִנֵּה, כְּמוֹ שֶׁבַּמָּשָׁל הַזֶּה, אִם מֵשִׂים אָדָם נֶגֶד אוֹר הַשֶּׁמֶשׁ בַּחַלּוֹן מְחִיצוֹת קַלּוֹת וּקְלוּשׁוֹת לָרוֹב מְאֹד, הֵן מַאֲפִילוֹת כְּמוֹ מְחִיצָה אַחַת עָבָה וְיוֹתֵר – וְכָכָה מַמָּשׁ הוּא בַּנִּמְשָׁל בְּכָל עֲוֹנוֹת שֶׁאָדָם דָּשׁ בַּעֲקֵבָיו. וּמִכָּל שֶׁכֵּן הַמְפוּרְסָמוֹת מִדִּבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה, שֶׁהֵן מַמָּשׁ כַּעֲבוֹדָה־זָרָה וְגִילּוּי־עֲרָיוֹת וּשְׁפִיכוּת־דָּמִים.
כְּמוֹ הַעֲלָמַת עַיִן מִן הַצְּדָקָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל וְגוֹ׳״, וּ״בְלִיַּעַל״, הִיא עוֹבֵד עֲבוֹדַת אֱלִילִים וְכוּ׳, וְהַמְסַפֵּר בִּגְנוּת חֲבֵירוֹ, הִיא לָשׁוֹן הָרָע, הַשְּׁקוּלָה כַּעֲבוֹדָה־זָרָה וְגִילּוּי־עֲרָיוֹת וּשְׁפִיכוּת־דָּמִים, וְכָל הַכּוֹעֵס כְּאִלּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדָה־זָרָה, וְכֵן מִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ גַּסּוּת הָרוּחַ, וְכָהֵנָּה רַבּוֹת בַּגְּמָרָא. וְתַלְמוּד תּוֹרָה כְּנֶגֶד כּוּלָּן, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״וִיתֵּר הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא עַל עֲבוֹדָה־זָרָה וְכוּ׳״.
וְלָכֵן סִידְּרוּ בִּקְרִיאַת־שְׁמַע שֶׁעַל־הַמִּטָּה, לְקַבֵּל עָלָיו ד׳ מִיתוֹת בֵּית־דִּין וְכוּ׳. מִלְּבַד, שֶׁעַל פִּי הַסּוֹד, כָּל הַפּוֹגֵם בְּאוֹת יוּ״ד שֶׁל שֵׁם הַוָיָ׳ – כְּאִילּוּ נִתְחַיֵּיב סְקִילָה, וְהַפּוֹגֵם בְּאוֹת הֵ״א – כְּאִילּוּ נִתְחַיֵּיב שְׂרֵיפָה, וּבְאוֹת וָי״ו – כְּאִילּוּ נִתְחַיֵּיב הֶרֶג, וּבְאוֹת הֵ״א אַחֲרוֹנָה – כְּאִילּוּ נִתְחַיֵּיב חֶנֶק: וְהַמְבַטֵּל קְרִיאַת־שְׁמַע – פּוֹגֵם בְּאוֹת יוּ״ד, וּתְפִילִּין – בְּאוֹת הֵ״א, וְצִיצִית – בְּאוֹת וָי״ו, וּתְפִלָּה – בְּאוֹת הֵ״א וְכוּ׳.
וּמִזֶּה יָכוֹל הַמַּשְׂכִּיל לִלְמוֹד לִשְׁאָר עֲוֹנוֹת וַחֲטָאִים, וּבִיטּוּל תּוֹרָה כְּנֶגֶד כּוּלָּן:
תניא, ליקוטי אמרים י״ז - הטקסט מספריא
וּבָזֶה יוּבַן מַה שֶּׁכָּתוּב: ״כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד, בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשׂוֹתוֹ״.
דְּלִכְאוֹרָה, הוּא – ״בִּלְבָבְךָ״ – נֶגֶד הַחוּשׁ שֶׁלָּנוּ [וְהַתּוֹרָה הִיא נִצְחִית], שֶׁאֵין קָרוֹב מְאֹד הַדָּבָר לְהַפֵּךְ לִבּוֹ מִתַּאֲווֹת עוֹלָם הַזֶּה לְאַהֲבַת ה׳ בֶּאֱמֶת, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּגְּמָרָא: ״אָטוּ יִרְאָה מִילְּתָא זוּטַרְתִּי הִיא״? וְכָל שֶׁכֵּן אַהֲבָה. וְגַם אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה דְּ״צַדִּיקִים – דַּוְקָא – לִבָּם בִּרְשׁוּתָם״.
אֶלָּא, דְּ״לַעֲשׂוֹתוֹ״ – רוֹצֶה לוֹמַר, הָאַהֲבָה הַמְּבִיאָה לִידֵי עֲשִׂיַּית הַמִּצְוֹת בִּלְבָד, שֶׁהִיא ״רְעוּתָא דְלִבָּא״ שֶׁבְּתַעֲלוּמוֹת לֵב, גַּם כִּי אֵינָהּ בְּהִתְגַּלּוּת לִבּוֹ כְּרִשְׁפֵּי אֵשׁ, וְדָבָר זֶה ״קָרוֹב מְאֹד״ וְנָקֵל לְכָל אָדָם אֲשֶׁר יֵשׁ לוֹ מוֹחַ בְּקָדְקֳדוֹ, כִּי מוֹחוֹ בִּרְשׁוּתוֹ וְיָכוֹל לְהִתְבּוֹנֵן בּוֹ כְּכָל אֲשֶׁר יַחְפּוֹץ, וּכְשֶׁיִּתְבּוֹנֵן בּוֹ בִּגְדוּלַּת אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, מִמֵּילָא יוֹלִיד, בְּמוֹחוֹ עַל כָּל פָּנִים – הָאַהֲבָה לַה׳ לְדָבְקָה בוֹ בְּקִיּוּם מִצְוֹתָיו וְתוֹרָתוֹ.
וְ״זֶה כָּל הָאָדָם״, כִּי – ״הַיּוֹם לַעֲשׂוֹתָם״ כְּתִיב, שֶׁ״הַיּוֹם״ הוּא עוֹלַם הַמַּעֲשֶׂה דַּוְקָא ״וּלְמָחָר כוּ׳״, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר.
וְהַמּוֹחַ – שַׁלִּיט בְּטִבְעוֹ וְתוֹלַדְתּוֹ עַל חָלָל הַשְּׂמָאלִי שֶׁבַּלֵּב, וְעַל פִּיו, וְעַל כָּל הָאֵבָרִים שֶׁהֵם כְּלֵי הַמַּעֲשֶׂה. אִם לֹא מִי שֶׁהוּא רָשָׁע בֶּאֱמֶת, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה שֶׁ״הָרְשָׁעִים הֵם בִּרְשׁוּת לִבָּם״, וְאֵין לִבָּם בִּרְשׁוּתָם כְּלָל, וְזֶה עוֹנֶשׁ עַל גּוֹדֶל וְעוֹצֶם עֲוֹנָם. וְלֹא דִבְּרָה תוֹרָה בְּמֵתִים אֵלּוּ, שֶׁבְּחַיֵּיהֶם קְרוּיִם מֵתִים.
כִּי בֶּאֱמֶת, אִי אֶפְשָׁר לָרְשָׁעִים לְהַתְחִיל לַעֲבוֹד ה׳ בְּלִי שֶׁיַּעֲשׂוּ תְּשׁוּבָה עַל הֶעָבָר תְּחִלָּה – לְשַׁבֵּר הַקְּלִיפּוֹת שֶׁהֵם מָסָךְ מַבְדִּיל וּמְחִיצָה שֶׁל בַּרְזֶל הַמַּפְסֶקֶת בֵּינָם לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם, עַל יְדֵי שְׁבִירַת לִבּוֹ וּמְרִירַת נַפְשׁוֹ עַל חֲטָאָיו, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר עַל פָּסוּק: ״זִבְחֵי אֱלֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה, לֵב נִשְׁבָּר וְגוֹ׳״, שֶׁעַל יְדֵי לֵב נִשְׁבָּר – נִשְׁבָּרָה רוּחַ הַטּוּמְאָה דְסִטְרָא אָחֳרָא [עַיֵּין שָׁם פָּרָשַׁת פִּינְחָס דַּף ר״מ וּפָרָשַׁת וַיִּקְרָא דַּף ח׳ וְדַף ה׳ עַמּוּד א׳ וּבְפֵירוּשׁ הָרַב מֹשֶׁה זַכּוּת שָׁם].
וְהִיא בְּחִינַת תְּשׁוּבָה תַּתָּאָה, לְהַעֲלוֹת הֵ״א תַּתָּאָה, לַהֲקִימָהּ מִנְּפִילָתָהּ שֶׁנָפְלָה אֶל הַחִיצוֹנִים, שֶׁהוּא סוֹד גָּלוּת הַשְּׁכִינָה, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״גָּלוּ לֶאֱדוֹם – שְׁכִינָה עִמָּהֶם״, דְּהַיְינוּ, כְּשֶׁאָדָם עוֹשֶׂה מַעֲשֵׂה אֱדוֹם מוֹרִיד וּמַמְשִׁיךְ לְשָׁם בְּחִינַת וְנִיצוֹץ אֱלֹהוּת הַמְחַיֶּה אֶת נֶפֶשׁ־רוּחַ־נְשָׁמָה שֶׁלּוֹ, הַמְלוּבָּשִׁים בּוֹ בַּנֶּפֶשׁ הַבַּהֲמִית מֵהַקְּלִיפָּה, שֶׁבְּלִבּוֹ שֶׁבֶּחָלָל הַשְּׂמָאלִי, הַמּוֹלֶכֶת בּוֹ בְּעוֹדוֹ רָשָׁע וּמוֹשֶׁלֶת בָּעִיר קְטַנָּה שֶׁלּוֹ, וְנֶפֶשׁ־רוּחַ־נְשָׁמָה כְּבוּשִׁים בַּגּוֹלָה אֶצְלָהּ.
וּכְשֶׁנִּשְׁבָּר לִבּוֹ בְּקִרְבּוֹ, וְנִשְׁבְּרָה רוּחַ הַטּוּמְאָה וְסִטְרָא אָחֳרָא, וְיִתְפָּרְדוּ כוּ׳ – הִיא קָמָה מִנְּפִילָתָהּ וְגַם נִצָּבָה, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר:
מעילה ח׳ א - הטקסט מספריא
אֲבָל לַאֲכִילָה הוּא דְּלֹא מְרַצָּה.
הַדְרָן עֲלָךְ קׇדְשֵׁי קָדָשִׁים
חַטַּאת הָעוֹף מוֹעֲלִין בָּהּ מִשֶּׁהוּקְדְּשָׁה, נִמְלְקָה – הוּכְשְׁרָה לְהִפָּסֵל בִּטְבוּל יוֹם וּבִמְחוּסַּר כִּפּוּרִים וּבְלִינָה.
הוּזָּה דָּמָהּ – חַיָּיבִין עָלָיו מִשּׁוּם פִּיגּוּל, נוֹתָר, וְטָמֵא, וְאֵין בָּהּ מְעִילָה.
גְּמָ׳ קָתָנֵי הוּכְשְׁרָה לִיפָּסֵל בִּטְבוּל יוֹם, וּבִמְחוּסַּר כִּפּוּרִים, וּבְלִינָה. לִיפָּסֵל – אִין, אֲבָל לְטַמּוֹיֵי – לָא.
מַתְנִיתִין מַנִּי? רַבָּנַן הִיא, דְּתַנְיָא: אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר: טְבוּל יוֹם
But as for permitting it for eating, in this regard even Rabbi Akiva concedes that the sprinkling of the blood does not effect acceptance.
MISHNA: One who derives benefit from a bird sin offering is liable for misuse of consecrated property from the moment that it was consecrated. Once the nape of its neck was pinched, it was rendered susceptible to disqualification for sacrifice through contact with one who was ritually impure who immersed in a ritual bath that day and is waiting for nightfall for the purification process to be completed, and through contact with one who has not yet brought an atonement offering to complete his purification process, e.g., a zav and a leper, who are not yet permitted to partake of sacrificial meat; and through its blood being left overnight, i.e., if its blood was not sprinkled before sunset.
Once its blood was sprinkled, one is liable to receive karet for eating it due to violation of the prohibition of piggul, and the prohibition of notar, and the prohibition of partaking of sacrificial meat while ritually impure. But there is no liability for misuse of consecrated property, because after the blood is sprinkled it is permitted for priests to partake of its meat and it is no longer consecrated exclusively to God.
GEMARA: The mishna teaches: From the time the nape of its neck was pinched, the bird sin offering was rendered susceptible to disqualification for sacrifice through contact with one who immersed that day, and through contact with one who has not yet brought an atonement offering, and through its blood being left overnight. It can be inferred from here that yes, it is susceptible to disqualification, but it is not fit to render other items ritually impure.
In light of the above inference, the Gemara asks: Whose opinion is expressed in the mishna? The Gemara answers: It is the opinion of the Rabbis, as it is taught in a baraita (Tosefta, Teharot 1:4) that Abba Shaul says: With regard to one who immersed that day,
ספר המצוות, מצוות עשה קמ״ו - הטקסט מספריא
היא שצונו לשחוט בהמה חיה ועוף ואחר יאכל בשרם ושלא יהיה היתר אכילתם אלא בשחיטה. והוא אמרו יתברך וזבחת מבקרך ומצאנך. ולשון ספרי וזבחת מה מוקדשין בשחיטה אף חולין בשחיטה, כאשר צויתיך מלמד שנצטוה משה על הושט ועל הקנה ועל רוב אחד בעוף ועל רוב שנים בבהמה. וכבר התבארו משפטי מצוה זו ודקדוקיה במסכת חולין. (ראה אנכי, קדושה הלכות שחיטה פ"א):
משנה תורה, הלכות שחיטה א׳ - הטקסט מספריא
מצות עשה שישחוט מי שירצה לאכול בשר בהמה חיה ועוף ואחר כך יאכל שנאמר וזבחת מבקרך ומצאנך, ונאמר בבכור בעל מום אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל, הא למדת שחיה כבהמה לענין שחיטה, ובעוף הוא אומר אשר יצוד ציד חיה או עוף וגו' ושפך את דמו מלמד ששפיכת דם העוף כשפיכת דם החיה.
והלכות שחיטה בכולן אחת הן, לפיכך השוחט בהמה או חיה או עוף מברך תחלה אקב"ו על השחיטה ואם לא בירך בין בשוגג בין במזיד הבשר מותר, ואסור לאכול מן השחוטה כל זמן שהיא מפרכסת, והאוכל ממנה קודם שתצא נפשה עובר בלא תעשה, והרי הוא בכלל לא תאכלו על הדם ואינו לוקה ומותר לחתוך ממנה אחר שחיטה קודם שתצא נפשה ומולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה ומניחו עד שתמות ואח"כ יאכלנו.
דגים וחגבים אינן צריכים שחיטה אלא אסיפתן היא המתרת אותן, הרי הוא אומר הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם אם את כל דגי הים יאסף להם אסיפת דגים כשחיטת בקר וצאן, ובחגבים נאמר אוסף החסיל באסיפה לבדה, לפיכך אם מתו מאיליהן בתוך המים מותרין, ומותר לאכלן חיים.
זביחה זו האמורה בתורה סתם צריך לפרש אותה ולידע באי זה מקום מן הבהמה שוחטין, וכמה שיעור השחיטה, ובאי זה דבר שוחטין, ומתי שוחטין, והיכן שוחטין, וכיצד שוחטין, ומה הן הדברים המפסידין את השחיטה, ומי הוא השוחט, ועל כל הדברים האלו צונו בתורה ואמר וזבחת מבקרך וגו' כאשר צויתיך ואכלת בשעריך וגו' שכל הדברים האלו על פה צוה בהן כשאר תורה שבעל פה שהיא הנקראת מצוה כמו שביארנו בתחלת חבור זה.
מקום השחיטה מן החי הוא הצואר וכל הצואר כשר לשחיטה, כיצד בושט מתחלת המקום שכשחותכין אותו מתכווץ עד מקום שישעיר ויתחיל להיות פרצין פרצין ככרס, זה הוא מקום השחיטה בושט.
שחט למעלה ממקום זה והוא הנקרא תרבץ הושט או למטה ממקום זה והוא מתחלת בני מעים שחיטתו פסולה, ושיעור תרבץ הושט שאינו ראוי לשחיטה למעלה בבהמה וחיה כדי שיאחז בשתי אצבעותיו ובעוף הכל לפי גדלו וקטנו, ולמטה עד הזפק.
ואי זה הוא מקום שחיטה בקנה משיפוי כובע ולמטה עד ראש כנף הריאה כשתמשוך הבהמה צוארה לרעות, זה הוא מקום השחיטה בקנה, וכל שכנגד המקום הזה מבחוץ נקרא צואר.
אנסה הבהמה עצמה ומשכה צוארה הרבה או שאינס השוחט את הסימנין ומשכן למעלה ושחט במקום שחיטה בצואר ונמצאת השחיטה בקנה או בושט שלא במקום שחיטה הרי זה ספק נבלה.
וצריך השוחט שישחוט באמצע הצואר, ואם שחט מן הצדדין שחיטתו כשרה, וכמה הוא שיעור השחיטה שני הסימנין שהן הקנה והושט השחיטה המעולה שיחתכו שניהן בין בבהמה בין בעוף, ולזה יתכוין השוחט, ואם שחט רוב אחד מהן בעוף ורוב השנים בבהמה ובחיה שחיטתו כשרה.
שחט האחד כולו וחציה השני בבהמה שחיטתו פסולה, רובו של זה ורובו של זה אע"פ שלא שחט מכל אחד מהן אלא יתר על חציו כחוט השערה הרי זו כשרה, כיון ששחט יתר על חציו כל שהוא רובו הוא.
שחט חציו של זה וחציו של זה אפילו בעוף שחיטתו פסולה, קנה שהיה חציו פסוק ושחט על מקום החתוך מעט והשלימו לרוב בין שהתחיל לשחוט במקום השלם ופגע בחתך בין שהכניס את הסכין בחתך והשלימו לרוב שחיטתו כשרה.
כל השוחט צריך לבדוק הסימנין לאחר שחיטה, ואם לא בדק ונחתך הראש קודם שיבדק הרי זו נבלה ואפילו היה השוחט זריז ומהיר.
כל בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע בודאי שנשחטה שחיטה כשרה.
ובאי זה דבר שוחטין, בכל דבר בין בסכין של מתכת בין בצור או בזכוכית או בקרומית של קנה האגם וכיוצא בהן מדברים החותכין, והוא שיהיה פיה חד ולא יהיה בה פגם, אבל אם היה כמו תלם בחודו של דבר ששוחטין בו ואפילו היה התלם קטן ביותר שחיטתו פסולה.
היה התלם הזה מרוח אחת לא ישחוט בה, ואם שחט דרך הרוח שאין הפגימה ניכרת בה שחיטתו כשרה.
כיצד סכין שתבדק בהולכה ולא תרגיש שיש בה פגם וכשתחזיר אותה בהבאה תרגיש שיש בה פגם, אם שחט בה דרך הולכה ולא הביא שחיטתו כשרה, ואם הביא שחיטתו פסולה.
סכין שהיא עולה ויורדת כנחש ואין בה פגם שוחטין בה לכתחלה, וסכין שפיה חלק ואינה חדה הואיל ואין בה פגם שוחטין בה ואע"פ שהוליך והביא בה כל היום עד ששחטה שחיטתו כשרה.
סכין חדה שהושחזה והרי אינה חלקה אלא מגעתה כמגע ראש השיבולת שהוא מסתבך באצבע, הואיל ואין בה פגם שוחטין בה.
התולש קנה או שן או שקצץ צור או צפורן והרי הן חדין ואין בהן פגם שוחטין בהן, ואם נעצן בקרקע לא ישחוט בהן כשהן נעוצין, ואם שחט שחיטתו כשרה.
שחט בהן כשהן מחוברין מתחלת ברייתן קודם שיעקור אותן שחיטתו פסולה, ואע"פ שאין בהם פגם.
לקח לחי בהמה שיש בו שינים חדות ושחט בהן שחיטתו פסולה, מפני שהן כמגל, אבל בשן אחת הקבועה בלחי שוחט בה לכתחלה ואע"פ שהיא קבועה בו.
ליבן הסכין באור ושחט בה שחיטתו כשרה, סכין שצדה אחד מגל וצדה השני יפה לא ישחוט בצד היפה לכתחלה גזרה שמא ישחוט בצד האחר, ואם שחט הואיל ובצד היפה שחט שחיטתו כשרה.
השוחט צריך שיבדוק הסכין בחודה ומצד זה ומצד זה, וכיצד בודקה מוליכה ומביאה על בשר אצבעו ומוליכה ומביאה על צפורנו משלש רוחותיה שהן פיה ושני צדדיו כדי שלא יהיה בה פגם כלל ואח"כ ישחוט בה.
וצריך לבדוק כן אחר השחיטה שאם מצא בה פגם אחר השחיטה הרי זו ספק נבלה שמא בעור נפגמה וכששחט הסימנים בסכין פגומה שחט, לפיכך השוחט בהמות רבות או עופות רבים צריך לבדוק בין כל אחת ואחת שאם לא בדק ובדק באחרונה ונמצאת סכין פגומה הרי הכל ספק נבלות ואפילו הראשונה.
בדק הסכין ושחט בה ולא בדקה אחר שחיטה, ושבר בה עצם או עץ וכיוצא בהן ואחר כך בדק ומצאה פגומה שחיטתו כשרה, שחזקת הסכין שנפגמה בדבר הקשה ששבר בה, וכן אם פשע ולא בדק הסכין או שאבדה הסכין עד שלא יבדוק שחיטתו כשרה.
כל טבח שלא בדק הסכין שלו ששוחט בה לפני חכם ושחט בה לעצמו בודקין אותה, אם נמצאת יפה ובדוקה מנדין אותו לפי שיסמוך על עצמו פעם אחרת ותהיה פגומה וישחוט בה, ואם נמצאת פגומה מעבירין אותו ומנדין אותו ומכריזין על כל בשר ששחט שהוא טרפה.
כמה הוא אורך הסכין ששוחט כל שהוא, והוא שלא יהיה דבר דק שנוקב ואינו שוחט כמו ראש האיזמל הקטן וכיוצא בו.
ומתי שוחטין, בכל זמן בין ביום בין בלילה והוא שתהיה אבוקה עמו כדי שיראה מה יעשה, ואם שחט באפילה שחיטתו כשרה.
השוחט ביום הכפורים או בשבת בשוגג אע"פ שאילו היה מזיד היה מתחייב בנפשו או מתחייב מלקות על יום הכפורים שחיטתו כשרה.
משנה תורה, הלכות מעשה הקרבנות י׳:א׳ - הטקסט מספריא
אכילת החטאת והאשם מצות עשה שנאמר ואכלו אותם אשר כופר בהם הכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים והוא הדין לשאר הקדשים שאוכלין אותן הכהנים שאכילתן מצוה:
משנה תורה, הלכות מעשה הקרבנות ו׳ - הטקסט מספריא
מצות עשה לעשות העולה כמשפטה הכתובה בתורה וכיצד מעשה העולה שוחט וזורק הדם כמו שביארנו ומפשיט ומנתח ומקטיר כל הנתחים על גבי המזבח שנאמר והקטיר הכהן את הכל המזבחה:
צמר שבראשי כבשים ושיער שבזקן התיישים והעצמות והגידים והקרנים והטלפים בזמן שהן מחוברין מקטירין את הכל ואם פרשו לא יעלו שנאמר עולותיך הבשר והדם וכולן שפקעו מעל המזבח לא יחזיר וכן גחלת שפקעה מעל המזבח לא יחזיר:
איברים שפקעו מעל המזבח אם יש בהן ממש אפילו פקעו אחר חצות הלילה יחזיר שנאמר על מוקדה על המזבח כל הלילה ואם אין בהם ממש אפילו פקעו קודם חצות לא יחזיר נתחרך הבשר ויבש עליהן כעץ ופקעו קודם חצות יחזיר אחר חצות לא יחזיר:
כשמנתח איברי העולה מוליכין את כל הנתחים לכבש ומולחין אותם שם ואחר כך מעלין כל האיברים לראש המזבח ומסיר גיד הנשה בראש המזבח ומשליכו על גבי הדשן שבאמצע המזבח וזורק כל האיברים על האש שנאמר הבשר והדם כשם שהדם בזריקה כך כל הבשר בזריקה ואחר שזורקן חוזר ועורך אותן על האש שנאמר וערך הכהן אותם ואיברים שצלאן ואח"כ העלן למזבח אין בהם משום ריח ניחוח:
כיצד מנתחין את העולה לא היה שובר את הרגל אלא נוקבו ותולה בו ומפשיט ואם היה שור מפשיטו בלי תלייה ומפשיט עד שהוא מגיע לחזה הגיע לחזה חותך את הראש ונותנו לכהן וחותך את הכרעים ונותנן לאחר ומשלים את ההפשט וקורע את הלב ומוציא את דמו וחותך את הידים ונותנן לאחר עלה לרגל ימיני חותכו ונותנו למי שזכה בראש ושתי ביצים עמה ואחר כך קורע את הבהמה עד שיגלו (את) המעים ונוטל את הפדר ונותנו על הראש מלמעלה על בית השחיטה ונוטל את הקרביים ונותנן לאחר:
הולך ומדיחן במים שנאמר והקרב והכרעים ירחץ במים לא ביין ולא במזג ולא בשאר משקין וכל המימות כשרין כמה מדיחן הכרס מדיחין אותה בבית [המדיחין] כל צרכה הקרבים אין פוחתין משלש פעמים ומדיחין אותן על שלחנות של שיש שבין העמודים:
נטל את הסכין ומפריש את הריאה מן הכבד ואצבע הכבד מן הכבד ואינו מזיז הכבד ממקומו ונוקב את החזה ונותנו לאחר ועולה לדופן הימנית וחותך ויורד עד השדרה ולא יגע בשדרה עד שהוא מגיע לשתי צלעות רכות חותכה ונותנה לאחר והכבד תלויה בה:
בא לו לגרה מניח בה שתי צלעות מכאן ושתי צלעות מכאן חותכה ונותנה לאחר והקנה והלב והריאה תלויין בה בא לו לדופן השמאלית ומניח בה שתי צלעות רכות מלמעלה ושתי צלעות רכות מלמטה וכך היה מניח בחברתה נמצא מניח בשתי הדפנות ארבע צלעות בזו וארבע צלעות בזו חותכה ונותנה לאחר והשדרה עמה והטחול תלוי בה:
בא לו לעוקץ חותכו ונותנו לאחר והאליה ואצבע הכבד ושתי כליות עמה נוטל את הרגל השמאלית ונותנה לאחר וכסדר זה מפשיטין ומנתחין עולת בהמה ואלו הן הנתחין האמורין בתורה ונתח אותה לנתחיה:
בכמה מוליכין את האיברים לכבש אם מן הצאן היא העולה מוליכין אותה ששה:
הראשון בראש וברגל הראש בימינו וחוטמו כלפי זרועו וקרניו בין אצבעותיו ובית שחיטה למעלה והפדר עליה והרגל של ימין בשמאלו ובית עורה לחוץ:
השני בשתי הידים של ימין בימינו ושל שמאל בשמאלו ובית עורן לחוץ:
השלישי בעוקץ וברגל העוקץ בימינו והאליה מדולדלת בין אצבעותיו ואצבע הכבד ושתי הכליות עמו והרגל של שמאלו בשמאלו ובית עורן לחוץ:
הרביעי בחזה ובגרה החזה בימינו והגרה בשמאלו וצלעותיה בין אצבעותיו:
החמישי בשתי דפנות של ימין בימינו ושל שמאל בשמאלו ובית עורן לחוץ:
הששי בקרבים נתונין בבזך וכרעים על גביהן מלמעלה אם היתה העולה כבש או עז אבל אם היתה איל מוליכין הקרבים שנים וכן הסלת של נסכיה ביד אחד והיין ביד אחר ואם היה איל הסלת בשנים והיין בשנים:
נמצאת למד שהכבש או העז מוליכין אותו שמונה למזבח והאיל מוליכין אותו אחד עשר:
השור מוליכין אותו ארבעה ועשרים הראשון מוליך את הראש והשני והשלישי מוליכין הרגל של ימין והרביעי והחמישי מוליכין את העוקץ והששי והשביעי מוליכין את הרגל של שמאל והשמיני מוליך את החזה והגרה מוליכין אותה שלשה תשיעי ועשירי ואחד עשר ומוליכין שתי הידים בשנים ושתי הדפנות בשנים והקרבים והסולת והיין בשלשה שלשה הרי ארבעה ועשרים:
ולמה לא יחלקו האבר הגדול של שור לחלקים שנאמר ונתח אותה לנתחיה ולא נתחיה לנתחים בד"א בעולות הצבור אבל עולות היחיד אם רצו להוליך נתחיה בפחות מאלו או ביותר מוליכין:
עולת העוף כיצד היתה נעשית עולה לכבש ופנה לסובב ובא לו לקרן דרומית מזרחית והיה מולק שם את ראשה ממול ערפה ומבדיל ואם לא הבדיל פסולה וממצה דם הראש ודם הגוף על קיר המזבח למעלה מן החוט שבאמצע המזבח ואם מצה דם הראש ולא מצה דם הגוף פסולה מצה דם הגוף ולא מצה דם הראש כשירה:
ונוטל את הראש ומקיף בית מליקתו למזבח וסופגו במלח וזורקו על גבי האישים ובא לו לגוף והסיר את המוראה והעור שעליה בידו עם הנוצה ואת בני מעים היוצאין עמה ומשליכן לבית הדשן:
ושסע אותו בכנפיו בידו בלא סכין ואינו צריך להבדיל שנאמר לא יבדיל ואם הבדיל כשר וסופגו במלח וזורקו על גבי האישים לא הסיר את המוראה ולא את הנוצה ולא את בני מעים ולא ספגה במלח כל ששנה בה מאחר תמצית הדם כשירה:
כיצד מולקין קוצץ ויורד בצפורן ממול עורף אם רצה להוליך ולהביא מוליך ומביא ואם רצה להיות דורס ויורד בצפורן דורס ואם נעקרו הסימנים אינו חושש וחותך שדרה ומפרקת בלא רוב בשר שאם חתך רוב בשר הרי זו כמתה קודם שיגיע לסימנין וצריך לחתוך שני הסימנים בעולה כשהוא יורד והמולק בסכין או מן הצדדין אינה מליקה אלא כמי שחנק או נחר וכל העורף כשר למליקה:
משנה תורה, הלכות יסודי התורה ב׳:ו׳ - הטקסט מספריא
זה שאמרנו למטה ממעלתו של חבירו אינה מעלת מקום כמו אדם שיושב למעלה מחבירו אלא כמו שאומרין בשני חכמים שאחד גדול מחבירו בחכמה שהוא למעלה ממעלתו של זה וכמו שאומרין בעילה שהיא למעלה מן העלול.
יומא כ׳ א - הטקסט מספריא
״לַפֶּתַח חַטָּאת רוֹבֵץ״. וְשָׂטָן מַאי אֲמַר? אֲמַר לֵיהּ: שָׂטָן בְּיוֹמָא דְכִיפּוּרֵי — לֵית לֵיהּ רְשׁוּתָא לְאַסְטוֹנֵי. מִמַּאי? אָמַר רָמֵי בַּר חָמָא: ״הַשָּׂטָן״ בְּגִמַטְרִיָּא תְּלָת מְאָה וְשִׁיתִּין וְאַרְבְּעָה הָוֵי. תְּלָת מְאָה וְשִׁיתִּין וְאַרְבְּעָה יוֹמֵי — אִית לֵיהּ רְשׁוּתָא לְאַסְטוֹנֵי. בְּיוֹמָא דְכִיפּוּרֵי — לֵית לֵיהּ רְשׁוּתָא לְאַסְטוֹנֵי.
מַתְנִי׳ בְּכׇל יוֹם תּוֹרְמִין אֶת הַמִּזְבֵּחַ בִּקְרִיאַת הַגֶּבֶר אוֹ סָמוּךְ לוֹ, בֵּין לְפָנָיו בֵּין לְאַחֲרָיו, וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים מֵחֲצוֹת, וּבָרְגָלִים מֵאַשְׁמוּרָה הָרִאשׁוֹנָה. וְלֹא הָיְתָה קְרִיאַת הַגֶּבֶר מַגַּעַת עַד שֶׁהָיְתָה עֲזָרָה מְלֵאָה מִיִּשְׂרָאֵל.
גְּמָ׳ תְּנַן הָתָם: אֵבָרִים שֶׁפָּקְעוּ מֵעַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, קוֹדֶם חֲצוֹת — יַחְזִיר, וּמוֹעֲלִין בָּהֶן, לְאַחַר חֲצוֹת — לֹא יַחְזִיר, וְאֵין מוֹעֲלִין בָּהֶן.
מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַב, כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר: ״כׇּל הַלַּיְלָה ... וְהִקְטִיר״, וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר: ״כׇּל הַלַּיְלָה ... וְהֵרִים״, הָא כֵּיצַד? חַלְּקֵהוּ — חֶצְיוֹ לְהַקְטָרָה, וְחֶצְיוֹ לַהֲרָמָה.
מֵתִיב רַב כָּהֲנָא: בְּכׇל יוֹם תּוֹרְמִין אֶת הַמִּזְבֵּחַ בִּקְרִיאַת הַגֶּבֶר אוֹ סָמוּךְ לוֹ, בֵּין מִלְּפָנָיו בֵּין מִלְּאַחֲרָיו, וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים מֵחֲצוֹת, וּבָרְגָלִים מֵאַשְׁמוּרָה הָרִאשׁוֹנָה,
“Sin lies in waiting at the door” (Genesis 4:7), and it is no wonder that men sin. He asked him: And what did Satan the prosecutor say about their sinning? Elijah said to him: Satan, on Yom Kippur, has no license to prosecute. From where is that idea derived? Rami bar Ḥama said: The numerological value of the letters that constitute the word HaSatan is three hundred and sixty four: Heh has a value of five, sin has a value of three hundred, tet has a value of nine, and nun has a value of fifty. Three hundred and sixty-four days of the solar year, which is three hundred and sixty-five days long, Satan has license to prosecute. On the remaining day, Yom Kippur, he has no license to prosecute. Since that day is exalted above all others, there is no room for the accusations of Satan.
MISHNA: Every day the priests would remove the ashes from the altar and place them on the east side of the ramp at the crow of the rooster or adjacent to it, whether before it or after it, as there was no insistence on a precise time. And on Yom Kippur they would remove the ashes earlier, from midnight onward. And on the Festivals, the ashes were removed even earlier, at the end of the first watch. And the call of the rooster would not arrive on Festivals until the Temple courtyard was full with the Jewish people who vowed to bring offerings and would fulfill their obligations on the Festivals. Those offerings were sacrificed immediately following the daily offering.
GEMARA: We learned in a mishna there, in tractate Zevaḥim: With regard to limbs from offerings that were forced off the altar by the heat of the fire, if they fell before midnight, these limbs remain sacred; the priest should return them to the fire, and one is liable for misuse of consecrated property for deriving benefit from them. If they fell after midnight, the priest should not return them to the fire, and one is not liable for misuse of consecrated property for deriving benefit from them; they are considered like ashes.
The Gemara asks: From where are these matters derived that midnight determines the end of the burning period for limbs, after which they assume the legal status of ashes? Rav said: One verse says: “It is the burnt-offering that goes up on its firewood upon the altar all night until morning” (Leviticus 6:2) and he shall burn it, indicating that the sacrificial limbs may be burned throughout the night. And one verse says: “All night…and he shall remove the ashes” (Leviticus 6:2–3), meaning that the ashes may be removed throughout the night. How can these texts be reconciled? Rather, divide the night into two sections: Half of it for burning the limbs, and half of it for removal of the ashes.
Rav Kahana raised an objection. It was taught in the mishna: Every day the priests would remove the ashes from the altar at the crow of the rooster or adjacent to it, whether before it or after it, and on Yom Kippur from midnight, and on the Festivals from the end of the first watch.
תניא, ליקוטי אמרים ג׳ - הטקסט מספריא
וְהִנֵּה, כָּל בְּחִינָה וּמַדְרֵגָה מִשָּׁלֹשׁ אֵלּוּ: נֶפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה – כְּלוּלָה מֵעֶשֶׂר בְּחִינוֹת, כְּנֶגֶד עֶשֶׂר סְפִירוֹת עֶלְיוֹנוֹת שֶׁנִּשְׁתַּלְשְׁלוּ מֵהֶן, הַנֶּחְלָקוֹת לִשְׁתַּיִם, שֶׁהֵן: שָׁלֹשׁ אִמּוֹת וְשֶׁבַע כְּפוּלוֹת; פֵּירוּשׁ, חָכְמָה בִּינָה וָדַעַת, וְשִׁבְעַת יְמֵי הַבִּנְיָן: חֶסֶד גְּבוּרָה תִּפְאֶרֶת כוּ׳.
וְכָךְ בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם, שֶׁנֶּחְלֶקֶת לִשְׁתַּיִם: שֵׂכֶל וּמִדּוֹת.
הַשֵּׂכֶל כּוֹלֵל: חָכְמָה בִּינָה וָדַעַת, וְהַמִּדּוֹת הֵן: אַהֲבַת ה׳ וּפַחְדּוֹ וְיִרְאָתוֹ וּלְפָאֲרוֹ כוּ׳.
וְחָכְמָה־בִּינָה־דַּעַת נִקְרְאוּ אִמּוֹת וּמָקוֹר לַמִּדּוֹת, כִּי הַמִּדּוֹת הֵן תּוֹלְדוֹת חָכְמָה־בִּינָה־דַּעַת:
וּּבֵיאוּר הָעִנְיָן, כִּי הִנֵּה הַשֵּׂכֶל שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הַמַּשְׂכֶּלֶת, שֶׁהוּא הַמַּשְׂכִּיל כָּל דָּבָר – נִקְרָא בְּשֵׁם ״חָכְמָה״, ״כֹּ״חַ מָ״ה״.
וּכְשֶׁמּוֹצִיא כֹּחוֹ אֶל הַפּוֹעַל, שֶׁמִּתְבּוֹנֵן בְּשִׂכְלוֹ לְהָבִין דָּבָר לַאֲשׁוּרוֹ וּלְעָמְקוֹ, מִתּוֹךְ אֵיזֶה דְּבַר חָכְמָה הַמּוּשְׂכָּל בְּשִׂכְלוֹ – נִקְרָא ״בִּינָה״.
וְהֵן הֵם ״אָב״ וָ״אֵם״ הַמּוֹלִידוֹת אַהֲבַת ה׳ וְיִרְאָתוֹ וּפַחְדּוֹ.
כִּי הַשֵּׂכֶל שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הַמַּשְׂכֶּלֶת, כְּשֶׁמִּתְבּוֹנֵן וּמַעֲמִיק מְאֹד בִּגְדוּלַּת ה׳, אֵיךְ הוּא ״מְמַלֵּא כָּל עָלְמִין״ וְ״סוֹבֵב כָּל עָלְמִין״ וְ״כוּלָּא קַמֵּיהּ כְּלָא חֲשִׁיב״ נוֹלְדָה וְנִתְעוֹרְרָה מִדַּת יִרְאַת הָרוֹמְמוּת בְּמוֹחוֹ וּמַחֲשַׁבְתּוֹ, לִירֹא וּלְהִתְבּוֹשֵׁשׁ מִגְּדוּלָּתוֹ יִתְבָּרֵךְ שֶׁאֵין לָהּ סוֹף וְתַכְלִית, וּפַחַד ה׳ בְּלִבּוֹ.
וְשׁוּב יִתְלַהֵב לִבּוֹ בְּאַהֲבָה עַזָּה כְּרִשְׁפֵּי אֵשׁ, בַּחֲשִׁיקָה וַחֲפִיצָה וּתְשׁוּקָה וְנֶפֶשׁ שׁוֹקֵקָה, לִגְדוּלַּת אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא.
וְהִיא כְּלוֹת הַנֶּפֶשׁ, כְּדִכְתִיב: ״נִכְסְפָה וְגַם כָּלְתָה נַפְשִׁי וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאלֹהִים וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״צָמְאָה לְךָ נַפְשִׁי וְגוֹ׳״.
וְהַצִּמָּאוֹן, הוּא מִיסוֹד הָאֵשׁ שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית, וּכְמוֹ שֶׁכָּתְבוּ הַטִּבְעִיִּים, וְכֵן הוּא בְּעֵץ חַיִּים, שֶׁיְּסוֹד הָאֵשׁ הוּא בַּלֵּב, וּמְקוֹר הַמַּיִם וְהַלֵּיחוֹת מֵהַמּוֹחַ, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּעֵץ חַיִּים שַׁעַר נ׳, שֶׁהִיא בְּחִינַת חָכְמָה שֶׁנִּקְרָא מַיִם שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית.
וּשְׁאָר הַמִּדּוֹת כּוּלָּן, הֵן עַנְפֵי הַיִּרְאָה וְהָאַהֲבָה וְתוֹלְדוֹתֵיהֶן, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּמָקוֹם אַחֵר.
וְהַדַּעַת, הוּא מִלְּשׁוֹן ״וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה״, וְהוּא לְשׁוֹן הִתְקַשְּׁרוּת וְהִתְחַבְּרוּת, שֶׁמְּקַשֵּׁר דַּעְתּוֹ בְּקֶשֶׁר אַמִּיץ וְחָזָק מְאֹד, וְיִתְקַע מַחֲשַׁבְתּוֹ בְּחוֹזֶק בִּגְדוּלַּת אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, וְאֵינוֹ מַסִּיחַ דַּעְתּוֹ.
כִּי אַף מִי שֶׁהוּא חָכָם וְנָבוֹן בִּגְדוּלַּת אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, הִנֵּה אִם לֹא יְקַשֵּׁר דַּעְתּוֹ וְיִתְקַע מַחֲשַׁבְתּוֹ בְּחוֹזֶק וּבְהַתְמָדָה – לֹא יוֹלִיד בְּנַפְשׁוֹ יִרְאָה וְאַהֲבָה אֲמִיתִּית, כִּי אִם דִּמְיוֹנוֹת שָׁוְא.
וְעַל כֵּן, הַדַּעַת הוּא קִיּוּם הַמִּדּוֹת וְחַיּוּתָן, וְהוּא כּוֹלֵל חֶסֶד וּגְבוּרָה, פֵּירוּשׁ, אַהֲבָה וַעֲנָפֶיהָ וְיִרְאָה וַעֲנָפֶיהָ:
רש"י על בראשית א׳:ח׳ - הטקסט מספריא
ויקרא אלהים לרקיע שמים. שָׂא מַיִם, שָׁם מַיִם, אֵשׁ וּמַיִם, שֶׁעֵרְבָן זֶה בָזֶה וְעָשָׂה מֵהֶם שָׁמַיִם:
ויקרא אלהים לרקיע שמים AND GOD CALLED THE EXPANSE HEAVEN — The word “שמים”, Heaven, may be regarded as made up of שא מים “Carry water”, or שם מים “There is water”, or אש ומים “Fire and water”. He mingled fire with water and of them He made the heavens (Chagigah 12a).
תניא, ליקוטי אמרים א׳ - הטקסט מספריא
תַּנְיָא [בְּסוֹף פֶּרֶק ג׳ דְּנִדָּה]: ״מַשְׁבִּיעִים אוֹתוֹ, תְּהִי צַדִּיק וְאַל תְּהִי רָשָׁע. וַאֲפִילוּ כָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ אוֹמְרִים לְךָ צַדִּיק אַתָּה – הֱיֵה בְעֵינֶיךָ כְּרָשָׁע״.
וְצָרִיךְ לְהָבִין, דְּהָא תְּנַן [אָבוֹת פֶּרֶק ב׳]: ״וְאַל תְּהִי רָשָׁע בִּפְנֵי עַצְמֶךָ״.
וְגַם, אִם יִהְיֶה בְעֵינָיו כְּרָשָׁע – יֵרַע לְבָבוֹ וְיִהְיֶה עָצֵב, וְלֹא יוּכַל לַעֲבוֹד ה׳ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב, וְאִם לֹא יֵרַע לְבָבוֹ כְּלָל מִזֶּה, יָכוֹל לָבוֹא לִידֵי קַלּוּת, חַס וְשָׁלוֹם.
אַךְ הָעִנְיָן, כִּי הִנֵּה מָצִינוּ בַּגְּמָרָא ה׳ חֲלוּקּוֹת: צַדִּיק וְטוֹב לוֹ, צַדִּיק וְרַע לוֹ, רָשָׁע וְטוֹב לוֹ, רָשָׁע וְרַע לוֹ, וּבֵינוֹנִי.
וּפֵירְשׁוּ בַּגְּמָרָא: ״צַדִּיק וְטוֹב לוֹ – צַדִּיק גָּמוּר, צַדִּיק וְרַע לוֹ – צַדִּיק שֶׁאֵינוֹ גָמוּר״. וּבְרַעְיָא מְהֵימְנָא פָּרָשַׁת מִשְׁפָּטִים פֵּירַשׁ: צַדִּיק וְרַע לוֹ – שֶׁהָרָע שֶׁבּוֹ כָּפוּף לַטּוֹב וְכוּ׳, וּבַגְּמָרָא סוֹף פֶּרֶק ט׳ דִּבְרָכוֹת: ״צַדִּיקִים – יֵצֶר טוֹב שׁוֹפְטָן כוּ׳, רְשָׁעִים – יֵצֶר הָרָע שׁוֹפְטָן, בֵּינוֹנִים – זֶה וָזֶה שׁוֹפְטָן וְכוּ׳. אָמַר רַבָּה: כְּגוֹן אֲנָא בֵּינוֹנִי. אָמַר לֵיהּ אַבַּיֵּי: לֹא שָׁבִיק מַר חַיֵּי לְכָל בִּרְיָּה וְכוּ׳״.
וּלְהָבִין כָּל זֶה בַּאֵר הֵיטֵב, וְגַם לְהָבִין מַה שֶּׁאָמַר אִיּוֹב [בָּבָא בַּתְרָא פֶּרֶק א׳]: ״רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, בָּרָאתָ צַדִּיקִים בָּרָאתָ רְשָׁעִים כוּ׳״, וְהָא ‘צַדִּיק׳ וְ׳רָשָׁע׳ לֹא קָאָמַר!
וְגַם לְהָבִין מַהוּת מַדְרֵגַת הַבֵּינוֹנִי, שֶׁבְּוַדַּאי אֵינוֹ מֶחֱצָה זְכֻיּוֹת וּמֶחֱצָה עֲוֹנוֹת, שֶׁאִם כֵּן, אֵיךְ טָעָה רַבָּה בְּעַצְמוֹ לוֹמַר שֶׁהוּא בֵּינוֹנִי, וְנוֹדָע דְּלָא פָסִיק פּוּמֵיהּ מִגִּירְסָא, עַד שֶׁאֲפִילוּ מַלְאַךְ הַמָּוֶת לֹא הָיָה יָכוֹל לִשְׁלוֹט בּוֹ, וְאֵיךְ הָיָה יָכוֹל לִטְעוֹת בְּמֶחֱצָה עֲוֹנוֹת חַס וְשָׁלוֹם?
וְעוֹד, שֶׁהֲרֵי בְּשָׁעָה שֶׁעוֹשֶׂה עֲוֹנוֹת נִקְרָא רָשָׁע גָּמוּר [וְאִם אַחַר־כָּךְ עָשָׂה תְּשׁוּבָה – נִקְרָא צַדִּיק גָּמוּר], וַאֲפִילוּ הָעוֹבֵר עַל אִיסּוּר קַל שֶׁל דִּבְרֵי סוֹפְרִים – מִקְרֵי רָשָׁע, כִּדְאִיתָא בְּפֶרֶק ב׳ דִּיבָמוֹת וּבְפֶרֶק קַמָּא דְנִדָּה.
וַאֲפִילוּ מִי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ לִמְחוֹת וְלֹא מִיחָה נִקְרָא רָשָׁע [בְּפֶרֶק ו׳ דִּשְׁבוּעוֹת].
וְכָל שֶׁכֵּן וְקַל וָחֹמֶר, בִּמְבַטֵּל אֵיזוֹ מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ לְקַיְּימָהּ, כְּמוֹ כָּל שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ לַעֲסוֹק בַּתּוֹרָה וְאֵינוֹ עוֹסֵק, שֶׁעָלָיו דָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״כִּי דְּבַר ה׳ בָּזָה וְגוֹ׳ הִכָּרֵת תִּכָּרֵת וְגוֹ׳״. וּפְשִׁיטָא דְּמִקְרֵי רָשָׁע טְפֵי מֵעוֹבֵר אִיסּוּר דְּרַבָּנָן.
וְאִם כֵּן, עַל כָּרְחֲךָ הַבֵּינוֹנִי אֵין בּוֹ אֲפִילוּ עֲוֹן בִּיטּוּל תּוֹרָה, וּמִשּׁוּם הָכֵי טָעָה רַבָּה בְּעַצְמוֹ לוֹמַר שֶׁהוּא בֵּינוֹנִי
הגהה
וּמַה שֶּׁכָּתוּב בַּזֹּהַר חֵלֶק ג׳ דַּף רל״א: כָּל שֶׁמְּמוּﬠָטִין ﬠֲוֹנוֹתָיו וְכוּ׳, הִיא שְׁאֵלַת רַב הַמְנוּנָא לְאֵלִיָּהוּ, אֲבָל לְפִי תְּשׁוּבַת אֵלִיָּהוּ שָׁם, פֵּירוּשׁ ״צַדִּיק וְרַע לוֹ״ הוּא כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּרַﬠְיָא מְהֵימְנָא פָּרָשָׁה מִשְׁפָּטִים דִּלְﬠֵיל. וְשִׁבְﬠִים פָּנִים לַתּוֹרָה:
וְהָא דְּאָמְרִינָן בְּעָלְמָא, דְּמֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה מִקְרֵי בֵּינוֹנִי, וְרוֹב זְכֻיּוֹת מִקְרֵי צַדִּיק, הוּא שֵׁם הַמּוּשְׁאָל לְעִנְיַן שָׂכָר וְעוֹנֶשׁ, לְפִי שֶׁנִּדּוֹן אַחַר רוּבּוֹ, וּמִקְרֵי צַדִּיק בְּדִינוֹ מֵאַחַר שֶׁזּוֹכֶה בַּדִּין, אֲבָל לְעִנְיַן אֲמִיתַּת שֵׁם הַתּוֹאַר וְהַמַּעֲלָה שֶׁל מַעֲלַת וּמַדְרֵגוֹת חֲלוּקוֹת צַדִּיקִים וּבֵינוֹנִים, אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״צַדִּיקִים יֵצֶר טוֹב שׁוֹפְטָן, שֶׁנֶּאֱמַר: וְלִבִּי חָלַל בְּקִרְבִּי״ – שֶׁאֵין לוֹ יֵצֶר הָרָע, כִּי הֲרָגוֹ בְּתַעֲנִית; אֲבָל כָּל מִי שֶׁלֹּא הִגִּיעַ לְמַדְרֵגָה זוֹ, אַף שֶׁזְּכֻיוֹתָיו מְרוּבִּים עַל עֲוֹנוֹתָיו – אֵינוֹ בְּמַעֲלַת וּמַדְרֵגַת צַדִּיק כְּלָל.
וְלָכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה בַּמִּדְרָשׁ: ״רָאָה הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא בַּצַּדִּיקִים שֶׁהֵם מוּעָטִים – עָמַד וּשְׁתָלָן בְּכָל דּוֹר וָדוֹר וְכוּ׳, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם״:
אַךְ בֵּיאוּר הָעִנְיָן, עַל פִּי מַה שֶּׁכָּתַב הָרַב חַיִּים וִיטַאל זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה בְּשַׁעַר הַקְּדוּשָּׁה [וּבְעֵץ חַיִּים שַׁעַר נ׳ פֶּרֶק ב׳], דִּלְכָל אִישׁ יִשְׂרָאֵל, אֶחָד צַדִּיק וְאֶחָד רָשָׁע, יֵשׁ שְׁתֵּי נְשָׁמוֹת, דִכְתִיב: ״וּנְשָׁמוֹת אֲנִי עָשִׂיתִי״, שֶׁהֵן שְׁתֵּי נְפָשׁוֹת –נֶפֶשׁ אַחַת מִצַּד הַקְּלִיפָּה וְסִטְרָא אָחֳרָא, וְהִיא הַמִּתְלַבֶּשֶׁת בְּדַם הָאָדָם לְהַחֲיוֹת הַגּוּף, וּכְדִכְתִיב: ״כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִיא״, וּמִמֶּנָּה בָּאוֹת כָּל הַמִּדּוֹת רָעוֹת, מֵאַרְבַּע יְסוֹדוֹת רָעִים שֶׁבָּהּ, דְּהַיְינוּ: כַּעַס וְגַאֲוָה – מִיסוֹד הָאֵשׁ שֶׁנִּגְבָּהּ לְמַעְלָה, וְתַאֲוַת הַתַּעֲנוּגִים – מִיסוֹד הַמַּיִם, כִּי הַמַּיִם מַצְמִיחִים כָּל מִינֵי תַּעֲנוּג, וְהוֹלֵלוּת וְלֵיצָנוּת וְהִתְפָּאֲרוּת וּדְבָרִים בְּטֵלִים – מִיסוֹד הָרוּחַ, וְעַצְלוּת וְעַצְבוּת – מִיסוֹד הֶעָפָר.
וְגַם מִדּוֹת טוֹבוֹת שֶׁבְּטֶבַע כָּל יִשְׂרָאֵל בְּתוֹלְדוֹתָם, כְּמוֹ רַחֲמָנוּת וּגְמִילוּת חֲסָדִים – בָּאוֹת מִמֶּנָּה.
כִּי בְּיִשְׂרָאֵל נֶפֶשׁ זוֹ דִּקְלִיפָּה, הִיא מִקְּלִיפַּת נוֹגַהּ, שֶׁיֵּשׁ בָּהּ גַּם כֵּן טוֹב, וְהִיא מִסּוֹד ״עֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע״:
מַה שֶּׁאֵין כֵּן נַפְשׁוֹת אוּמּוֹת הָעוֹלָם, הֵן מִשְּׁאָר קְלִיפּוֹת טְמֵאוֹת, שֶׁאֵין בָּהֶן טוֹב כְּלָל, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּעֵץ חַיִּים שַׁעַר מ״ט פֶּרֶק ג׳. וְכָל טִיבוּ דְּעָבְדִין הָאוּמּוֹת לְגַרְמַיְיהוּ עָבְדִין, וְכִדְאִיתָא בַּגְּמָרָא עַל פָּסוּק: ״וְחֶסֶד לְאוּמִּים חַטָּאת״ –שֶׁכָּל צְדָקָה וָחֶסֶד שֶׁאוּמּוֹת הָעוֹלָם עוֹשִׂין, אֵינָן אֶלָּא לְהִתְיַיהֵר כוּ׳:
תניא, ליקוטי אמרים ב׳ - הטקסט מספריא
וְנֶפֶשׁ הַשֵּׁנִית בְּיִשְׂרָאֵל, הִיא חֵלֶק אֱלוֹהַּ מִמַּעַל מַמָּשׁ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים״, וְ״אַתָּה נָפַחְתָּ בִּי״, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר, מַאן דְּנָפַח מִתּוֹכֵיהּ נָפַח, פֵּירוּשׁ, מִתּוֹכִיּוּתוֹ וּמִפְּנִימִיּוּתוֹ, שֶׁתּוֹכִיּוּת וּפְנִימִיּוּת הַחַיּוּת שֶׁבָּאָדָם מוֹצִיא בִּנְפִיחָתוֹ בְּכֹחַ:
כָּךְ, עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל, נִשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל עָלוּ בְּמַחֲשָׁבָה, כְּדִכְתִיב: ״בְּנִי בְכוֹרִי יִשְׂרָאֵל״, ״בָּנִים אַתֶּם לַה׳ אֱלֹהֵיכֶם״ פֵּירוּשׁ, כְּמוֹ שֶׁהַבֵּן נִמְשָׁךְ מִמּוֹחַ הָאָב, כָּךְ כִּבְיָכוֹל נִשְׁמַת כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל נִמְשְׁכָה מִמַּחֲשַׁבְתּוֹ וְחָכְמָתוֹ יִתְבָּרֵךְ, דְּאִיהוּ חַכִּים וְלָא בְחָכְמָה יְדִיעָא, אֶלָּא הוּא וְחָכְמָתוֹ אֶחָד, וּכְמוֹ שֶׁכָּתַב הָרַמְבַּ״ם,
הגהה
וְהוֹדוּ לוֹ חַכְמֵי הַקַּבָּלָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּפַּרְדֵּס מֵהָרַמַ״ק. וְגַם לְפִי קַבָּלַת הָאֲרִ״י זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה יַצִּיבָא מִילְּתָא, בְּסוֹד הִתְלַבְּשׁוּת אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, ﬠַל־יְדֵי צִמְצוּמִים רַבִּים, בְּכֵלִים דְּחָכְמָה־בִּינָה־דַּﬠַת דַּאֲצִילוּת, אַךְ לֹא לְמַﬠְלָה מֵהָאֲצִילוּת, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּמָקוֹם אַחֵר, שֶׁאֵין־סוֹף־בָּרוּךְ־הוּא מְרוֹמָם וּמִתְנַשֵּׂא רוֹמְמוּת אֵין קֵץ, לְמַﬠְלָה מַּﬠְלָה מִמַּהוּת וּבְחִינַת חָכְמָה־בִּינָה־דַּﬠַת, ﬠַד שֶׁמַּהוּת וּבְחִינַת חָכְמָה־בִּינָה־דַּﬠַת נֶחְשֶׁבֶת כַּﬠֲשִׂיָּיה גוּפָנִיִּית אֶצְלוֹ יִתְבָּרֵךְ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״כּוּלָּם בְּחָכְמָה ﬠָשִׂיתָ״:
שֶׁהוּא הַמַּדָּע וְהוּא הַיּוֹדֵעַ כוּ׳, וְדָבָר זֶה אֵין בִּיכוֹלֶת הָאָדָם לַהֲבִינוֹ עַל בּוּרְיוֹ כוּ׳, כְּדִכְתִיב: ״הַחֵקֶר אֱלוֹהַּ תִּמְצָא״, וּכְתִיב: ״כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם וְגוֹ׳״.
וְאַף שֶׁיֵּשׁ רִבְבוֹת מִינֵי חִלּוּקֵי מַדְרֵגוֹת בַּנְּשָׁמוֹת, גָּבוֹהַּ מֵעַל גָּבוֹהַּ לְאֵין קֵץ, כְּמוֹ גּוֹדֶל מַעֲלַת נִשְׁמוֹת הָאָבוֹת וּמֹשֶׁה רַבֵּינוּ עֲלֵיהֶם־הַשָּׁלוֹם, עַל נִשְׁמוֹת דּוֹרוֹתֵינוּ אֵלֶּה דְּעִקְבֵי מְשִׁיחָא, שֶׁהֵם בְּחִינַת עֲקֵבַיִים מַמָּשׁ לְגַבֵּי הַמּוֹחַ וְהָרֹאשׁ; וְכֵן בְּכָל דּוֹר וָדוֹר יֵשׁ רָאשֵׁי אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל, שֶׁנִּשְׁמוֹתֵיהֶם הֵם בְּחִינַת רֹאשׁ וּמוֹחַ לְגַבֵּי נִשְׁמוֹת הֶהָמוֹן וְעַמֵּי הָאָרֶץ; וְכֵן נְפָשׁוֹת לְגַבֵּי נְפָשׁוֹת, כִּי כָּל נֶפֶשׁ כְּלוּלָה מִנֶּפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה.
מִכָּל מָקוֹם, שֹׁרֶשׁ כָּל הַנֶּפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה כּוּלָּם, מֵרֹאשׁ כָּל הַמַּדְרֵיגוֹת עַד סוֹף כָּל דַּרְגִין, הַמְלוּבָּשׁ בְּגוּף עַמֵּי הָאָרֶץ וְקַל שֶׁבְּקַלִים, נִמְשָׁךְ מִמּוֹחַ הָעֶלְיוֹן, שֶׁהִיא חָכְמָה עִילָּאָה כִּבְיָכוֹל.
כִּמְשַׁל הַבֵּן הַנִּמְשָׁךְ מִמּוֹחַ הָאָב, שֶׁאֲפִילוּ צִפָּרְנֵי רַגְלָיו נִתְהַוּוּ מִטִּפָּה זוֹ מַמָּשׁ, עַל יְדֵי שְׁהִיָּיתָהּ תִּשְׁעָה חֳדָשִׁים בְּבֶטֶן הָאֵם, וְיָרְדָה מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה, לְהִשְׁתַּנּוֹת וּלְהִתְהַוּוֹת מִמֶּנָּה צִפָּרְנַיִם.
וְעִם כָּל זֶה, עוֹדֶנָּה קְשׁוּרָה וּמְיוּחֶדֶת בְּיִחוּד נִפְלָא וְעָצוּם בְּמַהוּתָהּ וְעַצְמוּתָהּ הָרִאשׁוֹן שֶׁהָיְתָה טִפַּת מוֹחַ הָאָב; וְגַם עַכְשָׁיו בַּבֵּן, יְנִיקַת הַצִּפָּרְנַיִם וְחַיּוּתָם נִמְשֶׁכֶת מֵהַמּוֹחַ שֶׁבָּרֹאשׁ; כִּדְאִיתָא בַּגְּמָרָא [נִדָּה שָׁם]: ״לוֹבֶן, שֶׁמִּמֶּנּוּ גִּידִים וַעֲצָמוֹת וְצִפָּרְנַיִם״ [וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּעֵץ חַיִּים שַׁעַר הַחַשְׁמַל, בְּסוֹד לְבוּשִׁים שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן בְּגַן עֵדֶן, שֶׁהָיוּ צִפָּרְנַיִם מִבְּחִינַת מוֹחַ תְּבוּנָה].
וְכָכָה מַמָּשׁ, כִּבְיָכוֹל, בְּשֹׁרֶשׁ כָּל הַנֶּפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה שֶׁל כְּלָלוּת יִשְׂרָאֵל לְמַעְלָה, בִּירִידָתוֹ מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה עַל יְדֵי הִשְׁתַּלְשְׁלוּת הָעוֹלָמוֹת אֲצִילוּת־בְּרִיאָה־יְצִירָה־עֲשִׂיָּה מֵחָכְמָתוֹ יִתְבָּרֵךְ, כְּדִכְתִיב: ״כּוּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ״, נִתְהַוּוּ מִמֶּנּוּ נֶפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה שֶׁל עַמֵּי הָאָרֶץ וּפְחוּתֵי הָעֵרֶךְ.
וְעִם כָּל זֶה, עוֹדֶינָה קְשׁוּרוֹת וּמְיוּחָדוֹת בְּיִחוּד נִפְלָא וְעָצוּם בְּמַהוּתָן וְעַצְמוּתָן הָרִאשׁוֹן, שֶׁהִיא הַמְשָׁכַת חָכְמָה עִילָּאָה, כִּי יְנִיקַת וְחַיּוּת נֶפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה שֶׁל עַמֵּי הָאָרֶץ, הוּא מִנֶּפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה שֶׁל הַצַּדִּיקִים וְהַחֲכָמִים רָאשֵׁי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁבְּדוֹרָם:
וּבָזֶה יוּבַן מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה עַל פָּסוּק: ״וּלְדָבְקָה בוֹ״ – שֶׁכָּל הַדָּבֵק בְּתַלְמִידֵי חֲכָמִים, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ נִדְבַּק בַּשְּׁכִינָה מַמָּשׁ, כִּי עַל יְדֵי דְּבִיקָה בְּתַלְמִידֵי חֲכָמִים, קְשׁוּרוֹת נֶפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה שֶׁל עַמֵּי הָאָרֶץ וּמְיוּחָדוֹת בְּמַהוּתָן הָרִאשׁוֹן וְשָׁרְשָׁם שֶׁבְּחָכְמָה עִילָּאָה, שֶׁהוּא יִתְבָּרֵךְ וְחָכְמָתוֹ אֶחָד, וְהוּא הַמַּדָּע כוּ׳.
[וְהַפּוֹשְׁעִים וּמוֹרְדִים בְּתַלְמִידֵי חֲכָמִים – יְנִיקַת נֶפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה שֶׁלָּהֶם מִבְּחִינַת אֲחוֹרַיִים שֶׁל נֶפֶשׁ רוּחַ וְנִשְׁמַת תַּלְמִידֵי חֲכָמִים].
וּמַה שֶּׁכָּתוּב בַּזֹּהַר וּבְזֹהַר חָדָשׁ, שֶׁהָעִיקָּר תָּלוּי שֶׁיְּקַדֵּשׁ עַצְמוֹ בִּשְׁעַת תַּשְׁמִישׁ דַּוְוקָא, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּנֵי עַמֵּי הָאָרֶץ כוּ׳, הַיְינוּ, מִשּׁוּם שֶׁאֵין לְךָ נֶפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה שֶׁאֵין לָהּ לְבוּשׁ מִנֶּפֶשׁ דְּעַצְמוּת אָבִיו וְאִמּוֹ, וְכָל הַמִּצְוֹת שֶׁעוֹשֶׂה – הַכֹּל עַל יְדֵי אוֹתוֹ הַלְּבוּשׁ כוּ׳, וַאֲפִילוּ הַשֶּׁפַע שֶׁנּוֹתְנִים לוֹ מִן הַשָּׁמַיִם – הַכֹּל עַל יְדֵי לְבוּשׁ זֶה, וְאִם יְקַדֵּשׁ אֶת עַצְמוֹ – יַמְשִׁיךְ לְבוּשׁ קָדוֹשׁ לְנִשְׁמַת בְּנוֹ, וַאֲפִילוּ הִיא נְשָׁמָה גְדוֹלָה, צְרִיכָה לְקִידּוּשׁ אָבִיו כוּ׳.
אֲבָל הַנְּשָׁמָה עַצְמָהּ, הִנֵּה לִפְעָמִים נִשְׁמַת אָדָם גָּבוֹהַּ לְאֵין קֵץ, בָּא לִהְיוֹת בְּנוֹ שֶׁל אָדָם נִבְזֶה וְשָׁפָל כוּ׳, כְּמוֹ שֶׁכָּתַב הָאֲרִ״י זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה כָּל זֶה בְּ״לִיקּוּטֵי תּוֹרָה״ פָּרָשַׁת וַיֵּרָא וּבְטַעֲמֵי מִצְוֹת פָּרָשַׁת בְּרֵאשִׁית:
מצוטט בעמוד אחד
תורת שמואל ספרי כ"ק אדמו"ר מהר"ש נ"ע 1
- תרמ"א ‹ מאמרים ‹ הים ראה וינוס ‹ רנה סה"מ תר"ם ח"ב ע' תריז

