תרטו
שפלות והכנעת החומר54 בתיקון חצות זמן תרומת הדשן55 ולהיות בבחי' מרירות על עוצם ריחוקו, ומ"מ יתרחק מן העצבות כ"א בבחי' מרירות56 לבד, כי העצבות זהו אסקופה הנדרסת57 לכל העוונות כו' כ"א מרירות לבד שעי"ז נמשך התעוררות רח"ר על נפשו הנדכאה מחמת ריחוקה כו', ושוב באמרו פ' הקרבנות הנה ארז"ל כל העוסק בתורת עולה58 כאלו הקריב עולה שברוחניות מתעלה נפשו עד שמודה לה' ואו' הודו לה' קראו בשמו59, ולכאו' גם בקומו משנתו אומר מודה אני60, אך הענין הוא שמודה אני צ"ל גם קודם שנטל ידיו מפני שאין בהם הזכרת השם61 כלל, אלא שההודאה שאו' מודה אני הוא שאיננו נפרד מאחדותו ויחודו, שענין הודאה זו הוא שמודה שכן הוא הגם שאינו62 מבין כלל, שהוא הודאה כלליות, והודאה זו פעולתה הוא להורות שאינו נפרד כלל, רק מפני העדר ידיעתו לגמרי הוא מודה שכן הוא ולכן אומר לפניך שכולל כל פרטי פרטיות אבל הוא אינו פורט אותם מפני העדר ידיעתו עדיין שהרי הוא כקטן שנולד דמי63 ויותר מזה כמו שכעת נברא ונוצר מחדש, ואין שום נברא שיודע עדיין לאמן אותו כו' שהרי זולתו ג"כ נברא ונוצר מחדש כעת, ולכן התחדשות זו הוא יותר חדש מקטן שנולד שיש מי שיאמן אותו ויגדלו ויעשה לו הצריך לו, משא"כ בקומו בבקר כשמתחיל להאיר ה"ז כמו תחילת ברה"ע וכל מין האנושי נברא ונוצר מחדש, רק מפני שנוצר בדעת אומר מודה אני לפניך בכלל היינו שאינו נפרד כו', אבל מה שאו' אח"כ הודו להוי' קראו בשמו הנה הוא פורט שבשם הוי' לעוצם קדושתו א"א להיות בו השגה כ"א הודאה שמודה על האמת שכן הוא מאחר שההשגה מושלל ממנו לכן מודה הוא וא"כ הודאה זו קרובה <53>
להשגה שגם מה שא"א להשיג בו זהו ג"כ להשגה תחשב64 כו', וגם כי ע"י הודאה
הערות
- 54. תרה"ד. . שפלות והכנעת החומר : ראה גם לקו"ת סוכות עט, ב. סה"מ תרכ"ט ע' קסו. וש"נ. (לקמן בחלק הנחות כ"ק אדמו"ר מהורש"ב) בהנחה כאן על יד הערה 75.
- 55. בתיקון חצות זמן תרומת הדשן : ועד"ז בסה"ש תש"ג ע' 126. לקמן בהנחה כאן על יד הערה 74. חצות זמן תרומת הדשן — ראה יומא כ, א. כב, א. כז, ב תוד"ה איכא. לג, א תוד"ה אביי. שו"ע אדה"ז (מהדו"ק) שם סי"ג בסופו. ראה גם לקמן בהנחה כאן על יד הערה 73 [בחצות לילה]. סה"מ תרל"ב ח"ב ע' תרו [אחר חצות]. סה"מ תרל"ג ח"ב ע' תקעג [בחצות לילה]. תרכ"ט שם [בחצות לילה].
- 56. העצבות. . מרירות : ראה תניא פל"א.
- 57. אסקופה הנדרסת : ערובין צח, א. ראה גם מאמרי אדה"א נ"ך ע' לא ואילך. וש"נ.
- 58. כל העוסק בתורת עולה : ראה מנחות קי, א. לקו"ש מסעי כרך יח ע' 413. וש"נ. ערב פסח כרך לב ע' 37. וש"נ.
- 59. הודו לה' קראו בשמו : דהי"א טז, ח. ראה גם המשך תער"ב ח"א ע' תריט. מאמר ד"ה אני לדודי תשט"ו.
- 60. בקומו משנתו אומר מודה אני : ראה שו"ע אדה"ז חאו"ח מהדו"ק ס"א, ס"ה. מהדו"ת ס"א, ס"ו. סידור אדה"ז במקומו (נדפס גם בהוספות למהדורת שו"ע קה"ת). ראה גם המשך תער"ב שם. ד"ה אני לדודי שם.
- 61. שמודה אני. . קודם שנטל ידיו. . הזכרת השם : ראה שו"ע וסידור שם. מכתב כ"ח תשרי תשט"ו (אג"ק כ"ק אדמו"ר ח"י ע' כג). ראה גם המשך תער"ב ח"ב ע' תתד.
- 62. שאינו : בהמשך יונתי הנדפס: שאיננו.
- 63. כקטן שנולד דמי : ע"פ יבמות כב, א.
- 64. מה שא"א להשיג. . להשגה תחשב : מ"ש במ"א דבינה עד הוד אתפשטית א"כ צ"ל דגם בבחי' הוד שבהוד מאיר בחי' בינה, י"ל דזה שמשיג שהדבר מופלא ואינו מושג אצלו ה"ז ג"כ קצת השגה כמ"ש במ"א בד"ה ביום השמיני עצרת (מ"א) ממאמר ד"ה יונתי (מ"ם) בענין הודו לה' באופן הא' נר"ל שכן כוונתו יעו"ש — סה"מ תרמ"ד ע' רמט.
- ב. נדפס גם בסה"מ תרל"ג ח"ב ע' תקעג.
- ג. כנראה כוונתו למאמר דידן.
יומא כ׳ א - הטקסט מספריא
״לַפֶּתַח חַטָּאת רוֹבֵץ״. וְשָׂטָן מַאי אֲמַר? אֲמַר לֵיהּ: שָׂטָן בְּיוֹמָא דְכִיפּוּרֵי — לֵית לֵיהּ רְשׁוּתָא לְאַסְטוֹנֵי. מִמַּאי? אָמַר רָמֵי בַּר חָמָא: ״הַשָּׂטָן״ בְּגִמַטְרִיָּא תְּלָת מְאָה וְשִׁיתִּין וְאַרְבְּעָה הָוֵי. תְּלָת מְאָה וְשִׁיתִּין וְאַרְבְּעָה יוֹמֵי — אִית לֵיהּ רְשׁוּתָא לְאַסְטוֹנֵי. בְּיוֹמָא דְכִיפּוּרֵי — לֵית לֵיהּ רְשׁוּתָא לְאַסְטוֹנֵי.
מַתְנִי׳ בְּכׇל יוֹם תּוֹרְמִין אֶת הַמִּזְבֵּחַ בִּקְרִיאַת הַגֶּבֶר אוֹ סָמוּךְ לוֹ, בֵּין לְפָנָיו בֵּין לְאַחֲרָיו, וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים מֵחֲצוֹת, וּבָרְגָלִים מֵאַשְׁמוּרָה הָרִאשׁוֹנָה. וְלֹא הָיְתָה קְרִיאַת הַגֶּבֶר מַגַּעַת עַד שֶׁהָיְתָה עֲזָרָה מְלֵאָה מִיִּשְׂרָאֵל.
גְּמָ׳ תְּנַן הָתָם: אֵבָרִים שֶׁפָּקְעוּ מֵעַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, קוֹדֶם חֲצוֹת — יַחְזִיר, וּמוֹעֲלִין בָּהֶן, לְאַחַר חֲצוֹת — לֹא יַחְזִיר, וְאֵין מוֹעֲלִין בָּהֶן.
מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַב, כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר: ״כׇּל הַלַּיְלָה ... וְהִקְטִיר״, וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר: ״כׇּל הַלַּיְלָה ... וְהֵרִים״, הָא כֵּיצַד? חַלְּקֵהוּ — חֶצְיוֹ לְהַקְטָרָה, וְחֶצְיוֹ לַהֲרָמָה.
מֵתִיב רַב כָּהֲנָא: בְּכׇל יוֹם תּוֹרְמִין אֶת הַמִּזְבֵּחַ בִּקְרִיאַת הַגֶּבֶר אוֹ סָמוּךְ לוֹ, בֵּין מִלְּפָנָיו בֵּין מִלְּאַחֲרָיו, וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים מֵחֲצוֹת, וּבָרְגָלִים מֵאַשְׁמוּרָה הָרִאשׁוֹנָה,
“Sin lies in waiting at the door” (Genesis 4:7), and it is no wonder that men sin. He asked him: And what did Satan the prosecutor say about their sinning? Elijah said to him: Satan, on Yom Kippur, has no license to prosecute. From where is that idea derived? Rami bar Ḥama said: The numerological value of the letters that constitute the word HaSatan is three hundred and sixty four: Heh has a value of five, sin has a value of three hundred, tet has a value of nine, and nun has a value of fifty. Three hundred and sixty-four days of the solar year, which is three hundred and sixty-five days long, Satan has license to prosecute. On the remaining day, Yom Kippur, he has no license to prosecute. Since that day is exalted above all others, there is no room for the accusations of Satan.
MISHNA: Every day the priests would remove the ashes from the altar and place them on the east side of the ramp at the crow of the rooster or adjacent to it, whether before it or after it, as there was no insistence on a precise time. And on Yom Kippur they would remove the ashes earlier, from midnight onward. And on the Festivals, the ashes were removed even earlier, at the end of the first watch. And the call of the rooster would not arrive on Festivals until the Temple courtyard was full with the Jewish people who vowed to bring offerings and would fulfill their obligations on the Festivals. Those offerings were sacrificed immediately following the daily offering.
GEMARA: We learned in a mishna there, in tractate Zevaḥim: With regard to limbs from offerings that were forced off the altar by the heat of the fire, if they fell before midnight, these limbs remain sacred; the priest should return them to the fire, and one is liable for misuse of consecrated property for deriving benefit from them. If they fell after midnight, the priest should not return them to the fire, and one is not liable for misuse of consecrated property for deriving benefit from them; they are considered like ashes.
The Gemara asks: From where are these matters derived that midnight determines the end of the burning period for limbs, after which they assume the legal status of ashes? Rav said: One verse says: “It is the burnt-offering that goes up on its firewood upon the altar all night until morning” (Leviticus 6:2) and he shall burn it, indicating that the sacrificial limbs may be burned throughout the night. And one verse says: “All night…and he shall remove the ashes” (Leviticus 6:2–3), meaning that the ashes may be removed throughout the night. How can these texts be reconciled? Rather, divide the night into two sections: Half of it for burning the limbs, and half of it for removal of the ashes.
Rav Kahana raised an objection. It was taught in the mishna: Every day the priests would remove the ashes from the altar at the crow of the rooster or adjacent to it, whether before it or after it, and on Yom Kippur from midnight, and on the Festivals from the end of the first watch.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.