[ר"א פתח והמה כאדם] וביאור ענין משתשקע החמה
רנו[ר"א פתח והמה כאדם] וביאור ענין משתשקע החמה
פ' דברים
(סב) וביאור ענין משתשקע החמה1747 כו', דהנה ארז"ל במד"ר בפתיחתא דאיכה1748 ר' אבוה פתח והמה כאדם עברו ברית (הושע ו'1749 ) זה אדה"ר, א' הקב"ה אדה"ר כו' הכנסתי אותו לג"ע שנא' ויקח ה' אלקי' את האדם1750 ויניחהו בג"ע, וצויתיו שנא' ויצו כו' מכל עץ1751 כו' ומן העץ1752 כו' ועבר על ציוויי שנא' המן העץ1753 כו', ודנתי אותו בגירושין שנא' ויגרש את האדם1754, ובשילוחין רנזשנא' וישלחהו מג"ע1755, וקוננתי עליו איכה שנא' ויאמר לו איכה1756, איכה כתי', ופי' במ"כ שהי' צ"ל איך בכף קמוצה, אף בניו הכנסתי אותם לא"י שנא' ואביא אתכם אל ארץ הכרמל (ירמי' ב'1757 ) וצויתים שנא' צו את בנ"י1758, ועברו על ציוויי שנא' וכל ישראל עברו את תורתיך (דניאל ט'1759 ) ודנתי אותם בגירושין שנא' מביתי אגרשם (הושע ט'1760 ) ודנתי אותם בשילוחין1761 שנא' שלח מעל פני ויצאו (ירמי' ט"ו1762 ) וקוננתי עליהם איכה שנא' איכה ישבה בדד1763, וצ"ל ענין הדמיון שמדמה חורבן בהמ"ק לחטא עה"ד טו"ר, וכל מה שהי' עם אדה"ר כן הי' לבניו אחריו, ואם זהו מצד חטא עה"ד לבד היינו מה שחטא אדה"ר, הלא לא ישראל לבד בניו הם, ומדוע יוצאי ירך חם ויפת כו' כוש ומצרים לא נהג בהם כמנהגו ע"פ דין חכ' ומדותיו שעם אדה"ר כו', ורק בבני שם וג"ז לא בכולם כו'.
והענין הוא דכתי' אל תראוני שאני שחרחורת1764 ששזפתני השמש, ופי' בזהר תזריע דמ"ה ע"א1765, מאי שחרחורת שחורה מבע"ל, אלא תרין קדרות1766, חד ששזפתני השמש דאסתלק מני שמשא מלאנהרא לי1768 ולאסתכלא בי, וחד דבני אמי נחרו בי, ופי' במק"מ דאסתלק מני שמשא1767 פי' שהזעיר הנק' שמש אינו מאיר למל', וצ"ל פי' הזהר שמפרש שזפתני היפך פי' הפשוט בפסוק שזפתני השמש שזהו מפני תוקף הארת אור השמש עי"ז נעשה פניו שחור, ולא שהיא בעצם שחורה כ"א כנ"ל כמ"ש המפרשים, ולפ"ד הזהר דאסתלק מני שמשא צ"ל שע"י שאינו מאיר השמש עי"ז היא שחרחורת שזהו כפשוטו שבהעדר האור נשתחררו פני', וא"כ צ"ל מ"ש אל תראוני שאני שחרחורת, אלא שזהו כמו שהזהירו רז"ל שאל תשתדל לראותו בעת קלקלתו1770, כך כאן כשאינו מאיר השפע דז"א1769 במל' אומר בחי' המל' בחי' כנס"י1771 דלעילא אל תראוני בשעה זו מפני ששזפתני השמש שאינו מאיר בחי' שמש הוי' כו'. או י"ל אל תראוני שאני שחרחורת לא ממני זה הוא כ"א מצד רנחששזפתני השמש שאינו מאיר בחי' שמש הוי' כי בפשעכם שולחה אמכם1772 כנס"י דלעילא בחי' מל', או מפני כשגלו למצרים שכינה עמהם1773 שנא' אנכי ארד עמך מצרימה, וכן לבבל1774 שנא'1775 למענכם שולחתי בבלה כו'.
<90>
ושרש הענין הוא דהנה נתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים, והיינו שיהי' נמשך גילוי אלקותו ית' בתחתוני' דוקא, והטעם מפני מה נתאוה זה אינו ידוע לנו1776, אך זה אנו יודעים שנתאוה, וע"ד שארז"ל ע"פ שוקיו עמודי שש1777, שוקיו1778 זה העולם שנשתוקק הקב"ה לבראותו1779, שהטעם למה נשתוקק זה אינו ידוע לנו אך זה אנו יודעים שנשתוקק כו', וזהו שארז"ל עיקר שכינה בתחתוני' היתה אלא שבחטא הדורות סילקו השכינה כמו שחשיב במד"ר1780, ולזאת כשברא הקב"ה את העולם הושב את אדה"ר בחיר שבנבראי' בג"ע1781 שכל העולם כולו לא נברא אלא לצוות לזה, וכמארז"ל בסנהדרין שהמלאכים היו צולין לו בשר1782 כו', הושיבו בג"ע לעבדה ולשמרה פי' לעבדה זו רמ"ח מ"ע ולשמרה זו שס"ה ל"ת1783, ודעת לנבון נקל שקיום המצות בג"ע הוא באופן היותר משובח ונעלה מכמו אח"כ כשגורש מג"ע, כערך הריחוק בין קבלת שכר לעונש, שהרי ג"ע הוא עכשיו קבלת שכר על עשיית המצות, וגרישת אדה"ר מג"ע זהו עונש על חטאו שחטא בעה"ד טו"ר, ואי לזאת כשגרשו מג"ע לעבוד את האדמה אשר לוקח משם1784, לכאו' נתינת טעם שאומר אשר לוקח משם אינו שייך לעצם העבודה שאם עצם העבודה הי' צ"ל ע"פ האדמה אשר לוקח משם הי' לו להשיבו תחלה בארץ לא בג"ע הארץ, אלא בהכרח לומר שענין מה שהניחו בג"ע לעבדה כו' זהו עיקר רנטעבודתו שלכך נוצר, אלא שהוא בחטאו המשיך ע"ע רוח אחרת ופגם במעשיו עד כי איננו ראוי לעבוד בג"ע, שאם כפשוטו מפני שלא יאכל מעה"ח1785 הלא כמה דרכים לפניו ית' שכשהי' רוצה לא הי' רואה עה"ח כלל, או לא הי' יוכל לגשת אליו גם מה הי' צריך לכרובי' ולהט החרב המתהפכת1786 לשמור את דרך עה"ח כו', אלא כנודע שלהט החרב המתהפכת זהו ק"נ1787 שבעבודת האדם היא מתהפכת מרע לטוב, וכשהאדם פגם במה ששינה ציווי הקב"ה שלכאו' צ"ל באיזה כח שינה דבורו של הקב"ה אלא לפי שהאדם הוא בעל בחירה1788, ובעצם הנה גופו לוקח מן האדמה1789 והארץ שינתה ג"כ שהרי נצטוית עץ פרי שתוציא עץ שיהי' כפריו1790, והיינו שיהי' עצו ופריו שוים, והיא שינתה והוציאה עץ עושה פרי, היינו שהעץ הוא רק עושה פרי לבד, אבל טעם העץ אינו כפריו, לכן האדם אשר לוקח ממנה ג"כ אין עצו ופריו שוין דהיינו הנפש והגוף אינם שוין שהגם שהנפש היא חלק אלקה ממעל, עכ"ז הגוף הוא גשמי ועושה את שלו, <91>
ולכן עונשו שגורש מג"ע מקום ענג הנפש לעבוד את האדמה אשר לוקח משם היינו מקום שגופו לוקח משם ששינה את תפקידו כמו הארץ ששינתה1791 את תפקידה כו', ואז הי' עבודת האדם לתקן חטאו ונמצא כי לא שוה עבודתו אח"כ לכמו קודם החטא, שעם היות שגם אחר החטא עבודתו היא בשביל שיזדכך העולם שיהי' דירה בתחתוני', עכ"ז בתחלה הי' עבודתו בג"ע שהוא רק להמשיך בחי' ענג העליון למטה, ואח"כ עבודתו לזכך העולם שיהי' המקום ראוי להמשכת גילוי כזה כו'.
קיצור. אדה"ר הכנסתיו לג"ע וצויתיו כו' אף בניו כו', אל תראוני שאני שחרחורת דשמשא אזיל מני, ושרש הענין שנתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתוני' כו', וחטא אדה"ר שגבר הגוף על הנפש עי"ז שולח לעבוד את האדמה ששינתה תפקידה, אשר מזה יש כח בגופו של אדה"ר שלוקח משם לשנות ג"כ כו'.
(סג) ועפ"ז יובן מה שא"א בנוסח שמ"ע דמוסף1792 ושם נעשה לפניך כמצות רצונך1793, משמע שקיום המצות שעד עכשיו עדיין אינם כ"כ כמצות רצונך, והיינו מטעם שנת"ל שעיקר מכוון בריאת העולם הי' שיהי' קיום המצות רסבג"ע מה שעכשיו זהו קיבול שכר כו', ואילו לא חטא האדם הי' הבירורי' באופן אחר לגמרי, אך כיון שחטא הוצרך לברר האדמה שלוקח משם כנ"ל, ואח"כ יבוא לתכלית השלימות הנרצה בעבודת המצות, ואמנם מזמן התחלת תיקון אדה"ר עד גמר הבירורי' יש כמה וכמה חילוקי מדרגות, שהגם שארז"ל אין בין עוה"ז1794 ליומהמ"ש אלא ש"מ בלבד, מ"מ עד מ"ת הי' אופני הבירורי' ע"ד ואופן אחר שהרי הי' שני אלפי' תהו1795, וקיום המצות שעשו האבות1796 גם כשלא נצטוו היו רק ריחות1797 לגבי קיום המצות אחר שנצטוו במ"ת תרי"ג מצות כו', כנודע, משא"כ ע"י מ"ת שנתן לנו התומ"צ ארז"ל אבל אנו שמן תורק שמך1798 כדבר שמריקי' מכלי אל כלי1799, כמ"ש מזה במ"א באריכות, שהריח הוא רק הארה לבד ולכן אינו נחסר, משא"כ1800 שמן או שא"ד שמריקי' מכלי אל כלי ה"ז הוא עצם1801 אותו הדבר עצמו, ואמנם קיום המצות שבזמן שבהמ"ק הי' קיים לכאו' נראה שזהו תכלית השלימות, והרי הי' אז גילוי אלקות באופן נעלה, וכמ"ש בזהר שבימי שלמה קיימא סיהרא באשלמותא1802 כו', אמנם באמת ג"ז אינו תכלית ושלימות עדיין שהרי נא' כי על אפי1803 ועל חמתי היתה לי העיר הזאת מיום1804 אשר בנו אותה (ירמי' ל"ב ל"א), הרי בעת שמחת לבו מבנין בהמ"ק1805 הי' על אפו ועל חמתו, אלא שמצד בחי' מוחין דגדלות אינו <92>
סותר כלל, ויתכן להיות בחי' שמחת לבו באמת לאמתו, ומפני שגלוי וידוע בבחי' ד"ע שידיעה זו אינה מכרחת הבחירה1806 ידע שיחטאו וישפוך חמתו על העצים והאבנים1807, אשר ע"כ על אפו ועל חמתו היתה לי העיר הזאת מיום כו', רסאאמנם ג"ז צריך למודעי שגם בחי' זו לא על צד המקרה1808 הוא כו', וע"ד שנת"ל1809* בענין תהו ותיקון שבנין התהו הי' בכוונה ע"מ לסתור, וסתירת התהו בכוונה ע"מ לבנות עולם התיקון, כ"ה בבנין בהמ"ק וחורבנו, וב"ר וב"ש, והכל לפי אופן העלאת הניצוצו' שנפלו בשבה"כ ובחטא אדה"ר ופגימת הלבנה וכל ענינם אחד הוא שהשמים והארץ וכל אשר בהם זהו בחי' היותר אחרונה מבחי' עולם התיקון, שיש בהם ניצוצות דתהו, ולכן תחילה הי' קטרוג הלבנה שא"א לשני מלכים1810 להשתמש בכתר א', ועי"ז נמשך שא"ל לכי ומעטי א"ע, ואח"כ א' הביאו עלי כפרה1809 על שמיעטתי את הירח כמ"ש במ"א באריכות, שגם זה הי' מקלקול הארץ שלא קיימה תפקידה שהרי הכל הי' מן העפר1811 אפי' גלגל חמה, וכ"ש הלבנה, ושוב ביום ברוא אדה"ר לא עבר יומו עד שחטא1812 ומתיקונו אנו מבינים סיבת חטאו וכנ"ל בענין האדמה אשר לוקח משם כו', והתחיל לתקן חטאו עד שניתנה תורה וירדה השכינה ממעל לז' רקיעים שסילקו אותה דורות הראשונים, עד שבא אברהם והורידה מרקיע הז' לרקיע הששי כו' עד שמשה הורידה לארץ וכמ"ש וירד הוי' על ה"ס1813, וניתנה התורה ועשה לו1814 מקדש שישרה שכינתו בתחתונים כמו בתחילת הבריאה שעיקר שכינה בתחתונים היתה כו', ועכ"ז גם אז עדיין לא הי' בשלימות שהרי כתי' וזאת המצוה אשר צוה ה' לעשות בארץ1815, ואח"כ נא' שמע ישראל, ונת' במ"א שלכאו' ק"ש היא חובת הגוף1816 ונוהגת בחו"ל שוה כמו בארץ, ומדוע נא' לעשות בארץ1817, אלא שקיום המצות בארץ הוא אופן היותר נעלה אפי' במצות שאינם תלויות בארץ, והתלוי' בארץ זהו א"א כ"א בארץ דוקא כו', ולכן עד כניסתם לארץ לא הי' העבודה כדבעי ולכן רצה משה ליכנס1818 לארץ כדי לקיים רסבהמצות התלוי' בה כו', אלא שגם בכניסתם לארץ ג"כ עדיין לא קיימו בשלימות כמו שלא קיים אדה"ר כשהניחו ה' בג"ע לעבדה ולשמרה, וכשם שהוא נידן בגרושין ושילוחין כו' כך בניו ג"כ נידונו בגירושין ושילוחין וקונן עליהם איכה כו', עד שלע"ל יהי' כמצות רצונך.
קיצור. שמזמן התחלת תיקון עה"ד ושבה"כ יש כו"כ מדריגות בעליות וירידות עד שלע"ל יהי' העבודה כמצות רצונך כו'.
<93>
(סד) והענין הוא כדכתי' הלוך ילך ובכה1819 נושא משך הזרע, ואמנם אח"כ בא יבא ברינה נושא אלומותיו, וכתי' הזורעים בדמעה ברינה יקצורו1820, הנה זרע הוא מעהמ"צ1821 כמארז"ל במד"ר ס"פ שלח זרע הקב"ה התורה והמצות כדי להנחילם לעוה"ב1822, ולא הניח דבר שאין בו מצוה, וכמ"ש אור זרוע לצדיק1823, וכדי ללקט כל הניצוצות שנפלו בשבה"כ שזה הי' עיקר כוונת בנין וסתירת התהו נתפזרו ישראל בד' רוחות העולם וכמ"ש כי כארבע רוחות השמים1824 פרשתי אתכם, וכשגלו לבבל שכינה עמהם כו', לכן עיקר ירידת המל' בבי"ע זהו בזמן שאין בהמ"ק קיים, שאז הוא דאסתלק מני שמשא כו', וז"ע משתשקע החמה כו' שאינו מאיר בחי' שמש הוי', וז"ע הלוך ילך ובכה דהיינו בזמן חורבן בהמ"ק, וכמ"ש בכה תבכה בלילה1825 דהיינו על חורבן ב' מקדשות עד שהלכו שבי לפני צר1826 בחושך הגלות שנמשל ללילה1827, וב' בכיות אלו שעל ב' מקדשות זהו לפי שהכל הוא בירידת המדרגות, וכמ"ש ונהר יחרב ויבש ופי' בזח"ב1828 ד"ט יחרב בב"ר ויבש בב"ש שנתייבש לגמרי המשכת אלקות שהאיר בזמן שבהמ"ק הי' קיים, משא"כ בחורבן ב"ר שרק נחרב אבל לא נתייבש לגמרי1829 רסגכי1830 נשאר לחלוחיות כו', ובכלל גם גילוי שבב"ש נגד בחי' הגילוי שבב"ר הי' יותר מועט כמארז"ל שחסרו ה' דברים1831 בב"ש, ולכן בחורבן ב"ש נתייבש לגמרי כו', ונת' לעיל בענין גלו לבבל שכינה עמהם שזהו תכלית ירידת השכינה, שהרי בזמן שבהמ"ק הי' קיים נא' ותרב חכ' שלמה1833 כו', דקיימא סיהרא באשלמותא לא היתה המל' יורדת בעצמה בבי"ע1834 לברר בירורים כי ענין בחי' הבירורי' היו נעשים ע"י ישראל בקרבנות שהי' העשן עולה1835, וע"י הקרבנות הי' ריח ניחוח להוי' שהי' נעשה יחוד עליון באצי', וממילא היו כפופי' ונכנעים הסט"א לבחי' הקדושה, והשכינה היתה מיוחדת למעלה כו'1832, אבל בחורבן בהמ"ק וישראל גלו ושכינה עמהם שאז הוא הדבור נפרד מהקול וז"ע נחר גרוני1836 כו' שמגרון נעשה חרון1837, ואז הוא עיקר ירידת המל', וזהו דכתי' על נהרות בבל1838 כו' וגם בכינו בזכרינו את ציון הוא בחי' מל'1839 שירדה עמהם לחוץ לארץ לברר הבירורים שנפלו בחטא אדה"ר ושבה"כ ומיעוט הירח, והם מה שנפלו למטה מטה יותר, אשר ג"ז מוטל על ישראל עמו אשר בם בחר לו ה', שגם משאר בני אדה"ר יבררו הם דוקא בכל התרי"ג מצות לבד זמ"נ1840 שעל כולם החוב קדוש לאלקי השמים והארץ לעשותם ושיהי' נמשך בירורם גם ע"י עצמם, ויתר כל המצות הוא ע"י ישראל שבחר לסגולתו, והגם כי בחו"ל לא יש כל המצות התלוי' בארץ כמו תרומה ומעשר וקרבנות, אך י"ל שע"י בחי' מצות אלו שקיימו עד חורבן ב"ש כבר נתברר עד <94>
שבמצות אלו יכול להיות כמצות רצונך שיהי'1841 לע"ל, אמנם בשארי המצות שאינם תלוים בארץ בשבילן גלו לבבל כו' וזהו הזורעים בדמעה שהזריעה של מעהמ"צ שבח"ל זהו בדמעה שכאו"א בוכה על ירידת נפשו האלקי' שהיא חלק ה' ממש וירידת עוז שכינתו עצמה בשביל בירורי' אלו, ומתלבשת בהעלם רסדוהסתר גמור עד שאינו נראה ונגלה כלל בחי' אור קדושתו כלל, וזהו דכתי' היתה לי דמעתי לחם1842 יומם ולילה באמור אלי כל היום איה אלקיך, פי' כאומר שלחמי שאני אוכל יומם ולילה הוא דמעתי שעיני נגרה מים מפני שאומרים לי תמיד אי' אלקיך אשר יצילוך כו', ועכ"ז נזהרים בקיום המצות, וזהו הזורעי' בדמעה והלוך ילך ובכה, וע"ז1844 בא יבא ברינה1843 נושא אלומותיו כשהתבואה נגדלת ועושים אלומות ומאספי' אח"כ האלומות יחד אז הוא שמח עד שמרנן כו', וכנודע שהרינה היא השמחה שבאה מתוך העצב הקדום1845, ושרשם מבחי' גבורות דאימא כו', ועד"ז יובן בנמשל שע"י שדנם1846 אלקים ושלחנו בשילוחין ובגירושין לברר את האדמה הוא חלק הגס שבגוף אשר לוקחנו משם, שבזמן הבירור קונן כבי' עלינו איכה מל' איכה שא' לאדה"ר היינו איך נשפלת כ"כ כו', שהרי המברר בהכרח שירד במקום המתברר, ובזמן הבירור בכה תבכה חורבן ב' מקדשות כו', אך הנה כ"ז הוא בשביל שיומשך אור היותר גדול והיותר בהיר וכמ"ש העם היושבים בחשך ראו אור גדול כו', וז"ע מצות נ"ח משתשקע החמה דאזיל מני שמשא שאינו מאיר שמש הוי' ונהר יחרב ויבש, כמ"ש במ"א שקאי על ב' יסודות דיסו"א1847 ויסוד ז"א שנק'1848 שמשי1849, ועכ"ז גם משתשקע החמה וגם ברה"ר מקום הפירוד כו' עכ"ז ע"י נ"ח ממשיכין יחוד אור ושמן ופתילה, וגוונין שבאור פנימי' ומקיפי' כו', הכל ממשיכים גם למטה מטה כו', ונמצא כי בינה יתירה ניתנה באשה מצות דרבנן כו', אשר ע"כ עריבים עלי דברי דודיך כו'.
קיצור. הלוך ילך ובכה לפי דאזיל מני שמשא לאנהרא לי, יחרב ויבש, אך הנה זו1850 בכדי שע"י בירור המצות שזורעין בדמעה, עי"ז בא יבא ברינה נושא אלומותיו, וז"ע נ"ח משתשקע החמה וברה"ר ולכן עריבים עלי דברי דודיך כו'.
נרשם בשולי היריעה:
בכדי שעי"ז בא יבא ברינה, אלומה חיטי' רבים אבוקה מ' אור גדול1851
הערות
עמוד רנו
- 1747. וביאור ענין משתשקע החמה : מכאן מתחיל מאמר הכ' מהמשך מצה זו (הכולל פרקים סב-סד). למאמר זה ראה סה"מ עת"ר ע' ריג ואילך. פס"ג נזכר בסה"מ מלוקט ד' ע' רמא הערה 45 . הנחת כ"ק אדמו"ר מהורש"ב מדרוש זה נדפסה לקמן (בחלק הנחותיו) ושם הפתיחא: ר"א פתח והמה כאדם.
- 1748. במד"ר בפתיחתא דאיכה : ס"ד — בשינויים. לקמן (בחלק הנחות כ"ק אדמו"ר מהורש"ב) בהנחה כאן מוסיף: ובמד"ר בראשית פי"ט [ט] בשינוי קצת.
- 1749. והמה כאדם. . (הושע ו') : פסוק ז.
- 1750. ויקח ה' אלקי' את האדם : בראשית ב, טו.
- 1751. ויצו כו' מכל עץ : בראשית שם, טז.
- 1752. ומן העץ : שם ב, יז [ושם: ומעץ הדעת — וכ"ה לקמן בהנחה כאן. סה"מ תרכ"ז שם].
- 1753. המן העץ : בראשית ג, יא [תוקן ע"פ המשך הנדפס ואיכ"ר. בכת"י זה: ומן].
- 1754. ויגרש את האדם : שם ג, כד.
- א. ושם נדפס : פס"ח.
- ב. ויש להוסיף הנחה זו לרשימת מאמרי דא"ח של כ"ק אדמו"ר מהר"ש ש. ז.
- ג. הובא גם בסה"מ תרכ"ז ע' שסא.
עמוד רנז
- 1755. וישלחהו מג"ע : בראשית שם, כג [בדילוג].
- 1756. ויאמר לו איכה : שם ג, ח.
- 1757. ואביא אתכם. . (ירמי' ב') : פסוק ז.
- 1758. צו את בנ"י : באיכ"ר כאן צויין ויקרא כד, ב. בב"ר פי"ט, ט מביא הכתוב: ואתה תצוה את בנ"י — תצוה כו, כ.
- 1759. וכל ישראל. . (דניאל ט') : פסוק יא.
- 1760. מביתי אגרשם (הושע ט') : פסוק טו.
- 1761. ודנתי אותם בשילוחין : ניתוסף ע"פ המשך הנדפס ואיכ"ר.
- 1762. שלח מעל. . (ירמי' ט"ו) : פסוק א.
- 1763. איכה ישבה בדד : איכה א, א.
- 1764. אל תראוני שאני שחרחורת : שה"ש א, ו.
- 1765. דמ"ה ע"א : וכ"ה לקמן בהנחה כאן על יד הערה 22. וכנצ"ל: ע"ב.
- 1766. קדרות : בזהר קדרותי. בסה"מ עת"ר: קדרותא.
- 1768. מלאנהרא לי : וכ"ה בלקו"ת שה"ש ז, ג. לקמן בהנחה כאן על יד הערה 23: מלאנהרא בי'. בסה"מ עת"ר: מלאנהרא בי לי. בזהר: לאנהרא לי.
- 1767. מלאנהרא. . שמשא : בהמשך הנדפס ליתא. וכנראה נשמט מפני תיבות הדומות: דאסתלק מני שמשא. . דאסתלק מני שמשא.
- 1770. שאל תשתדל לראותו בעת קלקלתו : אבות פ"ד, מי"ח [ושם: בשעת — ראה גם לקמן בהנחה כאן].
- 1769. שאל. . דז"א : בהמשך הנדפס ליתא. כנראה השמטת המעתיק.
- 1771. המל' בחי' כנ"י : ראה זהר בלק קצז, א.
עמוד רנח
- 1772. בפשעכם שולחה אמכם : ישעי' נ, א.
- 1773. כשגלו למצרים שכינה עמהם : נסמן בהערה שלאח"ז.
- 1774. וכן לבבל : מכילתא בא יב, מב. ספרי בהעלותך י, לה. מסעי לה, לד. מגילה כט, א. ראה גם לקו"ש ב' ניסן כרך ז ע' 210 הערה 29.
- 1775. שנא' : ניתוסף ע"פ המשך הנדפס.
- 1776. מפני מה נתאוה אינו ידוע לנו : ראה גם בהנחה כאן על יד הערה 30. לקמן ח"ב (בחלק המאמרים) המשך יונתי פט"ז (ובשתי ההנחות שם. ובשתי ההנחות ד"ה יפה שעה אחת הב'). סה"מ תרכ"ז ע' תנג ואילך. וש"נ. תרל"ג ח"ב ע' תקצד. וש"נ. תרל"ח ס"ע תנד. וש"נ. עת"ר כאן ס"ע ריד. תש"ח ס"ע 111 ואילך. וש"נ.
- 1777. שוקיו עמודי שש : שה"ש ה, טו.
- 1778. שוקיו : ניתוסף ע"פ המשך הנדפס.
- 1779. שוקיו. . שנשתוקק הקב"ה לבראותו : במד"ר רפ"י.
- 1780. עיקר שכינה בתחתוני' היתה. . במד"ר : ראה לקמן בהנחה כאן על יד הערה 34. לקו"ת צו י, סע"ד שמציין לב"ר פי"ט [ז. וש"נ]. המשך תער"ב ח"ג ע' א'תיג מציין לשהש"ר רפ"ה . סה"מ מלוקט א' ע' ג ואילך .
- 1781. בג"ע : ניתוסף ע"פ המשך הנדפס.
- 1782. בסנהדרין שהמלאכים היו צולין לו בשר : נט, ב. ראה גם תו"ח ויקהל ח"ב תכב, ג הערה 1256.
- 1783. לעבדה ולשמרה. . רמ"ח מ"ע. . שס"ה ל"ת : בראשית ב, טו. ראה זהר בראשית כז, א. תרומה קסה, ב. הנסמן במאמרי אדה"א דברים ח"ב ע' שצט בראשית ע' עג קונטרסים ע' שי.
- 1784. לעבוד את האדמה אשר לוקח משם : בראשית ג, כג. ראה גם סה"מ עת"ר כאן ע' רטו ואילך.
- א. וכ"ה באוה"ת שמיני ע' כה המשך תער"ב ח"א ע' ש ח"ב ע' תתקנא.
- ב. ראה גם סה"מ תרל"ג ח"א ע' קא.
- ג. נדפס גם בסה"מ באתי לגני ח"א ע' כט ואילך.
עמוד רנט
- 1785. שלא יאכל מעה"ח : בראשית ג, כב.
- 1786. לכרובי' ולהט החרב המתהפכת : בראשית ג, כד.
- 1787. שלהט החרב המתהפכת זהו ק"נ : ראה ע"ח שער ק"נ שמ"ט, פ"ג. שע"ת ג, ב ובהערה 17.
- 1788. שהאדם הוא בעל בחירה : ראה לקו"ת אמור לח, ב. עט"ר ע' 84. תו"ח תולדות קנה, א ואילך. אוה"ת ר"ה ע' א'שלה ואילך. סה"מ תר"ס ע' י ואילך.
- 1789. גופו לוקח מן האדמה : בראשית ב, ז.
- 1790. עץ פרי שתוציא עץ שיהי' כפריו : רש"י בראשית א, יא.
- 1791. את תפקידו כמו הארץ ששינתה : בהמשך הנדפס ליתא. ואולי נשמט מפני תיבות הדומות: את. . את.
- 1792. שמ"ע דמוסף : עד"ז מובא בכ"מ — ראה שה"א לט, א הערה 11. אוה"ת תבוא כרך ה ע' ב'סו. ראה גם לקמן ח"ב (בחלק המאמרים) המשך יונתי ובהערה 619.
- 1793. שמ"ע דמוסף ושם נעשה לפניך כמצות רצונך : ליו"ט [בדילוג]. ראה לקמן (בחלק הנחות כ"ק אדמו"ר מהורש"ב) הנחה ד"ה בן פורת הב' ובהערה 9.
עמוד רס
- 1794. אין בין עוה"ז : ראה ברכות לד, ב. מאמר ד"ה אוסרי לגפן תקס"ד נדפס בתו"ח ויחי רלו, א. מאמרי אדה"א ויקרא ח"ב ע' תרפו. דברים ח"א ע' קב. וש"נ.
- 1795. שני אלפי' תהו : ע"ז ט, א.
- 1796. וקיום המצות שעשו האבות : ראה יומא כח, ב. תו"א יתרו סו, סע"ד ואילך. סז, ד ואילך. תו"ח וארא ח"א סג, ג. וש"נ. סה"מ תרכ"ט ע' ק. וש"נ. פלח הרמון אמור ע' רצט. וש"נ.
- 1797. המצות. . היו רק ריחות : ראה שהש"ר שבהערה הבאה.
- 1798. אנו שמן תורק שמך : שה"ש א, ג. ראה שהש"ר פ"א, ג (א). מאמרי אדה"א שמות ח"א ע' רנז ואילך. וש"נ. סה"מ תרכ"ט ע' רכא ואילך. וש"נ.
- 1799. כדבר שמריקי' מכלי אל כלי : ראה גם לקו"ש בהעלותך כרך ח ע' 76 הערה 11.
- 1800. שמריקי'. . משא"כ : בהמשך הנדפס ליתא.
- 1801. שהריח. . הארה. . שמן. . עצם : ראה גם לקו"ת שה"ש ג, א-ב.
- 1802. שבימי שלמה קיימא סיהרא באשלמותא : ראה זהר ויצא קנ, א. הנסמן במאמרי אדה"ז על פרשיות התורה ח"ב לע' תקפט.
- 1803. כי על אפי : ראה נדה ע, ב. לקמן (בחלק הנחות כ"ק אדמו"ר מהורש"ב) בהנחה כאן על יד הערה 95 ואילך. תו"א נח ט, ד. תו"ח שם עא, ב ובהערה 6. סה"מ תרמ"ט ריש ע' רלט.
- 1804. מיום : וכ"ה בהנחה כאן סה"מ תרמ"ט שם. בירמי' שם: למן היום.
- 1805. בעת שמחת לבו מבנין בהמ"ק : שה"ש ג, יא. תענית כו, ב (במשנה).
- 1806. שידיעה זו אינה מכרחת הבחירה : ראה תו"א וירא טו, א. תו"ח בראשית ל, ד ובהערה 15. תולדות קנד, ב ואילך ובהערה 43. (לקמן בחלק ההנחות) הנחה ד"ה ויאמר משה פיסקא וכמו שנת"ל.
- 1807. וישפוך חמתו על העצים והאבנים : איכ"ר פ"ד, יד.
- ד. אבל שם מובא הכתוב בשינויים — ועד"ז באוה"ת חוקת כרך ו ע' א'תתצ [ובמהדורת תשנ"ח חוקת בהוספות ס"ע 44].
עמוד רסא
- 1808. למודעי [בהמשך הנדפס: לידע] . . לא על צד המקרה : ראה גם לקמן (בחלק הנחות כ"ק אדמו"ר מהורש"ב) בהנחה כאן על יד הערה 99 ואילך. תו"ח תולדות קנד, א ואילך ובהערה 20. סה"מ מלוקט ה' ע' קנד ואילך ובהנסמן שם.
- 1809. שנת"ל : פ"ס.
- 1810. שא"א לשני מלכים : ראה חולין ס, ב. ראה גם בענין שא"א לשני מלכים לקמן בהנחה כאן פיסקא והנה ירידות. תו"ח נח סט, ד. אוה"ת בראשית ע' לח ואילך. סה"מ תרל"ג ח"א ע' רנו ואילך ובהנסמן שם. לקו"ש בראשית כרך ל ע' 8 ואילך.
- 1809. קטרוג הלבנה שא"א לשני מלכים. . הביאו עלי כפרה : ראה גם לקמן בהנחה כאן פיסקא והנה ירידות.
- 1811. הכל הי' מן העפר : קהלת ג, כ. ראה ב"ר פי"ב, יא. קה"ר שם. ראה גם תו"ח בשלח ח"א קסג, ב. אוה"ת בלק ע' תתקכא. סה"מ תרכ"ז ע' שנז. לקמן (בחלק הנחות כ"ק אדמו"ר מהורש"ב) הנחה ד"ה אני לדודי הא' על יד הערה 58. (ובחלק ההנחות) שם על יד הערה 56.
- 1812. ביום ברוא אדה"ר. . שחטא : ראה סנהדרין לח, ב.
- 1813. וירד הוי' על ה"ס : יתרו יט, כ.
- 1814. לו : בהמשך הנדפס: לנו.
- 1815. וזאת המצוה. . בארץ. . ק"ש : ואתחנן ו, א [בדילוגים]. ראה לקו"ת ואתחנן ד, א. ט, א. מאמרי אדה"א הנחות תקע"ז ע' רנה. וש"נ.
- 1816. ק"ש היא חובת הגוף : ראה קדושין לז, א וברש"י שם. וראה גם לקו"ש עקב כרך ט ע' 80 ואילך ובהערות שם. אחרי כרך יז ע' 190.
- 1817. ומדוע נא' לעשות בארץ : ראה גם לקו"ת תצא מ, סע"ד. אוה"ת חוקת כרך ה ע' א'תרכו . דברים כרך ד (בהוספות) ע' א'תתלג. סה"מ תרל"ח ע' רכט. לקמן בהנחה כאן על יד הערה 105 ואילך.
- 1818. רצה משה ליכנס לארץ : ראה סוטה יד, א. מאמרי אדה"א ויקרא ח"ב ע' תרלז. וש"נ. תו"ח וישלח קצד, ג ובהערה 48.
- ה. במהדורת תשנ"ח חוקת בהוספות ע' 18 ואילך.
עמוד רסב
- 1819. הלך ילך ובכה : תהלים קכו, ו.
- 1820. הזורעים בדמעה ברינה יקצורו : תהלים שם, ה.
- 1821. זרע הוא מעהמ"צ : ראה תו"א שמות נג, ג. ראה גם (לקמן בחלק הנחות כ"ק אדמו"ר מהורש"ב) הנחה ד"ה הנה אנכי כורת ברית — פיסקא והנה המצות. בהנחה כאן על יד הערה 114 ואילך. (בחלק ההנחות) הנחה ד"ה הנה אנכי כורת ברית — פיסקא וביאור הענין. לקמן ח"ב (בחלק הנחות כ"ק אדמו"ר מהורש"ב) הנחה ד"ה אשריכם זורעי על כל מים על יד הערה 120. סה"מ תרל"ח ס"ע תי ואילך.
- 1822. במד"ר ס"פ שלח זרע הקב"ה. . לעוה"ב : ראה במדב"ר פי"ז, ה . תנחומא שלח טו. לקמן בהנחה כאן.
- 1823. אור זרוע לצדיק : תהלים צז, יא.
- 1824. כי כארבע רוחות השמים : זכרי' ב, י. ראה גם סידור שחרית סז, ד. מאמרי אדה"א דברים ח"ד ע' תס ואילך. לקמן בהנחה כאן על יד הערה 127 ואילך.
- 1825. בכה תבכה בלילה : איכה א, ב. סנהדרין קד, ב. ראה גם אוה"ת איכה כרך ב ע' א'ג.
- 1826. שהלכו שבי לפני צר : שם א, ה.
- 1827. הגלות שנמשל ללילה : ראה זהר אחרי סז, ריש ע"ב. סה"מ מלוקט ב' ע' רסו הערה 16.
- 1828. בזח"ב : בהמשך הנדפס: בזח"ג. וצ"ל כבפנים.
- 1829. המשכת אלקות. . לגמרי : בהמשך הנדפס ליתא. וכנראה נשמט מפני תיבות הדומות: לגמרי. . לגמרי.
- ו. מובא גם בהמשך מים רבים תרל"ו פצ"ח ע' קד.
עמוד רסג
- 1830. כי : בהמשך הנדפס: כי לא. וכנשצ"ל כבפנים.
- 1831. שחסרו ה' דברים : בהמשך הנדפס: ה' דברים נחסרו — יומא כא, ב. ראה לקו"ת ר"ה נז, ג.
- 1833. ותרב חכ' שלמה : מל"א ה, י.
- 1834. לא היתה המל' יורדת בעצמה בבי"ע : ראה (בנוסף לתו"א) לקו"ת במדבר ג, ד ואילך.
- 1835. שהי' העשן עולה : ראה גם (בנוסף לתו"א) אוה"ת נשא בהוספות כרך ד ס"ע א'תסז ואילך (ס"ז). מאמרי אדה"א דברים ח"א ע' מב. לקמן בהנחה כאן על יד הערה 136. ראה גם בענין עשן הקרבנות תו"א תשא קיב, ד. מאמרי אדה"ז תקס"ג ח"א ע' קפט. פרשיות התורה ח"ב ע' תתכח. נביאים ע' רמז. סהמ"צ להצ"צ ע' קיא ואילך. מאמרי אדה"א במדבר ח"ג ע' א'קפח. נ"ך ע' תקיג. דרושי חתונה ח"ב ע' תלא. תו"ח בא ח"א ע' קכז. וש"נ.
- 1832. בזמן. . כו' : לשון התו"א מקץ לח, א בשינויים.
- 1836. נחר גרוני : תהלים סט, ד. ראה גם לעיל המשך זאת חנוכת המזבח ובהערה 332.
- 1837. שמגרון נעשה חרון : ראה תו"א שמות נא, א: גרון וחרון הכל אחד. לקו"ת קדושים ל, א. ראה גם לקמן (בחלק הנחות כ"ק אדמו"ר מהורש"ב) הנחה ד"ה מזבח אדמה ובהערה 64.
- 1838. על נהרות בבל : תהלים קלז, א.
- 1839. ציון. . מל' : ראה פרדס שעה"כ שכ"ג, פי"ח בערכו. מק"מ לזהר צו לה, א הובא באוה"ת משפטים ע' א'צט .
- 1840. זמ"נ : ראה סנהדרין נו, סע"א. רמב"ם הל' מלכים רפ"ט.
- 1841. שיהי' : בהמשך הנדפס ליתא.
- ז. במהדורת תשנ"ה נשא בהוספות ע' 119 ס"ח.
- ח. נדפס גם באוה"ת ישעי' ס"ע צז.
עמוד רסד
- 1842. היתה לי דמעתי לחם : תהלים מב, ד.
- 1844. וע"ז : בהמשך הנדפס: ועי"ז.
- 1843. אי'. . ברינה : ניתוסף ע"פ המשך הנדפס.
- 1845. שהרינה. . מתוך העצב הקדום : ראה אוה"ת (יהל אור) תהלים ע' שעד.
- 1846. שדנם : בהמשך הנדפס: שדננו.
- 1847. דיסו"א. . שמש : ראה אוה"ת בחוקותי ע' תרמג. ע' תרעט. ישעי' כרך א ע' קצח. ביאוה"ז — להצ"צ — אמור כרך ב ע' תתקסד. ע' תתקסז. פלח הרמון בחוקותי ס"ע תק.
- 1848. ויסוד ז"א שנק' שמש : ראה גם פיה"מ קג, א.
- 1849. שמשי : בהמשך הנדפס: שמש.
- 1850. זו : שם: זהו.
- 1851. בכדי. . גדול : בהמשך הנדפס ליתא.
בראשית רבה י״ט:ט׳ - הטקסט מספריא
וַיִּקְרָא ה' אֱלֹהִים אֶל הָאָדָם (בראשית ג, ט), אֵיךְ הֲוֵית, אֶתְמוֹל לְדַעְתִּי, וְעַכְשָׁיו לְדַעְתּוֹ שֶׁל נָחָשׁ, אֶתְמוֹל מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ, וְעַכְשָׁיו בְּתוֹךְ עֵץ הַגָּן. אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ בְּשֵׁם רַבִּי חֲנִינָא, כְּתִיב (הושע ו, ז): וְהֵמָּה כְּאָדָם עָבְרוּ בְּרִית, הֵמָּה כְּאָדָם הָרִאשׁוֹן, מָה אָדָם הָרִאשׁוֹן הִכְנַסְתִּיו לְתוֹךְ גַּן עֵדֶן וְצִוִּיתִיו וְעָבַר עַל צִוּוּיִי, וְדַנְתִּי אוֹתוֹ בְּשִׁלּוּחִין וּבְגֵרוּשִׁין, וְקוֹנַנְתִּי עָלָיו אֵיכָה. הִכְנַסְתִּיו לְתוֹךְ גַּן עֵדֶן, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ב, טו): וַיַּנִּיחֵהוּ בְגַן עֵדֶן. וְצִוִּיתִיו, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ב, טז): וַיְצַו ה' אֱלֹהִים עַל הָאָדָם, וְעָבַר עַל הַצִּוּוּי, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ג, יא): הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל מִמֶנּוּ אָכָלְתָּ. וְדַנְתִּי אוֹתוֹ בְּשִׁלּוּחִין, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ג, כג): וַיְשַׁלְּחֵהוּ ה' אֱלֹהִים מִגַּן עֵדֶן. וְדַנְתִּי אוֹתוֹ בְּגֵרוּשִׁין, דִּכְתִיב (בראשית ג, כד): וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם. קוֹנַנְתִּי עָלָיו אֵיכָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּקְרָא ה' אֱלֹהִים אֶל הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶכָּה, אֵיכָה כְּתִיב. אַף בָּנָיו הִכְנַסְתִּים לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְצִוִּיתִים וְעָבְרוּ עַל הַצִּוּוּי, דַּנְתִּי אוֹתָם בְּשִׁלּוּחִין וּבְגֵרוּשִׁין וְקוֹנַנְתִּי עֲלֵיהֶם אֵיכָה. הִכְנַסְתִּים לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה ב, ז): וָאָבִיא אֶתְכֶם אֶל אֶרֶץ הַכַּרְמֶל. צִוִּיתִים, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כז, כ): וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. עָבְרוּ עַל צִוּוּיִי, שֶׁנֶּאֱמַר (דניאל ט, יא): וְכָל יִשְׂרָאֵל עָבְרוּ אֶת תּוֹרָתֶךָ. דַּנְתִּי אוֹתָם בְּשִׁלּוּחִין, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה טו, א): שַׁלַּח מֵעַל פָּנַי וְיֵצֵאוּ. דַּנְתִּי אוֹתָם בְּגֵרוּשִׁין, שֶׁנֶּאֱמַר (הושע ט, טו): מִבֵּיתִי אֲגָרְשֵׁם, קוֹנַנְתִּי עֲלֵיהֶם אֵיכָה, שֶׁנֶּאֱמַר (איכה א, א): אֵיכָה יָשְׁבָה.
משנה אבות ד׳:י״ח - הטקסט מספריא
רבי שמעון בן אלעזר אומר אל תרצה את חבירך בשעת כעסו. ואל תנחמנו בשעה שמתו מוטל לפניו. ואל תשאל לו בשעת נדרו. ואל תשתדל לראותו בשעת קלקלתו:
רש"י על בראשית א׳:י״א - הטקסט מספריא
תדשא הארץ דשא עשב. לֹא דֶּשֶׁא לְשׁוֹן עֵשֶׂב וְלֹא עֵשֶׂב לְשׁוֹן דֶּשֶׁא, וְלֹא הָיָה לְשׁוֹן הַמִּקְרָא לוֹמַר תַּעֲשִׂיב הָאָרֶץ, שֶׁמִינֵי דְּשָׁאִים מְחֻלָּקִין, כָּל אֶחָד לְעַצְמוֹ נִקְרָא עֵשֶׂב פְּלוֹנִי, וְאֵין לָשׁוֹן לַמְדַבֵּר לוֹמַר דֶּשֶׁא פְּלוֹנִי, שֶׁלְּשׁוֹן דֶּשֶׁא הוּא לְבִישַׁת הָאָרֶץ כְּשֶׁהִיא מִתְמַלֵּאת בִּדְשָׁאִים:
תדשא הארץ. תִּתְמַלֵּא וְתִתְכַּסֶּה לְבוּשׁ עֲשָׂבִים. בִּלְשׁוֹן לַעַז נִקְרָא דֶּשֶׁא ארבריץ, כֻּלָן בְּעִרְבּוּבְיָא, וְכָל שֹׁרֶשׁ לְעַצְמוֹ נִקְרָא עֵשֶׂב:
מזריע זרע. שֶׁיְּגַדֵּל בּוֹ זַרְעוֹ לִזְרֹעַ מִמֶּנוּ בְּמָקוֹם אַחֵר:
עץ פרי. שֶׁיְּהֵא טַעַם הָעֵץ כְּטַעַם הַפְּרִי, וְהִיא לֹא עָשְׂתָה כֵן, אֶלָּא וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ עֵץ עוֹשֶׂה פְּרִי וְלֹא הָעֵץ פְּרִי, לְפִיכָךְ כְּשֶׁנִּתְקַלֵּל אָדָם עַל עֲוֹנוֹ נִפְקְדָה גַם הִיא עַל עֲוֹנָהּ וְנִתְקַלְּלָה:
אשר זרעו בו. הֵן גַרְעִינֵי כָל פְּרִי שֶׁמֵּהֶן הָאִילָן צוֹמֵחַ כְּשֶׁנּוֹטְעִין אוֹתוֹ:
תדשא הארץ דשא עשב THE EARTH SHALL SPROUT FORTH SPROUTS, HERB — דשא does not mean the same as עשב nor does עשב mean the same as דשא so that it is not a correct expression in Biblical Hebrew to say תעשיב הארץ, for the species of דשא are all different, each by itself being called this or that עשב, and it would not be linguistically correct for a speaker to say this or that דשא, for by דשא is meant that which forms the covering of the ground when it is filled with herbage.
תדשא הארץ THE EARTH SHALL SPROUT FORTH [SPROUTS] — Let it be filled and covered with a garment of different grasses. In old French דשא is called herbaries; English herbage, meaning all species of herbs growing together collectively whilst each root by itself is called an עשב.
— מזריע זרע YIELDING SEED — that its seed should grow within itself, so that some of it may be sown in another spot.
עץ פרי FRUIT TREE — that the taste of the tree be exactly the same as that of the fruit. It did not, however, do this, but (v. 12) “the earth brought forth a tree yielding fruit” and the tree itself was not a fruit; therefore when Adam was cursed on account of his sin, it (the earth) was also visited (because of its sin) and was cursed also (Genesis Rabbah 5:9).
אשר זרעו בו WHOSE SEED IS IN ITSELF — This refers to the kernels of each kind of fruit from which the tree grows when they are planted.
בראשית רבה י״ב:י״א - הטקסט מספריא
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר כָּל מַה שֶּׁיֵּשׁ בַּשָּׁמַיִם בְּרִיָּיתוֹ מִן הַשָּׁמַיִם, כָּל מַה שֶּׁיֵּשׁ בָּאָרֶץ בְּרִיָּיתוֹ מִן הָאָרֶץ, וּמַיְיתֵי לֵיהּ מִן הָכָא (תהלים קמח, א): הַלְּלוּ אֶת ה' מִן הַשָּׁמַיִם וגו' (תהלים קמח, ז): הַלְּלוּ אֶת ה' מִן הָאָרֶץ וגו'. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר כָּל מַה שֶּׁיֵּשׁ בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ אֵין בְּרִיָּיתוֹ אֶלָּא מִן הַשָּׁמַיִם, וּמַיְיתֵי לָהּ מֵהָכָא (איוב לז, ו): כִּי לַשֶּׁלֶג יֹאמַר הֱוֵא אָרֶץ, מַה שֶּׁלֶג אַף עַל פִּי שֶׁהַוָּיָיתוֹ בָּאָרֶץ אֵין בְּרִיָּיתוֹ אֶלָּא בַּשָּׁמַיִם, כָּךְ כָּל מַה שֶּׁיֵּשׁ בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ אֵין בְּרִיָּיתוֹ אֶלָּא מִן הַשָּׁמַיִם. רַב הוּנָא בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסֵף אָמַר כָּל מַה שֶּׁיֵּשׁ בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ אֵין בְּרִיָּיתָן אֶלָּא מִן הָאָרֶץ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ישעיה נה, י): כִּי כַּאֲשֶׁר יֵרֵד הַגֶּשֶׁם וְהַשֶּׁלֶג מִן הַשָּׁמַיִם וגו', מַה הַגֶּשֶׁם אַף עַל פִּי שֶׁיְרִידָתוֹ מִן הַשָּׁמַיִם אֵין בְּרִיָּיתוֹ אֶלָּא מִן הָאָרֶץ, כָּךְ כָּל מַה שֶּׁיֵּשׁ בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ אֵין בְּרִיָּיתוֹ אֶלָּא מִן הָאָרֶץ. רַבִּי יוּדָן מַיְיתֵי לֵיהּ מֵהָכָא (קהלת ג, כ): הַכֹּל הוֹלֵךְ אֶל מָקוֹם אֶחָד הַכֹּל הָיָה מִן הֶעָפָר וְהַכֹּל שָׁב אֶל הֶעָפָר. רַב נַחְמָן אָמַר אֲפִלּוּ גַּלְגַּל חַמָּה, שֶׁנֶּאֱמַר (איוב ט, ז): הָאֹמֵר לַחֶרֶס וְלֹא יִזְרָח.
במדבר רבה י״ז:ה׳ - הטקסט מספריא
וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת (במדבר טו, לח), הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (תהלים צז, יא): אוֹר זָרֻעַ לַצַּדִּיק וגו', (ישעיה מב, כא): ה' חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ, זָרַע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הַתּוֹרָה וְאֶת הַמִּצְווֹת לְהַנְחִילָם לְיִשְׂרָאֵל לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא, וְלֹא הִנִּיחַ דָּבָר בָּעוֹלָם שֶׁלֹא נָתַן בּוֹ מִצְוָה לְיִשְׂרָאֵל, יָצָא לַחֲרשׁ (דברים כב, י): לֹא תַחֲרשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמֹר. לִזְרֹעַ (דברים כב, ט): לֹא תִזְרַע כַּרְמְךָ. לִקְצֹר (דברים כד, יט): כִּי תִקְצֹר קְצִירְךָ. לָשׁ (במדבר טו, כ): רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם חַלָּה. שָׁחַט (דברים יח, ג): וְנָתַן לַכֹּהֵן הַזְּרֹעַ וְהַלְחָיַיִם. קַן צִפּוֹר. שִׁלּוּחַ הַקֵּן. בְּחַיָּה וּבְעוֹפוֹת (ויקרא יז, יג): וְשָׁחַט אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר. נָטַע (ויקרא יט, כג): וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ אֶת פִּרְיוֹ. קָבַר מֵת (דברים יד, א): לֹא תִתְגֹּדְדוּ. מְגַלֵּחַ שֵׂעָר (ויקרא יט, כז): לֹא תַקִּפוּ. בָּנָה בַיִת (דברים כב, ח): וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה, (דברים ו, ט): וּכְתַבְתָּם עַל מְזֻזוֹת. נִתְכַּסָּה בְּטַלִּית: וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת. וְעָשׂוּ לָהֶם תַּעֲשֶׂה וְלֹא מִן הֶעָשׂוּי, שֶׁלֹא יוֹצִיא מִן נִימִין וְיַעֲשֶׂה מֵהֶן, אֶלָּא מִצְוָה לְהָבִיא לָבָן וּתְכֵלֶת וְיַעֲשֶׂה, אֵימָתַי, כְּשֶׁהוּא תְּכֵלֶת, וְעַכְשָׁו אֵין לָנוּ אֶלָּא לָבָן שֶׁהַתְּכֵלֶת נִגְנַז. (במדבר טו, לח): עַל כַּנְפֵי, וְלֹא בָּאֶמְצַע אֶלָּא עַל הַכָּנָף. (במדבר טו, לח): פְּתִיל, שֶׁהוּא צָרִיךְ לְפָתְלָן. אָמַר רַבִּי מֵאִיר מַה נִּשְׁתַּנָּה תְּכֵלֶת מִכָּל מִינֵי צִבְעוֹנִין, שֶׁהַתְּכֵלֶת דּוֹמֶה לָרָקִיעַ, וְרָקִיעַ דּוֹמֶה לְכִסֵּא הַכָּבוֹד, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כד, י): וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וגו'. (במדבר טו, לט): וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת, שֶׁתְּהֵא נִרְאֵית, וְכַמָּה שִׁעוּרָהּ, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים אַרְבַּע אֶצְבָּעוֹת, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים שָׁלשׁ. וְכַמָּה חוּטִין, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים אַרְבַּע, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים שָׁלשׁ. (במדבר טו, לט): וּרְאִיתֶם אֹתוֹ, פְּרַט לִכְסוּת לַיְלָה, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא פְּרַט לְסוּמָא, חָזַר וְאָמַר (במדבר טו, מ): לְמַעַן תִּזְכְּרוּ, נָתַן רְאִיָה וְנָתַן זְכִירָה, זְכִירָה לְמִי שֶׁאֵינוֹ רוֹאֶה, רְאִיָה לְמִי שֶׁרוֹאֶה. וּרְאִיתֶם אֹתוֹ, אֹתוֹ וְלֹא אוֹתָהּ, שֶׁאִם עָשִׂיתָ כֵּן כְּאִלּוּ כִּסֵּא כָּבוֹד אַתָּה רוֹאֶה שֶׁהוּא דּוֹמֶה לִתְכֵלֶת, (במדבר טו, לט): וּרְאִיתֶם, וּזְכַרְתֶּם, הַמַּרְאֶה מֵבִיא לִידֵי זִכָּרוֹן, זִכָּרוֹן מֵבִיא לִידֵי מַעֲשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: לְמַעַן תִּזְכְּרוּ וַעֲשִׂיתֶם, לָמָּה, (דברים לב, מז): כִּי לֹא דָּבָר רֵק הוּא מִכֶּם, מָשָׁל לְבַעַל הַבַּיִת שֶׁהָיָה שׁוֹקֵל אַרְנוֹנִיּוֹת וְכוֹתֵב אַפָּכִיּוֹת, אָמַר לוֹ אָבִיו בְּנִי הֱוֵי זָהִיר בָּאַפָּכִיוֹת שֶׁחַיֶּיךָ נָתוּן בָּהֶן, כָּךְ אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל (דברים לב, מז): כִּי לֹא דָבָר רֵק הוּא מִכֶּם כִּי הוּא חַיֵּיכֶם וגו'.
מדרש תנחומא, שלח ט״ו - הטקסט מספריא
וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵאמֹר, דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִּגְדֵיהֶם. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: אוֹר זָרוּעַ לַצַּדִּיק וּלְיִשְׁרֵי לֵב שִׂמְחָה (תהלים צז, יא), ה' חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ (ישעיה מב, כא). זָרַע לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הַתּוֹרָה וְאֶת הַמִּצְוֹת לְיִשְׂרָאֵל, כְּדֵי לְהַנְחִילָם חַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. וְלֹא הֵנִיחַ דָּבָר בָּעוֹלָם, שֶׁלֹּא נָתַן בּוֹ מִצְוָה לְיִשְׂרָאֵל. יָצָא לַחְרֹשׁ, לֹא תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמוֹר (דברים כב, י). לִזְרֹעַ, לֹא תִּזְרַע כַּרְמְךָ כִּלְאַיִם (שם פסוק ט). לִקְצֹר, כִּי תִּקְצֹר קְצִירְךָ בַּשָּׂדֶה (שם כד, יט). בְּדִישָׁה, לֹא תַּחְסֹם שׁוֹר בְּדִישׁוֹ (שם כה, ד). בָּעִסָּה, רֵאשִׁית עֲרִיסוֹתֵיכֶם. שָׁחַט, וְנָתַן לַכֹּהֵן הַזְּרוֹעַ וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּבָה (שם יח, ג). קַן צִפּוֹר, שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח (שם כב, ז). חַיָּה וָעוֹף, וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר (ויקרא יז, יג). נָטַע, וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ (שם יט, כג). קָבַר מֵת, לֹא תִּתְגּוֹדְדוּ (דברים יד, א). מְגַלֵּחַ שְׂעַר רֹאשׁ, לֹא תַּקִּיפוּ פְּאַת רֹאשְׁכֶם (ויקרא יט, כז). בָּנָה בַּיִת, וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה (דברים כב, ח), בַּמְּזוּזָה וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ (שם ו, ט). נִתְכַּסָּה בְּטַלִּית, וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת. וְעָשׂוּ לָהֶם, תַּעֲשֶׂה וְלֹא מִן הֶעָשׂוּי, שֶׁלֹּא יוֹצִיא נִימִין מִן הַטַּלִּית וְיַעֲשֶׂה מֵהֶן צִיצִת, אֶלָּא מִצְוָה לְהָבִיא לָבָן וּתְכֵלֶת וְיַעֲשֶׂה. אֵימָתַי, כְּשֶׁיִּהְיֶה תְּכֵלֶת. וְעַכְשָׁו אֵין לָנוּ אֶלָּא לָבָן, שֶׁהַתְּכֵלֶת נִגְנַז, מִצְוָה בְּלָבָן. עַל כַּנְפֵי, וְלֹא בָּאֶמְצַע, אֶלָּא עַל כָּנָף. פְּתִיל, וְהוּא צָרִיךְ לְפָתְלָן. אָמַר רַבִּי מֵאִיר, מַה נִּשְׁתַּנָּה תְּכֵלֶת מִכָּל מִינֵי צִבְעוֹנִים. שֶׁהַתְּכֵלֶת דּוֹמֶה לְיָם, וְיָם דּוֹמֶה לָרָקִיעַ, וְהָרָקִיעַ דּוֹמֶה לְכִסֵּא הַכָּבוֹד. וּמִתּוֹךְ שֶׁהוּא רוֹאֶה אוֹתוֹ, זוֹכֵר אֶת קוֹנוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּרְאוּ אֶת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל (שמות כד, י). וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת, שֶׁתְּהֵא נִרְאֵית. וְכַמָּה שִׁעוּרָהּ. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אַרְבַּע אֶצְבָּעוֹת. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: שָׁלֹשׁ. וְכַמָּה הֵן חוּטִין. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אַרְבָּעָה. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: שְׁלֹשָׁה. וּרְאִיתֶם אוֹתוֹ, פְּרָט לִכְסוּת לַיְלָה. אַתָּה אוֹמֵר, פְּרָט לִכְסוּת לַיְלָה, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא פְּרָט לְסוּמִין. הֲרֵי הוּא חוֹזֵר וְאוֹמֵר: לְמַעַן תִּזְכְּרוּ, הֲרֵי נָתַן רְאִיָּה, וְנָתַן זְכִירָה. זְכִירָה, לְמִי שֶׁאֵינוֹ רוֹאֶה. וּרְאִיָּה, לְמִי שֶׁהוּא רוֹאֶה. וּרְאִיתֶם אוֹתוֹ, אוֹתוֹ וְלֹא אוֹתָהּ. שֶׁאִם עָשִׂיתָ כֵן, כְּאִלּוּ כִּסֵּא הַכָּבוֹד אַתָּה רוֹאֶה, שֶׁהוּא דּוֹמֶה לִתְכֵלֶת. וּרְאִיתֶם וּזְכַרְתֶּם, הַמַּרְאֶה מֵבִיא לִידֵי זִכָּרוֹן, וְזִכָּרוֹן מֵבִיא לִידֵי מַעֲשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: לְמַעַן תִּזְכְּרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֶת כָּל מִצְוֹתַי. לָמָּה, כִּי לֹא דָּבָר רֵיק הוּא מִכֶּם. מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה. לְבַעַל הַבַּיִת שֶׁהָיָה שׁוֹקֵל אַרְנוּנִיּוֹת, וְכוֹתֵב אִנְפָרִיּוֹת. אָמַר לֵיהּ אָבִיו, בְּנִי, הֱוֵי זָהִיר בְּאִנְפָרִיּוֹת, שֶׁחַיֶּיךָ נָתוּן בָּהֶן. כָּךְ אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, כִּי לֹא דָּבָר רֵיק הוּא מִכֶּם כִּי הוּא חַיֵּיכֶם (דברים לב, מז). וְלֹא תָּתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם, הַלֵּב וְהָעֵינַיִם הֵן סַרְסוּרִין לַגּוּף, שֶׁהֵן מַזְנִים אֶת הַגּוּף. לְכָךְ נֶאֱמַר: לְמַעַן תִּזְכְּרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֶת כָּל מִצְוֹתַי. מָשָׁל לְאֶחָד שֶׁהָיָה מֻשְׁלָךְ לְתוֹךְ הַמַּיִם, הוֹשִׁיט לוֹ הַקַּבַּרְנִיט אֶת הַחֶבֶל. אָמַר לוֹ: תְּפֹשׂ הַחֶבֶל הַזֶּה בְּיָדְךָ וְאֶל תַּנִּיחֵהוּ, שֶׁאִם תַּנִּיחֵהוּ אֵין לְךָ חַיִּים. אַף כָּאן אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, כָּל זְמַן שֶׁאַתֶּם מְדֻבָּקִין בַּמִּצְוֹת, נֶאֱמַר עֲלֵיכֶם, וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה' אֱלֹהֵיכֶם, חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם (שם ד, ד). וְכֵן הוּא אוֹמֵר, הַחֲזֵק בַּמּוּסָר אַל תֶּרֶף, נִצְּרֶהָ כִּי הִיא חַיֶּיךָ (משלי ד, יג). וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים, בִּזְּמַן שֶׁאַתֶּם עוֹשִׂים אֶת הַמִּצְוֹת, אַתֶּם מְקֻדָּשִׁים וְאֵימַתְכֶם מֻטֶּלֶת עַל הָאֻמּוֹת. פָּרַשְׁתֶּם מִן הַמִּצְוֹת וַעֲשִׂיתֶם הָעֲבֵרוֹת, מִיָּד מְחֻלָּלִין אַתֶּם. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, בָּעוֹלָם הַזֶּה, עַל יְדֵי יֵצֶר הָרַע, אַתֶּם פּוֹרְשִׁין מִן הַמִּצְוֹת. לֶעָתִיד לָבֹא, אֲנִי עוֹקְרוֹ מִכֶּם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַהֲסִירֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם, וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר, וְאֶת רוּחִי אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם, וְעָשִׂיתִי אֶת אֲשֶׁר בְּחֻקַּי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וְגוֹ' (יחזקאל לו, כו-כז).
משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות ט׳ - הטקסט מספריא
על ששה דברים נצטווה אדם הראשון:על ע"ז ועל ברכת השם ועל שפיכות דמים ועל גילוי עריות ועל הגזל ועל הדינים אע"פ שכולן הן קבלה בידינו ממשה רבינו והדעת נוטה להן מכלל דברי תורה יראה שעל אלו נצטוה הוסיף לנח אבר מן החי שנאמר אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו נמצאו שבע מצות וכן היה הדבר בכל העולם עד אברהם בא אברהם ונצטוה יתר על אלו במילה והוא התפלל שחרית ויצחק הפריש מעשר והוסיף תפלה אחרת לפנות היום ויעקב הוסיף גיד הנשה והתפלל ערבית ובמצרים נצטוה עמרם במצות יתירות עד שבא משה רבינו ונשלמה תורה על ידו.
בן נח שעבד ע"ז הרי זה חייב והוא שיעבוד כדרכה וכל ע"ז שבית דין של ישראל ממיתין עליה בן נח נהרג עליה וכל שאין בית דין של ישראל ממיתין עליה אין בן נח נהרג עליה ואף על פי שאינו נהרג אסור בכל ואין מניחין אותו להקים מצבה ולא ליטע אשרה ולא לעשות צורות וכיוצא בהן לנוי.
בן נח שבירך את השם בין שבירך בשם המיוחד בין שבירך בכינוי בכל לשון חייב מה שאין כן בישראל.
בן נח שהרג נפש אפילו עובר במעי אמו נהרג עליו וכן אם הרג טריפה או שכפתו ונתנו לפי ארי או שהניחו ברעב עד שמת הואיל והמית מכל מקום נהרג וכן אם הרג רודף שיכול להצילו באחד מאיבריו נהרג עליו מה שאין כן בישראל.
שש עריות אסורות על בני נח:האם ואשת האב ואשת איש ואחותו מאמו וזכור ובהמה שנאמר על כן יעזוב איש את אביו זו אשת אביו ואת אמו כמשמעה ודבק באשתו ולא באשת חבירו באשתו ולא בזכור והיו לבשר אחד להוציא בהמה חיה ועוף שאין הוא והם בשר אחד ונאמר אחותי בת אבי היא אך לא בת אמי ותהי לי לאשה.
בן נח חייב על מפותת אביו ואנוסת אביו הרי היא אמו מכל מקום וחייב על אשת אביו אפילו לאחר מיתת אביו וחייב על הזכור בין קטן בין גדול ועל הבהמה בין קטנה בין גדולה והוא נהרג לבדו ואין הורגין את הבהמה שלא נצטוו בהריגת בהמה אלא ישראל.
אין בן נח חייב על אשת חבירו עד שיבא עליה כדרכה אחר שנבעלה לבעלה אבל מאורסה או שנכנסה לחופה ולא נבעלה אין חייבין עליה שנאמר והיא בעולת בעל במה דברים אמורים בבן נח שבא על בת נח אבל עכו"ם הבא על הישראלית בין כדרכה בין שלא כדרכה חייב ואם היתה נערה מאורסה נסקל עליה כדיני ישראל בא עליה אחר שנכנסה לחופה ולא נבעלה הרי זה בחנק כדיני ישראל אבל אם בא על אשת ישראל אחר שנבעלה הרי זה כמי שבא על אשת עכו"ם חבירו ויהרג בסייף.
בן נח שייחד שפחה לעבדו ובא עליה הרי זה נהרג עליה משום אשת חבירו ואינו חייב עליה עד שיפשט הדבר ואמרו לה העם זו דבית עבד פלוני ומאימתי תחזור להתירה משיפרישנה מעבדו ויפרע ראשה בשוק ומאימתי תהיה אשת חבירו כגרושה שלנו משיוציאנה מביתו וישלחנה לעצמה או משתצא היא מתחת רשותו ותלך לה שאין להם גירושין בכתב ואין הדבר תלוי בו לבד אלא כל זמן שירצה הוא או היא לפרוש זה מזה פורשין.
בן נח חייב על הגזל בין שגזל עכו"ם בין שגזל ישראל ואחד הגוזל או הגונב ממון או גונב נפש או הכובש שכר שכיר וכיוצא בו אפילו פועל שאכל שלא בשעת מלאכה על הכל הוא חייב והרי הוא בכלל גזלן מה שאין כן בישראל וכן חייב על פחות משוה פרוטה ובן נח שגזל פחות משוה פרוטה ובא אחר וגזלה ממנו שניהן נהרגין עליה.
וכן חייב על אבר מן החי ועל בשר מן החי בכל שהוא שלא ניתנו השיעורין אלא לישראל בלבד ומותר הוא בדם מן החי.
אחד האבר או הבשר הפורש מן הבהמה או מן החיה אבל העוף יראה לי שאין בן נח נהרג על אבר מן החי ממנו.
השוחט את הבהמה אפילו שחט בה שני הסימנין כל זמן שהיא מפרכסת אבר ובשר הפורשין ממנה אסורין לבני נח משום אבר מן החי.
כל שאסור על ישראל משום אבר מן החי אסור על בני נח ויש שבני נח חייבין ולא ישראל שבני נח אחד בהמה וחיה בין טמאה בין טהורה חייבין עליה משום אבר מן החי ומשום בשר מן החי ואבר ובשר הפורשין מן המפרכסת אע"פ ששחט בה ישראל שני סימנין הרי זה אסור לבני נח משום אבר מן החי.
וכיצד מצווין הן על הדינין חייבין להושיב דיינין ושופטים בכל פלך ופלך לדון בשש מצות אלו ולהזהיר את העם ובן נח שעבר על אחת משבע מצות אלו יהרג בסייף ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה שהרי שכם גזל והם ראו וידעו ולא דנוהו ובן נח נהרג בעד אחד ובדיין אחד בלא התראה ועל פי קרובין אבל לא בעדות אשה ולא תדון אשה להם.
מצוטט ב־7 עמודים
תורת שמואל ספרי כ"ק אדמו"ר מהר"ש נ"ע 7
- תרמ"א ‹ מאמרים ‹ קדש ישראל לה' ‹ כו סה"מ תר"ם ח"א ע' רסא
- תרמ"א ‹ מאמרים ‹ כי תבואו וכו' ושבתה ‹ חצר סה"מ תר"ם ח"א ע' רנח
- תרמ"א ‹ הנחות כ"ק אדמו"ר מהורש"ב ‹ קדש ישראל לה' ‹ שפט סה"מ תר"ם ח"א ע' רס
- תרמ"א ‹ הנחות כ"ק אדמו"ר מהורש"ב ‹ קדש ישראל לה' ‹ שצז סה"מ תר"ם ח"א ע' רסא
- תרמ"א ‹ הנחות כ"ק אדמו"ר מהורש"ב ‹ את חג המצות תשמור ‹ תצב סה"מ תר"ם ח"א ע' רסב
- תרמ"א ‹ הנחות ‹ שלש רגלים תחג לי ‹ תקמב סה"מ תר"ם ח"א ע' רסב
- תרמ"א ‹ הנחות ‹ שלש רגלים תחג לי ‹ תקנב סה"מ תר"ם ח"א ע' רסב

