שצז
נק' המצות בשם זריעה שהוא ג"כ כנ"ל דזרעוני גינה אינן נאכלים ואפי' אותם שנאכלים הרי מגרעין א' נצמח ריבוי שלא בערך וכמ"ש ויזרע בארץ ההיא וימצא מאה שערים141, ובאמת ארז"ל אין זריעה אלא צדקה142, אך אנו רואין שמגרעין נצמח ריבוי שלא בערך, וזרעוני גינה אינם נאכלים, ומ"מ נצמח מהם אילן עם ענפים ועלים ופירות ומוכרח שבתחילה הי' כ"ז בהגרעין143 דא"ל לא הי' נצמח כו', ומה שיש תפוחי יערים אף שיש דעה שאסור להרכיב מ"מ העיקר כהדיעה שמותר להרכיב145 שהוא ג"כ זריעה144, לכן נק' המצות בשם זריעה דע"י שעושה מצוה גשמי' למטה נמשך למעלה ג"כ מצוה זו שאין ערך זל"ז כלל. אך הזריעה צ"ל בארץ דוקא, וזהו מ"ש כי תהיו אתם ארץ חפץ146 שישראל הם בחי' ארץ שיוכל לזרוע בהם בחי' חפץ ה' (בפ"א בחי' ה' חפץ למען צדקו147), ודוקא כשישראל מניח התפילין148 אבל אם מונחים על השולחן א"ז מצוה כלל, וכן דוקא כשישראל עושה המצוה אבל כשיעשה149 אותה מי שאינו מצווה כלל בהר סיני150 א"ז כלום, ובישראל ג"כ הרי כל מצוה יש לה אבר פרטי והנחת התפילין צ"ל דוקא בזרועו ועל ראשו וכשמניחם על פס היד או על הבטן151 כאילו לא עשה כלום, וכמו שבארץ יש ארץ שמיוחד על זריעת ענבים ויש ארץ שמיוחד לצמיחת זתים152.
ומכ"ז יובן מ"ש וזאת המצוה החקים והמשפטים כו' לעשותם בארץ153 וחשיב מצות ק"ש154 ולכאורה והלא ק"ש היא חובת הגוף155 ושוה בארץ ובח"ל כמו בשעה שהי' בהמק"ד לאחר כו' ולמה אומר בארץ156 דוקא, ומה שלא חשיב רק מצות ק"ש מבואר במ"א התי' דק"ש היא מצוה כללית157, אבל צ"ל מהו
הערות
- 141. ויזרע . . מאה שערים : תולדות כו, יב [בדילוגים].
- 142. אין זריעה אלא צדקה : ראה תד"א זוטא פ"א. לעיל (בחלק המאמרים) בהמאמר כאן ובהערה 72.
- 143. שבתחילה הי' כ"ז בהגרעין : ראה גם לעיל שם ובהערה 142.
- 145. שאסור להרכיב . . שמותר להרכיב : ראה פתחי תשובה לשו"ע יו"ד הלכות כלאי אילן סרצ"ה, ס"ה סק"ב.
- 144. ומה שיש . . ג"כ זריעה : ענין זה לא הובא (לעיל שם) בהמאמר כאן. וכן בתו"א שמות נג, ד.
- 146. כי תהיו אתם ארץ חפץ : מלאכי ג, יב.
- 147. ה' חפץ למען צדקו : ישעי' מב, כא. כתוב זה הובא במדרש שבהערה 70.
- 148. כשישראל מניח התפילין : ראה תו"א שם. סה"מ תר"ם ח"א ע' שא. וש"נ.
- 149. אם מונחים על השולחן . . אבל כשיעשה : ראה גם מאמר ד"ה הבאים ישרש תשמ"ג נעתק בחלקו במ"מ לתו"א שם.
- 150. אבל כשיעשה . . בהר סיני : ראה לעיל (בחלק המאמרים) בהמאמר כאן ובהערה 150.
- 151. והנחת תפילין . . על הבטן : ראה גם לעיל שם ובהערה 151.
- 152. ארץ שמיוחד . . ענבים . . זתים : ראה שבת פה, א.
- 153. וזאת המצוה . . לעשותם בארץ : ואתחנן ו, א [ושם: לעשות].
- 154. וזאת המצוה . . מצות ק"ש : ראה גם לעיל הנחה ד"ה הקבצו ושמעו ובהערה 9.
- 155. ק"ש היא חובת הגוף : ראה קדושין לז, א וברש"י שם. וראה גם לקו"ש עקב כרך ט ע' 80 ואילך ובהערות שם. אחרי כרך יז ע' 190.
- 156. ולמה אומר בארץ : ראה גם לקו"ת תצא מ, סע"ד. סה"מ תר"ם ח"א ע' רסא. וש"נ.
- 157. דק"ש היא מצוה כללית : ראה גם מאמרי אדה"א ויקרא ח"ב ע' תקסט. וש"נ. סה"מ תרל"ט ח"ב ע' תפג. וש"נ. פלח הרמון אמור ע' שעח. וש"נ.
שבת פ״ה א - הטקסט מספריא
וְקִים לְהוּ לְרַבָּנַן דְּחַמְשָׁא בְּשִׁיתָּא לָא יָנְקִי מֵהֲדָדֵי.
וּמְנָלַן דְּהָא דְּקִים לְהוּ לְרַבָּנַן דְּחַמְשָׁא בְּשִׁיתָּא מִילְּתָא הִיא? דְּאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מַאי דִּכְתִיב: ״לֹא תַסִּיג גְּבוּל רֵעֲךָ [אֲשֶׁר גָּבְלוּ רִאשׁוֹנִים]״ — גְּבוּל שֶׁגָּבְלוּ רִאשׁוֹנִים לֹא תַסִּיג. מַאי ״גָּבְלוּ רִאשׁוֹנִים״? אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: מַאי דִּכְתִיב ״אֵלֶּה בְנֵי שֵׂעִיר הַחֹרִי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ״, אַטּוּ כּוּלֵּי עָלְמָא יוֹשְׁבֵי רָקִיעַ נִינְהוּ?! אֶלָּא שֶׁהָיוּ בְּקִיאִין בְּיִשּׁוּבָהּ שֶׁל אֶרֶץ, שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים: מְלֹא קָנֶה זֶה לְזַיִת, מְלֹא קָנֶה זֶה לִגְפָנִים, מְלֹא קָנֶה זֶה לִתְאֵנִים. וְ״חֹרִי״ — שֶׁמְּרִיחִים אֶת הָאָרֶץ. וְ״חִוִּי״, אָמַר רַב פָּפָּא: שֶׁהָיוּ טוֹעֲמִין אֶת הָאָרֶץ כְּחִוְיָא. רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב אָמַר: ״חֹרִי״ — שֶׁנַּעֲשׂוּ בְּנֵי חוֹרִין מִנִּכְסֵיהֶן.
אָמַר רַב אַסִּי: עֲרוּגָה — תּוֹכָהּ שִׁשָּׁה חוּץ מִגְּבוּלֶיהָ. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: עֲרוּגָה תּוֹכָהּ שִׁשָּׁה. גְּבוּלֶיהָ בְּכַמָּה? כְּדִתְנַן, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: רוֹחַב — כִּמְלֹא רוֹחַב פַּרְסָה. אָמַר רַבִּי זֵירָא, וְאִיתֵּימָא רַבִּי חֲנִינָא בַּר פָּפָּא: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה — דִּכְתִיב: ״וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק״ — מָה רֶגֶל טֶפַח, אַף גְּבוּל נָמֵי טֶפַח.
אָמַר רַב: עֲרוּגָה — בְּחוּרְבָּה שָׁנִינוּ. וְהָאִיכָּא מָקוֹם קְרָנוֹת! אָמְרִי בֵּי רַב מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: בִּמְמַלֵּא אֶת הַקְּרָנוֹת. וְלִיזְרַע מֵאַבָּרַאי וְלָא לִימַלֵּי מִגַּוַּאי!
And the Sages have an accepted tradition that five seeds in a six-handbreadth space do not draw sustenance from one another.
The Gemara asks: And from where do we derive that when the Sages have an accepted tradition it is a substantial matter, meaning that the tradition is reliable? Rabbi Ḥiyya bar Abba said that Rabbi Yoḥanan said: What is the meaning of that which is written: “You shall not cross your neighbor’s border, which they of the old times have set in your inheritance that you shall inherit” (Deuteronomy 19:14)? It means that you shall not cross the border that the early generations set, establishing the parameters necessary for each plant. The Gemara asks: What is the meaning of the phrase: The early generations set? Rabbi Shmuel bar Naḥmani said that Rabbi Yonatan said: What is the meaning of that which was written: “These are the sons of Seir the Horite who inhabit the land, Lotan and Shoval and Zibeon and Ana” (Genesis 36:20)? And is everyone else inhabitants of the heavens, that it was necessary for the verse to emphasize that these inhabit the land? Rather, it means that they were experts in the settlement of the land, as they would say: This tract of land that is the full length of a rod is fit for olive trees; this full length of a rod is fit for grapes, this full length of a rod is fit for figs. And the members of this tribe were called Horites [ḥori] since they smelled [heriḥu] the earth to determine what is fit to be grown there. The allusion is based on a transposition of the letters ḥet and reish. And in explanation of why the early inhabitants of Seir were called Hivites [ḥivi] (see Genesis 36:2), Rav Pappa said: Because they would taste the earth like a snake [ḥivya] and determine what should be grown there according to the taste. Rav Aḥa bar Ya’akov said that they were called Horites [ḥori] because they became free [benei ḥorin] of their possessions when the children of Esau drove them from their lands. Their primary name was actually Hivites.
With regard to the halakha itself, Rav Asi said: The garden bed in the mishna whose area is six by six handbreadths is one whose internal area is six by six handbreadths excluding the area of its boundaries, which must be added to the total area. That was also taught in a baraita: The internal area of a garden bed is six by six handbreadths. The Gemara asks: How much is the size of its boundaries? The Gemara answers, as we learned in a mishna that Rabbi Yehuda says: The width of the border is like the width of a foot. And Rabbi Zeira said, and some say it was Rabbi Ḥanina bar Pappa who said: What is the reason for the statement of Rabbi Yehuda? As it is written: “And you water it with your foot like a garden of herbs” (Deuteronomy 11:10), meaning that just as one’s foot is a handbreadth wide, so too, the boundary between garden beds where one walks to water plants is also a handbreadth wide.
Rav said: When we learned in the mishna that one may plant five kinds of seeds within a garden bed without violating the prohibition of diverse kinds, we learned this with regard to a garden bed in a desolate area not surrounded by other plants. However, if the garden bed is among other garden beds, it is prohibited to plant that many species there because seeds from the different beds will intermingle. The Gemara asks: If the mishna is dealing with a solitary garden bed, isn’t there space in the corners, where more species of seeds could be planted without encountering the prohibition of diverse seeds? The school of Rav taught in the name of Rav: Rav’s statement is referring to a case where one fills the corners of the flowerbed with the five species of seeds, leaving no room in the corners for other varieties. The Gemara asks: And let him plant on the outside and not fill up the inside, to increase the different seed types instead of filling up the corners.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד - קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 4 עמודים.