שיחה א

116שיחה א

א. "אחרי מות שני בני אהרן"

אחת התופעות היחודיות שאנו מוצאים בסיפור אודות "מות שני בני אהרן"¹, היא הימצאות ההוראה הנלמדת מכך למעשה בצורה מפורשת בתורה שבכתב עצמה.

– באופן כללי, ידוע, שבכל ענין בתורה יש הוראה למעשה לגבי התנהגותו של האדם. זוהי משמעות המילה "תורה" – מלשון הוראה². אך ברוב הסיפורים המופיעים בתורה שבכתב יש צורך להיעזר בתורה שבעל־פה כדי לדעת מהי ההוראה מסיפור זה, מהפסוק או מן המילה.

לעומת זאת בעניננו כתוב בתורה שבכתב עצמה, שכתוצאה מ"מות שני בני אהרן" באו שני ציוויים – הוראות:

א) "יין ושכר אל תשת... בבואכם אל אהל מועד..."³, כפי שמציין רש"י בפירושו על התורה⁴ (ומכך מובן שזהו פשוטו של מקרא), שאזהרה זו נאמרה מיד⁵ לאחר מות נדב ואביהוא משום ש"שתויי יין נכנסו למקדש".

ב) הציווי בתחלת פרשתנו⁶ – "וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם... דבר אל אהרן אחיך ואל יבוא בכל עת אל הקודש...", כפי שמבאר רש"י⁷ שהקשר בין הפסוק "אחרי מות... בקרבתם... "לבין הציווי "ואל יבוא בכל עת אל הקודש...", הוא כרופא המזרז חולה באומרו לו "שלא תמות כדרך שמת פלוני". וכך גם בעניננו: עונשם של בני אהרן היה מפני חטאם "בקרבתם לפני ה' וימותו" – בהיכנסם אל הקודש באופן "אשר לא ציוה אותם"⁸ – ומשום כך הזהירו את 116אהרן "אחרי מות... ואל יבוא, שלא ימות כדרך שמתו בניו"⁹.

אך יש להבין את ההבדל שאנו מוצאים בין שני ציוויים אלו:

הציווי הראשון – "יין ושכר אל תשת" – מופיע בפרשת שמיני, כהמשך מיידי לסיפור על מות בני אהרן, ויותר מכך: התורה מפסיקה לצורך זאת באמצע הציוויים לאהרן ובניו לגבי היום השמיני למילואים¹⁰, כדי לצוות הוראה זו.

לעומת זאת, את הציווי "אחרי מות... ואל יבוא בכל עת אל הקודש..." אומרת התורה רק בפרשתנו, ובינתיים ישנה הפסקה¹¹ גדולה של כשתי פרשות ומחצה: תחלה¹² מופיעים פרטי הדינים של "תורת הבהמה והעוף וכל נפש החיה..."¹³, ולאחר מכן מופיעים פרטי דיני הטומאה בפרשות תזריע ומצורע, ורק לאחר מכן נאמר¹⁴ "וידבר... אחרי מות... ואל יבוא..."¹⁵?

ב. סדר הפרשות – מלמעלה למטה

ניתן להסביר בפשטות, שפרשת אחרי מות, בכללותה, מופיעה רק לאחר "תורת הבהמה והעוף..." שבפרשת שמיני ולאחר דיני הטומאה שבפרשות תזריע ומצורע, כי זהו סדר של מלמעלה למטה – בהמשך לפרשת שמיני:

תוכנו הכללי של החלק הראשון של פרשת אחרי הוא סדר העבודה של יום הכפורים, אשר מהותו כשמו – כפרה, "ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם..."¹⁶, "והיתה זאת... לכפר על בני ישראל מכל חטאתם אחת בשנה"¹⁷.

ולכן מקדימה התורה את "תורת הבהמה והעוף..." ואת דיני הטומאה 117שבפרשות תזריע ומצורע לפני פרשת אחרי:

בפרשות שעד פרשת שמיני מדובר בעיקר על ענינים שבקדושה: תחלה על הציוויים הקשורים לבניית המשכן, להכנת בגדי הכהונה וכו', ולאחר מכן – פרשת הקרבנות שהקריבו במשכן ובמקדש וסדרם של ימי המילואים, עד לסיומם – היום השמיני למילואים,

לאחר מכן מופיעות הלכות הקשורות לעניני העולם, שיש בהם תערובת של טוב ורע, וזקוקים ל"תורה אור" המביאה לידי "להבדיל בין הטמא ובין הטהור..."¹⁸ – התורה מאירה את דרכו של האדם ומזהירה אותו מפני הדברים הבלתי רצויים שבעולם.

בכך יובן גם הדיוק בלשון חז"ל¹⁹ לגבי הדינים שבפרשות תזריע ומצורע – "כשם שיצירתו של אדם אחר כל בהמה חיה ועוף במעשה בראשית, כך תורתו נתפרשה אחר תורת בהמה חיה ועוף" – שהרי, לכאורה:

כיצד ייתכן לומר, שרק בפרשות תזריע ומצורע נתפרשה "תורתו" של האדם? הרי יש הוראות והלכות רבות בקשר להתנהגות האדם, המופיעות לפני כן, ובמיוחד: עשרת הדברות, פרשה ששמה משפטים ועוד.

אלא, ההסבר לכך הוא: החידוש והפירוט – פירושה – של התורה (הוראה)²⁰ הוא"²¹ להבדיל בין הטמא ובין הטהור...". ולכן פירושה של "תורתו" של האדם – הוראות התורה, שלא לגבי התנהגות האדם באופן כללי, אלא לגבי עניני הטומאה²² הנוצרים מגוף האדם עצמו (יולדת, צרעת, זב וכדומה), אשר התורה מורה אותנו, מלמדים את האדם כיצד "להבדיל" בענינים שבו עצמו – ביצירתו.

ולכן מופיעה הפרשה העוסקת בעבודת יום הכפורים רק לאחר "תורת בהמה חיה ועוף" ולאחר "תורתו" של אדם – כי המהות של יום הכפורים קשורה בעיקר דוקא לאחר דינים אלו:

ולאחר שהתורה מציינת ליהודי את ההוראות הקשורות לעיסוקיו בעניני העולם, אשר בהם עליו להישמר מפני דברים בלתי רצויים – "להבדיל בין הטמא ובין הטהור" – 118מבהירה התורה, שכיון שייתכן שיהודי ייכשל ח"ו בדברים בלתי רצויים שבעולם, אל לו להתייאש ח"ו, אלא עליו לדעת שישנו "אחת בשנה", אשר "יכפר עליכם לטהר אתכם".

ג. "ואל יבוא..." – מדוע

לא "אחרי מותם מיד"?

אך אין זה הסבר מספיק לכך שהתורה מעכבת את הציווי "ואל יבוא בכל עת אל הקודש" עד לפרשת אחרי מות, כי אמנם יום הכפורים קשור ל"תורת בהמה חיה ועוף" ול"תורתו של אדם", אך בכל זאת הציווי "ואל יבוא בכל עת אל הקודש" – "שלא ימות כדרך שמתו בניו" – הוא ענין שצריך היה להזהיר עליו, לכאורה, מיד לאחר "שמתו בניו".

אף אם נאמר שהציווי "ואל יבוא..." אכן נאמר "אחרי מותם מיד"²³ ורק נכתב בתורה כאן, שלא לפי סדר אמירתו²⁴, ואין מוקדם ומאוחר בתורה²⁵,

בכל זאת, לפי הידוע שכל פרט בתורה הוא מדוייק²⁶, סביר לומר, שהתורה קבעה את הציווי "ואל יבוא..." רק כאן, משום שההכרח באזהרה זו עצמה²⁷, להיפך מהתנהגות שני בני אהרן, מתעורר בעיקר לאחר הפרשיות של "תורת בהמה חיה ועוף" ו"תורתו של אדם"²⁸,

ולא רק משום שציווי זה קשור ליום הכפורים, שהכניסה "אל הקודש" אסורה "בכל עת" ומותרת רק ביום הכפורים²⁹ – וענין יום הכפורים צריך להופיע, כדלעיל, דוקא במקום זה בתורה.

ד. החטא – רצוא ללא שוב

ויש לומר, שההסבר לכך היא:

119ידוע, שחטאם של שני בני אהרן לא היה חס־ושלום חטא במובנו הפשוט³⁰, אלא, כפי שמבאר בהרחבה בעל "אור החיים"³¹, "חטאם" היה בכך, שהם אפשרו לדבקותם הגדולה בקדוש־ברוך־הוא להביאם לידי כלות הנפש בפועל – "בקרבתם לפני ה' (עד אשר) וימותו".

וזה נחשב אצלם לחטא³², כי אמנם יהודי צריך תמיד להשתוקק לכך שעבודתו תקרבהו להתפשטות הגשמיות³³, אך למרות זאת נדרש ממנו, שכאשר הוא מגיע לכלות הנפש, "רצוא", יגיע לידי "שוב" – אל לו לצאת מן העולם, אלא לחזור ולבצע את עבודת הנשמה בגוף בעולם הזה, כמאמר חז"ל³⁴ "על כרחך אתה חי", וליישם את הכוונה העליונה של "דירה בתחתונים"³⁵, להפוך את העולם עצמו לדירה לו יתברך.

יש שני גורמים (הפכיים)³⁶ המביאים את היהודי לידי "רצוא", ללא "שוב" – להתנתק לגמרי מן הגשמיות:

א) תחושת ההתפעלות מאלקות, ובלשון ה"אור החיים"³⁷ "נעימות עריבות .. מתיקות" להיות דבק בקדוש־ברוך־הוא המביאה את האדם לעשות ככל יכולתו כדי להגיע לדבקות, בהשקיעו את כל כחו בעבודה של "בקרבתם לפני ה'" עד לאופן של "וימותו" – כלות הנפש.

ב) ומן הצד השני – כאשר האדם חש בנחיתותו של העולם הזה, ומגיע לידי בריחה בכל כחו מעיסוק בדברים גשמיים העלולים להרחיקו מן הקדושה, עד אשר "בריחתו" מובילה אותו לידי "התנתקות" מוחלטת³⁸ מגשמיות העולם, רצוא ללא שוב.

ה. עבודת יושבי אהל

ובעלי עסק

באופן כללי, קשורים שני 120האופנים המביאים לידי "רצוא", שהוזכרו לעיל, לשני סוגים של יהודים – יושבי אהל ובעלי עסק:

אצל יושב אהל, המתמסר לחלוטין ללימוד התורה, ואינו מתעסק בעניני פרנסה וכדומה, אין צורך לחוש כל כך ל"בריחתו" מנחיתות העולם הזה, שהרי הוא שרוי מלכתחלה בעולם התורה.

אצלו יש לדאוג בעיקר לכך שלא יחשוב³⁹ שהעבודה הרוחנית באופן של "רצוא" נדרשת מן התורה בקיצוניות מוחלטת: שמשום שהתורה נעלית מן העולם, אי אפשר להגיע לאמיתותה אלא על ידי התרוממות מוחלטת למעלה. ואשר לכך, כפי שעלולה להיות מחשבתו, עליו להגיע למצב מוחלט של "רצוא" – "התפשטות" מן הגוף והתעלות לרוחניות צרופה, ועל ידי כך ברצונו להגיע לאמיתותה של התורה.

ליהודי כזה מבהירים, שאדרבה: כדי להגיע לאמיתותה של התורה צריך לימוד התורה להיעשות דוקא באופן של "שוב", נשמה בגוף, יש ללמוד תורה באופן שגם השכל האנושי⁴⁰, של נפשו הטבעית, תקבל את הענין, עד אשר התורה נעשית "ערוכה⁴¹ ברמ"ח איברים" שלו –

כי התורה לא בשמים היא, ואדרבה, היא ניתנה דוקא למטה⁴², עד אשר ה"עליונים" שואלים אודות פסק הדין של בית דין של מטה⁴³ – כי התורה נמצאת דוקא למטה.

וזאת לא רק לגבי פסק דין של תורת הנגלה, אשר מובן בפשטות שעיקר ענינה הוא דוקא למטה, שהרי בעולמות העליונים אינו מתאים לימוד בעניני העולם הזה⁴⁴, ולכן הכרחי, כביכול, לרדת למטה כדי לדעת את ההלכה,

אלא אפילו לגבי רזין דאורייתא⁴⁵, הנלמדים גם במתיבתא דרקיע, ואדרבה – לכאורה באופן נעלה יותר מכפי שהם נלמדים למטה – גם בענינים אלו באים ה"עליונים" לשמוע כיצד הם נלמדים כאן למטה.

כפי שמובן מההסבר המובא 120בלקוטי תורה⁴⁶ על דברי חז"ל⁴⁷ "קא מיפלגי (=נחלקו) במתיבתא דרקיעא .. ספק, הקדוש־ברוך־הוא אומר טהור, וכולהו מתיבתא דרקיעא אמרי טמא, ואמרי מאן נוכח .. רבה בר נחמני" – שהמחלוקת היתה בעיקר לגבי ענין של רזין דאורייתא, ואף־על־פי־כן "מאן נוכח .. רבה בר נחמני", כי גם ההכרעה בענינים של רזין דאורייתא ניתנה ליהודי כפי שהוא נמצא כאן למטה, נשמה בגוף⁴⁸.

לעומת זאת, אצל בעלי עסק יש להדגיש את הצד השני: כיון שיהודי כזה שקוע בעניני העולם, הרי בודאי יטען – כיצד באפשרותו להתגבר על כל הנסיונות שבעולם הזה?

וכך הוא עלול להגיע למסקנה, שיש צורך בעבודה רוחנית של "רצוא" לגמרי, שעליו להינתק לחלוטין מעיסוק בעניני העולם. ומבהירים לו, שהמטרה היא "שוב", לעשות לו יתברך דירה בתחתונים⁴⁹. וכיון שהקדוש־ברוך־הוא דורש זאת מיהודי, ו"איני מבקש .. אלא לפי כוחן"⁵⁰, הרי בודאי ניתנים לו לפני כן הכחות הדרושים להתגבר על כל הנסיונות.

ו. האזהרה ל"כהנים"

וזהו ההבדל בין שני הציוויים שנאמרו כתוצאה ממות שני בני אהרן:

הציווי הראשון הוא ההוראה הנלמדת ממות שני בני אהרן לגבי יושבי אהל. שזהו הציווי⁵¹ "יין ושכר – יין דרך שכרותו – אל תשת", האמור דוקא לכהנים [ואף הדין "שאסור שיכור בהוראה"⁵² הנלמד מפסוקים אלו, קשור לכהנים, שהרי עליהם נאמר⁵³ "יורו משפטיך ליעקב גו'"] –

כי מהותם של הכהנים היא, שעליהם להתרחק מעניני העולם, "הובדלו מדרכי העולם"⁵⁴, ולהתמסר לחלוטין לעבודת המקדש. ובדומה לכך קיימת דרגה של "כהונה" אצל כל יהודי, גם אצל "ישראל", כפי שפוסק הרמב"ם⁵⁵, שכל אחד אשר 121נדבה רוחו .. להבדל לעמוד לפני ה' לשרתו .. ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים .. הרי זה נתקדש קדש קדשים⁵⁶ .. ויזכה לו בעולם הזה דבר המספיק לו כמו שזכה לכהנים ללוים".

וסוג זה של יהודים מזהירים – "יין ושכר אל תשת": "יין" מורה על סודות התורה, נכנס יין יצא סוד⁵⁷ ו"שתיית יין", שיש לו טעם, מצביעה על תענוג והנאה בהבנת רזי התורה. ועל כך נאמר הציווי: "יין ושכר – יין דרך שכרותו – אל תשת", שענין ה"יין" – התענוג וההתעמקות בסודות התורה – אסור לו להוביל למצב של "שכרות", ביטול דעתו ומציאותו של האדם, רצוא ללא שוב⁵⁸.

נדב ואביהוא – "שתויי יין נכנסו למקדש": אצלם היתה הדבקות ב"יין" – רזין דאורייתא – באופן שהביא לידי ביטול המציאות, כלות הנפש ממש – בקרבתם לפני ה' וימותו.

ולכן, מיד לאחר מות שני בני אהרן באה האזהרה ליהודים שהם בבחינת "כהנים", כשני בני אהרן: "יין ושכר – יין דרך שכרותו – אל תשת". כי גם את ה"יין", רזין דאורייתא, נתנו כאן למטה דוקא לנשמות בגופים, כדלעיל.

ז. ההוראה לכל ישראל

לאחר מכן באה האזהרה לרוב ישראל⁵⁹, המתעסקים ב"דרכי העולם" – ש"ואל יבוא בכל עת אל הקודש".

אמנם, הציווי כפשוטו נאמר רק לאהרן, אך תוכנו מתאים לכל ישראל. כשם שעבודת יום הכפורים, הנעשית על ידי הכהן הגדול, שייכת לכלל ישראל, כאמור מספר פעמים⁶⁰, שבהכנסו "אל הקודש", אהרן "לוקח" עמו פנימה את כלל ישראל "אל הקודש", ואדרבה: הענין העיקרי של יום הכפורים כפשוטו – כפרה "מכל חטאתם" – שייך יותר ליהודים שבדרגות הנמוכות – 122וכך גם תוכנה של האזהרה "ואל יבוא בכל עת אל הקודש" שייכת לכל יהודי:

כאשר מגיע יום הכפורים⁶¹, כאשר יהודי נזכר בכל הענינים השליליים שדבקו בו במשך השנה, אשר לשם כך הוא זקוק ליום הכפורים שיטהרו, וירוממהו "אל הקודש", עשוי להתעורר בו רצון של "יבוא בכל עת אל הקודש" – להתנתק לחלוטין מעניני העולם ולהמצא כל העת ב"קודש".

על כך יש להזהיר אף לאחר שכבר ידועה ההוראה "יין ושכר אל תשת". שהרי, ההוראה ליושב אהל "יין ושכר אל תשת", שעליו להגיע למצב של "שוב", מובנת, כי גם בדרגה של "שוב" של יושב אהל אין חשש להדרדרות רוחנית וכדומה – גם בהיותו במצב של "שוב" הוא עסוק רק בתורה, ולפיכך אל לו להישאר ב"רצוא" בלבד, "בקרבתם לפני ה' וימותו".

אך כאשר מדובר על בעלי עסקים, המתמודדים עם נסיונות, וקיים חשש שיכשלו ח"ו, עשויה להתעורר מחשבה, שטוב יותר שישארו "בקרבתם לפני ה'", "יבוא בכל עת אל הקודש"!

על כך נלמדת הוראה מיוחדת ממות שני בני אהרן בפרשת אחרי, שגם אצל בעלי עסקים אסור להיווצר מצב של "בקרבתם – וימותו", "אל יבוא בכל עת אל הקודש". אמנם, מענתם היא, שבהיותם עסוקים בעניני העולם, כיצד יוכלו להתגבר על הנסיונות? על כך התשובה היא, שההוראה לבעלי עסקים שיש צורך ב"שוב", מופיעה רק בפרשת אחרי, לאחר "תורת בהמה..." ו"תורתו" של אדם:

"תורת בהמה וכו'" היא ההוראה ונתינת הכח של התורה ליהודי, שיוכל לזכך את העולם, כאמור לעיל בסעי' ב', הן "להבדיל" בענינים שמחוצה לו, והן "להבדיל" לגבי האדם עצמו. וכיון שההוראה באה לאחר תורה, שהתורה נותנת את הכח לזכך את העולם, אפשר לעמוד בנסיונות ואין לחשוש מן העולם, ואדרבה – היהודי הופך את העולם לדירה לה' יתברך.

ואף אם נכשל ח"ו – הרי זה זמני בלבד, ובשעתא חדא ניתן לו הענין של יום הכפורים המביא את מעלת התשובה, ו"מקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד בו"⁶², 123וכך הוא הולך לבטח דרכו לקיים את תכלית הבריאה, לעשות לו יתברך דירה בתחתונים.