שיחה ב

124שיחה ב

א. ההבדל בין "שעיר המשתלח" ו"עצמו של יום"

בהלכות תשובה אומר הרמב"ם¹: "שעיר המשתלח מכפר על כל עבירות שבתורה הקלות והחמורות, בין שעבר בזדון בין שעבר בשגגה, בין שהודע לו בין שלא הודע לו הכל מתכפר בשעיר המשתלח, והוא שעשה² תשובה, אבל אם לא עשה תשובה אין השעיר מכפר לו אלא על הקלות...".

שואל ה'כסף משנה' (ובאופן מפורט יותר – ה'לחם משנה'): בגמרא³ מבואר כי זה ששעיר המשתלח מכפר בלי תשובה הוא רק לדעת רבי, הסובר "על כל עבירות שבתורה בין עשה תשובה בין לא עשה תשובה יום הכיפורים מכפר", והיינו שלדעת רבי יום הכיפורים עצמו מכפר לא רק על הקלות (עשה ולא־תעשה) אלא גם על חמורות; לעומת זאת לדעת רבנן, שיום הכיפורים מכפר דוקא עם התשובה, נמצא שבלי תשובה השעיר המשתלח לא מכפר אפילו על קלות.

ואילו הרמב"ם, מחד פוסק כמו

ב רבנן, כדבריו בהלכה זו עצמה ששעיר המשתלח מכפר על חמורות רק כאשר "עשה תשובה" – וכך פוסק בהלכה הבאה⁴ "ועצמו של יום הכיפורים מכפר לשבים (דוקא)" – ומאידך, פוסק כאן הרמב"ם ששעיר המשתלח מכפר על קלות בלי תשובה?

ממפרשי הרמב"ם משמע – ולכאורה כך היא גם משמעות הגמרא – שבנוגע למחלוקת בין רבנן ורבי אין הבדל בין "שעיר המשתלח" ו"עצמו של יום"⁵; אך מפסקי הרמב"ם משמע, שהוא מחלק ביניהם (עם היות שהוא פוסק כדעת רבנן):

בהלכה הנ"ל פוסק הרמב"ם, ששעיר המשתלח מכפר על הקלות אפילו בלי תשובה⁶, ובהלכה שלאחריה הוא אומר, 124כי "עצמו של יום הכיפורים מכפר לשבים (דוקא)"; מכך שהוא סותם כאן ולא מחלק בין חמורות לקלות משמע בפשטות, כי בנוגע לכפרה על־ידי "עצמו של יום" – נדרשת תשובה גם בקלות, מצוות עשה ולא־תעשה שאין בהן כרת⁷.

ואכן, בהתאם לכך כבר אין הקושיא האמורה כה חמורה – משום שלדעת רבנן "עצמו של יום" בכל אופן לא מכפר בלי תשובה, ואף על פי כן, השעיר כן מכפר על עבירות קלות גם בלי תשובה⁸ – אך עדיין אין מובן דבר זה עצמו⁹: מהו טעם החילוק ביניהם?

ב. מה כוונת הרמב"ם שהיום "אין שם אלא תשובה"

גם צריך להבין את לשון הרמב"ם בהלכה הנ"ל: "בזמן הזה¹⁰ שאין בית המקדש קיים ואין לנו מזבח כפרה אין שם אלא תשובה, התשובה מכפרת על כל העבירות אפילו..." והוא מסיים את ההלכה "ועצמו של יום הכיפורים מכפר לשבים...".

ולכאורה, מכיוון שהרמב"ם מדגיש בתחילת ההלכה ש"בזמן הזה... אין שם אלא תשובה", כיצד מתאים זאת עם מה שאומר בסיום ההלכה "ועצמו של יום הכיפורים מכפר"?

בפשטות לומדים, שבתחילת ההלכה וסיומה מתכוון הרמב"ם לשני סוגים שונים: בדבריו "בזמן הזה... אין שם אלא תשובה" – כוונתו שבזמן הזה אין שום דרך אחרת של כפרה על־ידי מעשה האדם אלא רק על־ידי שעושה 125תשובה. לא כמו בזמן הבית, כאשר הכפרה באה על־ידי כמה פעולות אחרות ודברים המכפרים – חטאות ואשמות, מלקות ומיתות בית־דין, שעיר המשתלח, כמפורט ברמב"ם בהלכות הקודמות.

לעומת זאת בסיום ההלכה מדבר הרמב"ם אודות כך שיום הכיפורים מכפר לא על־ידי מעשה האדם, אלא מצד היום עצמו – "עצמו של יום הכיפורים מכפר". ולכן אין הרמב"ם מצרפם יחד.

אך עדיין אין זה "חלק" לגמרי בלשון הרמב"ם – "אין שם אלא תשובה", כי לכאורה היה עליו לומר "אין להאדם אלא תשובה" וכיוצא בזה, ניסוח שהיה מבטא כי אין כפרה אחרת שהאדם יכול לעשות; הלשון "אין שם אלא תשובה" משמעו¹¹, שאין שום מציאות אחרת של כפרה¹².

ג. ההבדל בין כפרה על עבירות וכפרה על האדם

הדבר יובן בהקדם השינוי בלשון הרמב"ם בנוגע ליום הכיפורים – "ועצמו של יום הכיפורים מכפר לשבים", ואינו אומר "מכפר עם התשובה"¹³ וכיוצא בזה (בדומה לדבריו אודות שעיר המשתלח "והוא שעשה תשובה").

ויש לומר שבכך הרמב"ם מדגיש את גדר הכפרה של יום הכיפורים, ובמה שונה כפרת יום הכיפורים מהכפרה שעל־ידי תשובה עליה מדובר בהלכה זו:

הכפרה של תשובה (שבפרק זה¹⁴) הוא ביחס ל"חפצא", על גוף העבירות עצמן – "תשובה מכפרת על כל העבירות"; וזה ש"עצמו של יום הכיפורים מכפר" הוא (לא על העבירות, אלא) – "לשבים" – על ה"גברא", האדם.

126ועל פי זה מובן מה שהרמב"ם מתחיל את ההלכה "בזמן הזה... אין שם אלא תשובה" – ולא מצרף לכך את יום הכיפורים: כל אופני הכפרה הנמנים קודם ברמב"ם, עוסקים בכפרה על עבירות – וזה כולל גם כפרת שעיר המשתלח ה"מכפר על כל עבירות שבתורה", על ה"חפצא"; ועל כך ממשיך הרמב"ם "בזמן הזה..." – שמכל הענינים המכפרים על עבירות "אין שם אלא תשובה, התשובה מכפרת על כל העבירות", ובמילא אין מקום לצרף אותה עם כפרת יום הכיפורים, שהיא לא על העבירות אלא על הגברא.

[ועל פי זה יומתק מדוע אין הרמב"ם מזכיר את הפרט של "עצמו של יום מכפר" בקשר לזמן הבית (אלא רק בזמן הזה):

על אף שגם בזמן הבית קיימת¹⁵, לפי כמה מפרשים¹⁶, כפרת האדם מחמת "עצמו של יום הכיפורים מכפר", אמנם, הרי זה בדומה לנאמר "בכלל מאתיים מנה": בזמן הבית עיקר הכפרה היא על־ידי השעיר המשתלח, באופן גדול וחזק יותר, היות שהשעיר מכפר ומבטל את החטאים עצמם; אלא ש"בזמן הזה שאין בית המקדש קיים ואין לנו מזבח כפרה", נותר מכפרת יום הכיפורים רק עניין זה ש"עצמו של יום הכיפורים מכפר"].

ד. ההבדל בין התשובה הנדרשת לכפרת השעיר ולכפרת יום הכיפורים

על פי זה יש לומר, כי זה שהרמב"ם אומר "ועצמו של יום הכיפורים מכפר לשבים" (בלשון סתמי) – ולא "מכפר עם התשובה" וכיוצא בזה – הוא משום שכאן אין כוונתו שהאדם עושה תשובה על חטא מסויים, על ה"חפצא" (כי לתשובה זו יש גדרים ותנאים קבועים, המפורטים ברמב"ם בפרק הבא¹⁷), אלא לכך שהאדם – הגברא – הריהו "שב", חוזר בכללותו לה'¹⁸.

[ובדומה לפסק הרמב"ם בהלכות שגגות¹⁹: "אין יום הכיפורים ולא החטאת ולא האשם מכפרין אלא 127על השבים המאמינים בכפרתן אבל המבעט בהן אינן מכפרין²⁰ בו". מכך שהרמב"ם אומר "השבים המאמינים בכפרתן" (לא "והמאמינים")²¹ יש לדייק, כי ב"שבים"²² כוונת הרמב"ם לא לגדר של תשובה מפורטת על החטאים, אלא לתנועה כללית של תשובה, המתבטאת בכך שאינו "מבעט" והוא "מאמין בכפרתן"].

ובכך מתבטא החילוק שבין כפרת שעיר המשתלח ובין הכפרה של יום הכיפורים בו "עצמו של יום מכפר":

בשעיר המשתלח, מכיוון שהוא פועל את הכפרה "על כל עבירות שבתורה" [וכלשון הפסוק²³ "ונשא השעיר עליו את כל עוונותם..." – כנוסח הוידוי המופיע בפסוק לפני כן "והתוודה עליו את כל עוונות בני ישראל ואת כל פשעיהם לכל חטאתם ונתן אותם על ראש השעיר"], זאת אומרת שהשעיר המשתלח מבטל ומוחק את החטאים (ובלשון רבותינו ז"ל²⁴: "מלבין עוונותיהן של ישראל"²⁵) – נדרש כי ביחד עם השעיר יהיה ענין התשובה ("והוא שעשה תשובה")²⁶, כי דוקא ביחד עם תשובה על החטאים יש בכוח השעיר לכפר "על כל עבירות", גם חמורות.

לעומת זאת יום הכיפורים שעניינו הוא לכפר על האדם, הקדוש־ברוך־הוא מוחל ומכפר לאדם על החטאים שהוא עבר, ובלשון הכתוב^*: "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו" – הכפרה היא "עליכם", הקדוש־ברוך־הוא מטהר את האדם עצמו (וכאילו נאמר, ש"עצמו של יום" פועל, שהקדוש־ברוך־הוא מרומם את האדם מן החטאים, ולא להיפך). ובכפרה זו לא נוגע שתהיה אצל היהודי פעולת התשובה המכוונת על החטאים באופן ישר ובמפורט, אלא שהוא יהיה במצב 128כללי²⁶ של "שב" – "לפני ה'", אשר דווקא אז "תטהרו", הוא מקבל את הכפרה והטהרה של יום הכיפורים.

אך בשעה שבאדם אין אפילו תנועה של "שב" – פניה שלו אל הקדוש־ברוך־הוא [ועל־אחת־כמה־וכמה כאשר הוא מנגד לכפרה, הוא "מבעט" ואינו "מאמין בכפרתן", כנ"ל בהלכות שגגות] – אזי עליו לא חלה כפרת יום הכיפורים.

וזהו כעין ובדומה ל"אין קטיגור נעשה סניגור"²⁷.

וכביאור הגאון הרגצ'ובי²⁸ על מאמר רבא²⁹, שאפילו לדעת רבי – הסובר ש"על כל עבירות שבתורה בין עשה תשובה בין לא עשה תשובה יום הכיפורים מכפר" – עם זאת "מודה רבי בכרת דיומא", שכאשר אותו אדם לא התענה או עשה מלאכה ביום הכיפורים, על כך אין יום הכיפורים מכפר – כי מכיוון שהחטא פוגע ביום הכיפורים עצמו, באופן שיום הכיפורים (שלילתו) נעשה אצל החוטא סיבה וגורם לחטא, הרי מובן, שהגורם לחטא לא יכול להיות המכפר – אין קטיגור נעשה סניגור.

ה. עומק המחלוקת בין רבי וחכמים – על מה מכפר יום הכיפורים

ועל פי זה נמצא, שמחלוקת רבי ורבנן היא בכוח ואופן הכפרה של יום הכיפורים:

לדעת רבי יש בכוחו של יום הכיפורים לכפר על החפצא של החטאים, וכדיוק לשון רבי³⁰ "על כל עבירות שבתורה בין עשה תשובה בין לא עשה תשובה יום הכיפורים מכפר" – ולכן יום הכיפורים מכפר על כל החטאים חוץ מ"כרת דיומא" (וכן "האומר אחטא ויום הכיפורים מכפר"³¹), היות³² שבמקרים אלו יום הכיפורים עצמו קשור, כסיבה וגורם, עם החפצא של חטאים אלו עצמם – ומכיוון שביחס לחטאים אלו יום הכיפורים הוא קטיגור, הרי "אין קטיגור נעשה סניגור".

אך לדעת רבנן יום הכיפורים אינו כפרה על העבירות עצמן, אלא על הגברא, וכדיוק לשון הברייתא³³ (עליה 129נאמר בגמרא³⁴ שהיא בהתאם לשיטת רבי יהודה וחכמים) "יכול יהא יום הכיפורים מכפר על שבים ועל שאינן שבים כו'" – ולא בלשון רבי "בין עשה תשובה בין לא עשה תשובה כו'" –

ולכן, כדי שיום הכיפורים יכפר על הגברא, צריך להיות אצלו התנאי הכללי של "שב", כנ"ל, כדי שהגברא לא יהיה בסתירה וניגוד לכפרת יום הכיפורים (משום שאם אין הוא רוצה בכפרת יום הכיפורים – אין הוא נותן מקום לחלות הכפרה של יום הכיפורים).

ו. ההבדל בתשובה לכפר על הקלות – בשעיר וביום הכיפורים

על פי זה מובן גם החילוק בין כפרת שעיר המשתלח ובין זה ש"עצמו של יום הכיפורים מכפר" – לגבי קלות:

מכיוון ששעיר המשתלח מכפר ומבטל את ה"עבירות" עצמן, הרי כמובן, ישנו חילוק בין סוגי העבירה: בעבירות חמורות, מצד חומר החטא, השעיר המשתלח אין בכוחו לכפר לבדו³⁵, אלא הכרחית גם פעולת התשובה, לעומת זאת בעבירות קלות השעיר המשתלח יש בכוחו לבטל גם ללא פעולת התשובה³⁶.

אך זה ש"עצמו של יום הכיפורים מכפר לשבים" דוקא, הוא לא משום שביחס ל"אינם שבים" ישנה חלישות בכוח המכפר של יום הכיפורים, אלא משום שהאדם "מנגד" לכפרה – מכיוון שאצלו חסר (לא רק מעשה התשובה, אלא) אפילו התנועה הכללית של "שב" לה', ולכן מלכתחילה לא שייך שהכפרה תחול עליו, ומהטעם האמור, אין בזה כל הבדל בין קלות וחמורות: לא נוגע כאן סוג החומרה של החטאים עצמם (ה"חפצא"), אלא מצב הגברא, שהוא לא יעמוד במצב הסותר ומנגד לכפרה, כנ"ל³⁷.

130ז. כפרת השעיר קשורה ב"תוקפו" של יוה"כ ובאמונה בכפרתו

על פי כל הנ"ל יש להמתיק לשון הרמב"ם בהלכה הנ"ל בהלכות שגגות: "אין יום הכיפורים כו' מכפרין אלא על השבים המאמינים בכפרתן אבל המבעט .. ביום הכיפורים אין יום הכיפורים מכפר עליו" – שלכאורה:

בהלכות שגגות מדבר הרמב"ם אודות חיוב קרבנות, כלומר, בזמן הבית – ואם כן, היה על הרמב"ם לכאורה לומר (לא בלשון סתמי "יום הכיפורים מכפר", שהמכוון בפשטות הוא "עצמו של יום הכיפורים", אלא) במפורש "אין שעיר המשתלח... (או קרבנות של יום הכיפורים וכיוצא בזה) – מכיוון שבזמן הבית עיקר הכפרה היא על־ידי שעיר המשתלח (ולא "עצמו של יום")³⁸.

ועל פי הנ"ל יש לומר: עיקר גדר הבעיטה שייך בקשר ליום הכיפורים ולא בנוגע לשעיר המשתלח. מכיוון שהכפרה שעל־ידי שעיר המשתלח אינה תלויה בגברא פרטי; הווידוי של הכהן הגדול על השעיר כולל את "כל עוונות בני ישראל", ולא בצורה בה החטאים קשורים עם יחיד פרטי – וכדיוק לשון הרמב"ם "שעיר המשתלח לפי שהוא כפרה על כל ישראל"³⁹; ולפי זה, מצד השעיר המשתלח כשלעצמו, לא אמור בכלל להיות שייך כל המושג של "מבעט" המבטל את פעולת כפרת השעיר על העבירות [לא כמו בחטאת ואשם, שלהיותם קרבן וכפרה על איש פרטי, מובן, שעל־ידי "מבעט בכפרתן"⁴⁰, הוא סותר ושולל את הכפרה של חטאת ואשם⁴¹].

העובדה שכן שייך ענין של "מבעט" המבטל את כפרת שעיר המשתלח, הוא רק כמסובב מיום הכיפורים^*: פעולת הכפרה של השעיר אינה בגדר כפרה בפני עצמה, כמו חטאת ואשם, אלא מצד שזהו השעיר של יום הכיפורים, 131ש"ביום הזה יכפר עליכם"⁴², ובלשון הרשב"א⁴³: "עיקר כפרתו של שעיר המשתלח משום תוקפו של יום הכיפורים הוא" – ולכן, אם הוא מבעט ביום הכיפורים, שהוא "תוקפו" של השעיר, הריהו במילא מנגד ומבטל את הכפרה שמצד השעיר⁴⁴.

דוקא כאשר "מאמין בכפרתו" של יום הכיפורים, ישנה כפרת השעיר והוא במילא מכפר על כל העבירות.

ח. השעיר מוחק פגמים;

יוה"כ מרומם למדריגה

הנעלית מכל פגם

הסבר ההבדל בין כפרת שעיר המשתלח וכפרת "עצמו של יום" על פי פנימיות הענינים – יש לומר:

על־ידי כל חטא נעשים שני ענינים: א) על־ידי מעשה החטא (ביחד עם התאווה שבזה) נברא "קטיגור"⁴⁵, נוצרת מציאות רע בעולם (בלשון הקבלה והחסידות: מוסיף חיות בקליפה). ב) נעשה פגם בנפש.

בכדי לבטל את הקטיגור (הנפש והגוף של ה"קליפה"⁴⁶) – את זה פועל השעיר המשתלח⁴⁷, שהוא "מכפר על כל עבירות שבתורה" (ובעבירות חמורות נדרשת עמו גם התשובה – כדי לבטל את התענוג שהיה לו בשעת עשיית העבירה, שהולידה את נפש הקליפה⁴⁶), ובדרך ממילא מתבטל גם הפגם שהוא עשה בנפשו.

אך זה ש"עצמו של יום מכפר", הוא מפני שיום הכיפורים מציב את האדם בכזו מדריגה שלגביה לא קיים כל ענין הפגמים⁴⁸.

132וההסבר בזה⁴⁹:

ביום הכיפורים מתגלה אצל יהודי הקשר העצמי של עצם נשמתו עם הקדוש־ברוך־הוא, בקשר זה – אין שום מדידות והגבלות, והוא נעלה מכדי להתבטא בתנועה איזה שתהיה, אפילו לא בתנועה של תשובה. התקשרות זו אינה יכולה להיווצר על־ידי פעולות ועבודות – משום שכל פעולות האדם נעלות ככל שתהיינה, יש להן מדידה והגבלה כלשהי, כי אם, התקשרות זאת קיימת אצל כל יהודי בטבע⁵⁰, מצד עצם נשמתו, שהיא "חלק אלקה ממעל ממש"⁵¹, וגם עכשיו (בגוף) הריהי "חבוקה ודבוקה בך .. יחידה לייחדך"⁵².

מכיוון שהתקשרות זו נעלית מכל המדידות והציורים, הרי בדיוק כמו שאין היא יכולה להיווצר על־ידי עבודה, כך אי אפשר להחליש אותה או לפגום בה על־ידי העדר העבודה או על־ידי עבירות. במדריגה זו של התקשרות לא מגיעים כל פגמים וחטאים. ולכן "עצמו של יום הכיפורים מכפר", משום שביום הכיפורים מתגלה אצל כל יהודי הקשר של עצם הנשמה שלו עם הקדוש־ברוך־הוא, ובשעה שמתגלית מדריגה זו, נופלים ממילא כל הפגמים.

– באותן המדריגות בהם "מגיעים" החטאים ופוגמים, נדרש לפעול כפרה, וזה נעשה על־ידי שעיר המשתלח בצירוף עבודת התשובה; אך הכפרה של יום הכיפורים נעשית על־ידי כך שמאירה דרגה כזו שבה מלכתחילה אין פגם, כנ"ל – "לפני ה' תטהרו".