שיחה ג

133שיחה ג

א. "וחי בהם"

על פיקוח נפש נאמר בגמרא¹: "מנין לפיקוח נפש שדוחה את השבת", ומובאות שם בגמרא מספר הוכחות, והסיכום הוא², שההוכחה שאין עליה פירכה היא מן הפסוק שבפרשתנו³ "ושמרתם את חוקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" – "וחי בהם ולא שימות בהם".

לכאורה, תמוה⁴: קיים כלל בכל התורה כולה, ש"אין⁵ לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש חוץ מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכת דמים". מדוע יש צורך בלימוד מיוחד מ"וחי בהם" לכך שפיקוח נפש דוחה שבת?

יותר מכך: על הדין של "יעבור ואל

ג ייהרג"⁶ נאמר במקומות רבים⁷, שהוא נלמד⁸ מאותו פסוק "וחי בהם ולא שימות בהם". מכך מובן, שהגמרא מביאה לימוד זה במיוחד לגבי שבת, כענין בפני עצמו⁹, הקשור דוקא לשבת, ולא כאותו ענין המופיע במספר מקומות, ואין מובן: (א) מהו הדיוק והיחוד ב"וחי בהם" לגבי שבת? (ב) ועיקר: בפסוק "ושמרתם... וחי בהם" מדובר על המצוות בכלל, ולא על שבת במיוחד?

כן יש להבין את דברי הרמב"ם, שאף הוא מציין לימוד זה פעמיים: תחילה בהלכות יסודי התורה¹⁰, הוא אומר: "כיצד, כשיעמוד עובד כוכבים ויאנוס את ישראל לעבור על אחת מכל מצוות 133האמורות בתורה או יהרגנו, יעבור ואל יהרג, שנאמר במצוות, אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, וחי בהם ולא שימות בהם, ואם מת ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו". לאחר מכן, בהלכות שבת¹¹, הוא אומר שוב: "ואסור להתמהמה בחילול שבת לחולה שיש בו סכנה, שנאמר אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, ולא שימות בהם"¹².

ואין מובן, כאמור לעיל לגבי הגמרא, מדוע יש צורך להביא לימוד זה פעמיים¹³?

ב. שבת לגבי חולה שיש בו סכנה – הותרה מלכתחילה

לכאורה, יש לומר: בהלכות שבת¹⁴ מוסיף הרמב"ם "הא למדת שאין משפטי התורה נקמה בעולם, אלא רחמים וחסד ושלום בעולם". אך בהלכות יסודי התורה, לגבי כל שאר המצוות, אין הוא אומר זאת¹⁵. מכך מובן, שפרט זה קשור רק לכך שפיקוח נפש דוחה שבת. כפי שממשיך הרמב"ם ואומר בקשר לשבת: "ואלו¹⁶ האפיקורוסים¹⁷ 134שאומרים שזה חילול שבת ואסור, עליהן הכתוב אומר¹⁸ וגם¹⁹ אני נתתי להם¹⁹ חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם".

יש לומר, שההסבר לכך הוא: בכל המצוות הענין של "אין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש" ו"יעבור ואל ייהרג" הוא דין מיוחד בפני עצמו. כלומר, אין הכוונה שבמקום שיש סכנת נפשות אין חובה לקיים את המצוה, אלא החובה קיימת, אך פיקוח נפש דוחה אותה.

לעומת זאת, לגבי שבת אומר הרמב"ם²⁰ "שבת לגבי חולה שיש בו סכנה, הרי הוא כחול לכל הדברים שהוא צריך להן". כלומר, אין הכוונה שפיקוח נפש דוחה את איסור המלאכה בשבת, אלא הוא הופך את השבת ל"כחול" – לגבי חולה שיש בו סכנה אין השבת קיימת מלכתחילה, ביחס ל"דברים שהוא צריך להן"²¹.

וכפי שמבאר בעל "מגיד משנה"²² את דברי הרמב"ם, שהכלל שנקבע בשבת "וכל שאפשר לשנות משנין" במלאכה הנעשית עבור חולה, אינו אמור לגבי חולה שיש בו סכנה, כי לגביו "הרי הוא כחול לכל הדברים"²³, ולכן "מחלל לכל צרכיו אף־על־פי שאין במניעת דבר שעושין לו" סכנה²⁴.

ולכן מציין הרמב"ם שוב לגבי שבת את הלימוד "וחי בהם ולא שימות בהם" ומוסיף "הא למדת שאין משפטי התורה נקמה בעולם אלא רחמים וחסד ושלום בעולם" כדי לומר, שלגבי סכנת נפשות אין חלים משפטי התורה של איסורי שבת מלכתחילה, בשונה מאיסורים אחרים, שאותם דוחים. ולכן ממשיך הרמב"ם ואומר "ואלו האפיקורוסים שאומרים שזה חילול שבת ואסור, עליהן הכתוב אומר .. חוקים לא טובים...". בכך הוא מדגיש שהחוקים, חילול שבת, נעשים לא טובים.

כלומר: לגבי שאר המצוות, המצוה היא בגדר של דחויה, פיקוח נפש דוחה את האיסור, ואילו לגבי שבת – הותרה²⁵: האיסור לא נקבע מלכתחילה²⁶ לגבי חולה שיש בו סכנה, 135"הרי הוא כחול"²⁷.

ג. "ולא שימות בהם"

לכאורה יש לומר, שזוהי הסיבה להבדלי הניסוח בדברי הרמב"ם:

בהלכות יסודי התורה, לגבי כל המצוות, הוא מביא את ההוכחה "שנאמר במצוות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם (וחוזר ואומר) וחי בהם ולא שימות בהם". ואילו בהלכות שבת הוא אומר "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ולא שימות בהם", ואינו חוזר שוב על המלים "וחי בהם"²⁸.

ההסבר לכך הוא:

לגבי כל המצוות זהו לימוד מיוחד מן התורה. מפסוק זה לומדים לגביהן דין בפני עצמו, שהמצוות אינן דוחות את נפשו של היהודי, אלא, להיפך, פיקוח נפש דוחה את המצוות.

ואילו לגבי שבת המשמעות של "וחי בהם ולא..." (לפי הרמב"ם) איננה שלומדים מפסוק זה דין מיוחד בפני עצמו, שפיקוח נפש דוחה שבת, אלא המלים "ולא שימות בהם" הן המשך ההסבר של הפסוק: משפטי התורה נאמרו רק כאשר "וחי בהם", אך אם יכול להיגרם מצב "שימות בהם", הרי אז אין האיסור קיים מלכתחילה.

ד. פיקוח נפש בשבת – איננו ביטול המצוה

לפי האמור לעיל, ניתן היה, לכאורה, להסביר את דברי רש"י בגמרא, שבהביאו את הלימוד של "וחי בהם", שפיקוח נפש דוחה את כל המצוות, הוא אומר²⁹ "טעמו של דבר, לפי שחביבה נפשן של ישראל לפני המקום יותר מן המצוות, אמר הקדוש־ברוך־הוא תבטל המצוה ויחיה זה". ואילו בלימוד של "וחי בהם" לגבי שבת, שפיקוח נפש דוחה שבת גם במקום של ספק³⁰, אומר רש"י³¹: "אשר יעשה האדם המצוות שיחיה בהם ודאי, ולא שיבוא בעשייתה לידי ספק 136מיתה, אלמא מחללין על הספק".

כלומר, לגבי כל המצוות אומרים שמפני חביבותם של ישראל, לכן "תבטל המצוה ויחיה זה". ואילו לגבי שבת אין זה ביטול המצוה, אלא זהו פרט בעשיית המצוות – העשיה נקבעה ונאמרה באופן "שיחיה בהם ודאי ולא שיבוא בעשייתה לידי ספק מיתה"³².

ה. "אין משפטי התורה..."

– מודגש יותר בשבת

אך הסבר זה אינו מספק לגמרי³³:

בהלכות שבת אומר הרמב"ם, כדלעיל, "הא למדת שאין משפטי התורה...". כלומר, הוא מדבר אודות המצוות בכלל, וכפי שמובן מפשטות הפסוק "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם", ואם כך, מדוע אין הוא אומר זאת בהלכות יסודי התורה, לגבי כל המצוות?

מכך יוצא, שאמנם לימוד זה – "הא למדת" – הוא לגבי כל "משפטי התורה", אך בכל זאת הוא מודגש יותר במצוות השבת,

ולכן אומר זאת הרמב"ם רק בהלכות שבת, ואף מוסיף שם את השלילה "ואלו האפיקורוסים שאומרים שזה חילול שבת ואסור עליהן...", כדלהלן.

ו. "אסור להתמהמה" – דברי הרמב"ם שונים מלשון הגמרא

כדי להבין זאת, יש להקדים ולהסביר שאת הלימוד של "וחי בהם ולא שימות בהם" אין הרמב"ם מביא בענין השבת בכלל, שפיקוח נפש דוחה שבת, אלא על כך ש"אסור להתמהמה בחילול שבת לחולה שיש בו סכנה"³⁴, ולכאורה: בגמרא מופיע לימוד זה לגבי הענין כולו, שפיקוח נפש דוחה שבת גם במקום של ספק³⁵?

על כך אומרים המפרשים³⁶, שהמקור לדין זה של הרמב"ם, ש"אסור להתמהמה", הוא מן הגמרא במקום 137אחר³⁷: הזריז הרי זה משובח והשואל הרי זה שופך דמים³⁸. אך הרמב"ם אינו מתבטא בניסוח זה, או בדומה לכך, כפי שמובאים הדברים בשולחן ערוך³⁹,

אלא בלשון של אסור – "אסור להתמהמה...". (ניסוח הדומה לדברי הגמרא – "והמקדים להציל הנפש הרי זה משובח – מופיע בדברי הרמב"ם רק בהמשך⁴⁰). ואם כך, נדרש הסבר: מדוע משנה הרמב"ם מלשון הגמרא?

ז. פיקוח נפש – שמירת השבת

ויש לומר, שבשינוי זה מתכוון הרמב"ם להבהיר את ההגדרה של פיקוח נפש שדוחה שבת: הניסוח "הנשאל הרי זה מגונה והשואל הרי זה שופך דמים" או "הזריז הרי זה משובח", מבטא רק את המעלה שמצד המצוה של פיקוח נפש. ואילו ניסוחו של הרמב"ם – "אסור להתמהמה בחילול שבת לחולה" – מבטא שזהו איסור גם מצד הלכות שבת. ועל כך אומר הרמב"ם "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, ולא שימות בהם" – כי מכך לומדים זאת.

ההסבר לכך הוא: בנוסף ללימוד "וחי בהם", שאין עליו פירכה, כדלעיל, יש בגמרא⁴¹ לימודים נוספים בענין זה, ומהם⁴², הלימוד המובא גם⁴³ להלכה⁴⁴, של "ושמרו בני ישראל את השבת"^* – "אמרה תורה חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה".

בין שתי הוכחות אלו יש הבדלים, ומהם:

א) ההוכחה של "ושמרו .. חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה" היא רק לגבי שבת, ואילו ההוכחה של "וחי בהם" היא גם לגבי כל המצוות. ב) לפי ההוכחה של "ושמרו" יוצא, שהסיבה היא השבת עצמה – "כדי שישמור שבתות הרבה", כדברי רש"י⁴⁵: כדי לעשות שבתות אחרות יזהרו בשבת זו בקיום שמירת שבתות 137הרבה⁴⁶. ואילו מצד ההוכחה של "וחי בהם" אין הסיבה למען קיום המצוות, אלא למען הצלת נפש מישראל^*.

ובנוסף לכך, ישנו הבדל גם בעצם משמעות החילול: לפי ההוכחה של "חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה", ואף לדברי בעל "אור החיים"⁴⁷ "הוא ללמדך שאין זה חילול, אדרבה זה קרוי שמירת שבת", משום שהחילול הוא למען מצוות השבת, למען שמירת שבתות הרבה,

הרי ה"מעשה" בשבת זו מהווה פעולה של חילול שבת, אלא, שזהו חילול שחייבים לעשותו למען מצוות השבת בכלל⁴⁸ – "שבתות הרבה"⁴⁹.

לעומת זאת, לפי ההוכחה "וחי בהם ולא שימות בהם", הרי: א) מדובר על קיום המצוות בכלל, ב) הלימוד איננו לגבי מעשה החילול, אלא לגבי קיום המצוות – מעשה זה הוא פרט בקיום המצוות, ובעניננו – זהו קיום המצוה של שמירת שבת.

כלומר, חילול שבת במקרה של סכנת נפשות, הרי לא זו בלבד שאין הוא מהווה חילול שבת כלל, אלא מעשה זה נקרא שמירת שבת, עצם המעשה של חילול שבת מפני פיקוח נפש הוא שמירת⁵⁰ שבת⁵¹.

ח. "אות... ביני וביניכם"

ההסבר לכך הוא:

לגבי שבת נאמר⁵² "את שבתותי תשמרו כי אות הוא ביני וביניכם לדורותיכם לדעת כי אני מקדשכם", 138ורש"י מבאר⁵² "אות גדולה היא בינינו שבחרתי בכם בהנחילי לכם את יום מנוחתי למנוחה"⁵³.

וכיון שהשביתה בשבת היא "אות היא ביני וביניכם – שבחרתי בכם", הרי כאשר יהודי שרוי במצב של סכנת נפשות, הרי עצם ענין השבת נפגע, ולכן, כאשר מחללים שבת עקב פיקוח נפש, הרי לא זו בלבד שמקיימים מצוה של פיקוח נפש, אלא מקיימים בכך עיקר מהותי של שמירת השבת – "אות היא ביני וביניכם".

ה"אות" אינה נעשית רק על ידי התוצאה, בכך שהצילו נפש מישראל, ועל ידי כך מתאפשרת המציאות של אות השבת, אלא יותר מכך: עצם מעשה החילול מבטא את האות "ביני וביניכם": כאשר מצילים נפש מישראל הנמצאת בסכנה בשבת, הרי על ידי מעשה של חילול שבת למען הצלת יהודי זה מקיימים ומחזקים את ה"אות ביני וביניכם" – שהקדוש־ברוך־הוא בוחר בישראל. השבת מצווה,§ ©¤ שחייבים לבצע פעולה זו של חילול שבת למענה, למען "אות היא" עם "וביניכם" – נפש של יהודי.

את זאת לומדים מן הפסוק "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ולא שימות בהם" העוסק במצוות בכלל, כי ענין זה קיים בכל המצוות. לא רק כלשון ספר החינוך⁵⁴ "לפי שסיבת עשיית המצוה הוא האדם וקיום הסיבה הוא קיום הכל", אשר לכן "דוחין הכל מפני הצלת נפשות וכל הזריז לחלל שבת הרי זה משובח"⁵⁵, אלא גם ומפני הסיבה שמציין ספר החינוך עצמו, כי הגורם לכל המצוות "הוא האדם" וכולן מהוות אות בין הקדוש־ברוך־הוא לבין ישראל, שהקדוש־ברוך־הוא בחר בהם.

אך במפורש, כמשמעות מיוחדת של מצוה זו, מודגש ענין זה דוקא בשבת. ולכן גם ההוכחה והלימוד של "וחי בהם" מיוחדים דוקא בשבת – פיקוח נפש דוחה שבת.

ט. התורה – "רחמים וחסד ושלום"

לפי זה מובנים דברי הרמב"ם על הוכחה מיוחדת זו בקשר לשבת "ואסור להתמהמה בחילול שבת לחולה שיש בו סכנה שנאמר אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ולא שימות בהם", ומכך הוא מסיק לגבי כל משפטי התורה – "הא למדת שאין משפטי התורה נקמה בעולם אלא רחמים וחסד ושלום בעולם":

בכך מתכוון הרמב"ם להבהיר גם לגבי כל משפטי התורה, שמשמעות הדברים איננה שבמקרה של סכנה אין 139חייבים לקיים את המצוות, אלא ש"משפטי התורה"⁵⁶ עצמם אומרים, שבמקרה של סכנה משפטי התורה הם להציל את הנפש, כי הם באופן כללי "רחמים וחסד ושלום בעולם"⁵⁷.

אך הרמב"ם מציין זאת, ולומדים זאת, דוקא ממצוות השבת, כי הדבר מודגש וגלוי יותר בענין השבת, כדלעיל.

ולפי האמור לעיל מתורצת קושיית המפרשים⁵⁸, שהרי, לכאורה: הפסוק "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" מדבר על האדם עצמו. אמנם מובן, שלומדים מכך לגבי כל המצוות ש"יעבור ואל יהרג", וכן לגבי חולה שיש בו סכנה, שהוא בעצמו מותר בחילול שבת. אך מנין ניתן לדעת שהכוונה היא ליהודי אחר, אשר הוא מצווה לחלל שבת כדי להציל יהודי זולתו⁵⁹?

אלא, כאמור, הדבר מובן: בעצם הצלתו של היהודי, הרי כל יהודי העוסק בכך מקיים על ידי כך את ה"אות" בין הקדוש־ברוך־הוא לבין ישראל.

י. "שבת הגדול" ופרשת אחרי

לפי כל האמור לעיל יש להסביר את הקשר של ענין זה לשבת שלפני פסח, שבת הגדול, אשר בה נקראת בשנה זו (תשד"מ*) פרשתנו, פרשת אחרי:

אדמו"ר הזקן מציין בשולחן ערוך⁶⁰ את הסיבה לכך ששבת זו נקראת "שבת הגדול": "שבת שלפני הפסח קורין אותו שבת הגדול, לפי שנעשה בו נס גדול, שפסח מצרים היה מקחו מבעשור לחודש .. ואותו היום שבת היה .. וכשלקחו ישראל פסחיהם באותו שבת נתקבצו בכורי מצרים אצל ישראל ושאלום למה זה הם עושים כך, אמרו להם זבח פסח הוא לה', שיהרוג בכורי מצרים. הלכו בכוריהם אצל אבותיהם ואל פרעה לבקש מהם שישלחו את ישראל, ולא רצו, ועשו הבכורות עמהם מלחמה, והרגו הרבה מהם .. וקבעו נס זה לזכרון לדורות בשבת, וקראוהו שבת הגדול".

כלומר, עשיית המלאכות⁶¹ הכרוכות ב"מקחו מבעשור לחודש", אשר חל בשבת, על ידי ישראל באותה שבת, אשר גרמה לאמירתם לבכורי מצרים "זבח פסח הוא לה' שיהרוג בכורי מצרים", היא אשר הביאה לידי כך, 140שלא זו בלבד שישראל לא נפגעו⁶², אלא יותר מכך: בכורי מצרים הלכו לדרוש "שישלחו את ישראל", ועד כדי כך ש"הרגו הרבה מהם", מ"אבותיהם".

ויש לומר, שגם משום כך נקראת השבת "שבת הגדול" – היתה כאן גדלות של השבת: על ידי הצלת ישראל, ובאופן של נס, נגרמת גדלות בשבת, שהיא אות "ביני וביניכם", שהקדוש־ברוך־הוא בחר בישראל.