שיחה א

141שיחה א

א. "ולפני עור לא תתן מכשול"

על "ולפני עור לא תתן מכשול"¹ מפרש רש"י: "לפני הסומא בדבר לא תתן עצה שאינה הוגנת לו", והוא מביא לכך דוגמא, כדלהלן בסעיף ג'.

יש להבין: מנין לומד רש"י, בפשוטו של מקרא, שיש להוציא את המלים ממשמעותן הפשוטה, ובמקום לבאר אותן בפשטות, שאסור להניח מכשול לפני אדם שאינו רואה ר"ל², הוא מפרש (א) שבמלה "עור" הכוונה היא ל"הסומא בדבר", (ב) המשמעות של "מכשול" היא "עצה שאינה הוגנת לו".

ה"מזרחי" מבאר, שפירוש זה מהווה המשך לפירושו הקודם של רש"י על המלים "לא תקלל חרש" – "אין לי אלא חרש, מנין לרבות כל אדם... אם כן למה נאמר חרש, מה חרש... אף כל...", כיון ששני ענינים אלו מופיעים בתורה בזה אחר זה, יש לומר, ש"עור דומיא דחרש, מה חרש לאו דוקא חרש, אף עור לאו דוקא עור".

אך הסבר זה קשה, כשאלת המפרשים³: בהסברו על "לא תקלל חרש" אין רש"י מוציא את המלה "חרש" מפשוטה, אלא אומר שמ"חרש" לומדים ש"מה חרש... אף כל...". לעומת זאת, בהסברו על "ולפני עור לא תתן מכשול" אומר רש"י, שהמשמעות של "עור" איננה כפשוטה, אדם שאינו רואה, אלא "סומא בדבר"⁴. ולפי זה יוצא, שסומא איננו "דומיא דחרש".

וכן: הסבר זה מבאר מדוע יש לפרש ש"עור לאו דוקא עור" אלא "סומא בדבר". אך עדיין אין מובן מנין ההכרח של רש"י לבאר שבמלים "תתן מכשול" אין הכוונה לנתינה ולמכשול כפשוטן, אלא לאמירה⁵ של "עצה שאינה הוגנת לו"?

141לכאורה, צריך היה רש"י להסביר, כפי שזה בדרך ההלכה, שהאזהרה "ולפני עור..." באה להזהיר שלא ישימו מכשול ליהודי סומא בדבר, דבר עבירה, כדוגמא המובאת בגמרא⁶: "לא יושיט אדם כוס של יין לנזיר", שכאן אין זו אמירה, אלא פעולה⁷ של נתינת מכשול של עבירה⁸?

ב. "לא תתן עצה..." – ענין בפני עצמו

בעל "גור אריה" אומר⁹, שההוכחה של רש"י לפירושו זה היא מסיומו של הפסוק – "ויראת מאלקיך אני ה'", ביטוי המופיע, כפירושו של רש"י כאן, רק לגבי "דבר המסור ללבו של אדם". וכיון שהנחת "מכשול" כפשוטו לפני "עור" כפשוטו איננו "דבר המסור ללב", אלא פעולה שכוונתה ניכרת, לכן סובר רש"י שמדובר כאן על נתינת "עצה שאינה הוגנת לו", אשר לגבי זה אין לדעת אם "דעתו¹⁰ של זה לטובה או לרעה ויכול להישמט ולומר לטובה נתכוונתי".

אך קשה לומר שזהו היסוד וההכרח לפירושו של רש"י, כי¹¹ אז צריך היה רש"י לומר את הפירוש "ויראת מאלקיך" באותו "דבור המתחיל", בהמשך אחד: "לכך נאמר ויראת מאלקיך...", ולא ב"דבור המתחיל" נפרד, בדומה לנאמר בתורת כהנים על פסוק זה "שמא תאמר עצה טובה .. והרי הדבר מסור ללב...", וכפי שאנו מוצאים בהמשך בפירוש רש"י עצמו על הפסוק¹² "והדרת פני זקן" – "לא ישב במקומו... יכול יעצים עיניו... לכך נאמר ויראת מאלקיך...".

מכך שרש"י מחלק ענין זה, ואומרו ב"דבור המתחיל" נפרד מובן, שהפירוש "לפני הסומא בדבר לא תתן עצה שאינה הוגנת לו" הוא ענין בפני עצמו וההכרח לפירוש זה הוא ממלים אלו עצמן – "ולפני עור לא תתן מכשול"¹³.

142ג. דוגמא ל"עצה שאינה הוגנת לו"

בהמשך דבריו מציין רש"י דוגמא ל"עצה שאינה הוגנת לו" – "אל תאמר מכור שדך וקח לך חמור, ואתה עוקף עליו ונוטלה הימנו".

אין מובן:

א) המשמעות של "עצה שאינה הוגנת לו" מובנת מאוד, לכאורה, ואינה דורשת הסבר, ומדוע צריך רש"י להביא דוגמא?

ב) אם צריך בכל זאת להביא דוגמא ל"עצה שאינה הוגנת לו", יש לכך דוגמאות פשוטות וברורות הרבה יותר¹⁴?

ג) יותר מכך: ב"תורת כהנים", שהוא המקור לפירוש רש"י, מובאות שלוש דוגמאות ל"עצה שאינה הוגנת לו": "אל תאמר לו צא בהשכמה שיקפחוהו לסטים, צא בצהריים בשביל שישתרב (שיכהו שרב ושמש¹⁵), אל תאמר לו מכור את שדך וקח לך חמור ואת עוקף עליו ונוטלה הימנו", ולפני כן מובאת דוגמא בקשר לדבר עבירה¹⁶: "בא ואמר לו בת איש פלוני מהי לכהונה, אל תאמר לו כשרה והיא אינה אלא פסולה". מכל הדוגמאות הללו מצטט רש"י דוקא את האחרונה, ולא אחת מהדוגמאות הראשונות והברורות יותר¹⁴!

ד. "ואתה עוקף עליו..."

ובדוגמא זו עצמה אין מובן מדוע מביא רש"י בפשוטו של מקרא גם את הסיום "ואתה עוקף עליו ונוטלה הימנו", שהרי, בפשטות, זוהי "עצה שאינה הוגנת לו", משום של"סומא בדבר" כדאי יותר להיות בעל "שדה" מאשר "חמור". ומדוע יש צורך להוסיף כאן ענין חדש לחלוטין – "ואתה עוקף עליו ונוטלה הימנו"¹⁷?

143לכאורה, ניתן היה להשיב על כך, ולפחות בדוחק:

על הפסוק "יששכר חמור גרם רובץ בין המשפתים", שבפרשת ויחי¹⁸, מפרש רש"י: "כחמור חזק שמטעינים אותו משא כבד .. המהלך ביום ובלילה ואין לו לינה בבית, וכשהוא רוצה לנוח רובץ בין התחומין, בתחומי העיירות שמוליך שם פרקמטיא".

מכך אפשר להבין, ואפילו בן חמש למקרא מבין זאת, שלצורך פרנסה יש תועלת רבה יותר בחמור מאשר בשדה, כי הוא עובד הן ביום והן בלילה, ללא טרחה רבה לבעליו, כי הוא נושא את המשאות הכבדים. ואילו בשדה עובדים בדרך כלל רק ביום, ודרושים עמל ויגיעה רבה של בעל השדה בכל המלאכות של חרישה, זריעה, קצירה וכדומה במשך השנה¹⁹. זאת ועוד, עבודתו של החמור מפיקה רווח מידי, או לאחר זמן קצר בלבד, ואילו מן השדה מופקים הרווחים רק לאחר תקופה ארוכה הרבה יותר, לאחר הקצירה, ואף יותר מכך – לאחר איסוף התבואה.

ולפי זה יוצא, שה"עצה" של "מכור שדך וקח לך חמור" היא בדרך כלל, "בהווה"²⁰, עצה הגונה. ולכן מסיים רש"י ואומר "ואתה עוקף עליו ונוטלה הימנו", שכאן מדובר על מקרה שבו ה"יועץ" מתכוון בעצתו לקחת את השדה²¹.

ה. העצה צריכה להיות "הוגנת לו"

אך הדבר אינו מובן, כי:

א) ברור, שמצד שני יש ל"שדה" יתרונות לעומת "חמור". כגון: אין בו ענין של מוות, העבודה עם חמור כרוכה בטלטולי דרך של בעל החמור שצריך לנוע תמיד ממקום למקום, ואילו שדה נמצא בדרך כלל בסמוך לעירו ולביתו, ועוד. ובמיוחד, כאשר הדגש כאן הוא שהעצה "אינה הוגנת לו" – וייתכנו אופנים רבים שבהם טוב יותר שלא למכור את השדה,

בדומה לדוגמא הקודמת המובאת בתורת כהנים "צא בהשכמה שיקפחוהו לסטים", אשר בדרך כלל "צא בהשכמה" היא עצה טובה, אך במקרה זה היא רעה, מפני שישנם לסטים, ולכן זוהי "עצה שאינה הוגנת לו"²².

144וכפי שנאמר בתורת כהנים בסיום הדברים "שמא תאמר עצה טובה אני נותן לו, והרי הדבר מסור ללב, שנאמר ויראת מאלקיך אני ה'" – שהיועץ אף יכול לומר שהוא התכוון לעוץ "עצה טובה".

ב) ועוד ועיקר: אם אכן כדאי יותר לבעל השדה לרכוש את החמור מאשר להשאיר בבעלותו את השדה, מדוע אכפת שהיועץ יקנה אחר כך את השדה, שהרי עבור ה"סומא בדבר" אין זה "מכשול" ואפילו לא "עצה שאינה הוגנת לו", אלא להיפך: עבורו טוב יותר לרכוש את החמור!

ו. חזרה על דין בתורה – יש בה חידוש

הדברים יובנו לפי הכלל הקיים גם בדרך הפשט, שכאשר התורה חוזרת בשנית על דין שכבר ידוע לפני כן, יש למצוא בו חידוש כלשהו, ולא לומר שהחזרה היא רק כדי "להרבות בלאווין" וכדומה²³.

ובמקומות שבהם מפרש רש"י "לעבור עליו בשני לאווין"²⁴ וכדומה, הרי זה משום שלא מצא שם חידוש בהלכה בדרך הפשט.

כפי שרואים בפירוש רש"י בפסוק זה עצמו: על "לא תקלל חרש" מפרש רש"י, כדלעיל: "מנין לרבות כל אדם, תלמוד לומר... אם כן למה נאמר חרש, מה חרש...", ולכאורה: רש"י יכול היה להסביר בפשטות, שאמנם יש איסור של "לא תאור"²⁵, אשר כולל "כל אדם", ואף "חרש", אך לגבי ה"חרש" מופיע איסור מיוחד של "לא תקלל", כדי להוסיף לגביו לאו נוסף.

מכך מובן, שכאשר אפשר, יש לפרש את הפסוקים באופן שלא יהיה צורך להזדקק למסקנה שהדבר הוא רק כדי להרבות בלאווין.

וכך בעניננו: הענין של "ולפני עור לא תתן מכשול" כפשוטו, שאסור להניח מכשול אשר ה"עור" עלול להינזק בגללו, כבר ידוע מן הנאמר בתורה לפני כן על מספר מעשים מעין אלו, שהם אסורים ובלתי רצויים: "וכי²⁶ יפתח איש בור או כי יכרה איש בור ולא יכסנו ונפל שמה... בעל הבור ישלם...". כלומר, אסור להניח 145"מכשול" ולבצע פעולה העלולה לגרום נזק לזולת²⁷.

אמנם, התורה אינה מדברת שם במפורש על איסור והיתר, אלא על תשלומים בעקבות נזק, אך אדרבה: אם נענשים, ויש לשלם עבור הנזק שגרמו

[ויותר מכך: ה"מכשול" המוזכר שם אינו "שלו" כלל, כפי שמפרש שם רש"י שמדובר על בור ברשות הרבים, ובכל זאת "בעל התקלה" חייב לשלם עבור הנזק בדיוק כאילו היה המכשול "שלו"]

הרי ודאי שזהו דבר אסור²⁸.

ולכן מסביר רש"י²⁹, שמדובר כאן על סוג שונה של איסור³⁰, אשר אינו נכלל ואי אפשר ללומדו מהדין של "כי יפתח איש בור..."³¹, העוסק בגרימת נזק לזולת, כפי שיוסבר להלן בסוף סעיף ז' ואילך.

ז. דוקא בדוגמא האחרונה יש חידוש בדין

מכך מובן בפשטות מדוע אין רש"י יכול להביא את שתי הדוגמאות הראשונות מ"תורת כהנים" ל"עצה שאינה הוגנת לו" – "צא בהשכמה שיקפחוהו לסטים, צא בצהרים בשביל שישתרב", כי עצות מעין אלו שאינן הגונות נכללות, בדרך הפשט, בענין של "כי יפתח איש בור"³²: על ידי עצה רעה זו גורם האדם נזק לזולת.

אמנם, גרימת הנזק אינה ניכרת 146וישירה כל כך, כפעולה של "כי יפתח איש בור", אך אין הבדל בתוצאת הפעולה – גרימת נזק לזולת.

מאותה סיבה אין רש"י יכול לפרש שב"ולפני עור..." הכוונה היא שאסור להכשיל את הזולת בעבירה, כי באם אסור לגרום לאחר נזק גשמי, בגופו ובנכסיו, על־אחת־כמה־וכמה³³ שאסור לגרום נזק בנפשו של הזולת³⁴, על ידי שיעבור עבירה.

וכפי שמוצאים בהרחבה בפרשת בראשית, שמפני שהנחש הכשיל את חוה³⁵ בחטא עץ הדעת, הוא נענש בעונש חמור ביותר – "ארור אתה מכל הבהמה..."³⁶. ומכך מובנת חומרת האיסור להכשיל את הזולת בעבירה, וכפי שמפרש שם רש"י: מכאן שאין מהפכים בזכותו של מסית...

משום כך מביא רש"י דוקא את הדוגמא האחרונה מתורת כהנים – "אל תאמר מכור שדך וקח לך חמור", ומוסיף "ואתה עוקף עליו ונוטלה הימנו", כי דוקא בדוגמא זו ישנו החידוש בדין, כדלהלן.

ח. "מכשול" – באופן הענקת העצה

על ידי ההוספה "ואתה עוקף עליו ונוטלה הימנו" מדגיש רש"י, שהפגם איננו בכך שגורמים ל"סומא" להחליף שדה בחמור, שהרי, כאמור לעיל בסעיף ד', אין הכרחי שיהיה בכך הפסד,

אלא השלילה היא דוקא במעשה של "ואתה עוקף עליו ונוטלה הימנו".

התורה מחדשת כאן, בדרך הפשט, דין חדש: אין מדובר כאן על איסור גרימת נזק ל"עור", אלא התורה אוסרת כאן גם נתינת "עצה שאינה הוגנת לו": כאשר נותנים עצה לזולת, יש לחשוב רק על כך שהעצה תהיה "הוגנת לו", ולא לחשוב על התועלת העצמית, שהמייעץ יכול להרויח מכך³⁷.

147חידוש זה מתבטא בדוגמא המובאת³⁸ "אל תאמר מכור שדך וקח לך חמור ואתה עוקף עליו ונוטלה הימנו": אף כאשר מקבל העצה לא יינזק כלל, בכל זאת עצה זו "אינה הוגנת לו" – אין היא ניתנת עבורו ולמען טובתו וצרכו³⁹, ואת זאת אוסרת התורה. כי כשנותנים עצה לזולת יש לחשוב אך ורק על טובתו של הזולת, ולקבוע את צרכיו של האחר – "הוגנת לו", ולא לחשוב על רווחים אישיים – "ואתה עוקף עליו ונוטלה הימנו".

למרות, שהאדם יכול להרהר: זה – ה"סומא בדבר" – אינו חסר כלל, ומדוע אכפת שהוא עצמו – היועץ – יהנה מכך?!

על כך אומר רש"י "ולפני עור לא תתן מכשול" – "לפני הסומא בדבר לא תתן עצה שאינה הוגנת לו": ב"מכשול" הכוונה היא כאן אף למקרים שבהם ה"סומא בדבר" אינו ניזוק כלל, אלא ה"מכשול" הוא רק באופן נתינת העצה – "עצה שאינה הוגנת לו"⁴⁰: ה"סומא" סובר שה"יועץ" מעניק לו עצה אשר "הוגנת לו", ואילו היועץ "עוקף עליו", מרמהו ומעניק לו עצה "לפי⁴¹ דרכו והנאתו".

ט. העיקר – כוונת היועץ בזמן הענקת העצה

לפי זה יובן מדוע מרחיב רש"י בפירושו על "ויראת מאלקיך" – "לפי שהדבר הזה אינו מסור לבריות לידע אם דעתו של זה לטובה או לרעה ויכול להישמט ולומר לטובה נתכוונתי, לפיכך נאמר בו ויראת מאלקיך, המכיר מחשבותיך", בעוד אשר בתורת כהנים נאמר בקצרה: "שמא תאמר עצה טובה אני נותן לו, והרי הדבר מסור ללב, שנאמר ויראת מאלקיך אני ה'":

בתורת כהנים הדיוק הוא "שמא תאמר עצה טובה אני נותן לו". כלומר, למעשה היתה זו עצה רעה, אך אדם אחר אינו יכול להאשימו, כי 148היועץ יכול להצטדק ולטעון שסבר שזוהי עצה טובה, ולכן זהו "דבר המסור ללב".

ואילו לפי רש"י אין הבדל אם העצה היתה למעשה "עצה טובה" או "עצה רעה", אלא השאלה היא רק לגבי דעתו וכוונתו של האדם היועץ – האם בשעת נתינת העצה הוא חשב אך ורק על הזולת, או לא⁴².

את זאת אין לדעת אף לאחר שהיועץ רכש את השדה, כי ייתכן שלא היתה זו כוונתו בעת הענקת העצה, ורק לאחר מכן התאפשרה רכישת השדה על ידו, מידי מי שלקחו מה"עור".

על כך אומרת התורה "ויראת מאלקיך – המכיר מחשבותיך" ויודע את הרהוריך בעת הענקת העצה.

י. אהבת ישראל – "כמוך"

מכך נלמדת הוראה נפלאה בענין אהבת ישראל, עד כמה חייב יהודי להתמסר ולהשקיע למען טובתו של יהודי אחר:

לא די בכך שאתה מתנהג באופן שלמעשה נובעת מהתנהגותך תועלת לזולתך, אלא יש חשיבות גם ל"דרך" שלך, לכוונתך ולמטרתך: כאשר אתה מיטיב עם זולתך, עליך "לצאת" לחלוטין מעצמך ולחשוב אך ורק על מצבו של הזולת, כך שלא תהיינה מעורבות בכך שום נגיעות אישיות וכדומה.

זהו קיום אהבת ישראל באופן של "ואהבת לרעך כמוך"⁴³. רק כאשר חשים ש"רעך" הוא "כמוך" בפשטות, כמוך ממש – אין זה "זולת" אלא חלק ממך, אחדות ישראל⁴⁴ – אז חושבים על "רעך" באופן המעסיק אותך לחלוטין, "כמוך" ממש.